ד׳ אלול תש״ז
מציון עיר האלקים סלה יצו ה׳ ברכתו לראש אלופי ישורון ועד עדת הספרדים בעיר בואינוס איירס ה׳ עליהם יחיו אמן.
אחים ואדונים יקרים!
שמעתי ויחרד לבי על מנהג מוזר מאד, שהוכנס עוגב בבית הכנסת שלכם בהשפעתם של הקהלה הרפורמית שבעירכם.
והנני מוצא מחובתי להודיעכם כי דבר זה הוא זמורת זר בכרם בית ישראל, וחובה ומצוה לעוקרו משרשו לגמרי, לבל יזכר ויפקד מציאות דבר זה בהיכל בית ה׳, שהוא מוקדש לתפלה ותורה מתוך יראה וחרדה, שיש בה גם גילת הנפש וחדותה, וחלילה חלילה להכניס בה זמרה בכלי שיר ועוגב.
וכמו שכן כתב מרן החתם סופר ז״ל: לנגן בבית הכנסת בכנור ועוגב הוא מנוע ממה שנאמר: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳ [תהלים קלז,ד). כי אם הותר לשמחת חתן וכלה, לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק וכו׳ (חתם סופר חו״מ סימן קצב).
והנה בדברי החת״ס יש מקום עיון, כי מפשטיה דקרא מוכח בפירוש שעובדא זאת התקיימה בשעה שגולת ירושלם הגיעה לנהרות בבל, מובלים בידי שוביהם שבויי חרב. ואלה השובים הם ששאלו מאת שבוייהם לשיר משירי ציון, כרי לשמוח בנצחונם ובמצבם העגום של השבויים. וכן מדוייק בקרא דכתיב: ׳כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה׳ [שם ג], כלומר דברי שיר ושמחה בכנורות שהיו תלויים על ערבים שבגדרות נהרות בבל. ולפי זה אין לפרש מקרא זה שהשובים בקשו שישירו לה׳ על ישיבתם בבבל בשקט, וכדברי החתם סופר ז״ל, שהרי עובדא זאת היתה בשעת כניסתם לבבל, שבויי מלחמה, והשובים אמרו: ׳שירו לנו׳, כלומר לשמחתנו אנו השובים, ובאמת רז״ל דרשו: אמר להם נבוכדנצר: אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלקיכם(ילקוט שמעוני תהלים קלז), אבל תשובתם של ישראל היתה תשובה כוללת שנאמרה לשעתה ולכל ימי הגלות, וכן אמרו: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳, והכוונה ברורה מתוך דבריהם שאסור לשיר שיר ה׳ שהיה נאמר במקדש מפיהם של הלויים למשמרותיהם, ולפיכך הרי היא ככל עבודות המיוחדות במקדש שאסור לעשותם חוץ למקדש, ככל עבודת הקרבנות והקטורת וכיוצא בהם, ולא עוד אלא שעשייתם על ידי ישראל במקדש, או אפילו על ידי הלויים עצמם שלא התמנו לשירה, היא אסורה בהחלט, וכדגרסינן התם [ערכין יא,ב] משורר ששיער חייב מיתה, ומסתברא שהוא הדין לשוער ששורר, וכדגרסינן התם: מתיבי, משורר ששיער ומשוער ששורר אינן במיתה אלא באזהרה, ומוקמינן בגמרא דתנאי היא, הרי שלא נחלקו התנאים אלא בעונשה של עבירה זאת, אבל לדברי הכל אין המשורר רשאי להיות משוער. הרמב״ם פסק: ׳וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו וכו׳, שנאמר: ׳איש איש על עבודתו ואל משאו׳ [במדבר ד,יט](הלכות כלי מקדש פ״ג ה "י).
מכאן אתה למד שאסור לכל אדם מישראל או אפילו הלויים לעשות עבודה זאת מחוץ למקדש, וכל שכן על אדמת נכר. וזאת היתה באמת תשובתם של ישראל והלויים בתוכם, שלא לשיר שיר ה׳ באדמת נכר.
מכאן למדנו שיש איסור בדבר להכניס כלי זמר ולזמר במקדש מעט שהוא בית הכנסת, הואיל וזמרה בכלי שיר היא מעבורות שבמקדש ואינם מתקיימות בחרבני, אלא בדבר שפתים, וכמו שנאמר: ׳ונשלמה פרים שפתינו׳ [הושע,יד,ג] וזהו טעמם של אבותינו הקדמונים בכל הדורות, ובכל קהלות ישראל בכל פזוריהם, שנמנעו מהכניס כלי זמר בבית הכנסת, וכל שכן הוא שאסור לזמר בהם. וכל המשנה ממנהגם של ראשונים — אינו אלא טועה ומטעה ועתיד ליתן את הדין. ולא עוד אלא שהוא מפר שבועת האבות בשעת גלותם, שאמרו: ׳אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני׳ [תהלים קלז,ה], ומכלל הזכירה היא להמנע מכל דבר שהיה נעשה בבנין המקדש אשר בירושלם, בבית הכנסת, שהוא ממלא [מקום] מקדש, בתפלה והזכרת קרבנות תמידין ומוספין.
