סימן יט

(לאו״ח הלכות יו״ט סי׳ תקי״א – תקי״ד)

בדין כבוי מאור החשמל ומכונת הבישול.

 

ב׳׳ה תמוז התרצ׳׳א. לכבוד הרה׳׳ג שא״ב כמוהרי״ב יצ׳׳ו

 

במכתבו אלי מיום ח׳ סיון דנא שאל ממני להודיעו חות־דעתי בדין כבוי מכונת הבשול ומאור החשמל ביום טוב. והנני מתכבד להשיב:

בשנת תרפ״ח בהיותי בארצות הברית, נפגשתי עם שאהבה נפשי הרה״ג הגאון המפורסם בקי בחדרי תורה בוצינא דנהורא מוהר״ר יהודה יודל רוזנברג יצ״ו ראב״ד לאגודת הקהלות אנשי ספרד בעיר מונטרעאל שבמדינת קאנאדה. וכבדני בקונטרסו החשוב ״מאור החשמל״ שבו דלה מים מבורות עמוקים והעלה להלכה להתיר הבערת וכבוי מאור החשמל ביום טוב, ועד כאן לא אסתיעא לי מילתא לעיין בו ועתה אדכרתן מילתא לעיין בשאלה זו בכל פרטיה ולבררה, ובה׳ אשים מבטחי כי ינחני בדרך הישרה לכוין לאמתה של תורה ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

שאלה זו נחלקה לשני פרקים יסודיים:

א) גורם כבוי ביום טוב ובו ג׳ סעיפים: א. מקרב כבוי ומונע התפשטות הדליקה. ב. גורם וממהר הכבוי. ג. גורם כבוי על ידי דבר אחר בדרך פסיק רישיה.

ב) דין הבערה וכבוי בגחלת של מתכת.

פרק א. סעיף א.

גורם קרוב כבוי ומונע התפשטות הדליקה:

גרסינן במסכת שבת (ק״כ.) אמר רב יהודא טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. ומסיק בגמ׳ דרב יהודא פוסק כר״ש בן ננס דמתני׳ דשרי להעמיד כלי חרס חדשים מלאים מים בפני הדליקה אפילו שודאי תכבה בהגיעה אליה. והוא הדין לנתינת מים בצד אחד של הטלית שאחז בה האור, והרי״ף בהלכותיו השמיט דין זה והר״ן כתב בדעתו שהוא סובר דרב אשי דאוקי למתני׳ דלא יתן מים תחת הנר לקבל הנצוצות אפילו לרבנן. משום דמודו רבנן במקרב כבוי דאסור, הוא הדין לתת מים בצד אחר של הטלית שאחז בה האור עכת״ד וכן נראה שזו היא דעת רש״י (שבת ס״ז ד״ה אלא) שכתב: דהתם כי מטי דליקה לכלים, דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא; אבל זה שנתן מים ממש תחת הנר, מכבה ממש הוא ע״כ. ולדעתם אין הבדל בין כבוי דבר הדלוק כגון נצוצות הנופלים מן הנר שנכבות בנפילתן לתוך המים בכלי שתחתיו, ובין נותן מים לפני הדליקה שאינם אלא עוצרים התפשטות הדליקה, שכל מניעת התפשטות האש הוא כבוי הדלוק. ולדעתם מוכרחים אנו לומר עוד שלא נאסר גרם כבוי אלא כשהוא בדרך כבוי כגון נתינת מים סמוך לדליקה או בכלי שתחת הנר, אבל כבוי שלא כדרכו מותר, הלכך טלית שאחז בה האור, וכן ספר שאחז בה האור פושטה ומתכסה או פושטו וקורא בו אעפ״י שבודאי יכבה האש הדולקת שהואיל ואינו מכבה בדרך כבוי מותר וכן פסק הרי״ף בהלכותיו דין טלית וספר שאחז בהם האור. ולשיטה זו מסתפק משמן שבנר אסור משום מכבה אפילו אם אינו מכהה אורו בשעה שהוא מסתפק ממנה שכל המקרב או שממהר הכבוי בדרך כבוי הרי הוא כמכבה ממש אבל התוס׳ (ביצה כ״ב ד״ה המסתפק) סוברים דכל גרם כבוי שרי ביום טוב ולא נאסר מסתפק משמן שבנר אלא משום שבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולשיטתם זו מפרשים (תוס׳ שבת מ״ז: ד״ה מפני) מה שאסרו לתת כלי מים תחת הנר בע״ש הוא משום גזרה שמא יבוא לידי כבוי ממש על ידי זה שיתן מים בכלי בשבת עצמה בשעת נפילת הנצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו הנצוצות לתוך המים ויכבה או שיגביה הכלי עם המים כנגד הנצוצות בשבת אע״ג שגם בכגון זה אינו חייב מדאורייתא לר״ש דסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור והוי א״כ גזירה מלאכה שאינה צריכה לגופה אטו צריכה וגזרת ע״ש אטו שבת, קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי עכת״ד ולדבריהם קשה למה התיר רב יהודה לתת מים בצד השני של הטלית שאחז בה האור, נגזור התם נמי שמא יתן מים סמוך ממש למקום הדולק ועם נתינת המים יכבה האש? וצריכים אנו לומר לדעתם שדוקא בכלי שתחת הנר גזור שכיון שהוא נבדל מן הנר עצמו טעו אינשי אבל בטלית עצמו לא טעו לתת מים סמוך ממש למקום הדולק והוא הדין לנותן כלים מלאים מים או אפילו להעמיד מחיצת שלג וברד לא גזרו אע״ג שכיון שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי (שבת קי״ז), משום שכל אדם יודע שאסור לכבות בנתינת מים סמוך ממש למקום הדליקה.

שיטת הרא״ש:

הרא״ש ז״ל (פ׳ כירה) כתב בטעמא דלא יתן כלי תחת הנר דגזרינן שמא יתן מים בכלי שתחת הנר משעת נפילת הנצוצות, משמע דס״ל כדעת התוס׳ דגרם כבוי מותר והשמיט דינו של רב יהודא: טלית שאחז בה האור נותן מים מצד אחר אלמא סבר גורם כבוי אסור אפילו שאינו מכבה בשעת נתינת המים ודבריו נראים סותרים אהדדי, וכן ראיתי לקרבן נתנאל (בפ׳ כירה מ״ז ובפ׳ כל כתבי אות ש׳) שרמי דברי הרא״ש אהדדי והניחם בצ״ע, ולע״ד נראה לומר בדעת הרא״ש שהוא סובר שלרב אשי דגזרו רבנן בנותן מים תחת הכלי אפילו מערב שבת משום חשש שמא יתן מים בשעת נפילת הנצוצות, כל שכן הוא לאסור נתינת מים בצדה השני של טלית שאחז בה האור שמא יתן סמוך ממש לצד הדולק ויהיה מכבה תכף. ואדרבא בטלית שאחז בה האור יש לגזור טפי דכיון שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.

ברם עדיין דברי הרא״ש תמוהים בעיני: שלפי מה שהוא סובר דמסתפק משמן שבנר חייב משום שהוא ממהר כבויו, אין אנו צריכים לומר בטעם דין לא יתן אדם כלי תחת הנר משום גזירה שמא יתן מים בכלי בשעת נפילת הנצוצות אלא אפילו אם יתן המים קודם אסור משום שהוא ממהר את כבויו, שהרי מהאי טעמא אסור לתת מחיצת מים לפני הדליקה או להטיל מים בצד אחר של טלית שאחז בה האור.

שיטת הרמב״ם ומרן בשו״ע:

הרמב״ם ומרן ז״ל פסקו: נותנים כלי תחת הנר לקבל בה נצוצות אבל לא יתן לתוכו מים אפילו מבעוד יום מפני שהוא מקרב זמן כבוי הנצוצות (הל׳ שבת פ״ה ה׳ י״ג ואו״ח סי׳ רס״ה סעיף ד׳).

סתמיות דבריהם מוכיח שהם סוברים שממהר כבוי בשבת אסור דאורייתא אפילו אם אינו מכבה בידים, ובדין טלית שאחז בה האור כתב פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלה בו האור ואם כבתה כבתה (שם פ׳ י״ב ה״ו, סי׳ של״ד סעיף כ״ד) ודבריהם נראים כסותרים אהדדי (עין כ״מ שם) ובזה נאמרו שני תירוצים: התוס׳ (בפ׳ כירה ד״ה מפני) כתבו דנותן כלי תחת הנר חמור מפני שהמים עומדים תחת הנצוצות ומקרב כבויין משא״כ במחיצה של מים שאין האש נופלת לתוך המים להדיא וכ״כ המ״מ בשם הרשב״א. ומג״א סק״א והר״ן (פרק כירה ד״ה ניצוצות) כתב: ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרי ליתן עליה מים מצד אחר דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבים הדליקה אלא מונעים שלא יתפשט האור וכ״כ המג״א (סי׳ ר״ס ס״ק א׳) בתירוצו האחרון. וכן כתב במרכבת המשנה (ה׳ שבת פ׳ י״ב): מניעת הדליקה מחלק שעדין אינו בוער לא חשוב גרם כבוי ממש והיינו מ״ש רבינו כדי שלא תעבור הדליקה בכל הנך הנזכרים פה כמו נתינת מים מן הצד, שכולם למנוע שלא ידליקו ולא משום פסידא דדליקה שרי. דודאי בשעת דליקה יש לחוש טפי דאי שרית ליה אתי לכבויי, אלא הטעם משום דכל גורם כבוי למנוע הדליקה שרי וכו', שהרי אין כונתו לכבות אלא שלא תעבור הדליקה ולא חשיב פסיק רישיה דאפשר שלא יתפשטו המים לצד הבעירה ואפשר למנוע הדליקה מהחלק הבלתי דולק בלי כבוי דבר הדולק עכת״ד. והם הם דברי התוס׳ (שם) שכתבו ועוד דאיכא למימר דהש״ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן וכו׳ ולא דמי לטלית שאחז בה האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האורה.

ומרן בב״י (סי׳ של״ד) הביא תירוצם של הרשב״א והר״ן ומזה מוכח בדעתו שהוא סובר ששני התירוצים הם עיקר להלכה, ולפי״ז יוצא לדעתו שלא הותר גרם כבוי אלא באחד משני התנאים: א. שלא יהיה גורם כבוי להדיא כעין נותן כלי תחת הנר. ב. ושיגרום למנוע התפשטות הדליקה ולא לכבות את הדלוק, ולפ״ז קשה בטלית שאחז בה האור שהותר לפושטה ולהתכסות בה אעפ״י שהוא מנענע האש ומתכוין לכבותו? היינו משני טעמים: א. משום שאין זה פסיק רישיה שהרי אינו בודאי שיכבה. ב. משום שאינו דרך כבוי אלא הוא כבוי כלאחר יד ומשום פסידא לא גזרו רבנן. ובמסתפק מן השמן שבנר, אפשר לומר בדעתם שסוברים כדעת התוס׳ שבשעה שהוא מסתפק מכהה אורו והוי כמכבה; ואפשר לומר לדעתם שאסור אפילו אם אינו מכהה אורו תיכף אסור משום דשמן שהוקצה להדלקה ועומד סביב הפתילה הדולקת הם כגוף אחד, וכל גורם כבוי בפתילה או בשמן על ידי הפרדתם זה מזה הוא כמכבה ממש, ובזה אין הבדל בין אם הוא מתכוין לכבות או שחס על השמן או הפתילה. ונראה להכריע כצד האחרון ממה שפסק מרן ז״ל נר של שעוה שרוצה להדליקו וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף כדי שיכבה כשיגיע שם (או״ח סי׳ תקי״ד סעיף ג׳) משמע שאחר שהדליקו אסור לתת דבר המונע שריפתו, ובנר של שעוה ודאי לא שייך לומר שמכבה נרו על ידי נתינת דבר המונע הבערתו לאח״ז וכמ״ש התוס׳ (ביצה כ״ב ד״ה והמסתפק) ומזה מוכח בברור בדעת מרן שאסור מסתפק מן השמן הוא משום דהוקצה להדלקה. והמג״א (שם) רמי דברי מרן אהדדי וכתב וצריך עיון מאי שנא מטלית שאחז בה האור שמותר לתת עליו מים? ואין לומר דהתם משום פסידא, דהא הרא״ש ס״ל אפילו בלא פסידא שרי וכו', לכן נראה לי דלא אסר הרא״ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק, אבל כשנתן דבר חוצה לו שרי. וכן משמע שם מלשונו, ומלשון הטור שלא כתב ״קודם שידליקנה״ משמע אפי׳ אחר שהדליקה עכ״ל. ולפמ״ש נראה ברור שגם הרא״ש והטור אוסרים לתת דבר המכבה סביב הנר ביו״ט ולא דמי לטלית שאחז בה האור שלא הוקצה להדלקה ולכן מותר אפילו לתת מים בצד אחר כדי שיכבה האור בהגיעו למקום המים. אבל כל שהוקצה להדלקה השמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מאחד מהם ממהר את הכבוי ואסור, והלכך לא הותר לתת דבר המכבה סביב הנר אלא קודם שידליקנו שבזה אינו מקצהו כולו להדלקה.

שוב ראיתי להטו״ז שכתב בשם רש״ל דשרי לתחוב נר הדולק בבית הכנסת בחול כדי שלא ישרוף יותר ממה שיוצא לחוץ וכו׳ דכל מה שאינו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו כח יותר במה להישרף וכלה מאליו, שרי לכתחלה, כדברי התוס׳ אכן להתיר לכתחלה לא נראה בעיני נגד דברי הרא״ש. והטו״ז כתב ע״ז והעיקר נראה כרש״ל שהרי מצינו שמותר לקחת עץ שלא אחז בה האור כמ״ש סי׳ תק״ב. ולעד״נ דתחיבת הנר בחול שרי גם להרא״ש דע״כ לא אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה אבל כאן אינו ממעט אלא על ידי שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו וכו׳ אבל להשים חתיכת הנר במים זה נראה לאסור דהוי כבוי ממש מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפילו במים (טו״ז סי׳ תקי״ד סק״ו).

והנה הראיה שהביא הטו״ז מדין עצים שעומדים לפני הדליקה שמותר לקחת עץ שלא אחז בה האור אומר אני לע״ד שאין הנדון דומה לראיה שעצים העומדים לפני הדליקה לא נעשו גוף אחד עם העצים שאחז בהם האור ולכן המוציא עץ אחד אינו נקרא מכבה משא״כ נר של שעוה שהוקצה להדלקה בשבת או יום טוב נעשה גוף אחד עם הפתילה הממעט ממנו הרי הוא כמכבה.

