סימן יח

בענין הנ״ל.

 

לכבוד ידידי הרה״ג המפורסם כמוהר״ר א. חנוך בן־ישי שיחל״א.

כאן

ידיד הרה׳׳ג!

 

באמת אמרו עתיקא קשה מחדתא וקשה לי מאד לחזור ולשנות פרק זה, אולם מחביבותיה דמר גבן עיינתי בקונטרסו החשוב. והנני כותב הערות אחדות, בקצור נמרץ. והנה בראש דבר פלפל כת״ר בחכמה וצדד להתיר בקטניות שנהפכו למשקה משום שיש בהם צד קל שמתבטלים ברוב אפילו בפסח. ודבריו תמוהים לדעתי שהרי כל דבר הנלמד במה מצינו קובע הלכה לכל התורה אפילו לאלה שיש בהם צד קל וזו היא עדיפות למוד מביניה כלומר שאין צד הקל או החמור משנה הדין אלא משניהם נלמוד לכל התורה בכל צדדיה וא״כ אחרי שנלמד מביניה ששתיה היא בכלל אכילה אף קטניות בכללם מדין המנהג.

תו כתב כת״ר להתיר קטניות הנאכלות בדרך משקה משום דהוו גזירה לגזירה, ואין זה נכון לע״ד, משום שעיקר הגזירה היתה לתת כל דין מין דגן בקטניות וכמ״ש (ביצה ג׳) בדין ביצה שנולדה ביו״ט לרבי יוסף שאסורה משום גזירת פירות הנושרים משום דכולה חדא גזירה היא כלומר כשגזרו פירות הנושרים נכלל בתוכה גם ביצה הדומה לה בענינה. ודוקא למ׳׳ד גזירה משום משקין שזבו הוא שיש סברא לחלק בין ביצה העומדת לאכילה או למשקין. ובנ״ד לכל הדעות אין כאן גזירה לגזירה משום דמעיקרא הכי תקנו שקטניות בלא תערובות יהיה דינם כדגן לגמרי, ועוד אני מוסיף לומר שהואיל וגזירה זו היא סייג לאסור חמץ שאסורו בכרת גזרינן גזירה לגזירה. ועי׳ חדושי הרמב״ן והר״ן בנדה ס״ז בדין סרך בתה (ועי׳ מ״ש מרן הב״י בשם הרשב״א ביו״ד סי׳ קצ״ז בד״ה כתב הרשב״א), איברא שיש מקום עיון בכלל זה ממ״ש (יבמות כ״א א׳) בענין אשת אחי האם מהאם ואכמ״ל בכ״ז בודאי שצריך לחוש לדבריהם. ומכל שכן אם נאמר שאסור קטניות אינו מתקנת חכמים אלא מדין מנהג בדברים מותרים שנהגו בהם אסור. ובזה אין מקום לומר גזירה לגזירה לא גזרינן, וז״פ. עוד צדד להתיר משום שמין דורא אינו ראוי למאכל אדם ולא נכלל בכלל אסור קטניות, דברים הללו נאמרו מחסרון ידיעה, שבאמת הדורא ראויה למאכל הכפריים שבמדינתנו עושים ממנו לחם וזהו עיקר מזונם.

שוב הוסיף צד היתר מטעם בטול ברוב שנתבטלו קטניות אלה במים רותחים שנתערבו בהם קודם הפסח. דבר זה הוא בודאי פליטת הקולמוס, שהלא כל דין בטול ברוב הוא דוקא כשנתערב ונאבד באופן שאין האסור ניכר אבל כל אסור הניכר לעין אינו מתבטל בשום אופן אלא צריך להסירו וכ״כ רמ״א (יו״ד סי׳ צ״ח ד׳) ובנדון דידן הרי הקטניות לפנינו בשלמותם אחר רתיחתם ואין להם בטול. שוב תמה כת״ר ע״ד הג׳ באר יצחק ז״ל; אני מבאר בזה דברי הבאר יצחק וממילא תסורנה כל תמיהותיו עליו. הנה להגאון באר יצחק ז״ל נגלו לו שני טעמי האסור, וכתב: לטעם ספק תערובות שא״א לבררו הואיל ובטל בששים קוה״פ הותרו. ולטעם אחלופי ס״ל שלא גזרו אלא כשלא בררו אותם קוה״פ משום שהואיל ולא עשו מעשה מוכיח שיודעים להבדיל בין דגן לקטניות, חיישינן דלמא אתי לאחלופי; אבל כשבררו אותם לשם זה ליכא למיחש לאחלופי, ומטעמו של רש״י (בסוכה י״ב:) מה דעוית מתקן מכ״ש שלא יבוא לעוותי וסברא זו היא אלימתא שאין עליה חולק. ובדברינו הקודמים חזקנו סברא זו בראיות ברורות. תו ראיתיו שפקפק בהיתר החליטה ולא עוד אלא שכתב שכל המוסיף גורע. ואשתמיטיה למר מ״ש הגאון מהרח״ק בסי׳ לב חיים והוב״ד בס׳ שד״ח מערכת חמץ ומצה סי׳ ו׳ סעיף א׳ ד״ה וכיוצא ומ״ש החשק שלמה (שם ד״ה ובספר). וכל כי האי מילתא תאמר גם משמאי וכו׳. ואסיים בברכת חג שמח וכו׳.

