סימן יז
(לאה"ע סי' ד')
- על דבר היתר הקראים -
תשובתי זאת נדפסה בשנת תרס"ז
בספר תעלומת לב
ח"ד להגאון ר' אליהו חזן זצ"ל
חכם באשי בנא אמון ואספתיה הנה
ירושלים יום ט' תמוז תרס"ז לפ"ק
לכבוד המנורה הטהורה זכה וברה, המאור הגדול לממשלת התורה, תנא ירושלמאה. שושלילתא דבי נשיאה, עט"ר הודי והדרי דודי לי, ציס"ע במהורר אליהו חזן יצ"ו, כירח יכון עולם כיר"א.
אדוני הרב הגדול!
בהיותי עסוק בסיום הדפסת ספרו הנכבד תעלומות לב ח"ד וזכרון אליהו, הופיע לנגד עיני האי ספרא דנהר ס' מפי אהרן להרה"ג המפורסם בקי בחדרי תורה כמוהר"ר אהרן אלחאדיף הי"ו, ובסוף הספר ראיתי פסק ארוך ע"ד היתר הקראים אשר פלפל בחכמה לאוסרם איסור עולם. ושם הרבה להשיב ע"ד כת"ר שליט"א. ואנכי הצעיר אמרתי אל לבי אשנה פרק זה להבין דברי חכמים וחידותם, אולם אחרי החילותי ללמוד ראיתי כי הענין ארוך מאד, וכבר דשו בו רבים, ראשונים ואחרונים, הללו אוסרים והללו מתירים אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומי אנכי אשר אבוא אחריהם לבאר הדברים, לכן אמרתי הנה באתי לישא וליתן בדברי קדשים אראלים ותרשישים לא להלכה ולא למעשה אלא כתלמיד היושב לפני רבותיו, אולי אזכה ואכוון לדעתו דעת עליון הרחבה ועמוקה מני ים ואשמע מפה קדוש מני"ר כי ירדתי לסו"ד והבנתי דבריו העמוקים, והיה אם ימצאו דברי חן בעיניו והיה זה שכרי הגדול. ונא אבקש מכת"ר שליט"א, כי ישים עיניו בדברי, וכבוד תורתו יגדל ונשא מאד ובימיו תושע יאודה וישראל כיר"א. וזה החילי בעזרת צורי וגואלי וה' אלקים יעזור לי.
הנה מני"ר פתח את דבריו ואמר חוששני לגט מעושה, והולך ומבאר דבריו כי אף לפי עדות בדה"ץ שבירושת"ו לא נתיחדו עדים מבנ"י אלא שנמצאו באותו מעמד, ולפי דברי הפוסקים אין מציאותם משוה אותם עדים כי הקראים מיחדים עדים משלהם, וגם אין נותנים לה לאשה דבר המועיל להתקדש בו לפ"ד כתקון חכמים ז"ל, וכפי התורה, וגם שאינם אומרים דבר מדברי הקידושין, זאת ועוד כי לפעמים החתן והכלה והצבור ומסדר הקדושין מתיחדים בחדר מיוחד וכל הקרואים יושבים מחוץ ואינם יודעים דבר מה מהקידושין על כל אילין מפני חומר איסור אשת איש סבר רבנו דיש לב"ד לחקור ולדעת אם העדים אתו לאסהודי וגם אם ראו את נתינת הקדושין ואמירת הבעל, ואם נעשה הכל כד"ת, ואם אחרי החקירה והדרישה יתברר הדבר שהיו בה קדושין גמורים אז יאסרוה וידונו אותו לגרשה, ובלא"ה הוי כפיתם כפיה דשלא ע"פ הדין וחשיב גט מעושה, ואם תנשא לאחר על ידי גט זה הוו בניו ממזרים ודאי, והבא עליה בחנק את"ד.
והרה"ג מפי אהרן הרבה להשיג על דברים המצדקים אלה, וכת' דהכא לא שייך גט מעושה כיון דבלא"ה אסורה, ודברי תימא הם דאף אי נימא דבלא"ה אסורה משום ספק ממזרת, ע"י גט זה תיאסר עוד יותר משום ודאי אשת איש, ובניה ממזרים ודאים, דגט זה כמאן דליתא דמי ומה הועילו חכמים בתקנתם, ודברי הרמב"ם שנסתיע מהם אין להם מקום פה דבנד"ד הוי כפיה דשלא כדין. וכמו שביאר מרן הגאון תדב"א יצ"ו.