ואולם בעיקר הדין נראה לע׳׳ד לקיים פסק הטו״ז, להתיר תחיבת הנר ביו״ט בחול, ולא משום שאינו מכבה תכף שהרי כתבנו בדעת מרן שגם ממהר כבוי אסור אלא טעם ההיתר הוא משום שאין זה דרך כבוי ושאינו מכוין לשם תועלת בכבוי לעשות פחמים או הבהוב הפתילה, אבל הוא מכבה משום שחס עליו שלא ישרף כולו ודומה לטלית שאחז בה האור שמותר לפושטה ולהתכסות בה משום שאין זה דרך כבוי וכדאמרן, ומזה יוצא שלא הותרה אלא תחיבה בחול שאין זה דרך כבוי אבל אם נותנו לתוך המים נלע״ד לאסור שהרי זה דומה לנותן כלי תחת הנר שהוא מכבה להדיא והוא קרוב לכבוי שאסור לדברי הכל, ואפילו במקום צורך גדול אסור לתחוב הנר במים ואין צריך לומר שאסור לתחוב פי הפתילה בחול שהוא מכבה ממש. וגם בתוחב הנר בחול יש לצדד לאסור לדעת הטור שסובר שגם בטלית שאחז בה האור לא הותר להתכסות בה אם מכוין לכבותה. אולם מרן ז׳׳ל שקבלנו הוראותיו סובר שאפילו במתכוין לכבות מותר, שהרי כתב דעה זו בשם יש מי שאומר, ועי׳ ביד מלאכי (כללי השו״ע ורמ׳׳א, סימן י״ז) שכתב בשם כמה מרבוותא שכל מקום שכותב מרן הלכה בסתם ואחריה דיעה אחרת בשם יש מי שאומר דעתו לפסוק כסתם.

והב״ח והטו״ז כתבו בפירוש דברי הטור שכונתו היתה לומר שלא ירוץ ויקפוץ אנה ואנה כדי שתכבה, לפי״ז יוצא שגם הטור מודה בטלית שאחז בה האור שמותר להתכסות בה אפילו אם מתכוין לכבותה. ולדעתם ודאי שמותר לתחוב הנר בחול ביום טוב וכפסק רש״ל.

ומעתה בנד״ד שמפתח מכונת הבשול וכן של החשמל אינו מגוף הפתילה והשמן או זרם החשמל, אלא הוא מכשיר עומד מן הצד לפתוח הזרם להמשכת האור, או לסוגרו כדי למנוע המשכתו, והואיל ואינו מכוין לכבות הדלוק אלא למנוע המשכת הדליקה; והואיל ולא הוקצה הזרם להדלקה כמו בשמן ופתילה שבנר; והואיל ואינו מכבה אותם בידים, הר״ז דומה לטלית שאחז בה האור שמתכסה בה ואם כבתה כבתה. והוא הדין במכונת הבשול ומנורת החשמל שאינו מכבה ממש אלא שהוא מניד המפתח ומפסיק זרם החשמל והאור והדליקה מכבים מאליהם מותר, לדעת מרן ודעימיה. אולם להטור ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן שגם בטלית שאחז בה האור אסור להתכסות בה אם מכוין לכבות בנדון דידן נמי, כיון שמכוין לכבות אסור לדעתם.

פרק א. סעיף ב. גורם למהר כבוי:

גרסינן במסכת ביצה (כ״ב.) עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף לה לשרגא איתיביה רב יהודא לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה? אמר ליה לאו אדעתאי, ע״כ.

מסוגיא זו למדנו שכל מעשה הגורם למהר כבוי על ידי הרמת הפתילה מהשמן או השמן מהפתילה חייב משום מכבה.

והתוס׳ (שם ד״ה והמסתפק) כתבו בנמוק הלכה זו דבאותה השעה שמסתפק מהשמן או מרחיק הפתילה ממנו מכבה קצת ומכהה אורו ולשיטתם זו כתבו בדין נר שהיה מונח ע״ג הטבלא מנער הטבלא והיא נופלת דמיירי דליכא שמן בנר דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק.

ודברי הירושלמי מסיעים לפירושם: דגרסי׳ התם (פ׳ כירה ה״ז) נר שמונח ע״ג הטבלא מסלק הטבלא והנר נופל אמר רבי יוחנן קרוב הוא לבוא לידי חיוב חטאת. לפניו, משום מבעיר, לאחריו משום מכבה ע”כ.

הא למדת דמסתפק או מטה הפתילה אינו נדון כגורם הבערה או כבוי אלא הוי מכבה ומבעיר ממש, ואם עשאו בשוגג חייב חטאת ככל אסורי מלאכות שבת.

אבל הרא״ש סתר דברי התוס׳ מדתנן: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ויתננה ע״פ הנר כדי שתהא מנטפת. ובגמ׳ מוכח שטעם אסור זה הוא משום דלמא אתי לאסתפוקי ממנו ולדעת התוס׳ מה בכך אם יסתפק הואיל ואין הסתפקותו מהשמן שע״ג הנר גורם להאפלת אור הנר? ולכן כתב שטעם אסור מסתפק הוא משום שממהר כבויו, שהפתילה והשמן הם גוף אחד (עי׳ הרא״ש ביצה שם). והרש״ל בים של שלמה (הוב״ד בקרבן נתנאל ותפארת שמואל ביצה שם) כתב לתרץ דעת התוס׳ דמתני׳ דלא יקוב אדם שפופרת הוא משום גזרה שמא יסתפק מכל השמן שבו והוי מכבה עי״ש.

ולע״ד אין זה מחוור שלדעת התוס׳ גם אם יסתפק מכל השמן שבשפופרת אין זה מכהה אורו תיכף שהרי הפתילה תוסיף להאיר מלחות השמן הספוג בה כמו שהיתה דולקת בשעה שהשמן נטף עליה, ואין כאן אלא גורם למהר הכבוי ולא מכבה ממש ולדעת התוס׳ שגורם כבוי מותר הדין נותן להתיר הסתפקות מן השמן שבשפופרת שעל הנר.

לע״ד נראה לתרץ דבריהם: דנוטל שמן מן השפופרת שע״ג הנר נאסר משום מוקצה וכמ״ש הנח לשמן ופתילה דנעשו בסיס לדבר האסור (שבת מ״ז.) וכן מוכח מדברי הרמב״ם שכתב: לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן ע״פ הנר בשביל שיהא מנטף וכו׳ גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבה הנר וכו׳ (ה׳ שבת פ״ה הי״ב ולח״מ שם). ובמרכה״מ שם כתב ע״ד הלח״מ: ולא נהירא דהאיך שייך למגזר אטו מוקצה דרבנן אלא כוונת רבינו באמת משום דהו״ל מכבה וכ״כ בהדיא בפירוש המשנה והא דסיים רבינו ואסור ליהנות וכו׳ מילתא באפי נפשה הוא ונמשך למ״ש אח״ז ואפילו כבתה הנר עכת״ד. ומכל מקום אעפ״י שנאמר בדעת הרמב״ם כן אין זה מונע לומר בדעת התוס׳ שהם סוברים באמת דלא יקוב אדם שפופרת אסור רק משום מוקצה ולא משום מכבה.

ואל תתמה ותאמר דהוי גזרה לגזרה כיון דמוקצה עצמה אסור מדרבנן, דבהבערה וכבוי גזרו גזרה לגזרה וכמ״ש התוס׳ (שבת מ״ז ד״ה מפני) ובלא זה נמי מוכרחים לומר כן דהרי לר״ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה (וכמו שנבאר להלן) כל מכבה שאינו צריך לפחמים או להבהב הפתילה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומתניתין דלא יקוב אדם שפופרת אינה אלא גזרה לגזרה שמא יסתפק מהשמן ויתחיב באסור דרבנן אטו מכבה לעשות פחמין או להבהב הפתילה. ואף אנו נאמר בדעת התוס׳ דאסור לא יקוב אדם שפופרת הוה משום גזרה שלא יסתפק ויעבור באסור מוקצה דרבנן.

שו״ר במחצית השקל (סי׳ תקי״ב ס״ק ז׳) דכתב דלהתוס׳ אסור נתינת שפופרת ע״ג הנר הוא משום שמא יסתפק ויבוא לידי גרם כבוי שלא הותר אלא במקום פסידא ושלא במקום פסידא אסור מדרבנן עי״ש. ולע״ד אין זה מחוור דבאמת גרם כבוי מותר אפילו שלא במקום פסידא וכמ״ש המג״א (שם).

ומחורתא כמו שכתבנו שלדעת התוס׳ נאסרה נתינת שפופרת ע״ג הנר משום מוקצה ולא משום מכבה וראיה לדבריהם ממ״ש בירושלמי (שבת פ׳ כירה ה׳ ד׳) עלה דמתני׳ דלא יקוב אדם שפופרת למה משום שלא הותחל או משום שמא ישכח ויערה ושם (פ״א ה׳ ה׳) פשיטא ליה להירושלמי בטעמא דרבנן שהוא משום שלא הותחל בכל טיפה; וטעמו של רבי יהודה שמתיר הוא משום דסבר משקה טופח הרי הוא כמחובר, עי״ש.

הרי שהירושלמי סובר שאין מקום לאסור נתינה שפופרת ע״ג הנר משום מכבה שהואיל ואינו מאפיל אורו בשעה שמסתפק ממנו אינו אלא גרם כבוי ומותר. ואסורו הוא משום מבעיר שכל טיפה שנופלת הרי הוא כנותן שמן בנר וחייב משום מבעיר ואע״ג שתלמודין מפרש המשנה משום שמא יסתפק, בכל זאת אין לנו לאפושי פלוגתא ולומר שנחלקו בדין מסתפק משמן שבשפופרת אם נקרא מכבה או לא וטפי עדיף לומר שתלמודין סובר בטעם האסור דלא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו׳ משום מוקצה.

מהאמור למדנו בדין ממהר כבוי: לדעת התוס׳ מותר אם לא שמכבה בידים, כגון מסתפק מהשמן או מגביה הפתילה שמכבה את אורה; ולדעת הרא״ש אפילו אם אינו מכבה כלום בשעה שהוא מסתפק אסור. דהשמן והפתילה שניהן גורמים הדליקה והממעט מאחד מהם ממהר הכבוי.

ולהלכה פסק מרן: אין נותנים כלי מנוקב מלא שמן ע״פ הנר כדי שיהא נוטף בתוכו גזרה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה (סי׳ רס״ה סעי״א) משמע שהוא סובר כהרא״ש דאסור אפילו אם אינו מכבה בשעה שהלא מסתפק. אולם כבר כתבנו בפרק הקודם שלא אסרו להסתפק מן השמן שבנר או להגביה הפתילה אלא בשמן שבנר שהוקצה להדלקה שהפתילה או השמן נעשו גוף אחד, והגבהת אחד מהם הוא כמכבה דבר שהוקצה להדלקה ושהודלק, כן כתבו רש״י והר״ן והרע״ב במתניתין דלא יקוב וכיון שהקצוהו לנר חייב משום מכבה אבל אם לא הקצוהו לדליקה כגון נר של שעוה שנתן קודם שהדליקו דבר המונע מלישרף מותר אפילו אם מכבה תיכף כל שאינו מכבה ממש בדרך כבוי. תדע שהרי פסק הרמב״ם ז״ל: אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר (ה׳ יו״ט פ׳׳ד ה״ג), ומק הב״י (ס׳ תק׳׳ב) למד מדברי הרמב״ם שדוקא באגודים יחד ובעצים קטנים הוא שאסור לפי שכולם חשובים כאחד אבל עצים גסים מותר להסירם אפילו אחז בהם האור וכן פסק בשו״ע (שם): אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מהנר.

ומסתברא לע״ד שהחילוק שבין שמן לאגודת עצים הוא זה: שהשמן המכונס בקערה שבה נתונה הפתילה הוא כולו גוף אחד והפתילה שואבת מכל השמן ומוסיפה אורה ולכן כשמסתפק מהשמן או שמטה הפתילה לצד אחד נקרא מכבה, להתוס׳ לפי שמאפיל אורו, ולהרא״ש לפי שהשמן המוקצה להדלקה והפתילה נעשו גוף אחד והפרשת חלק מהשמן מחבורו אל הפתילה או הבדלת הפתילה ממנו הוי מכבה, משא״כ עצים שבמדורה אע״ג שכ״א מהם מוסיף חום ואור ומגדיל את המדורה והסרת אחד מהם גורם להחלשת המדורה, הואיל שאינם אגודים יחד והם גסים אע״פ שמונחים במדורה אחת ואחז בהם האור, מותר להבדילם מהמדורה משום שמציאותם בפני המדורה אינה מחברת אותם לדליקה. וזהו הטעם לפסק מרן (סי׳ תקי״ד) נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונעו מלישרף ע"כ הדי שדקדק מרן וכתב שני תנאים: א. נר של שעוה שאין הפתילה שואבת מכולו כמו בשמן אלא מהסמוך לה, ב. שיתן קודם שידליקנו דבר המכבה והיינו מטעמא שכתבנו שכל דבר שהוא גוף אחד שאי אפשר להבדילו מעיו״ט הוקצה להדלקה והבדלתו מהפתילה הדולקת הוי מכבה. אבל דבר שלא הוקצה לכך מותר להבדילו אפילו כשאחז בה האור. ומעתה בנדון כבוי במאור החשמל הואיל ולא הוקצה מתחילה זרם הסביב לפתילה אבל הזרם הולך וחודר בזה אחר זה והואיל ומפתח המבדיל ומפסיק את הזרם מוכן מערב יו״ט ובתנועת המפתח אין שום אסור מותר לגרום כבויו לדברי הכל. אולם במכונת בשול (פרימוס) היה נראה לאסור שהרי הפתילה שואבת מכל הנפט המכונס במכונה וכבוי הפתילה על ידי הפסקת חבורם הוי כמסתפק מן השמן או מטה הפתילה ואסור משום מכבה.

ועדין יש לצדד בהיתר גם למכונת הפרימוס משום שגם התוס׳ והרא״ש מודים שלא נאסר מסתפק או מטה הפתילה אלא כשנוגע בשמן או בפתילה ששניהם הם גוף אחד הדולק אבל כשאינו נוגע בהם וגורם את כבוים בהפסקת חומר ההסקה או האור זה מזה על ידי דבר אחר מותר לכו״ע שכן כתב הרא״ש (ביצה פ״ב סי׳ י׳׳ז) דעד כאן לא פליגי התם אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם הכבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהם גורמין את הדליקה וממעט מאחד מהם וממהר את הכבוי חייב.

ובנדון דידן אפילו אם נניח שחוטי החשמל מחברים זרם ההדלקה אל הפתילה שהיא דולקת ומאירה ושניהם חשובים כגוף אחד, מכל מקום המפתח שבו נסגר או נפתח כח הזרם אינו נחשב לגוף הדבר הדולק ומותר.

אלא שעדין יש מקום עיון לאסור מדין גורם כבוי בדרך פסיק רישיה הואיל והכבוי נעשה תיכף עם תנועת המפתח החשמלי או המפתח של מכונת הבשול, ואת זה נבאר בסעיף ג׳ בע״ה.

פרק א. סעיף ג. גורם כבוי על ידי פעולה אחרת בדרך פסיק רישיה:

תנינא במסכת שבת (ק״ך) נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. אמרי דבי רב ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ע״כ מריהטא דסוג׳ משמע שדין זה נאמר אפילו בנר של שמן ואפילו במתכוין לכבות. ומשום שהוא גורם כבוי וכל גורם כבוי כזה שהוא נעשה מאליו ולא על ידי פעולה ישירה מותר.

וכן כתב להדיא מהר״ם מרוטנבורג להתיר הדלקת נר חנוכה שקבוע בדלת עצמו אחורי הדלת. ואין לומר כשהוא פותח ונועל מטה השמן או השעוה אל הפתילה או ממנה, ונמצא מכבה או מבעיר, הלא לקמן לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מהאי טעמא אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור. ובפ׳ כל כתבי נמי אמרינן: שמן שע״ג טבלא מנער הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה, אע״ג שמטה השמן לפניו או לאחוריו ונמצא מכבה או מבעיר דלא שייך בכה״ג מכבה או מבעיר, ואפילו אי שייך, דבר שאין מתכוין מותר ולא פסיק רישיה הוא, ע״כ (הגה״מ ה׳ שבת פ״ה אות צ׳).

