סימן יח

- בענין הנ"ל -

 

תשובת הרב הגאון ר' אליהו חזן זצ"ל

הרב הראשי בנא-אמון

 

הן בעודני בעיה"ק ירושת"ו בעלותי לחוג את חג השבועות בשנה הזאת היא שנת התרס"ז ליצירה. כרגע נראה לי ספר מפי אהרן הנד"מ, וראיתי שם בסי' כ"א שהדפיס פסק דינו בענין הקראים, אם מותרים לבוא בקהל ה'. אשר אנכי בעניות השבתי על דבריו ונדפס בספרי תעלומות לב (חלק ד' סימן יז) ובהשמטות שם סימן כ"ב דק"ז ע"א ואילך, עמד הרב המחבר נר"ו להשיב על דברי. ומדי עוברי בתשובתו ההיא ראה ראיתי שאין כאן לאבד הזמן בפקפוקי דברים, והמעיין בדברי תשובתי הנז' בין יבין כי צדקתי בשופטי, ובפרט כי אני בתוך הגולה בצעריך ירושלים ת"ו, ואין הפנאי מסכים עמדי, מה גם כי הרב המחבר נר"ו חביבותיה גבן, ובודאי להשיב על אריכות דבריו חוששני מחטאת מפליטת קולמוס. וזוהי הסיבה כי גם במשנה ראשונה לקחתי לי דרך לעצמי ולא רציתי להשיב על כל הכתוב בדב"ק.

ובהיותי שם נמצא אתי אחד חכם מיקירי ירושלים הרב הכולל חו"ב משנתו קב ונקי בנש"ק כמוהר"ר בן ציון מאיר חי עזיאל הי"ו, בן לעזריה חברנו הרה"ג ראב"ד מקודש כמוהר"ר יוסף רפאל עזיאל זצ"ל ובראותו את הכתוב בענין, שרטט וכתב להשיב אמרים אמת בחכמה בתבונה ובדעת. וראה ראיתי כי דבריו נאמנו מאד ואינם צריכין חיזוק ולהפיק רצונו אשר בקש מאתי להשיב על דבריו, ואם אין אני לי מי לי, לכן אני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו.

והנה על מה שכתבתי בראשונה שאין ראוי לכופו לגרש בטרם יתבאר אם הקדושין הראשונים של הקראית הזאת עם הקראי הראשון היו קדושין גמורים או לא, והכופה אותו קודם הבירור יש לחוש לגט מעושה ותמה ע"ז הרה"ג המחבר נ"י דהרי היא אסורה בלא"ה. יפה השיב ליה רחימא דנפשאי הרב הפוסק נ"י וכיון אל האמת המובן מתוך דברי, ויען קיצרי גרמו לו להרב ר' אב"א המחבר נר"ו, ולא נתן אל לבו להבין אמרי בינה. א"כ אני אפרש לו עוד כונתי. דבר ברור הוא לכל שופט בצדק כי אין בנו כח לכוף להוציא את ישראל שנשא קראית (ובפרט אם נשאת ע"פ הוראת חכם כנ"ד) בטרם יתברר איך היו הקדושין הראשונים שלה עם הקראי, כי ממ"נ אם הקדושין הראשונים היו כדת ש"ת אחר החקירה הנאותה ויתברר כי נתגרשה בדיניהם הרי היא א"א גמורה, ולכ"ע חייב להוציאה מביתו, ובניו הוו ממזרים גמורים, ואם יתברר שהקידושין הראשונים לא הוו קדושין אין בנו כח לכופו לגרש וחיישינן ודאי לגט מעושה. אחרי שרבים ושלמים מגדולי הדורות שלפנינו התירו אותם ועשו מעשה רב כמבואר בתשובותיהם. ולדעת המכשירים ודאי דהוי גט מעושה כמ"ש מהריב"ל ח"ג סי' ל"ח ועין כנה"ג אה"ע סי'מן ה' הגה"ט ו'. ועיין להרב זקן אהרן סימן קנ"ז שכתב וז"ל. אין לאדם להכניס עצמו בפלוגתא, ומ"מ אין להוציא, והביא ראיה מתשו' הרא"ש ז"ל מאיס עלי כיעו"ש ואכמ"ל.