עוד כתב להשיג ומ"ש הרב המשיב כאשר אבאר לא ביאר לנו כלום וכו' אם לא שנאמר וכו' ואנא דאמרי דתלמיד טועה קרא לפניו דברי מרן הגאון הי"ו, וכבר כתבנו ביאור דבריו, ומה היה לו עוד לבאר?
תו הביא לנו מה שרשום שבזכרונו דלא מיקרי גט מעושה אלא דוקא כשאנסוהו בגוף הגט ולא כשאנסוהו בדבר אחר, זכרונו זה הוא ממ"ש מרן הב"י סי' קל"ד משם תשו' הרשב"ץ וז"ל, וכ"ת עוד יש אונס אחר שאע"פ שאונסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחר והוא מעצמו כדי להנצל מאותו עונש מגרש עצמו, וזה אינו נקרא כפיה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא ע"כ. אולם אינו דומה לנד"ד ואין משם ראיה כלל, דבנד"ד כיון שאסרו את אשתו עליו והפרישוהו מקהל ישראל עד שיגרש אין לך אונס גדול מזה למי שהוא יהודי, והרי אומרים לו בפירוש גרש את אשתך, ומה לי חובטים אותו במקל ואומרים לו גרש, למכים אותו בשבט פיהם, ועוד דהרי מבואר שם בסוף דבריו שצריך שתהיה הכפיה בדבר אחר עפ"י הדין עי"ש.
תו חזיתיה להרה"ג אהרן הוא הקדוש שהוסיף להשיג וכת' וז"ל, והנה טרם אענה וכו' אומר אני דכ"ז לדעתו דס"ל דהקראים הם פסולי עדות וכו' אבל לפי מ"ש וכו' דלרבים מהאוסרים וסברת מרן ג"כ דכשרים לעדות וחוששים לקדושיה מן התורה, א"כ לא איכפת לן בכל מ"ש ה"ה יצ"ו בזה ע"כ ולא דק דאף אם נאמר שכשרים לעדות אפי"ה ישנם חששות אחרות דאולי לא נתן קדושין ולא אמר, וגם אולי נהגו כמנהג קצת המקומות שלהם שנכנסין לחדר מיוחד ואין איש רואה ויודע מסדר הקדושין וליכא עדות כלל.
ומ"ש עוד ואמנם תמיהני עליו שבדבריו אלו סותר את עצמו שבתחילה כתב שמיחדים עדים שלהם וכו', ואיך כתב אח"כ שלפעמים וכו' ע"כ, גם בזה מוכרח אני לומר שתלמיד טועה קרא את התשובה הזאת לפניו, דהא מרן הא"ח נפשנו, "לפעמים" קאמר כלומר יש שמיחדים עדים שלהם ואזי עדי ישראל לאו כלום הוא, ויש לפעמים שמעידין וכו', ובאופן זה ליכא עדות כלל, ובזה לא יסתפק שום מבין, ושותיה דמר לא גמירנא.
ומה שהביא מתשו' התשב"ץ דאמרי' הן הן עדי ביאה ורצה לומר דאע"ג דאין עדות בקדושין מ"מ הרי היא מקודשת ובחזקת אשת איש מכח עדי ביאה, דאנן סהדי דנתיחד עמה ובא עליה, דברים אלה לא היה צריך להביא מתשו' התשב"ץ שהשיב לגבי האנוסים. כי גם בנדון הקראים רבים וגדולים רצו לומר סברה זו. עי' במהרש"ך דף כ"ו ובמהריק"ש סימן ל"ג שהביאו סברה זו ודחו אותה בשתי ידים. וכד חזינא דברי התשב"ץ אין להם מקום פה בנד"ד, דהרואה דברי התשב"ץ במקומם יראה ויבין דלא אמר למילתיה אלא דוקא בישראלים אנוסים, דכיון שחוזרים אחר קדושין כשרים וראיה לדבר דמקדשי והדר נסבי בחוקותיהם, אם כן אמרינן בהו חזקה אין אדם עושה בעילתו בע"ז. משא"כ לגבי הקראים, אע"ג דראינו אותם דמקדשי, כל שלא ראינו הקדושין שנעשו כדין של תורה לא מהני עדי יחוד וביאה דאכתי אמרי' אדם עושה בעילתו בעי"ז, ומאי דמקדש היינו ליחדה להם לאשה, אי נמי סברי לפי טעותם דהוו קדושין, ובאמת לפי"ד לא היו קדושין כראוי, ואינם מקפידים לקדש כדין תורה, משא"כ האנוסים שהם מזרע הרבנים ורוצים בדיני ישראל, והראיה שהם מקדשים ואלו פקרו חלילה לא היו נזקקים לקדש, ודאי דקדושיהם עושים אותם כדת משה וישראל, ואינם עושים בעילתם בע"ז, ועוד אני אומר דאעיקרא דמלתא מנ"ל לומר דהקראים חיישי לבעי"ז כיון דאיסור פנוי בפנויה לא הוזכר בדברי תורה (ובזה היה לי מקום עיון ע"ד התשב"ץ אך כמו שאמרתי לאדוני בתחי' דברי אינני חפץ לדבר משלי בענין זה) והרה"ג המחבר כנראה שהרגיש במה שכתבנו לתרץ השגתי הקודמת הביא דברי התשב"ץ אלה ולא הועיל בזה וכדאמרן.