דברי מהר״ם אלו נראים כתמוהים לענ״ד במה שכתב: דלא אסרו שמן שבנר אלא משום מעשה בסיס לדבר האסור, וזה תמוה: שהרי אמרו (במס׳ ביצה כ״ב) המסתפק חייב משום מכבה. והטור (או״ח סי׳ תר״פ) הביא תשובה זו והשמיט ממנה פסקא זו מתיבת ״הלא״ עד ״ופ׳ כל כתבי״; וכן צריך להגיה בהגה״מ, אולם עדיין לא התבררה תשובה זו שמדמה דין נר מונח ע״ג הטבלא לנר שאחורי הדלת ובגמ׳ אמרו בדין נר שאחורי הדלת לייט עלה רב משום דמודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות, ולכן אני אומר תשובה זו צל״ע, ועל כל פנים למדנו מדברי מהר״ם בנר שהוא מונח על הטבלא מנער הטבלא והיא נופלת ואפילו בנר של שמן ואפילו במתכוין לכבות משום דלא שייך כה״ג מכבה או מבעיר, כלומר שאין פעולת נעור הטבלא מעשה כבוי אלא שהיא נמשכת מאליה, וגורם כבוי כזה מותר.

ולדעת הרמב״ם צ״ל שהוא מפרש דין נר שאחורי הדלת כפי׳ רש״י: שהנר עומד בדלת עצמה ובתנועת הדלת בפתיחתה ונעילתה מביאה רוח שמכבה את הנר; וכן כתב הריב״ש (סי׳ שצ״ד) שבנדנוד הדלת ופתיחתה הרי זה כמניף מניפה בפני הנר כדי לכבותו; וכ״כ קרבן נתנאל (שבת פרק כל כתבי סי׳ ט׳ אות ג׳) וכן משמע מדברי הרמב״ם ז״ל שכתב: נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ע״כ, הרי שכל שהוא עושה פעולת הכבוי עצמה אעפ״י שאינו מכוין בה אסור משום פסיק רישיה דומיא לחותך ראש העוף לצחק בו הקטן אעפ״י שאינו מכוין להריגתו (עיין פ״א ה״ו), ודוקא במנער את הטבלא מותר הואיל ואינו עושה פעולת כבוי הרי הוא גורם לכבוי על ידי דבר אחר ועדיף ממחיצת כלים לפני הדליקה או נותן מים בצד הטלית ומותר אפילו לכתחילה.

אבל התוס׳ (שם ד״ה מנער) כתבו: ואומר ר״י דמיירי דליכא שמן בנר, דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ע״כ. ולכאורה קשה מה בכך שישפך השמן הלא אינו מתכוין לכך ואין זה בגדר פסיק רישיה דאנן סהדי דלא ניחא ליה בשפיכת השמן שהרי אינו נהנה ממנו ובכגו״ז דלא נהנה לא נאסר משום פסיק רישיה וכמ״ש הערוך בערך פסיק רישיה והבי״ד הרא״ש בסוגין.

ומדברי הרא״ש משמע דהתוס׳ חולקים על הערוך בזה וסוברים שגם באופן דלא ניחא ליה נאסר משום פסיק רישיה, אבל לע״ד אין זה מחוור שהרי דינו של הערוך הוא הלכה פסוקה וכן גרסינן במס׳ שבת (ע״ה) הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת וכו׳ ואקשינן ולחייב נמי משום נטילה נשמה וכו׳ והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר״ש בפסיק רישיה? ומתרצינן שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה ניחא ליה טפי ע״כ. ויותר מזה אמרו התולש עולשין ומזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת וכו׳ ומסיק בגמ׳ וכגון דלא מכוין ולא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, והערוך פירש באחר שאינו אוהבו והיינו דלא ניחא ליה אבל התוס׳ פירשו דלא מודה ר״ש בפסיק רישיה אלא בדידעינן דניחא ליה במלאכת אסור שנמשכת מתוצאות פעולתו, אבל כל דלא איכפת ליה אי מיתרמי אין זה בגדר פסיק רישיה, ודינו ככל דבר שאינו מתכוין ומותר (עיין תוס׳ שבת ע״ה ד״ה טפי; וקי״ג ד״ה לא צריכא; ותוס׳ יומא ל״ד: ד״ה הני מילי) ולפי׳׳ז בנר שע״ג טבלא שעל ידי שהוא מנער הטבלא נשפך השמן ממנו אנן סהדי דלא ניחא ליה בשפיכת השמן שהרי אינו נהנה ממנו או לכל הפחות דלא איכפת ליה והוה ליה ככל דבר שאינו מתכוין שמותר לעשותו בשבת. ולאידך גיסא קשה דגם בנר של שעוה יאסר מדין פסיק רישיה שהרי נפילת הנר מעל הטבלא לא גרע מפתיחת הדלת נגד המדורה שאסור משום פסיק רישיה? ולכן נראה לע״ד לומר בדעת התוס׳ שס״ל דבנר של שמן שהכבוי נעשה על ידי טלטול הוי מכבה ממש כמו בנועל הדלת שהנר תלוי בה שמתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת (עין תוס׳ ד״ה פותח) ואסור אפילו באינו מתכוין מדין פסיק רישיה, אבל בנר של שעוה שהכבוי נעשה על ידי הנפילה שהיא פעולה מסובבת מפעולתו ולא מעשיו ממש בזה אין בו משום פסיק רישיה וגורם כזה מותר לדברי הכל.

ולפי״ז יוצא שכל כבוי המסובב מפעולת היתר אחר עדיפא מגרם כבוי ומותר לדברי הכל אפילו במתכוין, לדעת התוס׳. אבל ר״ח חולק בזה וס״ל שאף בכגון זה אסור שהרי בדין נר שאחורי הדלת פירש שהנר אינו עומד בדלת עצמה אלא בכותל שלאחריה ואסור משום שהדלת נוקשת הכותל ומכבהו (עיין הרא״ש) ונקישת הדלת היא פעולה מסובבת ממעשיו ולא מעשיו ממש, ואפילו הכי לייט רב משום דהוי כפסיק רישיה. ולדידיה קשה מאי שנא מנר שע״ג הטבלא דלא לייט עליה רב? ובלא זה נמי קשה שהרי פותח הדלת ודאי לא ניחא ליה שתנקש הדלת בכותל, או לכל הפחות לא איכפת ליה, ולא הוי זה בגדר פסיק רישיה לאסור אם אינו מכוין לכבות, וכעת צל״ע. ולהלכה פסק מרן: נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח שמא יכבנו הרוח. ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעלה כדרכה שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבהו אלא פותח ונועל בנחת ואם הוא קבוע בדלת עצמו שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו אסור לפתחו (או״ח סי׳ רע״ז סעיף א׳).

מדברי מרן אלה מתברר שהוא מפרש כדברי רש״י שהנר מונח אחורי הכותל ממולו ובפתיחת הדלת גורם שיכבנו הרוח הנושב מהחוץ דרך הדלת הפתוחה, ולכן אסור בהחלט לפתוח הדלת אפילו בנחת הואיל ומציאות דלת פתוחה גורמת לכבוי על ידי הרוח הנכנס דרכה אל הנר שממולה, ואם כנים אנו בזה אפשר לומר שגם מרן מודה להתיר בנר של שעוה הקבוע בדלת אפילו במתכוין כדין גורם כבוי שמותר. אבל באמת הסברא נוטה יותר לומר שנר של שעוה העומד בדלת כיון שהוא נכבה מחמת הנפת הדלת אינו נכלל בגדר פסיק רישיה אלא דינו כמכבה ממש כמו מניף אצל הנר, וכדכתב הריב״ש.

על כל פנים מדברי רמ״א למדנו שכל גורם כבוי שנמשך מפעולת היתר אחרת מותר לעשותו לכתחילה אפילו אם מתכוין לכבוי, דגורם כבוי כזה מותר לכתחילה. וכן נלמד מדין נר של שעוה המונח על גבי הטבלא שמותר לנער או לסלק הטבלא אעפ״י שהנר בנפילתו ממנה עלול להיותו נכבה ואפילו במתכוין לכבות משום שהוא גורם כבוי.

אולם הטור ומרן ז״ל פסקו: נר המונח על הטבלא מנער הטבלא והוא נופל רק שלא יכוין לכבותו ובלבד שיהא הנר של שעוה וכיוצא בו או שלא יהיה בו שמן וכו׳ (שם סע״ג). ולא זכיתי לרדת לסוף דעתם שאם גם בנר של שעוה המונח ע״ג הטבלא אסור במכוין לכבותו יאסר גם בלא מכוין מדין פסיק רישיה ובאמת בנר שעוה המונח על הטבלא אפילו במכוין מותר לדעת התוס׳ משום שהוא גורם לכבוי כדין טלית שאחז בה האור שפושטה ומתכסה בה שודאי תכבה ואעפ״י שהוא מכוין לכבותה. ובדעת הטור ז״ל אפשר לומר דלשיטתו אזיל שפסק גם בדין טלית שאחז בה האור שפושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך (סי׳ של״ד) אבל מרן ז״ל כתב טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך. ולדעתו, הוא הדין גם בדין מנער את הטבלא יהיה מותר אפילו במתכוין? וביותר קשה להב״ח ומג״א שכתבו שאף הטור הכי קאמר שלא ירוץ ויקפוץ, אבל בכונת המחשבה לכבות ליכא מ״ד אסור בגורם כבוי, ולדעתם צריך להתיר גם במנער הטבלא אפילו אם מכוין במחשבתו לכבות? והטו״ז כתב שבטלית כיון שמתכסה בטלית מנענע האש עצמה ועי״ז נכבית אסור אם נתכוין לכך, דון מינה שאם אינו נוגע באש עצמה כגון מנער את הטבלא שנר שעוה מונח עליה אפילו אם מתכוין מותר, ולפי״ז פסקי מרן הוו סתראי, ואפילו אם נאמר שהטבלא והנר שעליה חשובים כגוף אחד ודמי לטלית שאחז בה האור, בכל זאת מרן סובר שגם בטלית שאחז בה האור מותר להתכסות בה ואפילו אם נתכוין לכבות. ולכן נלע״ד פסקי מרן אלו כסתראי ולדעת המתירים להתכסות בטלית שאחז בה האור אפילו אם מתכוין לכבות מתירים גם בנר שמונח על גבי הטבלא לנער את הטבלא. והרמב״ם ז״ל כלל דין טלית שאחז בה האור ונר שע״ג הטבלא בהלכה אחת ובשניהם לא התנה תנאי זה שלא יכוין לכבות משמע שאפילו אם כיון מותר בשניהם. ועתה נשוב אל השאלה שלפנינו בכבוי מכונת הפרימוס ומאור החשמל: ונראה ודאי שאין זה דומה לנר שאחורי הדלת לפירוש רש״י או התוס׳ שבפתיחת הדלת או נעילתו עושה מעשה הכבוי שהרי סגירת המפתח אינו מכבה אלא מסבב הכבוי על ידי הפסקת זרם חומר ההסקה מהפתילה הדולקת וזה דומה למנער הטבלא שמונח עליה נר של שעוה שהוא מסבב נפילתו או למתכסה בטלית שאחז בה האור שאינו עושה מעשה כבוי אלא מסבב כבויים, ובזה לדעת הרמב״ם ודעימיה שסוברים להתיר גורם כבוי כזה אעפ״י שהוא מתכוין ודאי שגם כבוי מכונת הבשול ומאור החשמל על ידי סבוב המפתח לסגירתם אינו אלא מסבב הכבוי ומותר, ולדעת מרן שגורם כבוי כזה שהוא מסבב כבוי הדלוק אסור במתכוין, ודאי שאסור לכבות מכונת הבשול ומאור החשמל כשהוא מכוין לכבויים.

ועדין יש מקום לצדד בהתירא מדין מכבה גחלת של מתכת שנבאר בפרק דלקמן בע״ה.

פרק ב. כבוי גחלת של מתכת ביום טוב:

כבוי האש או הנר בשבת אינה מלאכה אסורה מצד עצמה אבל נאסרה משום תוצאותיה שהוא עושה פחם בגחלת של עץ או מהבהב ומכשיר להדלקה פתילת עץ או כל דבר אחר הזקוק להבהוב. ולכן כל כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מדאורייתא ואסורא מדרבנן כשאינו מכוין לעשות פחמים או להבהב את הפתילה (עין שבת ל״א). דון מינה בגחלת של מתכת שאין כבויה עושה אותה פחמים ולא מהבהב הפתילה מותר אפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, שהרי אין כאן מלאכה מעיקרא, ולכן כל מכבה גחלת של מתכת שאינו מתכוין לצרפה נכלל בגדר דבר שאינו מתכוין. אולם בירושלמי (יומא פ״ג ה׳ ה׳) מוכח שדין כבוי גחלת של מתכת שנוי במחלקת דגרסינן התם: תני א״ר יהודה עששות של ברזל היו מרתיחין אותן מעיוה״כ ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן. ולא נמצא כמכבה ביוה״כ? וכו׳, אלא כיני רבי יהודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש ורבנן סברין תולדת האש כאש ע״כ. ולפי״ז לרבנן מכבה גחלת של מתכת דינו כמכבה גחלת של עץ וחייב עליה למ״ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל בתלמודין משמע דגחלת של מתכת אינה כאש עצמה, ואינה אסורה מדאורייתא לדברי הכל משום מכבה אלא מדרבנן אסרו כבויה משום צרוף הואיל ועל ידי כבויה היא מצטרפת.

וכן מוכח ממ״ש (יומא ל״ד ב׳) א״ר עששיות של ברזל היו מחממים וכו׳ ומקשה והלא מצרף הוא? ומסיק אמר אביי אפילו תימא שהגיע לצרוף וכו׳, אפילו לר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא צרוף דרבנן הוא ע״כ. הרי שלכו״ע לא נאסרה כבוי גחלת של מתכת מדאורייתא אלא במתכוין לצרף, וכן נמי מוכח מדגרסינן (שבת קל״ד) ת״ר אין מסננין את החרדל ואין ממתקין אותו בגחלת. והתניא ממתקין אותו? לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ. ופירש״י בגחלת של עץ אסור דשייך בה כבוי לפי שעושה בה פחם; גחלת של מתכת לא שייך ביה כבוי דאינו נעשה פחם, ועוד גרסינן (שבת מ״ב) מכבין גחלת של מתכת בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ, ומסיק בגמ׳ דסבר שמואל כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והלכך אוסר בשל עץ אפילו במקום היזק של רבים אבל גחלת של מתכת שעיקר אסורה דרבנן מותר לכבות במקום היזק של רבים.

מכל זה מוכח דכבוי גחלת של מתכת אינה אסורה אלא משום מצרף הואיל ואין היא נעשית פחמים. ומתניתין דקתני מחממים לו חמים ומטילין לתוך הצונן לא פליגי אדתני רבי יהודה דזה וזה אמת, ופעמים היו מחממים חמין ופעמים היו מטילין עששיות של צונן לפי השעה ומזג האויר. וכ״כ הרמב״ם: היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש בערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צנתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמים במי המקוה עד שתפיג צנתן (ה׳ עבודת יוה״כ פ״ב ה׳ ד׳) וכן יש להוכיח דתלמודין סובר דגחלת של מתכת כיון שהיא אינה נאכלת באש אלא מתחממת ממנו עד שנעשית גחלת אינה אלא תולדת האש.