ועל מש"כ בסוף פסק דינו (בדק"ד ע"ד מספרו) וז"ל, ולעילא מן כל בנד"ד, שהתודע לנו ע"י חו"ר ירושת"ו מע' הרבני בדה"צ, כי היא מקודשת בעדי ישראל, האי איכא בהו ודאי ממזרות אפי' לדעת הרדב"ז, וא"כ אין מקום לשום דו"ח בזה ע"כ. והרב פני יצחק המתיר נר"ו בחושבו שנתברר להב"ד שנתקדשה להקראי הראשון בעדי ישראל שנמצאו שם סמך עליהם וחזר מהוראתו כיעו"ש. וברור הדבר שאם היה הדבר כן לא היה מקום עוד למשא ומתן כי לכו"ע היא היתה אשת איש גמורה וגטה אינו גט, ומה שנתקדשה ונשאת אח"כ לישראל לא חלו בה ידים והקידושין השניים כמאן דליתנייהו דמי, ובנים אשר תלד הוו ממזרים גמורים לכו"ע. ברם דא עקא, שאין כאן בירור שנתקדשה בעדים כשרים, ומה שנתברר להבי"ד הי"ו היה שנמצאו שם עדים כשרים, ולזה כתבתי שאין מציאותם שם משוה אותה א"א, וצריכים לחקור ולדרוש איך היה המעשה, ולהביא את העדים לפני בי"ד, כדי להוציא משפט זה לאשורו, וכמש"ל, אין צורך לכפול הדברים, ומעלת הרב הפוסק ר' אבא נר"ו לא לבד שלא הודה על האמת לומר שאגב ריהטיה לא דקדק יפה בדבר הב"ד ויחס להם מה שלא כתבו ולהחזיק לי טובה שהצלתיו ודאי משגיאה זאת שחשב שבנידון זה גם הרדב"ז יודה שבניו הם ממזרים ודאי, מה שאין כן האמת, ולא עוד אלא שלא בקש לעמוד על האמת ולברר מפי העדים היכי הוה עובדא, ואם יש מקום לאחשובינהו לקדושי הקראי הראשון קדושי ודאי, וטעמו ונימוקו עמו וז"ל כיון דלרבים מכת האוסרים וס' מרן דס"ל דהקראים כשרים לעדות וחוששים לקידושיהם מן התורה אם כן לא איכפת לן בכל מ"ש ע"כ. וכבר השיבו כהלכה רב חביבא כמהרב"ץ נר"ו דאף להאוסרים חשבי אותם לספק ממזרים, וכמש"כ הוא נר"ו דחוששים לקדושיהן, ובנד"ד צריכין אנו לחקירה למען דעת אם צריכה גט מהשני, ואם בניו הם ממזרים ודאי, והאריכות זה הוא יגיעת בשר, וגם על יתר דבריו בזה השיב כהוגן הרב הפוסק מאיר עיני חכמים וכו', ובפרט במה שהוציא לעז עלי שאני סותר את עצמי שכתבתי שהם מיחדים עדים משלהם, ואח"כ כתבתי ולפעמים וכו' ואחרי שאין לחשוד ח"ו את הרה"ג אהרן בחיר ה' נר"ו דשותא דידן לא גמיר ח"ו צריכים לומר כמ"ש הר' מהרב"ץ הי"ו, שתלמיד טועה קרא לפניו את דברי ולא דקדק בדברים המצודקים, ואין לאבד הזמן בזה.

ואולם לא אוכל להלום מ"ש עוד וז"ל, ואם אינם מיחדים עדים מאן פלג לך לומר שהעדים הם הפסולים, אדרבא יש לנו לומר שעדות הכשרים היא הגורמת והקידושין גמורים הם כמ"ש מרן בש"ע סי' ל"ו אם היו כל העדים כשרים וכו' חותכין על פיו, והן לכל הפחות תהיה יד כל העדים שוה ודל מהכא הפסולים ונשאר הכשרים להיות עדותם משוה אותם א"א גמורה ע"כ. ודברים אלו אין להם ישיבה אחת דהכא איכא פסולים וכשרים, ואין מקום לומר דל פסולים מהכא, ואפשר שהם שראו וכוונו להעיד והכשרים אולי לא ראו ולא כונו עדותם, אלא דינא הוא ודאי כמ"ש שם בש"ע ס"א שצריך לבדוק את כלם ואומרים להם ב"ד וכו'. ומ"ש עוד וז"ל, ולפי מ"ש מרן הרמ"א באה"ע סי' מ"ב ס"ה דעדי קידושין לא בעי יחוד ויכולים הכשרים להעיד אף שייחד עדים אחרים ע"כ, הנה כמה דיות נשתפכו בדין זה כמבואר בכנה"ג שם, ועין חוה"י סי' י"ט, ובחי' הריטב"א ס"ל דקידושין תלוי בראיה ואם נתכוונו להעיד בשעת ראיה עדות כלם בטלה ע"ש, וזה הוא מקצוע גדול שאין כאן מקומו כיון שלא נחקרו העדים ולא ידענו מה בפיהם, ומי זה אמר ותהי לאחשובינהו עדים בטרם נשמע את דבריהם, ואחרי שהוא נר"ו בא לידי מידה זאת לקיים הקידושין הראשונים של הקראי, הי"ל להושיב ב"ד ולהביא העדים ולברר הדבר ואז היה יוצא הדין מנוקה ומשופה מכל טוען ומערער.