עוד כתב להשיג וז"ל, ומה גם וכו' ושפיר אתו דברי הב"ד שבירושת"ו וכו' עי"ש. ואנא דאמינא גם לזה יסלח אדונירם דלא כיון יפה דע"כ לא כתב מרן הא"ח נפשנו הכי אלא לחומרא כדי לחוש בתר ס' ממזרות כל היכא דאי אפשר לנו לברר, משא"כ היכא דליכא עדות ברורה לפנינו על הקידושין הראשונים, וכבר נתקדשה לשני, בכה"ג ודאי לא נסמוך על השערתנו ולומר דעודנה בחזקת אשת איש וקדושי שני לא חיילי ולכופו לגרש ולדון כפיה זו ככפיה דעפ"י הדין, אלא אדרבה אזלי' לחומרא ומוקמי' לה בחזקת מקודשת לשני עד שיתברר לן גופא דעובדא היכי הוה, וכל עוד שלא נתברר לן אמרי' דבעיא גיטא מעליא, ואם נכוף אותו הוי גט מעושה והרי הוא כמאן דליתיה, וכל דאפשר לברורי מבררינן.
עוד הביא לנו הרה"ג המחבר מ"ש מרן ומור"ם ז"ל באה"ע סי' מ"ב ס"ד דאפי' יחד עדים יכולים אחרים שראו המעשה להעיד ע"כ, והרואה יראה דאין משם ראיה, חדא דלא פירשו מרן ומור"ם למילתיהו דאפי' בדאיכא קרובים ופסולים ולא יחד עדים כשרים מצו אחרים להעיד, ועוד דהא סיים רמ"א שם וכ' צריכים העדים לראות וכו' ואין הולכים בזה אחר אומדנות וכו' וכ"ש בנד"ד דאיכא אומדנות להיפך לבטל הקדושין הראשונים, ומדברי הפתחי תשובה אדרבה הוי תיובתיה דכ"ת וז"ל, ועכ"ז יראה לע"ד שראוי להזמין עדים לכתחילה בקדושין כמו בגיטין מטעם שעל הרוב עומדים בשעת קדושין גם קו"פ ויש לחוש למ"ש הריטב"א ז"ל (קידושין ד' מ"ג) וכו' דגבי קדושין יש סברא לומר דאפי' אי למחזי אתו עדות כולם בטל, ומסיק שם דיש להחמיר כדעתו וכו' ועוד לפעמים שהמסדר והשושבין פסולי קורבה והעולם עומדים מרחוק במזמוטי חתן וכלה ולא רואים ולא שומעים שום קדושין וכו' עי"ש ע"כ, ומינה לנד"ד נפ"ל במכ"ש מכמה טעמי, חדא דודאי איכא פסולים וגם דאולי יחדו עדים פסולים משלהם וכדכתב מהרש"ך וגם דחשודים בעיקר הקידושין שאינם עושים כדת, ומסדר הקדושין והעדים אינם יודעים ואינם מדקדקים בדיני קרובים כראוי, ועוד דאיכא למיחש בנתיחדו בחדר, וכל העולם לא ידעו ולא ראו מאומה מהקדושין, ועל כל אילין בודאי הגמור דלא מהני ולא כלום מציאות כמה מישראל בשעת הקדושין.