בענין הנ״ל.

 

לכבוד הרה״ג המפורסם וכו׳ מו׳׳ה בן־ציון מאיר חי עזיאל שליט״א, רב ראשי למחוז יפו תל־אביב יצ׳׳ו, מרנא ורבנא היקר!

 

יקרת מכתבו מיום כ״ג דנן קבלתי, בעברי עליו אמרתי כנראה שלא ביארתי את דברי די, ועלי איפוא לתת לדברי באורים, אבל נמצאתי במבוכה, לפי שלא נשארה בידי שום העתקה מקונטרסי הנ״ל, כעת, אחרי שקבלתי את הקונטרס, הנני לענות לכת״ר על מכתבו, ואני תקוה כי מכתבי זה יפיק את רצון כת״ר.

כת״ר כתב כי דבר הנלמד במה מצינו קובע הלכה לכל התורה אפילו לאלה שיש בהם צד קל יעויין בחולין קט״ז דקאמר בגמ׳ ״חדא מתלת אי הדר דינא ואתי במה דהצד פרכינן כל דהו״ וכו׳, הרי דצד קל לעולם פרכינן והיכי דהדר דינא אפילו כל דהו פרכינן, ועתה בנ״ד דהדר דינא אפילו כל דהו פרכינן ומכש״כ צד קל, כת״ר כ׳ דבחמץ הואיל ואיסורו בכרת אפשר דגזרינן גזרה לגזרה, וראייתו מטבילת נדה והנה בטבילת נדה בעצמה אין מיעוט שאינו מקפיד חוצץ מטעם דהוי גזרה לגזרה, ובאמת גם כת״ר עמד על זה אלא שהביא ממרחק לחמו מיבמות כ״א, אבל כבר כ׳ (בתוס׳ חולין ק״ד ד״ה ומנא תימרא) וז״ל: בכמה מקומות אמרו היא גופה גזירה, ואנן ניקום נגזר גזירה לגזירה? – אין לדמות גזירות חכמים זל״ז אלא במקומות שהש״ס מדמה עכ״ל; על סברת הביטול ברוב שכתבתי אומר כת״ר שהיא פליטת הקולמוס לפי שדבר העומד בעין אינו בטל – ואני מעולם לא אמרתי לבטל הקטניות בעצמם, לפי שלא צריכים לבטלם, דהא זורקים אותם לבסוף לגמרי, אני לא אמרתי לבטל אלא הטעם היוצא מן הקטניות אל המים וזה שפיר בטל.