וכתב עוד ומה גם לפי מ"ש מע"כ להלן שהקראים בירושלם מתקרבים אל הרבנים ומזמינים אותם לנשואיהם ומכבדים אותם לעדות וא"כ תקנתם קלקלתם ושפיר אתו דברי הב"ד להחשיב עדות הבנ"י לעדות גמורה ולהיות א"א על פיהם ע"כ. הרואה יראה כמה קשים הדברים האל להחזיק את האשה הזאת לא"א גמורה בלי שמוע דברי בנ"י שנמצאו שם ולא הגידו דבר לא מפיהם ולא מפי כתבם, וביותר קשה שמעמיס עלי דברים שלא אמרתי ולא עלה על לבי, כי מ"ש על הקראים בירושת"ו הוא שזה למעלה ממ' שנה היה מועטים והיו מתקרבים אל הרבנים (עי"ל די"ד ע"א) ואף באותו זמן לא אמרתי ולא ידעתי אם היו מזמינים אותם לנשואיהם ולעדות, ואף אם היה כן בזמן שהיו מועטים, הרי עתה נתרבו, והם היו קרובים להרבנים אולי עתה נתרחקו, והיכא דאפשר לברר מבררינן, ואין מי שיאמר שבלי שום חקירה נאמר שהיא א"א גמורה ואינה צריכה גט מהב' ובניה ממזרים ודאי כמו שעלה על דעתו לומר, וז"ל כיון דידעינן שהיו שם ישראל ודרך הקראים להזמינם אמרינן שנתכונו הישראלים להעיד ומקודשת על פיהם וכו' ע"כ. כמה גדול כח הניצוח לומר דבר שא"א לשמוע ולהחליט שדרך הקראים להזמין ישראלים לעדות גם שהישראלים הם כוונו לעדות, וב"ד רבא בירושלם יתבי ואינם צריכים להבין מדברי מה שלא אמרתי וגם כי דברי היו על זמן קדום, ועתה היו יכולים לברר הדבר בנקל ולדעת את מנהגם, וגם כי העדים שנמצאו בחופה הם שם, והיה אפשר לברר באותם הימים, וד"ב.

צא ולמד שגם בעיה"ק ירושת"ו מזמן הרב פרי האדמה והרב בנו ז"ל שהיו מתקרבים אל הרבנים כמ"ש הרב ברכות המים ביו"ד סי' רס"ו (ה"ד הרב המחבר הי"ו לקמן) וז"ל ודע דשכיחי בזמננו פעה"ק ירושת"ו שהם מכבדים החכמים ביותר ונושקים ידיהם ואינם מדברים שום תועה עליהם, ואדרבא כי יהיה להם דבר באים לב"ד להתדיין לפני ישראל פעה"ק ובדמשק וכו', ע"כ בכל זאת כתב הרב ר' אבהו ז"ל בסי' פה"א ח"א ה' ת"ת ד"ט ע"א, דהגם שמילת בניהם נעשה ע"י ישראל וגם מבקשים שיכנסו ת"ח בבתיהם אלא שהם הת"ח אינם הולכים כיעו"ש, וכ"ש הוא שאינם הולכים לחופתם, ודלא כהרב המחבר נר"ו שרצה לומר דכיון שמתקרבים אל הרבנים בודאי מזמינים אותם לנשואיהם ומיחסים אותם לעדות, דלא תליא זב"ז, וגם אם מזמינים אותם הם אינם הולכים וכמתבאר מדברי הרב פר"א הנ"ל ומכאן תשובה למה שהאריך להלן (בדק"ו ע"ג) שכתב שדברי מרפסן אגרי ולאו סיפיה רישיה וכו' והם דברים שאינם כדאי לפי שלימותו, ואי הוה דייק טפי הוה משכח מרגניתא והיה מוצא בדברי מתחי' לסיפא דברים של טעם, ועמל היה בעיני להאריך בדברים פשוטים ומבוארים כאלו, ותמה אני על הרב כמהרש"א נר"ו שם (בדק"ו) שנגרר אחר הרב המחבר נר"ו וסמך עליו.

