שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן יח
(לחושן משפט סימן ל"ה).
עדות חרש שוטה וקטן
נשאלתי אם מקבלים עדות חרש שוטה וקטן ודנים על פיה כשהצדדים קבלום עליהם.
תשובה. פסק הרמב"ם: השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות. (ה' עדות פ"ט ה"י) ואלו לענין קטן כתב: הקטנים פסולים לעדות מן התורה שנאמר: ועמדו ב' האנשים, אנשים ולא קטנים (שם ה"ז). מדבריו אנו למדים, שקטן ושוטה חלוקים בדינם, דאילו קטן נקרא בר מצוות וחרש ושוטה אינם בני מצוות, וזה תמוה שהרי בכל מקום השוו רבותינו בדינם חרש שוטה וקטן ומסתבר שגם שוים בטעמם שכולם אינם בני דעה גמורה ולפיכך אינם בני מצות, והדברים צריכים באור. והנה הכסף משנה תמה על הרמב"ם וכתב: צריך עיון היכא איתא שהטעם שהוא פסול הוא לפי שאינו בן מצוות (שם). ולי נראה לתרץ דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק: העבדים פסולים לעדות מן התורה שנאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", מכלל שאחיו כמוהו, מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית, קל וחומר לעכו"ם, אם עבדים שהם במקצת מצוות פסולים, העכו"ם לא כל שכן (שם ה"ד).
מכאן אנו למדים דלענין עדות בעינן שיהיה אחיו ממש ולא מספיק מה שהוא חייב במקצת מצוות, והוא הדין לחרש ושוטה אעפ"י שמצווים במצוות כיון שאין בית דין מצווים להפרישם מאסור נקראים אינם בני מצוות ואינם אחים גמורים לענין עדות, אולם אעיקרא דדינא פרכא, דמנא ליה להרמב"ם דעבד פסול לעדות משום שאינו אחיו והא בגמ' ילפינן, דעבד פסול לעדות מגזלן וחד מהנך (אשה וקטן) ולא משום שאינו אחיו, וכן הקשו הכסף משנה והלחם משנה, והניחו את דברי הרמב"ם בצריך עיון (שם), אולם כשנעין בסוגין נראה דצדקו דברי הרמב"ם, דהנה אקשינן בגמ' דלרבי יהודה דס"ל דעבד לא נקרא אחיו. זוממי עבד לא יהרגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו? ומתרצינן אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום וכו', אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, ומתרצינן: עבד לא מצית אמרת, אתיא מגזלן וחד מהנך. ופירש"י והתוס' הצד השוה שבהם שאינם זהירים בכל המצות, זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטוה (ב"ק פ"ח).
והרשב"א ז"ל הקשה שאין זה צד שוה, דגזלן מצווה הוא במצוות אלא שפרק מעליו עול מצות גזל? ותירץ, הואיל ועל ידי כך נפסל הוא לדין, ואין עליו מצות דיון, שוה הוא לעבד שאינו בכלל המצוות. והרא"ש הקשה דגר ומשוחרר יפסלו לעדות מק"ו דאשה, ואי פרכת מה לאשה שכן אינה במילה, גזלן יוכיח, מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו, אשה תוכיח. הצד השוה שבהם שאינם עושים כל המצוות ופסולין לעדות אף אני אביא גר ומשוחרר שאינם עושים כל המצוות בקריאת בכורים דמביאין ואינן קוראין שיפסלו לעדות, ותירץ דאיכא למפרך מה לאשה וגזלן שאינן עושין כל המצוות הנוהגות בחוצה לארץ ושלא בפני הבית. (שטה מקובצת ב"ק פ"ה ד"ה מגזלן).
והנה דברי הרא"ש צריכים באור דהיכן מצאנו שנשים וגזלנים פטורים או אינן עושים מצוות הנוהגות בחוצה לארץ ושלא בפני הבית, ונ"ל דהכי קאמר דנשים וגזלנים הואיל ואינם ראויים להיות דיינים אינם בכלל מצות מנוי הדיינים שנוהגת גם בחו"ל (עיין מכות ז' והרמב"ם ה' סנהדרין פ"א ה"ב).
על כל פנים מדברי הרשב"א והרא"ש למדנו דלדין עדות לא סגי במי שחייב במצוות אלא צריך שיהיה חייב בכל המצוות, והשתא קשה דאיך אפשר ללמוד במה הצד נגד הכתוב מפורש בתורה? דהא לרבנן דסברי דעבד נקרא אחיו הואיל והוא אח במקצת מצוות הרי הוא בכלל עדות דכתיב בעדים זוממים כאשר זמם לעשות לאחיו ושקר העיד באחיו וכיון שישנו בהזמה הדין נותן שישנו בכלל עדות.