איברא שבד"ה ועיין בתשו' חת"ס מכשיר אפילו ביחד עד פסול, דאשה מקודשת עפ"י עדות כל העומדים שם במזמוטי חתן וכלה, ומסיק דכל הנך סהדי פסולים וכשרים מצטרפים, ואין צריך בו דין עדות ואינו נפסל בצירוף קו"פ עי"ש, מ"מ בנד"ד לית דין ולית דיין שיאמר דאפילו לא נתיחדו עדי"כ יהיו קדושיו קדושין. וע"כ לא אמרינן להכשיר אפילו ביחד עד פסול אלא משום דאמרינן דלאו כל כמיניה דמסדר קדושין ליחד לעדות קו"פ שהחתן וכלה ממאנים בו, ודבר ודאי הוא דהקראים אינם ממאנים בעידיהם ולגבי דידיהו לא שנא להו בין עידיהם לעדי ישראל, ומכש"כ לפמ"ש מהרש"ך דאדרבא טפי ניחא להם בעידיהם. ועד כאן נמי לא הכשיר הפ"ת בעדי מזמוטי חתן וכלה אלא משום דכיון דאשה זו נכנסה לחופה ויצאה בחזקת נשואה בלי ערעור בכה"ג אמרינן ודאי שקדושיה היו כדת של תורה בלי פקפוק, משא"כ הכא דיש לחוש באופן הקידושין, ומה גם דאיכא למיחש שמא נהגו כמנהג אחיהם הבני מקרא שמתיחדים בחדר מיוחד, בכה"ג פשיטא שכל שלא נתיחדו עדי"כ מציאותם שם לא משוה להו עדים, ומהאי טעמא נמי לא שייך לומר אנן סהדי, ואעפ"י שלא נתיחדו עדיהם כל שלא נתיחדו בפירוש עדי ישראל לא הוו קידושין. וזה פשוט וברור. ובזה נסתרו כל השגות הרה"ג רבי אב"א כמובן.
ומ"ש להשיג עוד דהוראת חכם לא מהני בזה כיון דאיכא אומדנות שנתקדשה בעדי ישראל כבר מלתנו אמורה דהכא ליכא שום אומדנא ואדרבה להיפך איכא אומדנות שלא נתקדשה בעדי ישראל, ומינה גם חזרתו לאיסור לא מהני כלום כיון דכל טעם חזרתו היתה משום שנתקדשה בעדי ישראל וכמבואר יוצא מתוך דברי הפוסק הראשון, רב קשישא הרה"ג פחד יצחק וכבר כתבנו דאין מציאותם משוה אותם לעדות, וא"כ נפל פיתא בבירא, והפסק הראשון במקומו עומד וזו אינה צריכה לפנים.
עוד כתב להשיג המחבר רבי אב"א נר"ו עמ"ש עט"ר ע"ד הגאון המפורסם בשדי חמד שאולי לא כיון לבו וכו' וכתב ע"ז הרה"ג המחבר דמה יענה וכו' ומה יענה וכו', וגם כי זה נקרא הלכה למעשה. לע"ד איני רואה פה שום השגה, אחרי שעט"ר מרן הגאון תדב"א הי"ו הוסיף לבאר את דבריו וכו' ואף אם נכונה השמועה זאת מי יודע טעמו ונמוקו וכו' והרי זה נקרא מעשה ולא הלכה למעשה, כיון שאין ההלכה לפנינו לדעת ממנה אופן השאלה שעמדה לפנינו באותו פסק וטעם האיסור שאסרום ומכ"ש בנד"ד שכבר נישאת ואנו באים לבטל הקדושין עפ"י הוראה זו. א"כ כדי לעשות מעשה גדול כזה באיסור אשת איש, ודאי צריך בירור בדבר אם גם בכה"ג אמרו למלתיהו רבותינו הראשונים ז"ל ובטרם שיתברר לפנינו הדבר אם נכוף אותו לגרשה הוי גט מעושה. ובזה אזדא לה גם סתירת הגאון מהר"ש אלפנדרי הי"ו שהחריד חרדה גדולה ע"ד אלה, וסו"ד מסיק, ואף למה שנראה מדבריו די"ל וכו' הא ודאי לא שכיח, והרואה יראה באיזה דרך רצה לדחות דברי מרן תנא דידן בדחיקא של קש באומרו לא שכיח, אין זה אלא מאהבת הנצוח דבריו פורחים באויר, ואנא דאמרי שכיח ושכיח. מה גם דהגאון שדי חמד זצוק"ל, אמר כי זכרון עובדא זאת הוא מימי ילדותו, וגם לא פירש שם בדבריו אם בלא נתקדש בעדי ישראל היה האיסור וא"כ גם בזה כבוד תורתו נקי ואין כאן השגה.