ועל מה שכתבתי בראשון על שמועת הרב שדי חמד ז"ל בס' הרה"ג כמהר"ם סוזין ז"ל דלאו דסמכא היא, השיב לזה בספרו (דק"ז ע"ג) וז"ל, מה יענה עמ"ש עוד שם זכורני כי בילדותי שמעתי או אולי ראיתי וכו' ועוד מה יענה לעדות הרבנים בדה"ץ שהעידו גם הם כעדות הרה"ג חח"ם ז"ל, ואין צורך לענות לזה כי הרי הוא אומר בזה ג"כ ששמע בילדותו ובודאי שלא כיון לבו שהרי לא ידע אם שמע או ראה. ועדות ב"ד רבא דעיה"ק ירושת"ו הוא מה שראו בס' שדי חמד ולא עדיפי מניה. ומ"ש עוד דלא יקרא זה מעשה אלא הלכה למעשה וכו'. גם לזה שם לבו רחימא דנפשאי הרב המשיב המאיר לאר"ש נר"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק. וגם הרה"ג כמהר"ש הי"ו שם בדקי"א ע"ד השיג עליו דכיון שלא היה כ"א בשוא"ת מי יוכל לידע טעמם. ומה שכתב לתרץ דבריו שהיה בפירסום רב ובחבר עיר ולא היה מי שערער הרי נודע לכל וכו' לא ידעתי מי הגיד לו כל אלה שלא עלה גם בדמיון בזכרונו של הרב שדי חמד ז"ל והוא ברור.

ומ"ש הרב מהרש"א דהא דאמרינן אין למדים אלא כשהוא נגד הכלל או נגד רו"מ ורו"ב, והביא לנו אמבוה דספרי ממה שרשום בזכרונו ע"כ. הרואה יראה שאין ראיה להא דקיימינן ביה ולא שום עזר וסיוע מכל מה שהביא כיון שאין המעשה מבורר ולא ידענו איך היה מעשה, ותינח שאם היה בא אותו מעשה עצמו באותו הקראי שאסרוהו, ודאי דאנן נמי אסרינן ליה. אבל במעשה אחר אפי' שהוא שוה לו ממש יכול התלמיד לדון כמו שיראה בעיניו דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכמ"ש הרא"ה והר"ן ה"ד הרב בש"י לב"ב שם ועיין להגאון שארינו ז"ל בסי' סמיכה לחיים אה"ע סי' ט' שהאריך, ועיין להריב"ש בתשו' סי' ש"א שכתב וז"ל ומה שאמרת שפעם אחת באה לגבות כתובתה לפני הר"ן ודן וכו' אין למדים הלכה מפי מעשה, ואולי היו שם תנאים אחרים ודברים בגו או אולי גרושה היתה וכו' ע"כ. הרי הדברים מכוונים למה שביארנו והאריכות בזה יגיעות בשר.

ועוד דאעיקרא השמועה עצמה פורחת באויר כמו שביארתי פוק חזי בדין חר"ג שכתב הרשב"א שמענו שלא גזר אלא עד אלף הה', וע"כ יצאו עוררין לפי שלא כתב קבלנו או נתברר לנו או שמענו מפי מגידי אמת. ולזה השיב כהלכה מרן מוהריק"ו ז"ל בתשובה לאה"ע דיני נשואין סי' י"ד ושפך כאש חמתו על האומר כן, ונותן ח"ו עמודי עולם לכת שקרנים ח"ו והביא שזה הוא לשון התנאים בכמה דוכתי לומר שמעתי וכמה הלכתא גברוותא שמעינן מיניהו. ומהריב"ל שם כתב וכי גברא רבא כהרשב"א חשוד להתיר חרם בטענת שמיעה שאינה מפי מגידי אמת חלילה עי"ש, והיינו ודאי התם שהרשב"א ז"ל כתב בפשיטות שמעתי וגם מוהריק"ו הסמוך לזמנו סמך לשמועה זאת, משא"כ בנידון דידן דהן ולאו ורפיא בידיה והיא גירסא דינקותא. ואולי לא כיון לבו והיה באותו נדון טעמים אחרים לאסור וכדבר האמור.