בנידון החליטה – מלבד הפוסקים שהביא כת״ר להצריך חליטה יש להזכיר גם הגאון המובהק רשכבה״ג החת״ס חא״ח סי׳ קכ״ב בשם הר״פ בהגהת סמ״ק ע״ש (הלב חיים מצריך לקלות בתנור את הקטניות עד כדי צלי׳ לפני החליטה וכן היא דעת הצ״צ החדשות) אבל בכל זאת לא נסתרת סברתי, הואיל ואמינא מילתא בטעמא, והא דהפוסקים הנ״ל לא חששו לסברא הזאת היא: לפי שאין הנדון דומה לראי׳; המה מדברים משעת הדחק, כגון בשני בצורת וכדומה שלא משגיחין על חשש איחלופי ומתירין קטניות לגמרי, מעתה הואיל ויש חשש איחלופי הרי כל מאי דאפשר לתקן בחליטה מתקנין ומצריכין חליטה כדי שאם יתחלף למי שהוא קטניות בדגן לא יאכל לכה״פ אלא אחרי החליטה, משא״כ בנ״ד איסור קטניות במקומו עומד, אלא שאנו מתירין לעשות שפירט מקטניות מטעם פלוני ואלמוני, הרי אנו אומרים שאין בשפירט דין קטניות, וא״כ יותר נכון שלא לחלוט, לפי שבחליטה מראים שחוששים לשפירט מחשש איסור קטניות, וא״כ הרי אוחזים את החבל בשני ראשים – עכ״ז הנני אומר: היות וזו אינה אלא סברא בעלמא והיות ודעת כת״ר הוא להצריך חליטה הנני מבטל את דעתי מפני דעתו.

כת״ר כתב והשיג עלי, על שהשבתי את הארי בהתירא דברירה, ע״כ מוכרח אני להאריך קצת ואומר: לוא היינו מתירים את השפירט בלי שום טעם מצדנו רק סתם על סמך הוראת הגאון זצ״ל מקובנא אז לא הי׳ מי שהוא פוצה פה ומצפצף, כי כדאי הוא הגאון המובהק ז״ל לסמוך על הוראתו, אבל, כאשר ירדנו כבר אל פרטי הטעמים ופתחנו משא ומתן, מעתה, לא רק שיש לנו הרשות, אלא שגם חובה מוטלת עלינו לדון במיטב הגיון על כל טעם וטעם: ללבנו ולבררו בכל המדות שהתורה נדרשת בהן, כדי להוציא את הדין לאמיתו, ולא בדרך ״גמרא גמור זמורתא תהא״, ואם כן הוא הנני שואל, איך אפשר לומר שאיסור קטניות איננו אלא כשלא נבררו מתערובת דגן? הלא, א) בפירוש כתוב בסמ״ק הביאו הגמי״י והב״י, שטעם האיסור הוא לפי שא״א לבררו יפה, הרי שאסרו אפילו אחר הברירה, – הייתי יכול להבין לוא היו אומרים שעכשיו ישנם מכשירים טכניים כאלה שלא היו בדורות הראשונים, ואף שאז לא היו יכולים לבררם – עכשיו שפיר יכולים ואז היינו נוגעים בדין דבר שנאסר במנין מחמת טעם ובטל הטעם אי צריך מנין אחר להתירו או לא (עיין יו״ד קט״ז ובמש״כ המפרשים שמה) אבל לומר שבקטניות שנבררו אין איסור גזירת איחלופי זה לא יתכן; ב) מעשים בכל יום שנוהגים איסור באכילת קטניות ולא מתירים על ידי ברירה, ג) בשערי־תשובה תנ״ג א׳ מביא, איך שגאוני בתראי עמדו בפרץ והרעישו עולם ומלואו נגד אלה שאמרו לזלזל באיסור קטניות, – ולהנ״ל קשיא מאי הרעש? הלא אפילו המתירין לא אמרו להתיר אלא אחר ברירה יפה? ומדוע לא הסכימו האוסרים להתיר לכה״פ אחר הברירה? ד) בבית־שמואל – אחרון מתיר לעשות מצות מקטניות אחר שיבררו אותם, מטעם דלא שייך גזירת איחלופי, אלא בבישול שאסור במיני דגן ולא במצות שעושים ממיני דגן, ולהנ״ל יקשה למה לא התירו אפילו בבישול הואיל ובררום? ה) כמה נתחבטו גדולי הפוסקים להתיר איסור קטניות על ידי ברירה בשני בצורת או מחשש מכשול וכדומה שעת הדחק דוקא, ה״ה (א) החת״ס (ב) מעשי רב מהגר״א מווילנא (ג) צ״צ החדשות, (ד) מהרי״ם מבריסק, (ה) דברי מלכיאל (ואו) שו״מ, (ז) מהרש״ם מבזעאן (ח) לב חיים (ט) חשק שלמה (יוד) חקרי לב (יא) עמודי אש (יב) בס׳ זכר יהוסף מביא בשם הרבה פוסקים ה״ה: א. תשובה מאהבה. ב. מאורי אור. ג. תשובה מהריא״ז ענזיל. ד. ס׳ פרשת מרדכי שאוסרים אכילת קטניות אפילו בשעת הדחק ולא התירו אפילו אחרי הברירה ולהנ״ל יקשה הכי נעלמה מעיני כלם סברת הגמ׳ סוכה ופרש״י ז״ל שם דאחר הברירה אין חשש איסור? ואו) והאחרון הכביד בס׳ זכר יהוסף הנ״ל מביא בשם הגאון בעל באר יצחק זצ״ל בעצמו, כי בשנה אחת היה יוקר ודוחק והיה ועד מרבני הסביבות והתירו הירז (דוחן) אחרי הברירה היטב וכו', וא״כ קשיא, אם נכון שדעת הגאון הנ״ל היא שקטניות אחר הברירה מותרים למה דוקא בשעת יוקר ודוחק? מכל האמור למעלה נראה בעליל שמעולם לא עלה על דעת הגאון הנ״ל להתיר קטניות מטעם הברירה, ואם הזכיר סברא כזאת בהתירו את השפירט, לא אמרה אלא לפטומי מילי ולרוחא דמלתא אבל לא נתכוון לבנות על סברא קלושה זו שום יסוד, ולפי האמת הרי סברא זו מופרכת אפילו לפירוש רש״י ז״ל, דאין לדמות חמץ לסוכה דבשלמא גבי סוכה דכל אחד עושה סוכה לעצמו הלכך זה שיושב בסוכה הוא עצמו פקפק ולא אתי לאחלופי, אבל שפירט נעשה למכירה והשותה לא יודע כלל מברירת הקטניות, כנ״ל לפרש דברי הגאון זצ״ל (כ״ז שלא ראיתי את דבריו בפנים ספרו), כדי להסיר מעליו את התמיהות הנ״ל.