ומדגרסיבן (פסחים ע״ה) וגחלים של מתכת לאו אש הוא? והא גבי כהן דכתיב באש תשרף ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושים לה? שאני התם דאמר קרא באש תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש ע״כ. מזה מוכח בברור דגחלת של מתכת אינה כאש עצמה אלא לענין מיתת בית דין דריבה הכתוב, אבל לענין שבת גחלת של מתכת אין דינה כאש ולא שייך בה לא הבערה ולא כבוי, וכן פסק הרמב״ם ז״ל: המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל (ה׳ שבת פ״ט ה״ו ועיין בהשגות הראב״ד ומ״מ ולח״מ). המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדות מבעיר וחייב (שם פי״ב ה׳ א׳).

הא למדת מדבריו שאין אסור הבערה נוהג בגחלת של מתכת, אלא שאם עושהו גחלת, הרי הוא כמתיך וחייב משום מבשל ובמחממו ואינו עושה גחלת אם מתכוין לצרפו חייב משום מבעיר, אבל אם אינו מתכוין כדי לצרפו פטור לגמרי דאין הבערה במתכת, והואיל ואין הבערה ממילא אין בו גם דין כבוי ולא נאסר מכבה אלא משום צרוף שאסור מדרבנן וכמ״ש (יומא שם) אבל הכא צרוף דרבנן.

אבל בעל ההלכות וכן ר״ח פירשו מה שאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה״ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ משום שבשל עץ כמה דלא כביא אית ביה סומקא וחזו לה ולא אתי לאתזוקי בה אבל של מתכת אע״ג דאזיל סומקא לא כביא ואתי לאתזוקי בה ע״כ. וכתב הר׳׳ן (פרק כירה שם) על דבריהם: ודברי תימה הם שהאיך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות. אלא נראה שהרב ז״ל סובר דנזקא דרבים כסבנת נפשות חשיב לן עכ״ל. והרמב״ן (בחדושיו שבת שם) דחה תירוץ זה וכתב: אבל אינו נכון שא״כ מנ״ל דרבי יהודה גופיה לא מודה בהא וכו׳ וקשיא ההיא דיומא. ואפשר שאין בעששיות צרוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות ואין מצרפין אלא במים צוננים ואי קשיא הא דאמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת איכא למימר שאני חרדל שאינו מצרף ואין צרוף אלא במים ע״כ ולע׳׳ד לא מצאתי ספוק בתירוצו זה דהא בגמ׳ (יומא שם) כשהקשו והלא מצרף הוא אמר רב ביבי שלא הגיע לצרוף אביי אמר אפילו תימא שהגיע לצרוף אבל הכא צרוף דרבנן ע״כ. משמע מזה דבלא הגיע לצרוף מותר אפילו מדרבנן לכל הדעות וברור הוא שמונח לא הגיע לצרוף הוא בין מצד המתכת ובין מצד המים שנותנים עליו או שמשקיעים אותה בתוכם וע״ז הוא שמסיק בגמ׳ אבל הכא צרוף דרבנן.

ולכן נלע״ד לומר בדעת ההלכות שהוא סובר דצרוף אסור מדרבנן ואעפי״כ לא התירו לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים ואעפ״י שאינו מתכוין לצרפה, אלא משום נזק דרבים, הא לאו הכי עשו דינה כדין גחלת של עץ שאסור לכבותה אפילו כשאינו מתכוין לעשות פחמים. אבל הרמב״ם ז״ל פסק שמכבה גחלת של מתכת חייב מדאורייתא במתכוין לצרף, שהרי כתב: המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחממים אותו שיעשה גחלת ומכבים אותו במים כדי לחממו וזהו לצרף, שהעושה אותו חייב משום מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים (ה׳ שבת פי״ב ה״ב).

מדבריו אלה מוכח בברור שהוא סובר דצרוף בכונה אסור מדאורייתא ואינו מכוין אסור מדרבנן. והראב״ד בהשגות וכן הרמ״ך (עי׳ כ״מ שם) תמהו על דבריו שלדעתו שצרוף בכונה אסור מדאורייתא הדין נותן לאסור אפילו שלא במתכוין, מדין פסיק רישיה ולא ימות, שחייב מדאורייתא אפילו אם אינו צריך לצרופו, לרבי יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ וכו׳ ועוד דמס׳ יומא אמרינן צרוף דרבנן.

והמ״מ (שם ה׳ ב׳) חידש שבצרוף מתכת אין לומר פסיק רישיה ולא ימות מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי וכו', שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור, ואפילו לרבי יהודה המחייב בדבר שאינו מכוין ע״כ.

ולהשגת הראב״ד מסוג׳ דיומא תירץ כמ״ש הרמב״ן שאין בעששיות צרוף לפי שהן מפשירות המים וכן הטלת גחלת של מתכת בחרדל מותר שאין צרוף אלא במים ולע״ד כבר כתבתי לעיל דמסוגית הגמ׳ מוכח דגם שהגיע לצרוף מצד חום הברזל או צנון המים אמרו שצרוף הוא מדרבנן ואפשר לפרש ולומר דכוונת הגמרא בתירוצה לומר בצרוף כזה שאינו במים צוננים הוא אסור מדרבנן אלא שא״כ קשה מנין לנו שרבנן אסרו גם כשאינו מצרף וכשאינו מכוין לצרוף.

ואולם אם נניח גם לדעתם של הרמב״ן והמ״מ שצרוף גמור אסור דאורייתא ורבנן הוסיפו לאסור גם כעין צרוף כגון עששיות של ברזל במקוה מים, או חרדל; עדיין השגת הראב״ד היא תקיפה ואלימתא, שא״כ יתחייב אפילו בלא מתכוין מדין פסיק רישיה, ולתירוצו של המ״מ שאין כאן פסיק רישיה משום שאם לא מתכוין אין כאן מלאכה תגדל התימה עוד יותר ע״ד הרמב״ם שאם כן בלא מתכוין לצרף יהיה פטור ומותר כדין כל דבר שאינו מתכוין שהוא מותר לר״ש שהלכה כמותו וכמש״כ הרמב״ם: דברים המותרים לעשותם בשבת ובשעת עשייתם אפשר שתעשה בגללם מלאכה ואפשר שלא תעשה אלא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר (שם פ״א ה׳ ה׳) ובסוגין דיומא (שם) לא הוצרכו לומר אבל הכא צרוף דרבנן אלא לאביי דסבר כרבי יהודה לחייב בדבר שאינו מתכוין, אבל למאי דס״ד מעיקרא דאביי סבר כר״ש כשאינו מתכוין, מותר אפילו במלאכה שהיא אסורה דאורייתא.

והלח״מ (שם) עמד ע״ז וכתב: ויש לומר דאסור משום הכבוי שכן כתב רבנו המכבה את הגחלת ומשום שהוא מקלקל וכל המקלקלים פטורים אבל מחמת הצירוף אין כאן אסור כלל. ולע״ד דבריו אינם מחוורים דכשאמרו כל המקלקלים פטורים הוא להקל דאף במלאכה שכשהוא מתקן אסורה מדאורייתא ובמקלקל אסור מדרבנן, אבל בדבר שגם אם הוא מתקן מותר אפילו מדרבנן כגון כבוי מתכת שלא התכוין לצרפה אין שום סברא לאסור כשהוא מקלקל, וכבר הוכחנו בדברינו לעיל שכבוי גחלת של מתכת אינה מלאכה לפי שאינה אלא צינון ולא כבוי.

שו״ר במרכבת המשנה (ה׳ שבת פ׳ י״ב ה׳ א״ב) שכתב בדעת הרמב״ם דבכבוי גחלת של מתכת החמירו לאסור מדרבנן אפילו באינו מתכוין וגם אינו בבחינת פסיק רישיה, משום סייג, כי היכי דלא ליתי לאחלופי בגחלת של עץ, תדע שהרי גם לשמואל דסבר כר״ש בדבר שאינו מתכוין ולא התיר לכבות גחלת של מתכת אלא משום היזקא דרבים, אולם לא גזרו חכמים אלא בכבוי גחלת שדומה למכבה גחלת של עץ ואי שרית ליה למתכת אתי למטעי ולהתיר גחלת של עץ, אבל מיחם שפנה ממנו מים חמים דלא מחלף בגחלת וכן בגחלת שנותנים לתוך החרדל ביום טוב, לא גזרו משום דגחלת של עץ גופה לא נאסרה לתת לתוך החרדל ביום טוב אלא מדרבנן ומשום שהיה אפשר לעשות זאת מערב יום טוב ולא גזרו בכגון זה בגחלת של מתכת.

וכן ראיתי בשער המלך (ה׳ שבת פי״ב ה׳ א׳) שכתב דקי״ל הלכתא כר״ש דדבר שאינו מתכוין מותר אם כן גבי עששיות אפילו שבות ליכא. ומ״ש רבינו טעמו משום דאין שבות במקדש, לא משום לתא דצרוף אלא משום לתא דכבוי וכו׳ דכבוי גחלת אסורה מדרבנן כמ״ש רש״י בפ׳ כירה ע״כ.

והנה מה שחדש במרכבת המשנה שנאסר כבוי גחלת של מתכת אטו גחלת של עץ, לא מצאתי לגזרה זו מקור בתלמוד. ועל כגון זה נאמר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה, ומסוג׳ דיומא שם מוכח בברור דלרבי שמעון דסובר דבר שאין מתכוין מותר אין שום אסור אפילו מדרבנן לכבות גחלת של מתכת אפילו במדינה, ולא הוצרכנו לתרץ אבל הכא צרוף דרבנן ואין שבות במקדש (לגירסת התוס׳) אלא לאביי דפסק כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור.

ולפי זה מוכרחים אנו לומר דמ״ש שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים לאו דוקא, שהרי הוא סובר כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אפילו מדרבנן וכדאמרן אלא משום סיפא דגחלת של עץ אפילו ברה״ר אסור נקט כולה מילתא ברה״ר, ולעולם גחלת של מתכת מותר אפילו במקום שאין שום נזק, דומה למיחם שפינו ממנו מים חמים שמותר לתת בו צונן.

ומ״ש רש״י (שבת מ״ב. ד״ה גחלת של מתכת) ומדרבנן אסור וכו', כונתו היא על עיקר דין כבוי גחלת של מתכת שאסורה משום צרוף מדרבנן, לר״ש במתכוין לצרוף ולרבי יהודה אפילו באינו מתכוין.

תדע שהרי רש״י כתב (יומא שם) ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין ע״כ. וזה מוכיח בברור שלמ׳׳ד דבר שאין מתכוין מותר לא נאסר כבוי גחלת של מתכת אפילו מדרבנן אפילו כשמתכוין לכבות אם אינו מתכוין לצרפה. ואף להתוס׳ שחלקו על רש״י וגרסי בגמ׳ ואין שבות במקדש לא אמרו זה אלא לרבי יהודה שלדעתם אוסר בדבר שאינו מתכוין אפילו בדבר שעיקר אסורו מדרבנן (עי׳ שבת מ״א תוד״ה מיחם ויומא ל״ד ד״ה הני מילי) אבל לר״ש שהתיר דבר שאינו מתכוין, מותר כבוי גחלת של מתכת אפילו מדרבנן.

ראיה לזה ממ״ש (שבת מ״ו) מי אמר ר״ש כבתה (נר הדולק בשבת) מותר לטלטלה לא כבתה לא? הא שמעינן ליה לר״ש דבר שאין מתכוין מותר וכו׳? אלא אמר רבא הנח לשמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור ע״כ. ומזה מוכח דמתיר רבי שמעון דבר שאינו מתכוין אפילו בכבוי שעיקרו אסור מדאורייתא.

א״כ לדעת המ״מ דכשאינו מתכוין לצרוף אין כבוי גחלת של מתכת חשוב מלאכה הדין נותן להתירו אפילו מדרבנן, על כל פנים מדברי הרמב״ם למדנו שהוא סובר שכבוי גחלת של מתכת אסור מדאורייתא וכשאינו מכוין לצרוף אסור מדרבנן. אולם אין הדברים הללו אמורים אלא במכבה על ידי הטלת מים צוננים או השקעת הגחלת במים כדרך שעושים לוטשי ברזל, אבל מיחם שפינו ממנו המים מותר לתת לתוכו צונן, וכן פסק הרמב״ם ז״ל (הל׳ שבת פ׳ כ״ב הלכה ו׳) מיחם שפינה ממנו המים מותר ליתן לתוכו צונן כדי להפשירן, הא למדת שאם אינו מכוין לצרף פטור ומותר. ואפשר לומר בדעתו כמ״ש הרמב״ן ז״ל במלחמות, שכלים שכבר נצרפו בשעת עשייתן אינם צריכים צרוף שני, או שהמים שבתוך המיחם מונעים צרופם. ויותר נראה לע״ד לומר בדעת הרמב״ם שכל צרוף שאינו נעשה כדרך שלוטשי הברזל עושים, לא נאסר אפילו מדרבנן וכן דקדק הרמב״ם וכתב ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים, כלומר שלא נאסר צרוף אלא דרך מלאכתו ומטעם זה מותר למתק החרדל בגחלת של מתכת ביום טוב משום שאין צרוף אלא במים וכדכתב הרמב״ן בחדושיו, או שנאמר בדעתו כמ״ש המרכבת המשנה דכבוי של מיחם שאינו דומה לכבוי גחלת של עץ ביום טוב לא גזרו רבנן.

שיטת הטור ומרן ז״ל: הטור ומרן פסקו (או״ח סי׳ ת״ק סעי׳ ג׳) ואין ממתקין אותו (חרדל) בגחלת של עץ אבל בשל מתכת מותר. ובב״י (שם) כתב גחלת של מתכת לא שייך בה כבוי דאינו נעשה פחם וגחלת של עץ אסור מפרש בגמ׳ משום דאפשר היה לעשותו מאתמול. והנה הטור ומרן פסקו להלכה כר״ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (עי׳ טור ושו״ע סי׳ רע״ה וסי׳ תל״ד סעיף כ״ז) ואם נאמר לדעתם שצרוף המתכת אסור מדאורייתא אין שום חלוק לענין דינא בין גחלת של מתכת לשל עץ, ובשניהם פטור אבל אסור.

מזה מוכח לדעתם דצרוף מתכת אפילו במתכוין לצרפה אינו אסור אלא מדרבנן, הלכך התירו ביום טוב למתק בה החרדל, אבל בגחלת של עץ שאם מכוין לעשות ממנה פחמים אסור מדאורייתא אסרו ביום טוב לכבותה אם אינו מכוין לעשות ממנה פחמים (עין תוס׳ שבת מ״ז ד״ה דכל) ועוד מוכח לדעתם שאינו מכוין לצרוף מותר לכבות גחלת של מתכת אפילו מדרבנן, שהרי כתב הטור (סי׳ שי״ח) מיחם שפינו ממנו המים מותר ליתן לתוכו מים צוננים להפשירן ואפילו אם מפעפעים ומחזקים אותו שרי כיון שאינו מכוין לכך והב״י כתב (שם בשם הר״ן) ולא פסיק רישיה הוא לפי שכשמצרפים הכלי מחממים אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא יגיע לצרוף מפני שהמים שבתוכו מונעים אותו מלהתחמם כ״כ, ומ״מ כתב שכל שאינו מכוין לצרוף אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ע״כ.