והנה בתשובתי הראשונה (עי"ל בסי' ז' די"ב ע"א) כתבתי שלפי מה שבינותי בספרים לא כל הקראים שוים, כי יש מהם שמתקרבים אל הרבנים מחמת מעוטם, וכל מכשירי הקהלה נעשים על ידי הרבנים ובאלו ודא תקנתם קלקלתם, כיון שיש לחוש שקידושיהן נעשים ע"פ דין תוה"ק הכתובה והמסורה. ויש מתרחקים מהרבנים לגמרי, ואלו קלקתם תקנתם, והם דברים מוסברים ואמתיים, על כן אמרתי שאין למהר להתירם אלא אחר החקירה הנאותה, והרב המחבר הי"ו בספרו הנזכר (דק"ז ע"ג) כתב להק' איך כתבתי שהטובים שבהם חשובים ככותי חבר שכשרים לעדותם, איך פשיט"ל הכי, אחרי שזהו מחלוקת מהרי"ג ומהריק"ש וכו' כיעו"ש. ואתו הסליחה שאכתי לא פשיט"ל דכותי חבר כשר בעדות קדושין, אלא אמרתי שאותם המלמדים לבניהם תורה שבע"פ ומתפללים כמונו שאפשר שמאמינים בתורה שבע"פ, ויהיה דינם להכשירם ככותי חבר ואף לענין קדושין, ולא החלטתי המאמר רק בדרך אפשר, והבאתי טעם ב' וכתבתי שהוא העיקר לדעתי, ומדוע מסתבך בדרך האפשר, ושביק לטעם כעיקר דאורייתא, גם הרה"ג מהרש"א נר"ו (שם בדתי' ע"ב ואילך) הרבה להשיב על מונח זה, ואם אמרתי אבוא אעיר על דבריו תקצר היריעה, וכפי הנראה שלא ראה ולא למד דברי מתחילתם לסופם, רק מה שכתב בשמי הרב ר' אב"א המחבר נר"ו, וראיה לזה שמה שתמה עלי דאם כן אותם שהיו בימי הרמב"ם הם החברים וכו', וכיון שכן וכו', עי"ש, כבר פירשתי שם, (עי"ל די"ד ריש ע"ב) כי אולי היינו אחר החקירה הנאותה, וכונתי ברורה שאין לאסור ולהתיר בשום מקום ובשום אחד מהם, עד שיתברר מנהגם ודרכיהם בכל דבר ובפרטות בענין קדושיהם וגטיהם. וגם מ"ש על הקראים שבדמשק משם ס' המסעות שכתב שהיו קהל גדול ואין להם שום התערבות עם היהודים, וגם שמע מפי מגיד אמת שהיו עם לבדד וכו' לא היה כדאי להרחיב הדבור בזה, אחרי שגם אנכי לא כתבתי זה בדרך ברור, וגם שכבר ביארתי שלא כל הזמנים שוים. והרי הרב ברכות המים בדמ"ו ע"ד כתב שהקראים שבדמשק באים להתדיין לפני דייני ישראל עי"ש, וגם מ"ש דא"כ הרא"ם והרדב"ז לא יש ביניהם מחלוקת, וכל רבני האחרונים אמרו שהם חלוקים וכו', אתמהה, וכי מפני שהאחרונים אמרו שהם חלוקים לא נוכל לחפש אופן דלא לאפושי פלוגתא, והלא גם אנכי הבאתי שם כת האוסרים וכת המתירים, ורק בדרך כלל כתבתי החילוק שבין המקומות ולא יכחישוהו שום בעל שכל ישר, וכן כתב בפירוש הרב דרכי נועם ז"ל באה"ע סי' נ"ט דקס"ב ע"ב, וביאר ההפרש בין הקראים שבקושטא להקראים שבמצרים, והבאתי דבריו שם בפסק דיני והם דברים ברורים, וכן מבואר בתשו' זרע אברהם שהבאתי בתשובתי הראשונה ואכמ"ל.

