סימן יח
(לאו"ח סימן קמ"ג).
בענין הנ"ל- קריאת התורה בעשרה
שלום וברכה מאת אלוקי המערכה.
לכבוד ריכ"א ובר ריכ"א הרב הגאון כמוהר"ר בן ציון ליכטמאן יצ"ו דומ"ץ בעי"ת בירות.
רב חביבאי
מטוביה דמר המציא לעיוני את הערותיו על תשובתי לכת"ר בנדון קריאת התורה בעשרה, והנני בא להשיב מפני הכבוד והחיבה לתרץ דברי בעהי"ת.
ואען ואומר:
במ"ש בתשובתי הקודמת דקריאת התורה בעשרה הוא משום שהוא בכלל דבר שבקדושה דבעי עשרה, והוכחתי זאת ממ"ש בגמ' עלה דמתניתין דאין פורסין על שמע: מה"מ אמר רבי חייא בר אבא אר"י דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו' ואין עושין מעמד וכו' כיון דבעי למימר עמודו (מגילה כג ב) מכאן דכולהו הנך דרישא וקריאת התורה בכללם הוא מטעם דבר שבקדושה. וכתבתי דמ"ש ואין קורין בתורה וכו' דתקנתא דרבנן הוא ולא תקון אלא בצבור, היינו מטעם זה שהוא דבר שבקדושה, וכן מוכח מהירושלמי דגרסינן התם: כשם שניתנה באימה ועל ידי סרסור כך צריכים לנהוג באימה ועל ידי סרסור.
השיג מעכ"ת וכתב: ולא שלטה עינו במ"ש הר"ן: והך טעמא סגי לאין פורשים על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו, ולאין נושאין את כפיהם מטעמא דכתיבנא במתניתין. הרי דס"ל דנ"כ וקריאת התורה אינם בכלל דבר שבקדושה, והדברים פשוטים וברורים ואין מה להתוכח בהם.
ולע"ד אין דבריו נכונים, שהרי הר"ן כתב: ואין נושאין כפיהם מטעמא דכתיבנא במתניתין, וזה מוכיח בברור דקריאת התורה בעשרה גם להר"ן הוא מטעם דבר שבקדושה. ושיעור דברי הר"ן כך הם. דכולהו הנך דמתניתין יש להם עיקר מן התורה אלא שסדורם בתפילה הוא מדרבנן, וכדכתב הר"ן: ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן, אבל קריאת התורה היא כולה מדרבנן מתקנת משה ועזרא הסופר, ומנלן דבעי עשרה, לזה כתב דתקנת רבנן היתה קריאתה בצבור, והיינו משום שעשו אותה ככל דבר שבקדושה, ובנשיאות כפים שעיקרו מדאורייתא סובר הר"ן שאע"ג שאין בה משום קדושה ילפינן לה גז"ש דתוך תוך. והוציא לפי זה שדינו כדין דבר שבקדושה שעיקרו הוא מדכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכל דבר הלמד מכתוב זה דינו כמלמד, ולפי"ז יוצא ברור שגם הר"ן סובר כהרע"ב והתפארת ישראל שסוברים דכולהו הנך מילי דתני ברישא הוא מטעם דבר שבקדושה, כלומר שנאמרים בהם דברי קדושה או שאמירתם וקריאתם היא דבר שבקדושה ולישנא דסוגיא מוכח כן דאמרינן: כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשר. (שם) ואם אמרת שהוא דוקא לפורשין על שמע ועוברים לפני התיבה משום שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. לא היה צריך לומר כל דבר שבקדושה וכו' דכל לרבוי מאי אתא, אלא מוכרח כמ"ש דאכולהו מילתיה דמתניתין קאי, ללמוד מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה, ואין להוציא מדברי הר"ן שהם נגד ריטב"א על ידי דקדוקים קלים. דכללא הוא: אוקמי פלוגתא לא מוקמינן.
ובמה שהוכחתי מהירושלמי, כתב מעכ"ת לדחות בקש מדמצאנו מה להלן באימה וכו' (ברכות כב ב) ואין טעם זה מצריך עשרה.
ובמחכ"ת לא דייק בדברי, דראיתי מהירושלמי היתה ממה שאסרו לקרות בעמידה ושלא על ידי סרסור. מטעם דכנתינתה מסיני, מכאן שצריך לנהוג בה מנהג קדושה של צבור כנתינתה מהר סיני.
וגם להמרדכי דסבר דטעם עשרה בקריאת התורה הוא משום דצריך לומר ברכו, הוא גם משום קדושה שבה כשם שצריך לומר ברכו על ברכות ק"ש שיש בהם דבר קדושה.