ובהיותי בזה ראיתי מ"ש מו"ר בסה"ג תעלומות לב ח"ג ד' ב' ע"ב שהביא לן מ"ש הגאון חת"ס ז"ל לישב ב' הסוגיות דסתרי אהדדי, דבמס' ר"ה אמרי' אם באים אנו לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכים אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד וכו', אלמא דכל מעשה ב"ד שנפסק בב"ד אין להרהר אחריו, ואדרבה צריך להחזיק בההוא פסקא ולמעבד כותיה ואלו בב"ב אמרי' כי אתא האי פסקא דדינא דידי וכו', שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וע"ז יצא הגאון חת"ס לישב דמ"ש אין לדיין אלא מה שעיניו רואות היינו בדידעינן טעמא דדינא וחזינא פירכא בדינא בכה"ג אמרי' אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל היכא שאין טעם הפסק לפנינו ולא איתברר לן טעות מחזקינן פסק דינא, והיינו דאמרי' בר"ה אם באים אנו לדון וכו', וא"כ דון מינה ואוקי באתרין לנד"ד שאין אנו יודעים טעם הפסק ומכ"ש שגם אם ידעי' גופא דעובדה היכי הוה לא נוכל להחליט ולומר שטעו, דהא איכא כמה מהפוסקים ראשונים ואחרונים דסברי מרנן לאסור אין לנו לסתור פס"ד.
ולדידי היה נ"ל לומר דאעיקרא קושית החת"ס ליתא, ואין אנו צריכים לחילוקו, ואנא דאמינא דכל דחזינא טעותא בדינא או בסברת הפוסק הראשון, ונתברר לנו טעותו, לא מבעיא דלא עבדינן כוותיה אלא איכא למימר דגם מקרע קרעינן ליה, והחילוק הוא מבואר דמ"ש רבא בב"ב היינו לדיני ממונות, וכן מוכח מפי' רשב"ם דכתב כי אתי פסקא דדינא כלומר שפסקתי ומסרתי ביד בע"ד לראיה ובדי"מ כיון שיש בו חילוקים רבים שהדין משתנה בהם וגם אומדנות וכיוצא, אע"ג שנמצא בו פירכא אין לקורעו משום דעדיין איכא למימר דלא טעה הדיין ומעשה שהיה לאו הכי היה, או שהדיין ראה ונוכח כי זה האמת וכיוצא בדברים אלה לכן לא גמרינן מינה, וכן כל כיוצא בזה, משא"כ בקדוש החדש דליכא למימר ביה שום צד דודאי לא קדש את החדש אלא מפני שנראה לו הדין לקדשו, ואם באים אנו לסתור את דינו ע"כ הרי אנו משוים אותו טועה ובכה"ג אמרי' דאין לנו לדון אחר פס"ד של ב"ד.
וכ"ז הוא לשיטתו דהגאון חת"ס, ולפע"ד אין אנו צריכים לשום חילוק דהא גם בב"ב אמרי' מקרע לא תקרעוני', דלסתור הפס"ד עצמו לנדון שפסק הב"ד בזה אין להסתפק דודאי לא סתרי' ליה ועבדינן כותיה אלא דלמגמר למילתא אחריתי כיוצא בה אמרי' אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועובדא דר"ה היינו לסתור פס"ד עצמו של ר"ג ולהא הוא דאמרי' אם באים אנו לדון, וכמעט תמוה הוא בעיני מה שהוצרך החת"ס לחלק בזה, ולדידי נ"ל פשוט מאד כדאמרן. (כעת לא נמצא אצלי ס' החת"ס לראות בשרשם של דברים ואבקשה מאת אדוני כי ייטיב נא לראות בדבריו ולשפוט ברוחב בינתו ובפלס שכלו הישר אם צדקו דברי).
ואיך שיהיה באופן דנד"ד שאין הפסק לפנינו ואין אנו יודעים גופא דעובדא היכי הוה ומאי טעמיהו דרבותינו הראשונים דאסרום, דאיכא למימר שנתברר להם שהיו ודאי ממזרים, ואפילו אם נאמר שבלתי שום בירור אסרום דסמכו על האוסרים מאן לימא לן דסברו מרנן דאף אם קדשו אמרי' בהו דאין קדושיו קדושין כגונא דנד"ד, וא"כ מילתא כדנא אי אפשר לנו לפסוק את הדין עפ"י עדות שאינו מבורר ומפורש כל צורכו, ושפיר דן מרן הגאון תדב"א הי"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק.