כת״ר אמר שאפשר לומר שגזרו על קטניות דין דגן לאסור אותם ואת המשקה היוצא מהם; סברא זו נכונה במשקה היוצאת מן הקטניות בתוך החג, כלומר, שכשנאסרו קטניות, הם והמשקה היוצא מהם נאסרו, אבל במשקה היוצא מהם לפני הפסח לא, מפני שחשש איחלופי איננו אלא במיני קמחים ומעשה קדרה, אבל לא במשקה, וממילא משקה שיצא לפני הפסח, כשמגיע הפסח אין בו חשש איסור איחלופי ואין סבה לאסרו לשתות, אלא א״כ תאמר שקטניות נאסרו במנין ושדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, ואף שבטל הטעם לא בטלה התקנה כמבואר בביצה ה׳ ועל זה אנו אומרים שמשקין לא היו מעולם בכלל אוכלין בתחלת התקנה כמבואר בביצה ג', בין לר׳ יוסף ובין לר׳ יצחק, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, לר׳ יוסף אין משקה בכלל תקנת מאכל ולרב יצחק אין דבר הנבלע בכלל דבר הגלוי, וזה פשוט וברור לפענ״ד.

דורא מאכל אדם הוא או לא? בזה הנני מסיים, במלחמתה של תורה יצאתי נגד גדולים וטובים ממני כדי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא כי כך היא דרכה של תורה, והנני בטוח כי כת״ר האוהב את האמת ידינני לכף זכות וכמו שאמרו חז״ל ״את והב בסופה״. עכ״ז הרני מבטל את דעתי מפני דעתו העמוקה האומר כי דורא הוא מאכל אדם. ובאמת גם אני לא אמרתי סברא זו אלא דרך אגב בכל זאת ירשני כת״ר לומר לפניו את המלים דלקמן: חקרתי אחרי הדבר הזה והנה נתברר לפני כי בשעת המלחמה השתמשו הרבה בדורא למאכל אדם – וכאשר השנים כתיקונן גם אז משתמשים בה יושבי הכפרים מעמי־הנכר, הרחוקים מתרבות, לאכילת אדם במקומות שונים בין השכבות הדלות והמדולדלות, אבל אנשים בעלי תרבות לא אוכלים אותה והיהודים כלל וכלל לא, לפי שהוא מאכל גרוע קשה להתעכל משפיע לרע על הקיבה ומתקלקל מהר, מעתה מי שרוצה להשתמש בסברא זו לגבי הדורא לא משתבש הואיל ואחב״י לא אוכלים אותה ולגבן איננו מאכל אדם ולא נכנסה בכלל בתקנה שהיתה בשביל ישראל. ואף שאוכלים אותה בשעת מלחמה אין שעת הדחק ראיה. ויש לי כדמות ראיה לזה ממה דאיתא בירושלמי הובא בר״מ ור״ש ז״ל ריש מסכת חלה וז״ל ר״ש ב״נ שמע כלהון מן הדין קרא, ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו, חטה אלו חטים, שורה זו שבלת־שועל, שעורה אלו שעורים, נסמן זה שיפון, וכוסמת אלו הכוסמין, גבולתו עד כאן גבולו של לחם. עד כאן לשון הירושלמי, היוצא מזה שאין עושין לחם אלא מה׳ מיני דגן. והנה מצינו ביחזקאל ד׳ ופול ועדשים ודוחן וכו׳ ועשית אותם לך ללחם הרי בשעת הדחק עושים לחם גם מקמח קטניות, ואין שעת הדחק ראיה.