אלא פרושא דסוגיא כך הוא: דהואיל והוצרך הכתוב לומר בעדים זוממים ובערת הרע מקרבך, מזה נלמוד דלענין עדות לא נקרא אחיו אלא דלענין הזמה רבה הכתוב להענישו משום "ובערת הרע מקרבך", וכיון שכן מהניא למוד דמה הצד שלא תאמר דכשרבה הכתוב לענש ממילא נתרבה גם לעדות שאם תאמר שעדותו בטלה מהיכא תיתא עונש הזמה, לזה אהניא הצד השוה לומר שאע"ג שישנו בהזמה אינו בעדות משום דבעדות בעינן אחיו ממש שהוא דומה לכל איש מישראל שחייב בכל המצוות.
ומכאן למד הרמב"ם לפסול עבד לעדות משום דאינו בכל המצוות, ובזה נסתלקה תמיהת הר"מ והלחם משנה, ודברי הרמב"ם הם בהירים ומזהירים. אולם עדיין יש לעמוד על דברי הרמב"ם מסוגיא דגיטין ד' י' (עיין בדברינו לעיל סימן י"ז ד"ה אבל). מעתה יוצא שאין ללמוד מדין עדות לכל התורה כולה, אלא חרש ושוטה פסולים לעדות משום שאינם בכל המצוות, אבל לכל שאר מצוות שבתורה גם חרש ושוטה מצווים ומוזהרים לפיכך אסור להאכילם בידים. אבל קטן מצווה הוא במצות אלא שפטור מהם מגזרת הכתוב הלכך אע"פ שאין בית דין מצווים להפריש אבל אסור להאכילם בידים ולא עוד אלא שחייבים לחנכם במצוות.
וטעם החלוק שבין שוטה וחרש לקטן, כי השוטה והחרש הם פגומים בגופם ולא יבואו לידי שלמות שכלית, אבל קטן הוא שלם בכח ואינו אלא מחוסר זמן דממילא אתיא עד שיגיע לעונת הגדלות ויקרא איש, והוא נקרא שישנו במצוות בכח רק החסרון שאיננו איש, ובעדות כתיב ועמדו שני האנשים. וזה שמדייק הרמב"ם בלשונו לומר: הקטנים פסולים לעדות מן התורה וכו' אנשים ולא קטנים משום דקטן נקרא אחיו הואיל והוא מצווה מצד שלמות גופו בכל המצוות אלא שהוא פטור עליהם מגזרת הכתוב עד שיגיע לכלל מצות, זאת אומרת עד שיבגר, אבל חרש ושוטה פסולים לעדות משום שאינם נקראים אחים בכל המצות, לפי זה אפשר היה לדון ולומר שמקבלים עדות חרש שוטה וקטן כשקבלו עליהם דומיא דקבל עליו עדות אשה או קרוב או פסול. אולם לדינא נלע"ד דלא מהני קבלת חרש ושוטה מטעם אחר משום דיש להם דעה משובשת ובזה גריעי מקטן שקטן אינו אלא מחוסר דעת שלמה אבל בכל זאת יש לו דעת קלה, אבל חרש ושוטה הם בעלי דעה שבשתא ואיך לסמוך על עדותם לגמרי אפילו קבלו עליהם הואיל ואינם בגדר עדות כלל.
את זה כתבתי לתרץ דעת הרמב"ם, אבל באמת התוס' (שבת קנ"ג ד"ה דחרש) מוכח דגם חרש ושוטה הם נקראים בני מצוות. וכן כתב הפרי מגדים דחרש שוטה וקטן מוזהרים ובני מצוות הם. (פרמ"ג שפתי דעת ה' שחיטה סימן א' ס"ק כ"ז) ולדעתם חרש ושוטה פסולים לעדות משום שאינם אחים במצות וכמו שכתבו הרשב"א והרא"ש (לעיל ד' פ"ג), כלומר שאינם בכל המצות, וקטן פסול משום שאינו איש.
ומרן ז"ל בשולחנו הטהור, כתב: קטן פסול להעיד אפילו היה נבון וחכם עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים (חושן משפט סימן ל"ה סעיף א); שוטה פסול, ולא שוטה שהוא הולך ערום וכו' אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת בדבר מן הדברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב (שם סעיף ח'); חרש פסול וכו' מפני שצריך להעיד בבית דין בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים ואיומם (שם סעיף י"א). הרי שחלק בטעמם שקטן פסול משום שאינו איש ושוטה משום דעת משובשת וחרש משום שאינו ראוי להגדה.
ולדברי הכל נראה שלא מהני קבלת עדות מפי שוטים מפני שהם בעלי דעה משובשת וחרש שאינו בן הגדה הלכך שניהם אינם בגדר עדות כלל. והנלע"ד כתבתי.