סימן יט
בענין הנ"ל ובדין גרות קטנים ומילתן
(לאה"ע סי' ו)
ט"ו כסלו תש"ה
מציון מהררי קדש יצו ה' את הברכה, לרישא דעמא.
הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רפאל חיים סבאן.
רב ראשי בעי"ת קושטא יע"א.
רב גדול ונכבד מאד !
התכבדתי מקבלת מכתבו מיום ה' דחשון דנא, ורב עונג שבעה לה נפשי בקריאתו, והנני להשיב מאהבה. הנה מעכ"ת יצ"ו העיר על תשובתי למעכ"ת מיום י' באלול תש"ד, שבו כתבתי לחייב את האב למול ביום השמיני – אם הוא יום חול – את בנו הנולד מהנוכרית, ולגירו בילדותו. על זה כתב מעכ"ת: ועיין מ"ש בספר וכתורה יעשה ח"א וח"ב ותשובות מהר"י פוזנא בס' "בית ישראל" ח"ב וב"דבר שאול" יו"ד סי' ב' ואילך, כי מדבריהם יוצא דלא אריך למול ולגייר בן נכריה, וכן נהגו בבית דינו.
הנני מודה למעכ"ת על שהעירני ממקורות אלו, כי בהזדמנות זאת אבאר את דברי ותתבאר שמעתתא זאת.
ראשית דברי הנני להודיע, שדברי מוסבים על מקרה שאין האב נשמע להוראת בי"ד לשלח את אשתו הנכריה, ולו היתה יד בית דין תקיפה – לית דינאולית דיינא דיאמר דיש מקום למול ולגייר את בנה, אפילו אם תרצה האם בכך, ואף תסכים היא עצמה להתגייר, בין אם היא אשת כהן או אפילו אשת ישראל. ומזקנים אתבונן מהנעשה בימי עזרא: "ועתה נכרת ברית לאלוקינו, להוציא כל הנשים והנולד מהם…. וכתורה יעשה… ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול כן כדבריך עלינו לעשות" [עזרא י,ג-יב] . ובגמרא אמרו ע"ז: "וכתורה יעשה" והיינו מרבי יוחנן משום רשב"י: "ולא תתחתן בם" [דברים ז,ג], למה? "כי יסיר את בנך מאחרי" [שם ד]. בנך מבת ישראל קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך, אלא בנה (יבמות כג,א). מכאן למדנו איסור חתנות ושולדה כמותה (קדושין סח,ב), וכיון שכן, שורת הדין מחייבת לשלח אותה ואת בניה. אבל עתה שאין יד בי"ד תקיפה, נאלצים אנו לדון בדבר, האשה וילדיה אם ירצו להתגייר, יש שרצו ללמוד ממעשה עזרא שאין מקבלים אותם, שבודאי היו מסכימות הנשים להתגייר או לפחות לגייר את בניהם, כדי להשאירם בידי אבותיהם ולא לקחת אותם למעמסה עליהם. ובכל זאת גרשו אותן ואת בניהן ממחנה ישראל.
אולם אין זה מוכרח שאפשר לומר שהאבות לא רצו בכך, או שבית דינו של עזרא בשעתו, מצאו הרחקה זאת להכרחית, להבדיל לגמרי כל תערובת בין בני ישראל לבני בנות הנכר. או אפשר שהנשים עצמן לא רצו להתגייר ולא לגייר את ילדיהם, ולכן אין ללמוד מזה הלכה לדורות, אלא שבנה של נכרית הוא כמותה מעיקר דין תורה של איסור "לא תתחתן בם" וכו' (בראשית רבה ז',ב. ירושלמי יבמות פ"ב ה"ו, קידושין פ"ג הי"ב), וכיון שכן צריכים אנו לשוב לדין תורה וללמוד אם איסור זה הוא גם במתגיירת האשה, ואם מותר לאב לגייר את ילדיו.
וכשאני לעצמו נראה לי ודאי, שכל זמן שיד בית דין תקיפה, מצוה וחובה עלינו למנוע בכל תוקף נשואי תערובות אלו, ולא לקבל את האשה או את האיש לגרים אחרי שנשאו ולא אפילו קודם נשואיהם אם ידוע, או נכרים הדברים, שלשם כך הם מתגיירים.