כל הנ״ל כתבתי עפ״י המקובל אצלנו שה׳ מיני דגן הם ידועים לנו, ושאר המינים בכלל קטניות נחשבים. אבל עם תשובת בעל הלק״ט סימן קי״ב שעורר שאלת הדורא אם אין בה חשש לומר עליו שהיא מה׳ מיני דגן מקבל כל הענין הזה לפענ״ד צורת אחרת לגמרי, – איברא שבעל הלק״ט מחליט, שהיא מין קטניות, אבל אין הדבר פשוט כל כך, שראיתי מאמר מהאגרונום המפורסם ד״ר מ׳ זגורודסקי הרוצה להוכיח על פי יסודות מחקרים פילולוגיים ובוטניים וכו׳ כי דורא הוא ממשפחות הדגנים, ונוטה לומר שדורא היא שורה האמור בישעי׳ שהירושלמי הנ״ל חושבו למין ממיני הדגן ובכגון דא צריכין לחוש לחומרא באיסור תורה, והנני מיעץ לכת״ר לאמר: לאט לי להיתר הדורא.

דברי מאיר חנוך בן ישי.

בענין הנ״ל.

 

כבוד הרה׳׳ג וכו׳ מהר׳׳ר מאיר חנוך בן־ישי שיחי׳ רב דשכונת נוה־שאנן. שלום וברכה!

 

בתשובה למכתבו מיום כ״ט ניסן, הנני מתכבד להודיעו לא מדרכי הוא לחזור על דברי הראשונים כי מה התועלת להוסיף עוד ביאורים על ביאורים. אבל לפי שראיתי בדבריו האחרונים דברים מתמיהים לע״ד לכן נזקקתי שוב להשיב בדברים קצרים:

א. מ״ש כת״ר להביא ראיה מחולין קט״ז דכל דאתי במה הצד פרכינן כל דהוא, הוא תמוה בעיני מאד דפרכת כך דהוא במה הצד היא לסתור מעיקרא ילפותא דבמה מתוך פרכא כל דהוא שנמצא בשני המלמדים אבל כל שאין פרכא בעיקר הילפותא נלמוד ממנו לכל התורה אפילו לצד הקל שבו.

ב. מ״ש כת״ר לבטל טעם היוצא מן הקטניות ברוב גם זה תמוה מאד דהא אנן קימינן לטעמא דאיחלופי כלומר שאף אם ודאי לא היה בה תערובות נאסרו הקטניות מצד עצמם מדין גזירה וא״כ אפילו אם הקטניות בלועות מים ואפילו נניח שהמים הבלועים בו המה רוב לגבי הקטניות מה שזה מתנגד להמציאות בכל זאת הואיל והאסור ניכר אינו מתבטל וכל הקטניות הבלועות באסורם קימי והיוצא מהם אסור כמותם ובמה יתבטל טעמם? מ״ש בדבר החליטה שאם נצריך חליטה נוכיח שחוששין לאסור קטניות וא״כ אוחז החבל בשני ראשים; אינו מובן שהרי קושטא הוא שלטעמא דאחלופי הקטניות נאסרו ככל מיני דגן אלא שכיון שבדיעבד במיני דגן יש מתירים בחליטה מסתברא שלא נאסרו קטניות אחר החליטה שהרי אם יבואו לאיחלופי ולחלט מין דגן בדיעבד מותר. אלא שלדעתי מוטב שלא לחלוט מטעמים שכתבתי בתשובתי הקודמת (סי׳ ט״ז סעיף ב׳).