והנה טעמו של הר״ן אי אפשר לאמר בדעת הטור, שהרי כתב: אפי׳ אם מפעפעים ומחזקים אותו, ומוכרחים אנו לומר בדעתו שסובר כהמ״מ שכבוי מתכת כשאינו מכוין לצרפה לא הוי מלאכה כלל ומותר.

ולפי זה קשה ממה שפסקו (סי׳ של״ד סעיף כ״ז) גחלת המונחת ברשות הרבים מותר לכבותה בין אם היא של מתכת ובין אם היא של עץ, והרמב״ם אוסר בשל עץ ע״כ, ולפי מה שהוכחנו בדעתם דכבוי שאינו מתכוין לצרוף מותר, לשתרי כבוי גחלת של מתכת אפילו ברשות היחיד ואפי׳ שלא במקום נזק?

לכן נלע״ד לומר בדעתם דכל כבוי מתכת שהוא נעשה בדרך שלוטשי המתכת עושים לחממו היינו בהטלת מים צוננים על המתכת או בהשקעתה לתוך מים צוננים אסרוהו רבנן בשבת אפילו אם אינו מתכוין לצרוף, וביום טוב התירו אם אינו מכוין לצרוף אם יש בו צרך קצת וכן התירו בשבת כל שיש בו משום הצלת נזק לרבים.

מהאמור למדנו בדין צרוף ג׳ דעות: א) דעת רש״י שכבוי מתכת אפילו אם מתכוין לצרוף אסור רק מדרבנן ואינו מתכוין לצרוף אפילו אם מתכוין לכבות מותר אפילו מדרבנן. ב) דעת הרמב״ם שכבוי מתכת כשמתכוין לצרפה אסור מדאורייתא ובאינו מתכוין לצרוף אסור מדרבנן ובמכבה בדרך הטלת מים צוננים למיחם שפנו ממנו מים מותר אפילו בשבת. וכן מותר לכבות גחלת של מתכת אפילו בדרך צרופה, כגון להטיל עליה מים צוננים כדי שלא יזוקו בה רבים אם אינו מכוין לצרפה.

וביום טוב הותר לכבות גחלת של מתכת בכל ענין, שלא גזרו חכמים אלא בשבת אבל ביום טוב אוקמוה אדיניה להתיר כבוי גחלת של מתכת אם אינו מכוין לצרפה.

ג)ודעת הטור ומרן היא דעה מפשרת: שבעיקר דין צרוף סוברים כרש׳׳י והראב״ד ודעימיה, שלא נאסר צרוף אלא מדרבנן ואפילו אם מתכוין לצרוף וסוברים גם כהרמב״ם לאסור בשבת כבוי מתכת בדרך צרוף אפילו אם אינו מתכוין לצרוף, ולהתיר אפילו בשבת כבוי גחלת של מתכת משום מניעת נזק הרבים וכן להתיר הטלת מים צוננים למיחם רותח שאין דרך צרוף בכך ולא אסרוהו רבנן, ולהתיר ביום טוב כבוי גחלת של מתכת אפילו בדרך כבוי וצרוף.

מסקנא דדינא:

א. מכל האמור למדנו שגם למ״ד שצרוף אסור מדאורייתא במתכוין לצרוף ובשאינו מתכוין מדרבנן, בכל זאת אם מכבה גחלת שלא בדרך צרוף כגון מטיל מים צוננים לתוך מיחם רותח שהמים שבו מונע צרופם, או שמכבה אותם על ידי הטלת גחלת בחרדל וכן כלים מצורפים שאינם זקוקים עוד לצרוף מותר לכבות לדברי הכל וכמו שכן מוכח מדברי הרמב״ן בחדושיו ובמלחמות ולא מצאנו חולק בדעה זאת.

ב. כבוי שלא בדרך צרוף כגון הטלת מים למיחם אפילו אם מצטרפת המתכת כגון שהמים רותחים ומפעפעים ומחזקים אותו מותר אם אינו מתכוין לצרוף לדברי הכל כדמוכח מדברי הטור ומרכבת המשנה שבענין זה לא אסרו חכמים.

ג. כבוי גחלת של מתכת בשבת במקום נזק דרבים או ביו״ט בכל ענין, כשאינו מתכוין לצרוף מותר לדברי הכל ואין בזה מחלוקת.

תבנא לדינא: בנדון דידן כבוי מכונת הבשול (פרימוס) ומאור החשמל, הואיל והפתילות שבהן נאחזת האור הן פתילות של מתכת; והואיל ואינן צריכות לצרוף שמשעת עשייתם כבר נצרפו דיים; והואיל ואין כבויים על ידי הטלת מים אלא על ידי הפסקת הזרם ומאליהם הם נכבים מבלי שאפשר יהיה להם לבוא לידי צרוף והואיל ואינו מכוין לצרופם מותר לכבותם ביום טוב לדברי הכל.

פרק ג׳.

סעיף א. הבערת מכונת הבשול (פרימוס) ומאור החשמל ביום טוב:

מעיקר ההלכה ההבערה ביום טוב הותרה אפילו כשאינה לצורך אכילה שמתוך שהותרה לצרך אכילה הותרה גם שלא לצרך ולכן מותר להבעיר אפילו שלא לצרך אכילה (הרמב״ם ה׳ יו״ט פ״א ה״ה ושו״ע או״ח סי׳ תצ״ח סעי׳ א׳) ולכן נראה ודאי שמותר להבעיר מכונת הפרימוס לשם בשול שהיא הבערה לצרך בשול וכן מותר להבעיר אור החשמל שלא גרע מהבערה שלא לצרך אכילה, ובודאי שבהבערה לא נאמרה הגבלה זו דכל שאפשר לעשותו מעיו״ט לא הותר ביום טוב, הואיל והותרה שלא לצרך לא חל עליה אסור דלא תעשה כל מלאכה שנאמר ביום טוב לדעת רש״י דסבר שמן התורה הותרה הבערה לגמרי וגם רבנן לא אסרו אלא הבערה שאינה לצרך יום טוב כלל ואפילו לדעת התוס׳ שנאסרה הבערה ביום טוב מן התורה כשאין בה צרך כלל מכל מקום כשיש בה צרך ואפילו משום שמחת יום טוב הותרה מן התורה ולא אסרוה מדרבנן (עי׳ ביצה י״ב תוד״ה ה״ג ר״ש) הלכך בהבערה שהיא נעשית לשם בישול או הארה אעפ״י שאפשר היה לעשותו מאתמול אם יש בו היום צרך יום טוב מותר.

וכן מוכח בפירוש ממ״ש הרמב״ם ז״ל כל מלאכה שאפשר להעשות מעיו״ט וכו׳ אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אעפ״י שהיא לצרך אכילה וכו׳ ולמה אסרו דבר זה גזרה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מעיו״ט ליום טוב וכו׳ וימנע משמחת הרגל, ומטעם זה עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואעפ״י שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מעיו״ט (שם ה״ו). אף אנו נאמר כן בהבערה אעפ״י שכל הבערה אפשר לעשותה מעיו״ט לא אסרוה שהרי הוצאה והבערה בכלל אחד נאמרו מתוך שהותרה הוצאה לצרך הותרה שלא לצרך ומתוך שהותרה הבערה לצרך הותרה שלא לצרך (ביצה שם).

סעיף ב. אסור מוליד ביום טוב.

אולם אכתי יש מקום ספק אסור במאור החשמל מדין מוליד וכדתנן אין מוציאים את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא המים (עיין ביצה ל״ג).

והנה בטעם דין זה אמרו בגמ׳ (שם) משום דקא מוליד ביום טוב, אבל הרמב״ם ז״ל כתב: אין מוציאים את האש וכו׳ שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב (היו״ט פ״ד ה״א).

ובהשגות הראב״ד (שם) כתב: ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה. והמ״מ ולח״מ (שם) פרשו דברי הרמב׳׳ם דהוצאת אש מן העצים אינו דומה לביצה שנולדה שנהנים בה מגופה משא״כ בהוצאת האש מן העצים וכו׳ אין נהנים בגופה של האש אלא להסיק ממנה. ולדבריהם מותר להשתמש באש שהוציאו מן העצים ביום טוב שלא אסרו אלא שלא להוציא מהם אש כיון שאפשר לו מבערב אבל אם הוציאו מהם מותר להשתמש בה. והטו״ז חולק על זה וסובר שאסור להשתמש מאש זה כדין כל מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם שאין דוחים יום טוב הואיל ואפשר לעשותם מאתמול (סי׳ תק״ב סעיף א׳). אולם לע״ד נראה לומר שבעיקר אין כאן תימה על הרמב״ם דמ״ש בגמ׳ מ״ט משום דקא מוליד ביום טוב אין זה במובן אסור נולד כדין ביצה שנולדה אלא משום שהוא מוליד דבר שלא היה ביום טוב וכל פעולת הולדה אסורה ביום טוב משום שהיא מלאכה וכמ״ש (ביצה כ״ג) סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור משום דקמוליד ריחא ומ״ש ממוללו ומריח בו וכו׳ התם ריחא מיהא איתא ואוסיפי הוא דקא מוסיף הכא מולידי הוא דקמוליד ריחא ע״כ ופרש״י בד״ה דקמוליד ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה ע״כ. והרע״ב כתב בפירושו אין מוציאים את האור וכו׳ משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה ביו״ט. והם הם דברי הרמב״ם שכתב: אבל להמציא אש אסור כלומר אסור משום מוליד. וכדי שלא תקשי לך והלא הותרה הבערה שלא לצרך כתב הרמב״ם שלא הותרה אלא הבערה מאש מצויה, אבל המצאת אש אינה בכלל הבערה ודינה ככל מכשירי אכל נפש שאפשר לעשותם מאתמול שאסורים לעשותם ביום טוב.

ומכל מקום דינו של המ״מ קיים שלא לאסור הנאתם הואיל וכל עיקר אסור מוליד הוא מדרבנן לא החמירו חכמים לאסור הנאתם ביום טוב.

שו״ר בתשובת הרדב״ז ללשונות הרמב״ם (סימן ק״ן) שכתב ועל ענין אש שהוציאו בשבת (צ״ל ביו״ט) מותר להשתמש בו הרשב״א כתב בהדיא שהוא מותר והמגיד כתב שכן דעת רבנו וטעמו מפני שכתב אבל להמציא אש אסור וכו׳ וכיון דכתב הכי משמע שאין הטעם מפני שהוא נולד והא דאמרינן בגמ׳ מפני שהוא מוליד לא דוקא משום נולד אלא משום שהוליד והמציא ביום טוב דבר שהיה יכול להמציאו בערב יו״ט והטעם שכתב המגיד לחלק בין נולד לממציא האש נכון הוא עכ״ל.

מהאמור למדנו שאסור הוצאת האש מן העצים וכדומה אינה מדין נולד אלא מדין מוליד שאסור ביום טוב. ובודאי שגם המ״מ סובר כך בפירוש הגמ׳ אלא שעדין היה קשה לו שלפי משמעות דברי הרמב״ם לא נאסר אלא הוצאת האש אבל לא שמושם בה, וע״ז הוקשה לו שיאסר גם השמוש מדין נולד כדין ביצה שנולדה, ותירץ שלא נאסר הנולד אלא בהנאת גופו שראוי הוא בעצמו לאכילה אבל עצים שאינם ראוים אלא לבשל או לאפות בהם לא נאסרו משום נולד.

ולע״ד נראה לומר עוד דבהוצאת אש מן העצים אין בו משום נולד, דנולד שאסרו חכמים אינו אלא בדומה לביצה שנולדה ביום טוב, או פירות הנושרים מן האילן שלא חשב עליהם מעיו״ט לפי שלא היו מצויים לו בהיתר אבל במוציא אש מן העצים ואבנים וכדומה היו כולם מצויים לו להשתמש בהם גם להוצאת אש מהם אם היה רוצה ולכן אין בהם משום נולד אלא שבהוצאתם ביום טוב היא דבר שנעשה באסור מוליד, כמו מוליד ריח בפירות, שאסורה ההולדה אבל לא דבר הנולד, ולכן לא נאסרה הנאתם.

ועל כל פנים נראה ודאי שאין לאסור הדלקת החשמל מטעם זה שהרי הדלקת החשמל אינו מוליד אור אלא מושך זרם ההארה שנאחזת בחוטים הדקים שבתוך העששית ואין זה אלא מבעיר מאש מצויה שהיא נמצאת ועומדת קודם ומתגלה בהסרת המעצור או מציאות כח המושך להדליק בה ולכן אין בהדלקת מאור החשמל לא משום מוליד ולא משום נולד ומותר לסבב המפתח או לדחוק בכפתור כדי לפתוח זרם החשמל שיחדור לתוך החוטים שבעששית ותאיר אותם.

סעיף ג. מתיך המתכת או עושהו גחלת ביום טוב.

ועדין יש מקום לצדד לאסור ממ״ש הרמב״ם (ה׳ שבת פ״ט ה׳ ו׳) המתיך אחד ממיני המתכות כל שהוא או המחמם עד שתעשה גחלת הרי זו תולדת מבשל ע״כ, ומטעם זה הדין נותן לאסור הדלקת החשמל שבהדלקתו נעשים גחלת חוטי המתכת שהאור נאחזת בהם. אולם אם באנו לחוש לכך תאסר גם הדלקת נר של שעוה ביום טוב מטעם זה עצמו שהרי סיים הרמב״ם (שם) וכן הממסס את הדונג או את החלב וכו׳ הרי זה תולדת מבשל כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל ע״כ. ולא מצאנו ולא ראינו מאן דאמר לאסור הדלקת נר של שעוה ביו״ט.

סעיף ד. הבערה להנאת הגוף.

ולכן נראה דכל דבר שיש בו משום שמחת יום טוב מותר אפילו אם אינו אוכל נפש וכן כל פעולת מכשירי אוכל נפש הותרו לגמרי למאי דקי״ל הלכה כר״י דאמר לכם לכל צרכיכם ודבר זה למדנו ממ״ש הר״ן (ביצה פ״ב ד׳׳ה כי קאמינא) בשם הרמב״ן ז״ל: הא דקי״ל כרבי יהודה במכשירין היינו לומר שהן מותרים מן התורה ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו, ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים לאוכל נפש דגרפת התנור התירו לגמרי מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש, דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יום טוב וכו׳ כללו של דבר קי׳׳ל כרבי יהודה דמכשירין מדאורייתא שרי אלא שחכמים חלקו בהן לפי מה שהן (עי׳ בב״י סי׳ תקי״ד) וכן נלמד ממה שפסקו הרמב״ם ומרן ז״ל עושה אדם מדורה ומתחמם נגדה (סי׳ תקי״א סעיף א׳) ואעפ״י שאין חמום הגוף דבר של אוכל נפש. וכן פסקו להתיר להחם מים ביו״ט לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו משום שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש שמובנו לכל שצריך לגוף (רמב״ם ה׳ יו״ט פ״א ה׳ ט״ז ושו״ע סי׳ תקי״א), והט״ז (סי׳ תק״א ס״ק ב׳) כתב בדעת הר״ן שחמום נגד המדורה לא הותרה משום מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו׳ אלא משום דהחמום עצמו חשוב כאוכל נפש כיון שהגוף נהנה ממנו.