והנה מעכ"ת הוכיח מדברי הרשב"א, שהקשה אאין מפטירין בנביא למה צריך עשרה, ומדלא הקשה כך אאין קורין בתורה, משמע דס"ל דטעמא דקריאה ובתורה הוא משום דצריך לומר ברכו ולא משום שהוא דבר שבקדושה.
ואין דבריו נהירין לע"ד, דגם למטוניה דמר אין ללמוד מטעם המאירי שאין קריאת התורה דבר שבקדושה דלא תקנו לומר ברכו אלא משום דצריך עשרה כדין דברי קדושה, וזה ברור שאין ברכו קובע חובת עשרה, אלא עיקר תקנת ברכו הוא משום קדושה שבה. תדע מדאמרינן לקמן: ואין מזמנין על המזון בשם בפחות מעשרה כיון דבעי למימר נברך לאלקינו ובציר מעשרה לאו אורח ארעא (שם), ואם איתא דאמירת ברכו הוא דקובע מנין עשרה למה לי למימר לאו אורח ארעא, תיפוק ליה משום דכל ברכו צריך עשרה מדינא, ובודאי שאין לחלק בין נברך לברכו, שהרי מה שאומר בבה"מ נברך הוא משום שלא יוציא אדם עצמו מן הכלל, ובירושלמי פריך מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו, ומפרש דכיון שאומר המבורך אין זה מוציא עצמו מן הכלל (ברכות מט: ותוס' ד"ה לעולם).
מכאן למדת שאין לחלק בין נברך לברכו, ומדהוצרך הגמ' בברכת המזון לטעמא דלאו אורח ארעא, ולא אמר זאת בקריאת התורה, משמע שטעם קריאת התורה הוא משום קדושה שבה ושלכן תקנו לקרות דוקא בצבור ובאמירת ברכו, ואם כן יוצא שהר"ן והמאירי אמרו דבר אחד כל אחד בסגנונו. ובאמת אין אנו צריכים לומר דהרשב"א סובר כהמרדכי בטעם קריאת התורה בעשרה, אלא דבקריאת התורה בצבור שהיא דומה לנתינתה מסיני ודאי צריך עשרה ולכך מקשה רק אאין מפטירין בנביא.
ומעתה גם מדברי הטור אין להוכיח ממה שלא כתב בנשיאות כפים וקריאת התורה טעם דכל דבר שבקדושה צריך עשרה. דסמך אמ"ש בסי' נ"ח.
ולמטוניה דמעכ"ת קשה, דא"כ היה צריך לפרש טעם אחר בנשיאות כפים וקריאה בתורה, ולא לכתוב סתם אם לא שסמך על מה שכתב כבר בדיני קדיש: כל דבר שבקדושה, והיינו לרבויי גם נשיאות כפים וקריאת התורה, ועל כל פנים כיון דריהטא דסוגין הכי משתמעא, והירושלמי מסייען, וכיון דמצאנו בגדולי ממפרשים דכתבו כן בתורה ונביאים, והואיל והדבר מוכרח מעצמו דקריאה בצבור הוא דבר שבקדושה עליונה שנתקנו בצבור דוקא משום קדושה שבהן, והואיל ומצאנו מקרא מפורש בנשיאות כפים: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ואין לך קדושה עליונה מזו. כך נאה וכן אנו מצווים לפרש כל דברי רבותינו, כל זמן שלא מצאנו להיפך, ולא לסתור דבריהם מתוך דקדוקים ודיוקים דברים שאין סתמא דתלמודא מוכיחין, ולא ליצור מחלוקת במקום שאינו, ולבנות עליהם בנינים והלכות מחודשות.
בתשובתי הקודמת נמקתי פסק מרן דאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם גומרין (או"ח סי' קמג).
התחילו בעשרה ויצאו מקצתם
והנה מר"ן ז"ל פסק להלכה: אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים בני חורין ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין (או"ח סי' קמ"ג סעיף א), וזו היא הלכה פסוקה אף בזמן הזה שכל אחד מברך לעצמו, משום דקריאת ז' עולים הם כולים דבר אחד כמו ברכות ק"ש ועמידה, וכ"כ המג"א: גומרין כל העולים, ומשמע דלא יקראו אלא שבעה עם המפטיר.