ולולא דמסתפינא הייתי אומר עדיפא מינה דאף אם נניח כי הסכמת רבותינו שבארץ ישראל הראשונים היתה לאסור איסור גמור על הבני מקרא ולפוסלם לבוא בקהל בכ"מ, מ"מ אין אנו חייבים לדון תמיד כהוראתם דאטו מי עדיפי מגברי דאתו מחמתיהו הלא הם הפוסקים הר' ואח' אשר דברו בקדשם בענין זה ואסרום, ובכל זאת הנה קמו אחרונים והתירום עפ"י ראיות מופתיות. ומעתה אם רבני ירושלים תקיפי ארעא דישראל שבאותו זמן לפי כח הבנתם הכריעו כס' האוסרים, לא מפני זה סתמו טענותיהם של כל החכמים הבאים אחריהם לבטל את דעתם, וכלם רשאים להכריע לפי הנראה להם ולדון בהלכה, ומעשים בכל יום שזה בונה וזה סותר, וכ"ז הוא אם היינו יודעים טעמם והכרעתם מכ"ש עתה שאין אנו יודעים אין לנו אלא להחשיבם בכלל האוסרים ותו לא, אבל להחליט בפשיטות מבלי להרהר ולחקור על המעשה איך היה דבר כזה לא נאמר ולא יאמר ותורה היא וללמוד אנו צריכים.
אולם אם באמת המצא ימצא כתוב כי החליטו באותו זמן וקבלו עליהם להסיר את כל בני מקרא אשר ימצאו בירושת"ו אם קבלה נקבל, אך עד הלום לא מצינו שום הסכמה מרבני עי"ק בדין זה. הגם הלום ראיתי להרה"ג מפי אהרן הי"ו שהרבה להשיג ע"ד כת"ר שליט"א וכת' ומ"ש מני"ר כי לא כל הקראים שוים וכו' דבריו אלו מרפסן איגרי דלאו סיפא רישא וכו' דמני"ר העיד בגודלו וכו', וא"כ מאי אהני ליה למני"ר כל הנך פוסקים שריבה וקבץ וכו' עי"ש ובמחכ"ת לא דק בזה דהא מרן הגאון אסיפא דדינא אסיק למילתיה וכת' מ"מ אמינא שאחר וכו' הא ודאי שאין אנו יכולים לכופו וכו', אלא גודא רבא שדינן עליהו להפרישם עד שיתברר הדין ואחר החקירה והדרישה וקב"ע מהאנשים הראשונים שהיו נמצאים בשעת קידושיה עם הקראי הראשון וכו', הרי להדיא שלא היה דעתו להתירם בשופי אלא דעכ"פ לברורי מיהא בעי ולא לכופו לגרש דהוי גט מעושה, ולכן הביא להקת הפוסקים דס"ל להתיר להורות דאין הדין פשוט לאוסרה, מה גם אחר שנישאת בהוראת חכם עדי יתברר הדבר היטיב, ואם באמת נתקדשה בעידי ישראל או שיתברר לנו דנטמע בהם ספק ממזרת הא ודאי אסרי להו. ובטרם החקירה אף אם נניח דמנהג אבותיהם בידיהם (משא"כ האמת, ואנכי הרואה כיום שאינם מקורבים אל הרבנים כו"ע) מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשמא לא נתן ולא אמר, והטעם הב' שכיון שמתקרבים אל הרבנים, אין זה אלא השערה, וכבר כתבו ס' מהרש"ך ומהריק"ש להיפך מזה, ומרן תדב"א לא אמר הכי אלא לחומרא למיחש מיהא ולא להתירם לבוא בקהל בשופי, אבל במקום שבזה תצא לנו תקלה כהכא דעל ידי השערה זו נכשיר גט מעושה וזה ודאי יגרום להרבות ממזרים ודאים בזה לא עלה על הדעת לומר דנסמוך על השערתנו ונתיר אשת איש וא"כ כדי לכופה ולהחזיקם לודאי ממזרים, צריך דו"ח בלי ספק.
ובדרך אגב עמדתי על דברי הרה"ג המחבר בזה שתמה על דברי מהריק"ש והניח דבריו בצ"ע, ואנכי הרואה לפי קוצר השגתי אמינא דדברי מהריק"ש צדקו יחדיו דאיהו על דברי מהר"ש גאביז'ון קאי דכתב להכשיר את הקראים לעדות, ולמדה מדברי הרמב"ם דס"ל דלכל דבר שהם מודים מצטרפים עמנו לעדות והיינו דאמרי' עד אחד כותי ועד אחד ישראל כשר ומהי"ט מכשירינן לעד כותי ומינה דן הר"ש גאביז'ון להכשיר את הצדוקים, ועלה השיגו מהריק"ש מדברי הרשב"א מוכח להיפך דע"א כותי לא מהני לעדות בקידושין אפי' לעד חתימה שהוא מדרבנן וזה פשוט לכל ישר הולך בדבריו ולא דבר מהריק"ש על כותי חבר כלל, דוק בדבריו ותשכח דהכי הוא, אלא מה שאני מתקשה ע"ד המהריק"ש הוא דלמה הוצרך להביא הרשב"א וכו' ועד כותי אינו כשר לקידושין וכו' ואולי מפני שמבואר יותר.