ברם עדיין צריך עיונא ודקדוקא: דמאי שנא מדין מכבה הבקעת כדי שלא יתעשן הבית ומכבה את הנר כדי לשמש מטתו שאסור (ביצה שם), והלא שני דברים אלה הם הנאת הגוף לא פחות ממתחמם לאור המדורה ומרחיצת הגוף? והר״ן (שם) כתב: אבל כבוי בקעת וכו׳ אעפ״י שהוא צורך לכל נפש לא רצו להתיר מכשירין ע״כ. אבל לא באר לנו טעמם ונמוקם של חכמים שלא רצו להתיר דבר זה. ובשיטת ריב״ב על הרי״ף עמד בזה וכתב: וצריך לעיין מאי שנא כבוי הנר וכבוי בקעת דאסירי וכו׳ ומדורה להתחמם מותר? אם תאמר מתוך שהותרה הבערה לצרך וכו׳ הא ודאי כבוי לצרך אוכל נפש מותר מידי דהוה לבשרא אגומרא? עי״ש. ומתוך זה היה נראה להכריע בדעת הסוברים שמה שאסרו לכבות הבערה כדי שלא יתעשן הבית הוא רק ביש לו בית אחר לדור בו אבל אין לו אלא בית זה מותר לכבות כדי שלא יתעשן הבית, דאין לך צורך יום טוב גדול מזה (עי׳ ב״י ורמ״א וב״ח סי׳ תקי״ד).

וכן נראה שהוא דעת הטור, שכתב: אסור לכבות הבקעת בין אם מכבה מפני שחס עליה שלא תשרף בין אם מכבה כדי שלא תתעשן הקדרה ודוקא כשאפשר לו להצילה מעישון בלא כבוי אבל אם אין לו אש אחרת ואם לא יכבנו תתעשן הקדרה מותר ע״כ. ומדהשמיט בדבריו שלא יתעשן הבית משמע דס״ל דמשום שלא יתעשן הבית מותר כשאינו חס עליה משום הפסד ממון (עיין בב״י שם סק״א).

ואף לדעתם קשה מאי שנא מדין מכבה הנר משום דבר אחר שאסור, והב״ח (שם) כתב דיש לומר דהתם דמי לאוכל נפש ממש, אבל הכבוי לצרך תשמיש הנאת הגוף לחוד הוא ולא דמי לאוכל נפש ע״כ. ולקע״ד לא ירדתי לסוף דעתו בחלוק זה שלדעתי שניהם נקראים צרך הגוף אעפ״י ששניהם אינם אוכל נפש במדה שוה.

וביותר קשה לדעת מרן שפסק ואין מכבין הבקעת אפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדרה או כדי לשמש מטתו, ומאי שנא מדין מדורה? ומכל מקום אחרי שראינו שהתירו חכמים להסיק מדורה כדי להתחמם וכן להחם מים חמים כדי לרחוץ בהם פניו ורגליו וגריפת התנור משום דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יום טוב, וכמ״ש הר״ן ז״ל נלמוד מינה לכל דבר שיש בו משום שמחת יום טוב שמותר לעשותו ביום טוב שכל דבר שיש בו הנאת הגוף ושמחתו חשוב כאוכל נפש ונכלל בכלל מאמר הכתוב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.

ומה שאסרו חכמים לכבות הבקעת והנר אפילו לצרך הנאת הגוף כדי שלא יתעשן הבית או משום דבר אחר, היינו משום שפעולת הכבוי ברובה אינה נעשית לצרך הנאת הגוף או אוכל נפש ואסרוה בהחלט אפילו במקרה שיש בה הנאת הגוף. ודומה למ״ש התוס׳ (ביצה כ״ג ד״ה על גבי חרס) וז״ל ואפילו למאן דשרי הבערה שלא לצרך כלל היינו לפי שישנו פעמים לצרך אוכל נפש אבל כבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש לכולי עלמא ביום טוב.

מסקנא דדינא: מהאמור למדנו שגם בדבר שאינו אוכל נפש ממש אלא שיש בו הנאה ישירה לגוף מותר לעשותו ביום טוב לדברי הכל, ולדעת המרדכי ורמ״א והב״ח מותר לכבות הדליקה כדי שלא יתעשן הבית אם אין לו בית אחר.

מעתה בנדון דידן הדבר ברור לכל שהאור הוא דבר שהגוף כולו נהנה ממנו ויש בו משום שמחת יום טוב ודינו כאוכל נפש עצמו שמותר לעשותו ביום טוב וכבר כתבנו שאין בהדלקה זו לא משום מוליד ולא משום נולד, ולכן נלע״ד להלכה להתיר הדלקת מאור החשמל ביום טוב.

שוב אחרי זמן נזדמן לידי ספר מצור דבש (לגאון בדורנו הרב רפאל אהרן בן שמעון, ח׳ או״ח סי׳ ז׳) שנשאל על דבר זה, ואחרי שבאר בדברים ישרים ונכונים שהבערת החשמל אינה הולדת אור שהרי עצם הזרם שהוא נובע ממקום מרכז החשמל ומתפשט לכל החוטים הרי הוא נמצא במקומו וזורם בלי הפסק אל כל החוטים הנמשכים ממנו עד שהנוגע בהם גם בהיותם מחותלים בחוטי פשתן עלול להסתכן ופתיחת המפתח אינה אלא הסרת המניעה של המשכת הזרם אל חוטי המאור, ולכן אין בזה משום מוליד ומותר להבעירו ביום טוב.

אולם לענין כבוי ביום טוב כתב לאסור משום גזרה שמא נבוא להתיר גם כבוי נר של שמן עכת״ד.

ולע״ד כבר כתבתי שאין מקום לגזרה זו שהרי מצאנו שהתירו חכמים למתק חרדל בגחלת של מתכת ולא גזרו אטו מתכת של עץ, ולכן נלע״ד להתיר הבערה וכבוי החשמל ומכונת הפרימוס ביו״ט, הואיל ויש בהם משום שמחת יו״ט והפתילה שלהם היא של מתכת ושלא בדרך צרוף. והנלע״ד כתבתי להלכה ולא למעשה. וציי״מ וימ״ן.

.

בענין הנ״ל

 

ב׳׳ה, י׳ טבת תרצ״ג.

שלום וברכה לכבוד ידידי עוז ה״ה הרב הגאון המפורסם חריף ובקי וכו׳ כבוד מו״ה ב״צ עזיאל שליט״א הרב הראשי למחוז יפו תל־אביב.

 

זה כביר אשר כ׳׳ג שי׳ כבדני בזה ששלח לי קונטרס מלא וגדוש שהעמיק והרחיב וברר הלכה מש״ס ופוסקים אם יש להתיר סגירת המפתח של החשמל, בשבת או ביו״ט וביקש ממני לחוות לו דעתי העניה; – והנה אז לא היה באפשרי, מחולשת גופי, ועתה ב״ה הוטב לי, ועיינתי בקונטרסו, והגם שיש לי לפלפל הרבה בחדושים כדרכה של תורה, אולם ראיתי כי יתארכו הדברים ויהיה לטרחא בזה לכבודו כאומרם ז״ל קשה עתיקא, לזאת אכתוב רק ע״ד עיקר הלכה ודינא, וגם במה שהשאיר בקונטרסו איזה קושיות ע״ד הראשונים ז״ל, ובזה אודיעהו מה שחדשתי בעזהי׳׳ת.

א.   הנה במה שהאריך כ״ג בהתירא מצד דינא דגרם כיבוי מותר וכן במונע שלא יתפשט האור כפי המבואר בראשונים ז״ל, – נלע״ד דכל התירים הללו הם רק באופן שאין האש נכבה מיד על ידי גרם שלו, זהו נקרא גרם כיבוי ומותר, אבל היכא דהכיבוי נעשה מיד אף שהוא רק בדרך גרם שאין עושה שום פעולה בגוף האש, לא חשוב זה גרם כיבוי אלא כיבוי ממש. וכאשר מבואר חילוק זה בענין גרמא בנזקין דהיכא דאין ההיזק נעשה מיד חשיב גרמא והיכא דההיזק נעשה מיד אפילו שהיא רק דרך גרמא לא חשוב גרמא בנזקין רק כמזיק ממש וחייב וכמבואר באריכות בסמ״ע בחו״מ רסי׳ שפ״ו יע״ש וכמו כן בנידון דהכא, וזה כונת תוס׳ ביצה ד׳ כ״ב בהא דמסתפק מן השמן שבנר דחייב משום מכבה דכ׳ תוס׳ דאין הטעם משום דממהר הכיבוי על ידי זה שנטל מן השמן, דזה חשוב גרם כיבוי ומותר, אלא הטעם משום דעל ידי זה שנוטל מן השמן מכהה אורו, ומש״ה חשיב מכבה ממש ע״כ. ולכאורה אינו מבואר החילוק דסוף סוף כיון שאין עושה פעולה בגוף נר הדולק, אלא שעל ידי שנוטל מן השמן שבנר עי״ז מכהה אורו א״כ גם כן הוי רק גורם כיבוי (דתוס׳ לא ס״ל כשיטת הרא״ש דמה שלוקח מן השמן חשיב כאלו עושה מעשה בגוף הפתילה) אלא כונתם כמ״ש דכיון דעי״ז שנוטל השמן מכהה אורו של הפתילה מיד, דזה טבעו של נר הדולק דעל ידי שנתמעט השמן מכהה אורו, וכיון דזה נעשה מיד אף דהוי רק גרם, דינו כמכבה ממש.

ובזה ניחא מה דאיתא בגמ׳ בנר שאחורי הדלת דלייט רב משום דהוי פס״ר וכפרש״י דעל ידי פתיחת הדלת הרוח מכבהו, וקשה מה בכך דהוי פס״ר והוי כמתכון, סוף סוף הא לא הוי אלא גרם כבוי מה שעל ידי פתחיתו גורם שהרוח מכבהו ומ״ש מהא דאמר רב טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים בצד אחר. אף דעי״ז שנותן מים גורם דתכבה האש אפ״ה מותר משום דהוי רק גרם כיבוי כדאמרינן בגמ׳ האי טעמא, א״כ ה׳׳נ במה שגורם שהרוח מכבהו הוי רק גרם כיבוי, דאין פתיחת הדלת בעצמו מכבה רק שגורם שיכנס הרוח ומכבהו. וזה הוי רק גרם כיבוי, ואמאי לייט רב, ואם נאמר דהאי טעמא דרב דס״ל דגרם כיבוי מותר רק במקום פסידא, כדס״ל לקצת פוסקים תקשי מזה לפי מה שנראה מההלכה דגם שלא במקום פסידא מותר גרם כיבוי, ולכאורה חשבתי לומר, עפ״י מה דאמרינן בב״ק דף ס׳. דמקשה בגמ׳ זורה ורוח מסייע הוי מלאכה של בורר בשבת הא הוי רק גרמא דהרוח עושה פעולת הברירה וכהאי גונא לענין נזקין חשיב רק גרמא כדאיתא התם ואם כן מבואר דלענין שבת מה שהרוח מסייע לא חשיב גרמא, כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה, א״כ כמו כן במלאכת כיבוי דאף דהרוח מסייע מ״מ חשיב מלאכה דידי׳ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וחשיב מכבה אף דהרוח מסייעתו, אולם באמת זה אינו דא״כ תקשי בכל גרם כיבוי אמאי יהי׳ מותר בשבת נאמר ג״כ במלאכת מחשבת אסרה תורה ומה לי גרם כיבוי על ידי רוח או על ידי מים, אלא דצריכין לומר כמ״ש הרא״ש ז״ל שם בב״ק דהפי׳ בגמ׳ דמלאכת מחשבת היינו כיון דכך דרכה של מלאכת זורה על ידי הרוח וכיון דזה דרכה של מלאכה מש״ה חייב, ע״ש. וזה שייך רק במלאכת זורה כיון דדרכה של מלאכה זו שיהיה זורה על ידי הרוח, אבל בשאר גרם שפיר יש לומר דמותר, ואפילו לפרש״י שם בב״ק דכיון דניחא ליה בהכי הוי מלאכה, ע״כ צריכין לומר בכונתו כמ״ש הרא״ש ז״ל כיון דדרכה של מלאכה זו בכך. ורש״י ז״ל מפרש רק מה דהגמ׳ אמרה ע״ז מלאכת מחשבת וע״ז פרש״י דהיינו מה דניחא על ידי שיהיה הרוח מסייעתו, דאל״כ תקשי לרש״י ז״ל בכל גרם כיבוי בניחא ליה שתכבה אמאי יהיה מותר, אלא ודאי כמו שכתבתי בכונתו, ועיקר הטעם כמ״ש הרא״ש ז״ל, וא״כ לפי״ז הדרא הקושיא לדוכתה אמאי לייט רב הא מה דנתכבה על ידי הרוח הוי רק גרם כבוי. – אמנם לפי מש״כ לעיל דהיכא דנעשה הכבוי מיד כשעושה הגרם בכהאי גוונא גרם כבוי אסור משו״ה בזה כיון דמיד שפותח הדלת הרוח מכבהו וכיון דנעשה מיד אסור אף דהוי רק גרם כבוי כאמור.

ובזה ניחא להבין הא דכתבו הטוש״ע בנר שעל הטבלא דמותר, רק באינו מתכוין לכבות. ולכאורה קשה מה בכך דמתכוין ס״ס הא הוי רק גרם כבוי ובכל גרם כבוי אף דמתכוין שיהיה נכבה ג״כ מותר, וכמדומה שגם כ״ת העיר בזה, אבל לפי מש״כ י״ל הטעם כיון דעל ידי שמנער הטבלא יוכל להיות שמתכבה מיד כשיפול הנר לארץ, וכיון דגורם שיכבה מיד גרם כבוי אסור. וכן בעינן דוקא שלא יהא מתכוין ומותר מפני שאין מתכוין, דפסיק רישיה לא הוי בזה וכמו שיתבאר וא״ש.

ואל תשיבני מדאמרי׳ בגמ׳ בהיה שם כתוב על בשרו לת״ק לא ירחץ וס״ד דהוי טעמא משום מחיקה ודייק מיני׳ בגמ׳ דמוכח דת״ק ס״ל גרם מחיקה אסור, והא לפמ״ש כה״ג לא חשיב גרם כיון דבשעה שבא למים נמחק וכיון דהמחיקה נעשה מיד אמאי לא חשיב גרם ומה פריך מזה דרבנן אדרבנן דרבנן מתירין בשבת גרם כבוי והכא אסרי גרם מחיקה, הא הכא לא חשיב גרם כיון דנעשה מיד ובכה״ג גם בכבוי אסור כמ״ש, – אמנם באמת ראיתי ברשב״א ז״ל שהקשה כן דכה״ג הוי כמקרב כבוי וכדאמרי׳ גבי נצוצות והכא כיון שמכניס ידו במים הוי כמקרב כבוי, ותירץ דדוקא התם דכשיפלו הנצוצות למים בודאי יכבו, אבל כאן אפשר שלא ימחק שאם היה ודאי שימחק הוי במשפשף שהרי נותן ידו במים ע״כ, וכיון דמבואר מזה דלא הוי ודאי שתמחוק כמ״ש הרשב״א ז״ל א״כ שפיר חשיב רק כמו גרם מחיקה, ולפי דברי הרשב״א ז״ל צריכין לומר דהוי ג״כ ההיתר משום שאינו מתכוין דלא הוי פס״ר, וצ״ע לכאורה דא״כ איך תליא זה בדין גרמא.

ומעתה לפי מה שבארנו לעיל דהיכא דהכיבוי נעשה מיד בזה לכ״ע גם גרם כבוי אסור ממילא אזדא לי׳ היתר דגרם כבוי בענין סגירת החשמל, דבזה הכבוי נעשה מיד.