ומה שהרבה כת״ר חבילות של ראיות לסתור ראיתו של הגאון באר־יצחק עדין אני אומר שלא נכון ולא צודק הוא, להשיב בטרם ראה את כל דבריו במקורן.

ונבאר תמיהותיו אחת לאחת: א – ממ״ש הסמ״ק בטעם אסור הקטניות משום שאי אפשר לבררם. ב. מעשים בכל יום שנוהגים איסור באכילת קטניות אפילו אחרי ברירה שוב הביא להקת הפוסקים ומכללם הגאון באר־יצחק שלא התיר אכילת קטניות אפילו אחר ברירה אלא בשעת הדחק. והנה על תמיהתו מדברי הפוסקים אפשר להשיב בקצרה גדר הניחו לו אבותיו להתגדר בו (עי׳ חולין ז׳). וכבר כתבתי בדברי הקודמים שמרן הגאון ז״ל ידע טעם אסור הקטניות משום שאי אפשר לברר, ולטעם זה התיר הספירט הנעשה מדורא משום שנתבטל תערובתו לפני הפסח כשנעשה כולו נוזל והוי לח בלח.

ומה שהוצרך לטעם נוסף שכיון שמברר לשם הוצאת הדגן ממנו לא אתי לאחלופי הוא לטעמא דאסור קטניות הוא משום אחלופי ואפילו אם ידוע שלא היה בו תערובת.

אולם חזיתיה לכת״ר דשדי נרגא בעיקר ראיתו של הבאר-יצחק וכתב דבשלמא גבי סוכה זה שיושב בסוכה הוא עצמו פקפק ולא אתי לאחלופי אבל שפירט שנעשה למכירה השותהו לא ידע מברירת הקטניות. ואני אומר איפכא מסתברא שכל דבר הנעשה עפ״י הוראת בית דין ופקוחו קלא אית ליה, וראיה לדבר מגט שהכשירו בעד אחד שאומר בפ״נ ובפ״נ אעפ״י שכל העולם לא ידעו מאמירתו של העד וזו היא ראיה כשאמרו חיישינן לאחלופי הוא לא רק לגבי האיש העושה זאת אלא שחששו לכל הרואים מעשה זו שלא יבואו לאחלופי וכל שעושה דבר עפ״י הוראת בית דין דבר המציין בהיתר תו לא חיישינן לאחלופי.

תו חזיתיה לכת״ר שפסק בסכינא חריפא שלטעם חשש אחלופי לא אסרו אלא במיני קמחים ומעשה קדירא אבל לא במשקה שנעשה מהם לפני הפסח. וכבר כתבתי בדברי הקודמים שלטעם אחלופי אין שום סברא לחלק בזה אלא שדין הקטניות הוא כדין ה׳ מיני דגן. ותשובת התה״ד בשמן שומשמים שהזכרנו בדברינו הקודמים הויא תיובתיה.

שוב ראיתי לכת״ר שפסק בסכינא חריפא דאכילה על ידי הדחק לאו שמה אכילה ומאי דפשיטא ליה לכת׳׳ר מספקא לי טובא. דהנה במסכת פאה (מ״ד) סבר רבי יוסי לפטור אמהות של בצלים מפאה משום שאינם ראוים לאכילה אלא על ידי הדחק אבל פסק ההלכה הוא דלא כותיה (עיין פי׳ הרע״ב שם והרמב״ם ה׳ מתנות עניים פ״ב ה׳ ב׳) ומכ״ש בחמץ בפסח שאסור אפילו בחמץ נוקשה (עי׳ בב״י או״ח סי׳ תמ״ז ובחק יעקב שם ס״ק נ״ג ואין כאן מקום להאריך). וכבר כתבנו שלטעמא דאחלופי עשו דין קטניות ככל דין מיני דגן ואין כאן גזירה לגזירה הואיל ולא גזרו על אכילת קטניות אלא בדרך כלל עשו את הקטניות דומה לחמשה מיני דגן וכבר בארנו בדברינו הקודמים שאין נדון דידן דומה לגזירה משקין שזבו שעיקר הגזירה היתה על משקין.