תו חזיתי' להרה"ג המחבר אהרן הוא הקדוש שחזר להכריח ולקיים דבריו הראשונים בד' מרן בהלכותין שסובר דהקראים הם כשרים לעדות, ובנה יסודותיו על שלשה עמודים: א) ממה שפסק מרן שהצדוקים בזה"ז הם ככותים קודם הגזירה אלמא לא ס"ל כהרדב"ז ורב"א שכתבו דהקראים בזה"ז הרי הם כעכו"ם דאלת"ה כיון דלא נ"מ לדידן בזה"ז הי"ל להשמיטן (ואין זה הכרח דלפי מה שנתבאר דלאו כל המקומות שוים אמטו להכי פסק מרן את דינו, ונ"מ למקומות שנמצאים שם קראים כשרים דומה לאותם שהיו בזמנו של הרמב"ם). ב) ממה שלא תירץ כתי' הכנה"ג (גם זה לאו מילתא היא דודאי אי אפשר לומר דפליגי במציאות ומרן חדא קאמר) מכריח למילתא מכח ריהטא דסוג' דקידושין דמיירי במקדשין בג' וזה נלמד מר"א דאמר לפי שאין עידיהם בקיאין בקדושין והאריך בזה עי"ש, ואגב שיטפיה לא דק דלע"ד אמינא דמהסוג' אין כאן הכרע ואדרבה מפי' רש"י משמע דמקדשים בעדי ישראל וטעמא דאסרום היינו משום שמא אירע ס' בקידושין והם מתירים אותם להנשא לאחר שלא עפ"י הוראת חכם ושלא כדין וזה שייך גם בעדי ישראל, וע"פ יסוד זה שפיר קאמר מרן הא"ח נפשנו הי"ו דהר"ש לא אסרם אלא בקדשו בעדי ישראל דומה דכותים הנאמר בגמ' והיינו דקאמר מהריק"ש, ואולם להלכה כבר נתבאר לעיל דלאו כל הצדוקים בזה"ז שוים ואיכא דלא מקדשי בעדי ישראל, ולכן יש להתירם. ואע"ג דפסק מרן דצדוקים בזה"ז הרי הם ככותים לכל דבריהם מיהו בהא דאין מקדשין בעדי ישראל, הם חלוקים. ומילתא דמגליא היא. ופשוט דלא נאמר הרי הם ככותים אלא לדון על עצמם להכשירם לעדות או לפוסלם וכל כיוצא בזה. אבל אם דנים אנו על מעשיהם ודאי דבכה"ג לא אמרו הרי הם ככותים דהא קמן דמעשיהם אינן ככותים, וא"כ לא נשאר עוד מקום לכל דבריו והאריכות בזה אך למותר.
מסקנא דמילתא אסיק הרב המחבר וכתב: אבל אנן דאתכא דמרן סמכינן לא צריכים אנו לכל האריכות שדעתו דעת עליון הוא דקראים שבזמנינו הם ככותים קודם גזירה לכל דבריהם: א. להכשירם לעדות. ב. שקידושיהם קדושין. ג. שהם ספיקי ממזרים.
ואנא עבדא לא מצינא לחלוק על דבריו בזה, אך צריך להוסיף לענ"ד עוד דברים אחדים על דבריו: א) שהקראים שהם ככותים הם הקראים המתקרבים אל הרבנים כאותם שהיו בזמן הרמב"ם (וזה מבואר מתי' של מרן הב"י ע"ד הטור). ב) להכשירם לעדות אם הם ככותי חבר. (דאי אין להם דין כותי חבר ודאי שאינם כשרים לעדות דלא עדיפי מכותי עצמו, ואכתי לא נתברר לנו אם יש להם דין כותי חבר ואדרבא מדברי הכנה"ג מוכח להיפך, וכבר כתבנו דלא פליג מרן עליו, ועכ"פ ברור הדבר דלאו כל הקראים יש להם דין כותי חבר). ג) שקדושיהם קדושין בשקדשו בעדי ישראל או בעדיהם אם הם ככותי חבר (מה שלא נמצא בזה"ז). ד) שהם ספיקי ממזרים אם היה בהם שנתקדשו כדת ובעדי ישראל. גם עוד תנאי אם אינם כגוים גמורים פוקרים ומזלזלים וכו'.