ועוד נראה לי טעם לאסור מדגרסינן: זמרה מנא לן דאסור? שרטט וכתב להו: ׳אל תשמח ישראל אל גיל כעמים׳ [הושע ט,א], וכתבו התוס׳ [ד"ה זמרא]: ושיר של מצות שרי, כגון כשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה (גיטין ז,א).
מכאן למדנו: שלא הותרה זמרה אחדי החורבן, וכל זמן שבית המקדש בחורבנו, אלא דוקא במקום שמצוה לשמוח ולשמח כגון חתן וכלה, וכן כתב רבינו האי גאון: שירות ותשבחות חכרון חסדים של הקב״ה, מנהג כל ישראל לאומרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות וקול שמחה (רמב"ם ומגיד משנה הלכות תענית פ״ה הלכה יד).
וכן פסק מרן ז״ל: וכבר נהגו כל ישראל לומר תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב׳׳ה על היין. ורמ״א הוסיף וכתב: וכן לצורך מצוה, כגון בבית חתן וכלה (שו״ע או"ח חייט סימן תקס סעיף ג).
מכלל הדברים למדנו, שאין להתיר לשיר בכלי זמרה בבית הכנסת בשעת התפלה, כי התפלות צריכות להאמר בגילה שיש בה רעדה, ולא בשמחה של כלי זמרה.
דבר זה אסור לעשותו גם בשעת חופה בביהכ״נ, משום ראעיקרא דמילתא גדולי הרבנים הקדמונים והאחרונים צווחו ככרוכיא לבטל מנהג זה. שהוא בלתי הגון וראוי, וגם אני בעניי כתבתי כן בסה״ק ׳משפטי עזיאל׳ מהדו״ת חלק אה״ע שעודנו בכתובים*.
* והודפס לאחר פטירתו. בהוצאת מוסד הרב קוק. |
על כל פנים אף המתירים לסדר חופה בביכ״נ, לא התירו לעשותה בעוגב, ולא עור אלא שאסרו להביא כל כלי זמר בבית הכנסת בכל גבוליו(עיין שדי חמד למרן גאון הדור חיים חזקיהו מדיני זצוק״ל מערכת חתן וכלה וחופה ב. ד״ה והנה עתה)**.
** במהדורת אברהם יצחק פריעדמאן ניו יורק —עמוד 7 ואילך. |
מכל האמור ומדובר למדנו דין מפורש מפי רבותינו הראשונים והאחרונים זלה״ה, לאסור הכנסת עוגב בבית הכנסת, ולא לזמר בו לא בשעת התפלה ואף לא בשעת חופה וחתונה.
בשנה החולפת בהיותי בעיר פאריז, נתקלתי בקלקלה זאת בהכנסי לתומי בביהכ״נ שהיה בו עוגב, ומחיתי על זאת בכל תוקף, ובתור מחאה יצאתי מבית הכנסת, לפי שנדמה לי עוגב זה כפסל בהיכל ה׳.
ועתה אחים יקרים ואהובים, הנני מבקש אתכם בכל לשון בקשה ותחנה לאמר: הסירו את העוגב הנכר הזה מכל גבולי בית הכנסת, שלא יראה ולא ימצא בו כלל וכלל. ולא תחללו את קדושת בית הכנסת בכלי שיר זה שהוא זמורת זר בבית ישראל, אבל קדשו את בית הכנסת בקדושתו המורשה לנו מאבותינו ואבות אבותינו, ומקודש בשכינת הקדש של קדוש ישראל וגואלו. וה׳ ממעון קדשו יפרוש סוכת שלומו עליכם ועל בתיכם, ויברך אתכם בשלום ורוב טובה, כאמור: ׳ה׳ עוז לעמו יתן, ה׳ יברך את עמו בשלום׳ [תהלים כט,יא].
ועיניכם תחזינה ביעוד הגאולה מפי נביא קדשו, כאמור: ״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה״׳[זכריה ב,יד], ונאמר: ״כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳, ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה״ [ישעיה נא,ג],
בן ציון מאיר חי עזיאל
הראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
|