אסיפא דמילתא איתי לן כת׳׳ר תשובת הלקט ח״א סי׳ קיב ומסיק איברא שהלקט מחליט שהוא מין קטניות אבל אין הדבר פשוט כל כך כי ראיתי מאמר אגרונום מפורסם ד״ר מ׳ זגורודסקי הרוצה להוכיח וכו׳ כי דורא הוא ממשפחת הדגנים ונוטה לומר שהדורא היא שורה האמור בישעיה שהירושלמי הנ״ל חושבו למין ממיני הדגן וכגון דא צריכים לחוש לחומרא באסור תורה עכ״ד. ודבריו אלה גם הם תמוהים לע״ד בראשונה מ״ש כת״ר שהלקט מחליט שדורא היא מין קטניות לא כן היא לדעתי. מסקנת הלקט היא שהואיל ולא ידוע לנו טיבו של מין זה שנקרא דורא יש לחוש שמא הוא מין דגן היות ומין דגן הוא מעוט דשכיח. ומדברי הרמב׳׳ם בפיר׳ למשניות מתברר שה׳ מיני דגן הנזכרים בתלמודין לענין זה הם חטים ושעורים עירוניים הידועים לנו. ואיני יודע מה מצא יותר בדברי האגרונום המומחה, הלא גם רבינו הרמב״ם כתב שהטופח קרוב לטבע השעורים. וכל זה הוא מין קטניות והכי קים להו לרבנן שדוקא חמשת מיני דגן הם מחמיצים וכל השאר הם מסריחים ולא מחמיצים.

סעיף ב. מהות מין הדורא.

ולבירור שאלה זו הנני מוסיף לרשום בזה מה שנלע״ד בעיקר מהות הדורא; ובעיקר דין הדורא אם היא דגן או מין קטנית.

בתשובת הלקט סי קי״ב כתב: דורא הוא מין קטנית גרעינין עגולים ואין יודעים מה הוא, יש לומר בזה מה שאמרו חז״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טמאים מועטים לפיכך מנאן (חולין מ״ג), נמצא שהרוב הוא הטהור, וקשיא לן עלה אם כן אמאי לא אזלינן בתר רובא? יש לומר משום דטמאים הוי מעוטא דשכיח לפי דעתי הוא מדרבנן דאחרי רבים להטות דאורייתא בכל מקום א׳׳כ כל מעוטא דשכיח כגון מיני תבואה יש לחוש לכל המינים שלא יתברר מה טיבם עכ״ל. ולע״ד אין דבריו מחוורים שהרי בעיקר טעמא שאין הולכים אחר הרוב בלקח ביצים מהגוי אי אפשר לומר שהוא משום דחיישינן למעוטא דשכיח אלא עיקר טעמא הוא כמ״ש התוס׳ (שם ד״ה דלמא) דיש טמאים מינים הרבה עי״ש.