ומה שהאריך עוד הרב המחבר הי"ו בזה ובפרט במה שחזר לברר דעת מרן, אנכי הרואה כי הוא אב לטעון ואין הפנאי מסכים וספרי דבי רב אינם אתי ואני בתוך הגולה וכבר ראיתי להרב הפוסק כמהרב"ץ הי"ו שהשיבו יפה בדברי חכמה ודעת ודבריו נאמנו מאד. וראיתי בסה"נ מפי אהרן שם (בדקי"ב ע"ב) שכתב הרב כמהרש"א הי"ו משם ס' צמח דוד בח"ג ששלחו הקראים אל רבני ד' ארצות שרוצים להתווכח עמהם, ואם ינצחום יקבלו עליהם תורה שבע"פ, וקם הגאון ר"ש ז"ל וענה "קראים אינם מתאחים לעולם" ע"כ, וסיים מאחר שכן הסכימו כל רבני וגאוני אשכנז ג"כ כס' רבני וגאוני הספרדים שבירושת"ו זה לבד די והותר מכיון שנאסר במנין עכ"ד הי"ו, ואני תמיה עליו בראייתו זאת מס' צמ"ד שאין בה כדאי לצרף כל רבני וגאוני אשכנז לכת האוסרים, אחרי כי מעשה שהיה באותו זמן הוא שהיו באים להתווכח, ויפה עשו שלא רצו להתווכח עם עזי פנים כאלה, וכבר אמרו כ"ש אפיקורוס ישראל דפקר טפי, והם הורו לדעת שבטוחים בנצחונם והא ודאי קראים כאלו העומדים במרדם אינם מתאחים לעולם. ולפי הנראה שזה הוא הספר שראה הרב שדי חמד ז"ל, ואין משם ראיה כלל שאם באים בבשת פנים לקבל עול תורה שבע"פ שלא יקבלום, חלילה לומר כן, וגם מ"ש כס' כל רבני וגאוני הספרדים שבירושת"ו הוא שפת יתר, שגם על הסכמת הגאון מהרמ"ם ז"ל כבר ביארנו שאינה מבוררת וא"צ להאריך עוד.

סו"ד במקומי אני עומד שחובה מוטלת על רבני ישראל שבמקום קדושי ונשואי קראית הזאת עם הקראי הראשון להושיב ב"ד ולחקור ולדרוש על קדושיה אם נעשו כדת, ואם נמצאו הקדושין גמורים ויתברר להם שנתגרשה כמנהג הקראים אזי ודאי שצריך לרדוף עד החרמה את האיש הנושא אותה ולהכריז על בניו שהם ממזרים, ואם הקדושין הראשונים, אינם קדושין, נר"ל שאין בנו כח לכופו לגרש וחוששני לגט מעושה אחרי שיש רבנים גדולים מובהקים שהתירום לכתחילה בלתי בירור יפה, מ"מ קשה הדבר לכופו לגרש אחרי שנשא בהוראת חכם רב וגדול בישראל. ומ"ש הרב המחבר הי"ו שהרב המתיר כבר חזר בו, מלבד מה שהשיב הרב המשיב כמהר"ר ן' ציון הי"ו דעכ"פ הנישואין היו בהסכמתו והם דברי טעם, עוד זאת שמבואר הדבר מתשובותיו האחרונות שם שלא חזר בו אלא שביטל דעתו, וגם במכתבו אלי ביאר שמוכרח היה לבטל דעתו מכמה טעמים אשר לפורטם א"א, וכבוד אלקים הסתר דבר.

צא ולמד מ"ש מרן ז"ל בתשובה אהע"ז סי' י"ד וז"ל ובר מן דין מי עדיף האי מפסולי גט מדרבנן או באשה שטבע בעלה במים שאל"ס, שאם נשא לא תצא, כ"ש שנשא בהוראת חכמים רבים וגדולים שאם ינדו אותו שום חכם או חכמים ידעו נאמנה שהם מנדים למי שאינו חייב נידוי ויחושו לעצמן וכו' עי"ש, והכא נמי לדעת האוסרים הוא משום ס' ממזר שהוא מדרבנן. ולדעת המתירים הוא מותר לכתחילה, וזו נשאת בהוראת חכם שסמך על רבנים גדולים שעשו הלכה למעשה, ואם יבוא לידי פס"ד של הרה"ג כמהרש"א אשר כתב שהאריך בענין ועד הנה לא ראיתיו אזי אשובה אשנה פרק זה, וצור ישראל יצילנו משגיאות כיר"א.