ב.   אמנם היתר האחרון שכ׳ כ״מ שי׳ משום דהוי כיבוי בגחלת של מתכת, זה הערה נכונה ונהניתי מפלפולו דכ״ת בענין זה, אך מה דפשיטא ליה לכ״ת דאין שום איסור בכבוי של גחלת מתכת היכא דלא שייך החשש צירוף ומותר אפילו מדרבנן וראיה מהא דממתקין החרדל בגחלת של מתכת, בזכרוני היה דשם עיקר ההיתר משום שמחת יום טוב, הגם דאין בזה ענין דאוכל נפש מכל מקום מתירין משום שמחת יום טוב, כמו דהתירו הרבה דברים משום שמחת יום טוב, אף דיש בזה אסור דרבנן, אבל היכא דלא שייך ביה התירא דשמחת יו׳׳ט יש בזה איסור דרבנן, אף דלא שייך ביה שום חשש צירוף, וחפשתי ומצאתי במחצית השקל שם בסי׳ תק״י ס״ק ז׳ כתב כן בפירוש דאף דאסור מדרבנן מותר משום שמחת יו״ט עי״ש. והתם לא שייך חשש צירוף כמש״כ הרמב״ן ז״ל דאפילו לשיטת בה״ג צירוף דאורייתא, אבל התם לא שייך צירוף דאין צירוף אלא במים, ולפי דברי המחה״ש אזדא לה התירא דמר בכה״ג דלא שייך ביה התירא דשמחת יום טוב.

ועתה אכתוב מעט על סדר דבריו מה שנ״ל לפום ריהטא:

ג. מה שכתב ליישב דברי תוס׳ ביצה מקושיות הרא״ש ז״ל דלשיטת תוס׳ הטעם דלא יקוב שפופרת של ביצה משום החשש שיסתפק ממנו, ואסור מטעם מוקצה, ואף דמוקצה דרבנן והוי גזרה לגזרה הא כתב תוס׳ דגבי כבוי גזרינן גזרה לגזרה, עכ״ד. אבל הלא כתב תוס׳ בפירוש גבי כבוי הטעם, כיון דאיכא בכבוי מלאכה דאורייתא היכא דהוי צריך לגופו לכן גזרינן בכל כבוי, וכמש״כ מפורש בתוס׳ שבת (דף מ״ז ב׳) אבל במוקצה אדרבא מפורש ברש״י ז״ל ותוס׳ ז״ל ריש ביצה בהא דאוקמי שם ביום טוב אחר שבת דלא גזרינן גזירה לגזירה במוקצה, עיי״ש. לזאת אין סברא לומר דס״ל לתוס׳ בכאן דגזרינן גזירה לגזירה במוקצה.

ד. מה שכתב דדוקא בנר שהוקצה להדלקה בזה שייך חשש כבוי כה״ג במסתפק אף באינו מכבה ממש בנר גופא, אבל בלא הוקצה להדלקה לא שייך זה ומסתייע מלשון רש״י והרע״ב ז״ל דכתבו במשנה דשפופרת וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה משמע דוקא כה״ג דהקצהו לנר, ומכח זה עושה סניף להתירא לסגירת חשמל, כיון דבזה לא שייך הקצהו לנר, עכ״ד.

אמנם ודאי לשון רש״י והרע״ב מוקשה למה הוצרכו לכתוב הך מילתא ״דכיון דהקצהו לנר״. ומכבר עמדתי בזה, ואמרתי לפרש דס״ל כשיטת הרא״ש ז״ל דהיינו טעמא דמסתפק חייב משום מכבה אף דהוי רק גרם כבוי במה שממהר הכבוי, משום דהשמן שבנר ופתילה הוי גוף אחד וכשמסתפק מן השמן הוי כנוגע בגוף הפתילה, ובזה לא חשיב גרם כבוי כיון שעושה מעשה בגוף הנר, ואמנם אכתי יל״ד בזה בהא דמסתפק מן השמן שבנר, אבל בהך דשפופרת של ביצה דהא כלי בפני עצמה ואין הפתילה נוגעת כלל בשפופרת אלא שמטפטף מן השפופרת להנר, ובזה לא שייך כלל סברת הרא״ש ז״ל דהוי כנוגע בגוף הפתילה, דהא השמן אינו מחובר עם הפתילה כלל, ולכן כתבו רש״י והרע״ב ז״ל דכיון דהקצהו השמן שבשפופרת להדלקה הוי כאלו נתנו בנר גופה עם הפתילה לכן חייב משום מכבה דהוי כגוף א׳ עם הפתילה עי״ז שהקצהו להדלקה ומש״ה במסתפק חייב אף דהוי רק גרם כיבוי, – וזה נכון בפירוש בדבריהם ז״ל, ומש״ה כתבו לשון זה הכא בשפופרת. – ומעתה בענין החשמל, בודאי אם נימא בסגירת המפתח חשיב רק גרם כבוי הוה מותר מה״ט אך כבר כתבתי דבזה כיון דמכבה מיד בסגירתו לא חשיב גרם אלא כיבוי ממש וגרע יותר ממקרב דכבוי גבי נצוצות, ממילא לא מועיל בזה היתר מה שלא הוקצה להדלקה.

ה.   מ״ש לתמוה על דברי תשובת מהר״מ שהובא בהגהות מיימן במ״ש דלא אמרו שמן שבנר אלא משום דנעשה בסיס וכו׳ וע״ז תמה כ״ת דהרי שמן שבנר אסור משום שמכבה וכו׳ והנה עוד יותר יש להקשות דהיכן מצינו בגמרא דשמן שבנר אסור משום בסיס ובגמ׳ אמרו משום דהוקצה למצותו ולא קאי על שמן שבנר גופא רק על שמן המטפטף כמ״ש בתוס׳.

אבל ברור הדבר דאין כונת המהר״מ ז״ל במה דאסרו שמן שבנר להסתפק אלא כונתו במה דאסרו שמן שבנר לטלטל, וכונתו על הא דאמרי׳ בגמ׳ דף מ״ז ריש ע״א דמש״ה אסר ר״ש לטלטל נר הדולק משום דנר שמן ופתילה נעשה בסיס לדבר האסור ע״ש וע״ז הוי קשיא לי׳ למהר״מ ז״ל אמאי לא אמרינן כפשוטו דמש״ה אסר ר״ש לטלטל נר הדולק משום דכשמטלטל הנר עם השמן מטה השמן מן הפתילה ומקרבו ויש בזה משום מכבה ומבעיר ואף דס״ל לר״ש דשא״מ מותר הא בזה שמטלטל הנר עם השמן הוי פס״ר דעל ידי הטלטול יתנענע השמן, וש״מ דבזה שמטה או מרחיק אין בו משום מכבה או מבעיר, וכמ״ש המהר״מ ז״ל, והטעם נראה דס״ל למהר״מ דדוקא במסתפק מן השמן בזה אמרו דהוה מכבה, כמ״ש תוס׳ דמכבה אורו, או כמ״ש הרא״ש דממהר הכבוי, אבל כה״ג במטלטל הנר עם השמן דמיא דברגע שמרחיק השמן הוי מכבה וכשמטה הוי מבעיר זה לא ס״ל למהר״מ ז״ל וע״ז הביא ראי׳ מהא דאסרו שמן שבנר והכונה על טלטול הנר עם השמן (ואפשר ריש קצת ט״ס וצ״ל נר עם השמן) משום דהוי בסיס משמע דאין כאן משום מכבה ומבעיר כה״ג וזה ברור בפירוש הר״מ ז״ל ואמת כי בירוש׳ מבואר דכה״ג הוי מכבה ומבעיר כמבואר שם: לאחריו משום מכבה ולפניו משום מבעיר, אבל הר״מ ז״ל ס״ל דתלמודא דידן לא ס״ל הך סברא.

גם מה שהקשה על הר״מ ז״ל איך מדמי נר שעל הטבלא לנר שאחורי הדלת הא בגמ׳ אמרו בנר שאחורי הדלת לייט עליה רב וכו׳ לא קשה מידי דהר״מ ז״ל מפרש הך דנר שאחורי הדלת דמיירי בקבוע בכותל ואסור משום דהדלת מכה על הכותל ומכבה, וכ״כ הב״ח בסי׳ תר״פ דמהר״מ ז״ל מפרש הכי אבל בנר שקבוע בדלת ס״ל מהר״מ ז״ל דאין אסור אלא בפותח דבזה יש לחוש דיהיה הרוח ויכבהו אבל בפותח בנחת לא שייך חשש זה לכן מתיר בפותח בנחת, וכ״כ מרן הב״י בסי׳ רע״ז דזה היא שיטת הר״מ ז׳׳ל אלא דיש סברא לאסור משום דעל ידי פתיחת הדלת מרחיק השמן או מטה השמן כיון דהנר קבוע בהדלת ויש כאן מכבה או מבעיר ע״ז הביא ראיה מנר שעל הטבלא דמנער הטבלא וס״ל למהר״מ דמיירי בסתם נר היינו של שמן ובזה הוקשה לו דאף דמשום שנשפך השמן אין החשש דס״ל כשיטת הערוך דפס״ר דלא ניחא ליה מותר וכמ״ש הרא״ש דלשיטת הערוך מותר בזה אבל הלא יש חשש דמרחיק השמן או מקרב ויש חשש מכבה או מבעיר ובזה לא שייך לומר דהוי פס״ר דלא ניחא לי׳ כמו כל פסיק רישי׳ וא״כ אמאי מותר וש״מ דכה״ג לא חשיב מכבה או מבעיר, ובזה מבואר היטב דברי תשו׳ מהר״מ ז״ל.

אמנם גוף הסברא דלא חשיב כה״ג מכבה או מבעיר לא פסיקא לי׳ למהר״מ ז״ל. דכתב בסוף דבריו ואפילו שייך וכו׳, ממילא לא נוכל לצרף סברא זו להיתר החשמל, בפרט דבירושלמי מבואר דכה״ג שייך מכבה או מבעיר.

והנה בענין נר שעל הטבלא כתבו תוס׳ דע״כ לא מיירי בנר של שמן דעל ידי הניעור נשפך השמן והוי כמסתפק מן השמן דהוי מכבה, וכונתם דאף דלא מכוין הא הוי פסיק רישי׳ וכתב הרא״ש דלפירוש הערוך דפס״ר דלא ניחא ליה מותר, לפי״ז איכא לאוקמי אפילו בנר של שמן כיון דנשפך לא מהני לי׳ מידי וכו׳ עכ״ד, וכתב כ״ת ע״ז דמשמע מדברי הרא״ש דתוס׳ חולקים על שיטת הערוך וס״ל דגם בלא ניחא ליה אסור משום פס״ר, וזה אין מחוור לע״ד דהא דינו של הערוך היא הלכה פסוקה כדאיתא גבי הפוצע חלזון וכו׳ והאריך קצת בזה.

ואני אומר דדברי הרא״ש ז״ל מחוורים כשמלה ובמח״כ אגב חורפיה לא עיין שפיר, דודאי גם תוס׳ סוברים דהא דאמרינן דבפס״ר מודה ר״ש היינו דוקא בפס״ר דניחא לי׳ אבל בלא ניחא לי׳ לא הוי בכלל דינא דפסיק רישי׳, וכמבואר שם בתוס', אבל זה רק לענין חייב ופטור דבזה הדין דבפס״ר דניחא לי׳ חייב כמו מתכוין ממש ובפס״ר דלא ניחא לי׳ פטור אבל עכ״פ אסור מדרבנן אף דלא ניחא לי׳ אבל הערוך ס״ל דפס״ר דלא ניחא לי׳ מותר לגמרי ודברים הללו מבוארים בתוס׳ (שבת ד׳ ק״ג. ובתוס׳ כתובות ד׳ ו׳. ד״ה האי סוכרא יעוי״ש) ובזה נחלקו הר״י והערוך, ומעתה כתב הרא״ש שפיר, דתוס׳ לשיטתיהו דפס״ר דלא ניחא לי׳ אסור א״כ כתבו שפיר דליכא לאוקמי בנר של שמן דהוי פס״ר ואסור לכתחילה ואיך קתני מנער את הטבלא (ומ״ש בתוס׳ דמתחייב משום מכבה אין הכונה חייב דאורייתא רק מדרבנן דהרי בלא״ה כל כיבוי הוי רק דרבנן וכ״כ הקרבן נתנאל) אבל לפירוש הערוך דס״ל דפס״ר דלא ניחא לי׳ מותר, שוב יש לאוקמא גם בנר של שמן כיון דהוי כאן פס״ר דלא ניחא לי׳ ומשו״ה מותר לנער, ודברי הרא״ש ז״ל ברורין.

ואגב אמרתי להעיר על מה שראיתי בדברי כ״ת בדיבור זה שנתקשה אמאי בנר של שעוה מותר לנער הא דמיא לפתוח דלת נגד המדורה, ומכח זה המציא סברא לחלק בין הפעולות של כיבוי בכדי למצוא קצת היתר בסגירת מפתח של החשמל.

אמנם באמת הדבר נכון ולא שוו להדדי כלל, דפתיחת דלת נגד המדורה כשיש רוח שאין מצוי׳ הוי פסיק רישי׳ דהרוח נכנס ומכבה ואפילו שאינו מכבה ממש את המדורה לגמרי אבל על ידי הרוח נסתלקה השלהבת לאחריו והוי ג״כ מכבה וכמ״ש בירושלמי בנר לאחריו הוי מכבה ומש״ה אסור וס״ל לרב דגזרינן רוח מצוי׳ אטו רוח שאין מצוי׳ אבל בנר שעל הטבלא אף דמנער הטבלא ונר של שעוה נופל לארץ לא הוי ודאי מכבה וזה דבר הנראה בחוש שנופל נר חלב לארץ ואינו מכבה ודולק כן זמן רב, ומשום הכי לא הוי פסיק רישי׳ וכמו שאמרו בגמ׳ על זה ואם כבתה כבתה, מפורש בזה דיוכל להיות שלא תכבה ולכן לא הוי פס״ר. וכ״מ בהר״ן, וז״ל: ונר של הטבלא דוקא בנר של שעוה או חלב דאלו בנר של שמן כיון דאי אפשר שלא תשפך פס׳׳ר היא, דאי אפשר בלי כבוי עכ״ל, ומבואר כנ״ל, והר״ן ז״ל ג״כ אזיל לשיטתו דחולק על שיטת הערוך וס״ל דפס״ר דלא ניחא לי׳ אסור וכמ״ש בסוף פרק שמנה שרצים יע״ש.

דברי ידידו עוז באה״ר שמואל משה זילברמאן

.

בענין הנ״ל.

ב״ה ח׳ אדר תרצ׳׳ג.

שלום וברכה מאת אלקי המערכה.

לכבוד המאור הגדול בוצינא קדישא הרה״ג הגדול מוה״ר שמואל משה זילברמן יצ״ו, חופ״ק תל־אביב. אדוני הרה״ג,

.

אורו עיני בקבלת תשובתו בנדון כבוי נר החשמל ביום טוב. מודה אני לכת״ר מעומק לבי על הערותיו וכדי להשתעשע את כת״ר במשא ומתן של הלכה אשוב לכתוב בקצרה מה שנלע״ד בעזרת צורי וגואלי.