אולם בספר האשכול כתב: וכן בקריאת התורה אותו שהתחיל מברך וכו' אבל אחרים אינם מברכים בתורה כיון דאין כאן עשרה, ודבריו תמוהים מאד ונסתרים מדברי הירושלמי שכתבם הר"ן אין פורשין על שמע וכו' התחילו ופחתו והלכו מקצתם גומר, אין עוברין לפני התיבה התחילו בעשרה וגמרו והלכו מקצתם גומר, הרי לך דכל ברכות ק"ש מיותר וכן ברכות התפלה הם ענין אחד, והוא הדין לשבעה עולים, ולתרץ דבריו נראה לע"ד לומר דס"ל להאשכול דשאני קריאת התורה הואיל ומעיקרא תקנוה חלוקה לז' אנשים הוי כל אחד מצוה בפני עצמה ומשלימה את חברתה, הלכך קריאת כל אחד מהעולים חשובה התחלה וצריכה עשרה.
ודבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים, דהנה הטור ז"ל כתב: דכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וקדושה אין אומרים אותו בפחות, ומיהו אם התחילו בעשרה ויצא אחד מהם גומר הקדיש או הקדושה (או"ח סי' נ"ה סעיף א). משמע מדבריו שקדיש וקדושה בין קדושה של ק"ש או של תפלה שוים בדינם ובשניהם צריך עשרה בתחלת הקדושה ולא סגי בעשרה, שהתחילו בברכות אבות וגבורות, אבל הרמב"ם בתשובתו כתב: התחילו בעשרה ברכת יוצר והלכו להם מקצתם משלימים ואומרים הקדושה של יוצר וכן בקדושה של תפלה, אבל קדיש לא יאמר עד שיהיו שם עשרה שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו (בית יוסף שם), הרי לך בהדיא דכשם שאין אומרים קדושה של יוצר בפחות מעשרה, הוא הדין לתפלה כל זמן שלא התחיל ברכת הקדושה אין אומרים אותה בפחות מעשרה ואין התחלת הקדושה מתירה לומר הקדיש שאחריה בפחות מעשרה אע"ג דשניהם הם קדושה משום שאין הקדיש שאחרי הקדושה חלק מהקדושה עצמה.
וזהו דלא כהר"ן שכתב דהתחלת הברכה באבות משמשת גם ענין ברכת הקדושה שלאחריה, ומכאן אני תמיה על מרן הבית יוסף שהשוה דעת הטור והר"ן וכותב: וכן כתב הר"ן. וצ"ל לע"ד אבל הר"ן כתב וכו', וכן מוכח ממ"ש בסמוך דעת הרשב"א שסובר כהר"ן מסברא דנפשיה וכתב: הא דאמרינן בירושלמי אם התחילו אין מפסיקין מי אמרינן אפילו התחילו באבות גומר אפילו קדושה, תשובה מסתברא ודאי דאומר קדושה (בית יוסף שם).
אולם מדברי הב"ח והפרישה (שם) משמע דס"ל בדעת הטור דבקדושה שבתפלת י"ח אם התחילו באבות בעשרה גומר הקדושה וכל תפלת י"ח משום דתפלת י"ח כולה חד ענין הוא.
ולע"ד דברי הטור והרמב"ם משתמעים כמ"ש, אלא שאני מבטל דעתי מפני דעתם, ומה גם שגם דברי הבית יוסף כמו שהם לפנינו מוכיחים כן במ"ש ע"ד הרמב"ם הטור: וכן כתב הר"ן.
ועל כל פנים למדנו מדברי כולם שקדיש שקודם ברכת יוצר וכן קדיש שלאחר תפלת י"ח אינם ענין אחד עם הקדושות שלפניהם או אחריהם הואיל והקדיש אינו חלק מהם אלא הקדמה או השלמה להם.
אולם התה"ד סובר דקדיש שאחר תפילת י"ח הואיל והוא מגמר התפלה הוא כחלק ממנה שהרי אין ש"ץ אומר קדיש שלם עד אחר סדר קדושה ואותו קדיש שלם חוזר אתפלת י"ח הלכך אומרים הקדיש אפילו בפחות מעשרה הואיל והתחילו בקדושה שבתפלת י"ח בעשרה.
ועתה נובין ונדון בקריאת התורה בז'. אם כל אחד משבעה העולים הוא חלק מהכל ודאי אעפ"י שכל אחד מברך לעצמו אם התחילו בעשרה גומרין קריאתה בברכה בפחות מעשרה לדברי הכל, וזו היא דעת מר"ן ז"ל, דאעפ"י שפסק לענין קדיש שלאחרי תפלת י"ח שאין אומרים אותו בפחות מעשרה (או"ח סי' נה סעיף א) פסק לענין קריאת התורה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם גומרין כל ז' העולים בברכה, והיינו משום דקריאת ז' עולים דומה לקדושה שבתפלת י"ח שהיא חלק משלש ברכות הקודמות לה וכל ברכות י"ח שאחריה.