ולפי״ז במין הדורא אף אם לא ידענו שאינו מין דגן הולכים אחר הרוב שרוב התבואות הם מיני קטניות, כל זה הוא לפי הנחתו של הלקט, שכל מין דגן מחמיץ. אבל לקושטא דמילתא לא נאסרו משום חמץ אלא חמשת מיני דגן המפורשים במשנה (פסחים ל״ה): חטים ושעורים כוסמין שבולת שועל ושיפון, אבל כל יותר המינים אפילו אם הם מין דגן אינם מחמיצים ואינם אסורים בפסח. תדע שהרי רבי יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וקרוב להחמיץ וחיבים עליו כרת. ולהלכה פסקנו כחכמים שאין חיבים על חמוצם של אורז ודוחן, ואי אפשר לומר שמחלוקתם הוא אם אורז ודוחן הוא מין דגן או מין קטניות שזהו מחלוקת במציאות, אלא ודאי לכו״ע אורז ודוחן הם מיני דגן ומחלוקתם היא שריב״ן סובר שנוהג בהם דין חמץ הואיל והם מחמיצים ורבנן סברי שאינן באים לידי חמוץ אלא סרחון והילכך אין שם חמץ שאסרה התורה עליהם. וכן מוכח מהירושלמי (פסחים פ״ב ה׳ ד׳) שאמרו בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינם באים אלא לידי סרחון ע״כ. הא למדת שלענין חמץ אין זה תלוי אם הוא מין דגן אלא כל שאינו אחד מה׳ מינים אלו אין בהם אסור חמץ לפי שאינם מחמיצים. ואחרי שהתברר לנו מדברי הירושלמי שבדקו ומצאו שאינם מחמיצים אלא ה׳ מיני דגן אלה, נסתר מעיקרו פסקו של הלקט, לפי שאינו דומה לעופות טמאים שיש להסתפק בכל עופות שמא הוא מן הטמאים הואיל ויש על כל פנים מעוט טמאים, משא׳׳כ לענין חמץ שאין מין תבואה אחרת שנאסרת בחמוצה מבלעדי ה׳ מיני דגן הנזכרים במשנה. ועדין צריכים אנו לברר שמא הדורא הוא אחד מחמשה מינים אלה; והנה הרמב״ם בפירוש המשנה כתב: (כלאים א׳ א׳) שבלת שועל הוא השעורים המדברית וכוסמין ושיפון ממיני החטה המדברית, והטופח גרגרים לבנים עגולים קשים להשתבר וטבעו קרוב לטבע השעורים וקראוהו הרופאים קרטומן ע״כ. ועינינו רואות שמין הדורא אינו מדברי אלא שגדל על ידי זריעה וחרישה והוא מתבואות הקיץ והוא בתמונתו דומה ממש למ״ש הרמב״ם גרעינים לבנים עגולים קשים להשתבר. ולזה מתאימים דברי הערוך שפירש ״טופח״ מין ממיני דגן גרועים אצל היונים ובהגהות א״ב פירש ״טופח״ מין דגן אשר בגבעוליו אין קשרים כמו גמא וגרעיניו קטנים (עה״ש ערך טפח).

אולם בירושלמי כלאים א׳ א׳ מפרש טופח מילותא ובערוך (ערך מילותא) פירש מין קטניות הגדל בגנות מלא קליפות והוא מין ממיני פול המצרי. וקשה להחליט איפוא הגדרתו המדויקת של שם טפח, אבל ברור הדבר שדורא אינה בכלל חמשת המינים ואינה שבולת שועל הנזכרת במשנה שפרשוהו בגמ׳ שבולי תעלה (פסחים שם) שדומה לזנב השועל או שעושים אותה שורה כמ״ש בירושלמי (כלאים א׳).

שו״ר מאמרו החשוב של ד״ר מ׳ זגורודסקי (נדפס בירחון כרך ב׳ חוברת ד׳ 376 – 375) שעמד בברורם של חמשת מיני דגן הנזכרים. ובהמשך דבריו באר את דברי הירושלמי (מס׳ חלה) שאמרו בביאור הכתוב בישעיה (כ״ח כ״ה) ושם חטה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו לחם עד כאן גבולו של לחם ע״כ. ומר זגורודסקי באר מאמר גבולו של לחם במובן של גיבול. ולדעתי מובנו של הירושלמי במובן של גבול זאת אומרת שרק ה׳ מינים הנזכרים במשנה הם נכללים במושג לחם לענין חלה, וכל שאר המינים יוצאים מגבול לחם לענין חלה ולענין חמץ בפסח וכמ״ש למעלה מזה בדקו ומצאו שאין לך באים לידי חמוץ. וכן כתב עוד שם לחלוק על הירושלמי בביאור שם השורה וכתב לפרש מושג שורה למין הדורא ולדעתי לא מצאתי שום הכרח בדבריו לחלוק על הירושלמי בזה ובודאי שכל ההשערות המדעיות בטלות בפני המקובל לרז״ל שהם היו יודעים מתוך קבלה מובנם האמתית של כל המונחים העבריות, ועל כל פנים מדבריו של הסופר הנכבד למדנו להכיר בשמותם את חמשת מיני דגן שנזכרו במשנה לענין כלאים חלה וחמץ, ולמדנו שהדורא אינה אחת מחמשת מיני דגן הנ״ל, ואינה אסורה בפסח, לפי שאינה באה לידי חמוץ אבל היא נאסרת משום גזירת קטניות.