 כת״ר בראשית דבריו כתב שלא התירו גרם כבוי אלא כשאין הכבוי נעשה תיכף והסתיע בזה ממ״ש התוס׳ (ביצה כ״ד א׳) דמסתפק מן השמן חייב משום דמאפיל אורו הרי דאע״ג שאינו נוגע בגוף הנר הדולק אסור, ועוד נסתיע מדין נר שאחורי הדלת שלייט עלה רב לפתוח הדלת אעפ״י שבפתיחת הדלת נגד הנר אינו אלא גורם. ומזה הוכיח שגורם לכבוי שנעשה תיכף אסור. ולע״ד נראה שאין מזה ראיה, דמסתפק מהשמן, אינו בגדר גורם אלא מכבה ממש דאחד מדרכי הכבוי הוא להוציא הפתילה מהשמן או השמן מן הפתילה. וכן דקדקו התוס׳ וכתבו דנראה ככבוי, אלא דהרא״ש סובר דמה שמכהה אורו אינו חשוב כבוי אלא גורם כבוי ולדידיה גורם כבוי שנעשה על ידי נגיעה ישרה בשמן או בפתילה אסור אפילו כשהכבוי נעשה אחר זמן. ודומיא דהכי הוא נר שמאחורי הדלת שכיון שהוא סמוך קצת לדלת ובפתיחתו מביא הרוח על הנר על ידי הגפת הדלת ומכניס על הנר רוח שאינה מצויה (שהרי מה שאסרו לפתוח הדלת הוא גזרה רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה) הלכך הוי מכבה ממש ולא גורם (עי׳ שבת ק״ב. ותד״ה מר סבר והריב״ש סי׳ שצ״ד) אבל כל גורם כבוי אפילו אם הכבוי נעשה תיכף מותר. וראיה לדבר, מדין טלית וספר שאחז בהן האור שפושטה ומתכסה בה ופותח הספר וקורא בו אעפ״י שמתכוין לכבותו לדעת מרן, ואף לדעת הטור שאסר במתכוין לכבות היינו דוקא כשעושה מעשה כבוי שמתנענע בו אנה ואנה ומביא אליו הרוח על ידי כך (עי׳ ב״ח ומג״א או״ח סי׳ של״ד ס״ק כ״ה ומחצית השקל שם). והנה הב״י (שם) נמק דין זה משני טעמים: משום שמא לא יתכבה על ידי כך או משום דהוי כבוי דלאחר יד, לטעם אחרון זה משמע דאפילו אם ודאי יתכבה ואפילו כשהכבוי נעשה תיכף מותר, משום שהוא כבוי דלאחר יד. איברא דהט״ז (שם ס״ק י״ז) תמה ע״ד מרן הב״י וכתב: מאד תמוה מה שכתב הב״י גבי טלית שמנענע האש עצמה ועי״כ נכבית דזה ודאי שיעשה מעשה כבוי דהא אפילו בפתיחת דלת אסור וכ״ש שלא לנענע בידים ומ״ש בגמ׳ פושטה ומתכסה בה אורחא דמילתא נקט וכו׳ דודאי אסור לנענע כדי שיכבה דזה הוא כבוי ממש וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו רק שעושה כדי שלא יוסיף הדליקה ונענוע הטלית שאחז בו האור כדי שיכבה אסור גמור הוא ולא יעשה כן בישראל לע״ד ע׳׳כ. הרי שהט״ז סובר דכל שנכבה מיד אעפ״י שהוא כבוי דלאחר יד הואיל ונוגע בטלית גופו ומנענעו אסור. אבל לע״ד נראה שדברי הב״י נכונים בטעמם, ולישנא דגמ׳ דייקי כוותיה דקאמר פושטה ומתכסה בה או פותח הספר וקורא בו ואי אפשר להתכסות בטלית אם לא שינענע כל הטלית גם במקום שהאש אוחזת בה וכן כשפותח הספר וקורא בו אי אפשר שלא ינענע כל הספר לקרבו למראה עיניו, ואפילו הכי מותר משום דהוי כבוי דכלאחר יד. ומזה אנו למדים דמה שלייט רב על פתיחת הדלת הוא משום שעל ידי שמביא הרוח על הנר הוא עושה מעשה כבוי בדרך הכבוי, מכלל הדברים למדנו שיש שלשה סוגים של גורם כבוי: א) גורם בדרך כבוי כגון מסתפק מהשמן או פותח הדלת שכנגד הנר ובזה אפילו אם הכבוי נעשה אחר כך אסור. ובכגון זה אמרו (במס׳ ב״ק ס׳ א׳) זורה ורוח מסייעת חייב לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ופי׳ הרא״ש דכך דרכה של מלאכה זו וכן מתפרשים גם דברי רש״י וכמ״ש כת״ר; ב) גורם שלא בדרך כבוי כגון טלית ופושטה ספר ופותחו שלדעת מרן סובר להתיר אפילו אם נעשה הכבוי תיכף משום שהוא כבוי שלאחר יד, ולדעת הטו״ז אסור גם בכהאי גונא, הואיל ונוגע בדבר שהאש אחזה בו. ויש סוג שלישי, והוא: גורם הפסקת הדליקה, שאינו נוגע בגוף הדבר הדולק אלא שעושה פעולה מונעת שלא תלך הדליקה עוד, ובזה גם הטו״ז מודה להתיר. וזה הוא יסוד ההיתר שכתבתי בתשובתי הקודמת (פרק א׳ סע״א) אלא שבכל זאת חששתי למה שהבין מרן הב״י בכוונת הטור שאם מתכוין לכבות אסור אעפ״י שאינו קופץ ורץ אנה ואנה הרי שגם במכבה שלא בדרך כבוי אסור כיון שהוא מתכוין לכבות ולפי זה הדין נותן לאסור גם בכבוי החשמל. ובראשונה צדדתי להקל ולומר שגם הטור לא אמר במתכוין לכבות אלא כשנוגע במקום הדולק אבל אם נגע בדבר שחוצה לו גם הטור מודה שגורם כבוי שלא בדרך כבוי מותר. ואחרי שנשאתי ונתתי בדבר סיימתי ואמרתי שעדיין יש מקום עיון לאסור מדין גורם כבוי בדרך פסיק רישיה הואיל והכבוי נעשה תיכף. ובזה למדתי שוב מדברי הרמב״ם דכייל דין טלית שאחז בה האור לדין טבלא שהנר על גבה מנערה והיא נופלת בחדא מחתא. ומשמע דשניהם שוים בדינם ובשניהם אפילו אם מתכוין לכבות מותר, אבל הטור ומרן שפסקו בנר המונח ע״ג הטבלא שמנער את הטבלא רק שלא יכוין לכבותו מוכח דאפילו בגורם כבוי כזה שאינו בדרך כבוי הואיל והכבוי נעשה מיד אסור וכמ״ש כת״ר בחלוקו שגם אני בעניי חששתי להחמיר מסברא זו.

והנה בתשובתי הקודמת הקשיתי דברי מרן אהדדי, ממ״ש בסי׳ של״ד להתיר בטלית שאחז בה האור אפילו אם מתכוין ובסי׳ רע״ז בדין טבלא שנר על גבה כתב ורק שלא יכוין. ובבית יוסף (סי׳ רע״ז) כתב: פשוט הוא דהא לא שרי ר״ש אלא משום שאינו מכוין לכבות וכר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ע״כ. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי דין נר שע״ג הטבלא נאמר בגמ׳ כהלכה פסוקה שאין עליה חולק ומשמע דטעם התירו הוא משום דאין זה דרך כבוי וכמ״ש הב״י בדין טלית שאחז בה האור (סי׳ של״ד) וראיתי בדברי כ״ת שכתב לתרץ דבמנער הטבלא יוכל להיות שתכבה מיד ולכך אסור כשמתכוין לכבות, ואין זה מספיק לע׳׳ד שהרי גם בטלית כשהוא מתכסה בה אפשר או ודאי שתתכבה מיד. לכן לא מצאתי אז חלוק נכון לתרץ דברי מרן שנראים סתראי. וכעת אני דן לומר דמנער הטבלא שנר על גבה חשוב בדרך כבוי, הואיל ונענוע הטבלא וכן גלגול הנר בנפילתו גורמים להגפת רוח שזהו דרך כבוי ולכן אסור במתכוין. ולפי זה יש מקום עיון ללמוד מטלית שאחז בה האור לנר החשמל, הואיל ושניהם נעשים בכבוי כלאחר יד, ונר החשמל עדיף שאינו נוגע בנר גופו אלא בדבר שחוצה לו ואינו מכבה את הדולק אלא מונע חבורו עם הזרם שלא דלק עוד כדי שלא יוסיף לבעור, וגם זה הוא שלא בדרך כבוי אלא כבוי דלאחר יד. ובכגון זה אפילו אם הכבוי נעשה מיד לא מצאנו שום מקום לאסור והסברא נותנת להתיר שהואיל ואין זה נחשב כבוי מותר אפילו אם יכבה תיכף. אולם בכל זאת מהסס הייתי להתיר מטעם זה ולכן בקשתי ומצאתי טעם שני מרווח יותר לע״ד. אולם גם בהיתר זה ראיתי בדברי כת״ר שכתב לדחות ממ״ש המחצית השקל סי׳ תק״י ס״ק ז׳ דלא התירו למתק החרדל בגחלת של מתכת אלא משום שמחת יום טוב. ותמוהים דבריו בעיני שהרי יסוד ההיתר בתשובתי הקודמת הוא מיוסד על מה שכתבו הרמב״ן המ״מ ומרן הב״י דאין צרוף אלא במים צוננים ולכן מותר מתוק החרדל בגחלת של מתכת. והמ״מ והב״י כתבו עוד דבצרוף מתכת אין בו משום פסיק רישיה שאם הוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל.

והמג״א (בסי׳ של״ד ס״ק ל״ה וסי׳ תק״י סק״ז) כ׳ דגחלת של מתכת מותר משום דאינו שורף וליכא כבוי. ולא רק זאת אלא שהבאתי עוד ראיה ממה שפסקו הרמב״ם ומרן מיחם שפנה ממנו מים מותר לתת לתוכו צוננים. והרמב״ן במלחמותיו נמק דין זה משום שכלים שנצרפו בעת עשייתם אינם צריכים צרוף שני ונמצא דאין כאן מצרף. ובמרכבת המשנה כתב, משום דלא גזרו רבנן במתכת אלא בכלי שהוא דומה לגחלת. ולע״ד נראה משום שאין זה כעין צרוף של לוטשי מתכת וכמו שכן מדוקדק מדברי הרמב״ם שכתב ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים. ומדין זה נלמד היתר ברור בנדון דידן שאינו מתכוין לצרף ושאינו מכבה על ידי הטלת מים צוננים ולא כדרך לוטשי ברזל.

ולכל טעמים אלה היתר מתוק החרדל בגחלת משל מתכת הוא מדינא ולא רק משום שמחת יום טוב וגם אם נניח כדעת מחצית השקל יש להתיר כבוי מאור החשמל משום דהארתו מפריעה מנוחת השינה וגורם להפסד ממון, ומשום הפסד ממון התירו בתיבה שאחז בה האור (עי׳ סי׳ של״ד סעיף כ״ב בהגה) בצרוף כל נמוקים אלו שהם מיוסדים על דברי הפוסקים הראשונים נלע״ד שמותר לכבות מאור החשמל ומכונת הפרימוס ביו׳׳ט אפילו להמחצית השקל.

ועוד אני מצרף שני טעמים להתירו ממ״ש הרה״ג הגדול חסידא קדישא מוהר״ר יהודה יודל ראזנבערג ראב״ד לאגודת אנשי ספרד במונטרעאל מדינת קאנאדא בקונטרסו החשוב ״מאור החשמל״ ד׳ י״ד שכתב: ועוד טעמא להתירא דכבוי האלעקטרי לא דמי להא דקם שמעיה זקף ליה לשרגא ולא להא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה דבודאי יש לחלק בין אש שהיה במשכן ובין אש שלא היה במשכן כמו שמחלקים בשאר מלאכות כדאיתא בפי הזורק היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור הואיל דלא מצינו דכוותה במשכן, וע׳ שבת (צ״ד. תד״ה שהחי נושא את עצמו) ועוד מצינו כיוצא בזה שבת מ׳ ב׳, וברמב״ם פ״ט ה״ג מהלכות שבת: המבשל וכיוצא בהם פטור שתולדות חמה אינם כתולדות האש מכ״ש אש מאלקטרי שהוא תולדות מיני מתכות ודאי אין לו דין תולדות האש ולא שייך לתא דאסורא דרבנן אלא חשש אסורא דרבנן, ושפיר יש ללמוד מהא דממתקין החרדל על ידי כבוי גחלת של מתכות משום כבוד יום טוב כיון שאין זה כבוי דאורייתא והוא הדין בכבוי מאור האלקטרין בדרך גרמא, משום צערא דגופא ואבוד ממון יש להתיר הכבוי.

ועוד מצאתי טעמא להתירא דאיתא ברמב״ם (פ״ב מה׳ יום טוב ה׳׳ג) אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ומקורו ממס׳ ביצה קונסא שרי ועי׳ באו״ח סי׳ תק״ב ואין גם אחד מן הפוסקים נחית לחלק בין נכבה תיכף או לא נכבה תיכף. והנה מעתה נחזי אנן במאור האלקטרין שנזרם ממקום רחוק דרך חוטי מתכות או דרך סילונות בשעת הדלקה יש להם דין נצוק וקי׳׳ל דנצוק אינו חבור וכו׳ והעושה דחיקת הכפתור במאור האלקטרין לכבות הוא רק מונע ומפסיק שלא יזרמו יותר שאר הבלי האלקטרין לתוך זכוכית המאור ומובן שזו היא פעולה יותר קטנה מן השמטת או הסרת עצים הדקים שעדיין לא אחז בהם האש, ומנא הא מילתא דהבל לא חמור מנוזלים לענין נצוק חבור מדתנן (מכשירין פ״ה מ״י) המערה מחם לחם וכו׳ טהור משום דנצוק אינו חבור, ואם תמצי לומר דהבל חמור מנוולים לומר נצוק כחמר, הלא זה דבר ברור שכל נוזל יש עמו גם הבל וא״כ יטמא התחתון מן העליון על ידי נצוק חבור של ההבל אשר עם הנוזל, אלא ודאי דגם בהבל לא אמרינן נצוק חבור וכיון דאינו חבור לא גרע מדין קונסא ומשום הכי בין במאור האלקטרין ובין במאור אויר הדולק יש להתיר הכבוי ע״כ. וטעמים אלה הם מוצקים ונכונים לע״ד לצרפם אל כל מה שכתבתי בעניותי להתיר כבוי החשמל והפרימוס ביום טוב דלא גרעי מדין קופא ושהם גחלת של מתכת וה׳ יצילני משגיאות ויאיר עיני במאור תורתו הקדושה.

רוצה הייתי להשתעשע עוד ביתר דבריו הנעימים וערבים לי מאד אבל מאפס הפנאי וגם משום דעתיקא קשה מחדתא, הנני מסתפק בדברי הקצרים אלה שנוגעים לדבר להלכה.

והנני מסיים בתודה רבה וברכה עמוקה לכת״ר כי עוד ינוב בשיבה טובה ונעימה, ויזכה לחזות בנועם ה׳ בהיכלו כנפש ידידו נאמנו אוהבו כנפשו לנצח ומוקירו ומכבדו כרום ערכו ומברכו בחג פורים שמח, וה׳ יזכהו לשמוח בגאולתם של ישראל.