מעתה הבה נא אבוא למה שהוסיף לומר האי תנא דידן המחבר הי"ו בתשובתו זאת, וכד חזינא ראיתי שכתב עוד: אלא שבתשובתי זאת אמינא ולא מסתפינא וכו' דלא עדיפי אינהו מכותים דאף אחר גזירה נשארו באיסורם מטעמא דכתיבנא דלחומרא לא עשאום כעכו"ם דהכי ס"ל למרן ז"ל וכו', ואנא דאמרי לקע"ד שותיה דמר לא גמירנא בהא, דאחרי שהוא מבאר דבכותים היינו טעמא דאסורים משום דלחומרא לא עשאום כגוים א"כ היכי ניקום ונימר הכי בקראים למטוניה דמר שהם כעכו"ם היינו מדינא ולא מפני שעשאום חכמים כגוים? דבר זה לא ניתן ליאמר וכש"כ ליכתב, דאם באמת הם עכו"ם איך נימא בהו דלחומרא מחשבינן להו לישראל.
תו חזיתיה למני"ר דכתב חוזרני עתה לתשובתו מ"ש להעמיס בדברי הרא"ש שלא אסרום אלא בעומדים במרדם, כיון שהוכחתי וכו' עיי"ש. לע"ד אין זו השגה, דאנן עלה קיימינן ולא מפיו אנו חיין. ומה שהביא מס' ב"ה והגאון יד שאול לא שמה מתיא דרבים ועצומים סוברים כן בדעת הרא"ש ומרן תדב"א הנ"ל לפי פשטות הדברים ודקדוק הלשון קאמר, ומה שרצה להוכיח מדברי מהרש"ך גם לזה יסלח אדוני הרב שלא כיון יפה, דמהרש"ך בתשובתו מהדר על דברי התשובה דלעיל בדף כ"ב ע"ד שכתב ובהיות שהשאלה היתה וכו' ומינה תידוק לאלו הבאים לחסות תחת כנפי השכינה ולקבל דרז"ל שאסור להתחתן בהם לפי שהם ממזרים וז"פ בדברי הרא"ש עכ"ל. ועלה קאי מהרש"ך לדחות סברתו ולאפוקי מסברא זאת קאמר וזה לא יצדק וכו'.
וראיתי אחרי רואי דברי הרה"ג המחבר בד"ה ומ"ש עוד וז"ל. ומה שנתעצם וכו' להחזיק דבריו הראשונים וכתב דמ"ש הרמב"ם ספק ממזר היינו על ביאתו, ולע"ד ד"ז אין לו שחר ואין דקדוקו מספיק לפרש דברים כאלה על הרמב"ם ולברר דבר זה במלים לא אוכל, והמעיין יראה ויבין כי דברים אלה לא ניתנו להאמר. ומ"ש בפרט דיש מעלה עוד בס"מ שאם הוא ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, ע"כ ישתקע דבר זה ולא יאמר, ולדבריו מותר להרבות ממזרים משום דקודמים לכה"ג? אין זה אלא פליטת הקולמוס.
וראיתי עוד בדבריו שכתב וז"ל, ומ"ש באו"ד וכו', אנכי הרואה וכו' וברב חזון הרביתי וכו' ולא הבנתי דאטו משום דאיהו חזון הרבה להוכיח דלא כמהריק"ש, בזה נדחו דברי המהריק"ש עד שלא יבוא ולא יצטרף גם למספר המתירים, הס כי לא להזכיר, ובזה נסתרו גם השגות אחרות. ואמנם למדתי כל דבריו וראיתי כי גם עליהם יש להשיב ואולי מרוב פשיטותם מנעתי את עצמי ועל המעיין הישר סמכתי שכאשר יביא את דבריו בצד הבחינה הישרה יבין וישכיל לדעת את האמת לאמיתו.
אסיפא דמילתא חוזרני לומר את מה שכבר אמרתי בתחילת דברינו כי לא מרמות רוחא וכל קבל דנא די רוח יתירא בי, נכנסתי אני הצעיר בין שני הרים גדולים לישא וליתן בדבריהם, חס ליה לזרעא דאבא דליחשוב כהאי, אלא הריני כתלמיד היושב לפני רבו ושואל, תורה היא וללמוד אני צריך, ואם שגיתי למדוני מתורתכם ואחכמה, ואם דברי כנים ואמתים ויעלו לרצון לפני הדר"ג מני"ר עטרת זהב גדולה דודי לי דודי והדרי סיני ועוקר הרים, תנא דבי אליהו הי"ו, ולפני מע' הרה"ג אהרן הכהן הגדול מאחיו, אז ישמח לבי גם אני עבדכם ותלמידכם.
בן ציון מאיר חי עזיאל