אבל האשכול סובר דכל אחד משבעה עולין הוא גמר הקריאה, הלכך צריך שבכל אחד מהם יהיו עשרה,
ברם גם לסברתו של האשכול אין הדבר ברור, שהרי בתה"ד פסק שאף לענין קדיש שאחרי תפלת י"ח אם התחילו קדושה בעשרה אומרים קדיש בפחות מעשרה, וכל שכן לענין ז' עולים דכולה קריאה חד היא מחובת קריאת היום. מהאמור יוצא שאעפ"י שיש יסוד לדעת האשכול מכל מקום היא סברה יחידאה שכל הפוסקים לא הסכימו לה.
ועתה אשוב לדון בתקנתו דמעכ"ת יצ"ו. והנה בתשובתי הקודמת כתבתי שאין דעתי נוחה מתקנה זאת. דבעינן כוונת שומע ומשמיע להוציא ולצאת ידי חובה, ועתה אני מוסיף לבאר, דאם אמרו בשליח צבור שכוונתו להוציא את כל מי שישמע את דבריו, לא מפני זה נאמר בכל קורא בתורה שהוא מכוין להוציא את כל העולים. שהרי אינו שלוחם וכל עולה לא ידע שיקראו אותו לתורה, ואם גם ידע אינו מתכוין לצאת משום שכבר נהגו שכל אחד יברך לעצמו. ואם נתקן שהראשון יברך ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה יסברו כולם שכך הוא הדין ואין צורך בכונה לצאת.
והנה מעכ"ת הוסיף וכתב דקריאת התורה בשבעה עולים כיון שהיא כולה מצוה אחת סגי בברכה אחת לפניה ולאחריה.
ויש פנים מסבירות לדברים אלה, אבל אחר שתקנו שכל אחד מברך ויש לו שכר ברכה ואינו יוצא בברכת הראשון והאחרון משום דלא כיוונו שומע ומשמיע, למה נבטל תקנה מעולה זאת ונמנע שכר ברכה זה מכל אחד מהעולים.
זאת ועוד אחרת. סברא זאת שקריאת התורה בשבעה עולים היא כולה מצוה אחת וסגי בברכה אחת לפניה ולאחריה, נתנה להאמר לדעת האומרים שאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם גומרין הקריאה משום שכולה היא מצוה אחת או אפילו גמר המצוה לדעת תה"ד.
אבל לדעת האשכול שסובר שאין גומרין אותה בברכה. מוכרחים אנו לומר שהוא סובר שכל אחד מהעולים הוא כהתחלת המצוה, ולפי זה אין ברכה אחת פוטרת את כולם. ואי אפשר לתפוס החבל בשני ראשים, לחוש לסברת האשכול לענין זה שלא יברכו כל העולים, ולפטור אותם בברכה אחת, ואם עשינו זאת הרי עושים שלא כשניהם.
נוסף על זה כבר כתבתי התשובתי הקודמת שלא הועלנו בתקנה זאת, שהרי הוכחתי שקריאת התורה בעשרה הוא משום קדושה שבה, וקדושה זאת אינה תלויה בברכה, אלא אדרבא הברכה וברכו שלפניה נתקנה משום קדושתה, ועוד מה הועלנו בתקנה זאת, כל עיקר התקנה היא במקום שיצאו כדי שבכל זאת יצאו ידי חובת קריאה בתורה בעשרה, והלא לדעת רוב ככל הפוסקים יכולים לגמור ולברך, ולדעת האשכול הרי אם לא יברכו אינם יוצאים ידי חובת קריאה אלא הרי הם כקוראים בתורה שנפטרים בברכת השחר מאי אמרת שהועלנו בזה דאין מברכים ברכה לבטלה, וזה אינו כיון דקי"ל אחרי רבים להטות בכל הלכות שבתורה, המברכין כדעת הרוב אין ברכתם לבטלה הואיל ועושים כמצות התורה ללכת אחר רוב הפוסקים.
ולכן אני חוזר ואומר שאין לתקן תקנה שהיא נגד דעת כל רוב הפוסקים הראשונים. ושיש בה משום משנה ממטבע שטבעו חכמים. אלא גומרין הקריאה בברכה וברכו כדעת הפוסקים שקבלנו הוראתם.