אך כבר קדמה הוראה הלכה למעשה, לקבל גרות האיש או האשה קודם או אחר שנשאו, משום שאין בידינו למונעם מעברה חמורה זאת, וכמו שנזכר בדברי פוסקים אחרונים שצדדו להתיר זאת משום בחירת הרע במעוטו, וכדי שלא ידח ממנו נדח. בנוגע לבניה של הנכרית, שהיא אינה רוצה להתגייר, או שאנו איננו רשאים לקבלה, כגון נכריה הנשאת לכהן, לא מצאתי בזה דבר מפורש בתלמודין, גם בזה אני אומר וכן כתבתי בתשובתי הקודמת, וזאת חובת בית דין – לחייב את האב שהוא נשוי נכריה בכל דרכי השפעה (לפי שיותר מזה אין בידינו כלום) לגרשה ואז ישלח אותה ואת בניה, אבל במקרה רע ומר כזה, שלא ישמע לדברי בי"ד ולא יפרוש מאשתו הנכריה – הוא שכתבתי לחייבו למול את בנו בשמיני שהוא חל בחול. ולכן הנני מפרש דברי שלא עלה על דעתי לומר שמילה זאת תעשה בחגיגות וברכות המילה ככל בן ישראל, שהרי ילד זה כל זמן שלא התגייר כדין וכהלכה, הוא גוי גמור, ואין מצוה במילתו, ולכן אסור למולו בשמיני שחל בשבת, וכיון שכן אין כאן גם שמחה, אלא להיפך, צר ויגון שבאנו לידי מדה זו.
ובכל זאת אמרתי לחייבו שימול בנו ביום השמיני, כדי להרחיקו מהשפעת אמו הנכריה, ושהיא תבין ותרגיש בעצמה שבנה זה אינו נתון להשפעתה, והוא יהיה יהודי ככל הגרים בישראל.
דבר זה היה נהוג בישראל מימים ימימה, כמו שזה מוכח מעובדא דיעקב איש כפר נבוריה אזל לצידון, אתון שאלון ליה מהו מיגזר בריה דארמאייתא בשובתא וסבר למישרי להון וכו' (ירושלמי שם).
עובדא זאת שבאו לשאול ממנו אם מותר למולו בשבת, מוכח שרגיל היה הדבר למול בחול בניהן של נשים נכריות הנשואות לישראל, שבאלה היתה השאלה, דבבנות נכרים גמורים לא יעלה על הדעת להסתפק בו שיהיה מותר לחלל שבת למילתו, אלא ודאי השאלה היתה בן נכרית שילדה מישראל, וע"ז סבר יעקב איש כפר נבוריה להתיר מילתו בשבת משום דלמשפחותיהם לבית אבותם כתיב, והורה לו רבי חגי לאסור מילתו בשבת מהנאמר בעזרא: "ועתה נכרות ברית לאלקינו להוציא כל הנשים והנולדים מהם… במצות אלקינו וכתורה יעשה", ללמדך שבני הנכרית הם גויים גמורים כמותה, מדכתיב "לא תתחתן… כי יסיר את בנך מאחרי" [דברים ז,ג-ד], והיינו למולן בשבת, ומשום חלול שבת, אבל למול אותו בחול ודאי שמותר בלי כל פקפוק.
וכן מצינו ראינו להרמב"ם ז"ל בתשובותיו שהתיר למול בנם של הקראים כל זמן שלא ידברו תועה על הרבנים וכו', נכון לנו לכבדם ולשאול שלומם ולמול את בניהם, אפילו ביום השבת, היכא דגזור להם גזירה דידן ועבוד להו מילה ופריעה, דדילמא נפיק מיניה זרעא מעליא והדרא בתיובתא והכי אשכחן לרבינו האי דאמר הכי (בית יוסף בבדק הבית יו"ד סי' רס"ו).
והנה בש"ך הביא תשובת רבינו בצלאל אשכנזי דהורה דהקראים הדרים אצלנו לא נמצא בהם אחת מכל המדות שהזכיר הגאון ז"ל וכו', ולפיכך אסור למול בניהם בשבת (ש"ך יו"ד סי' רס"ו ס"ק י"ז).
ועל כל פנים הדבר ברור ומחוור בלי שום ספק ופקפוק, דבחול מלין את בניהם וכן העיד העד לנו השולחן גבוה בירושלים, שישראל מוהלין בני הקראים, ואולם אינו יודע אם בחול או בשבת, אכן בקושטא מלין את בניהם אפילו בשבת ("שלחן גבוה" יו"ד סי' רס"ו ס"ק ל"ח).
וכן ראיתי ושמעתי שגדולי המוהלים בירושלם הזדקקו לבקשת לא יהודים ומלו את בניהם בחול. והלכה פסוקה היא: אם נתכוון הגוי למילה מצוה לישראל למול אותו (שו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ט').
מזה אנו דנים שמותר למול בניהם של נשואי נכרית בחול, אבל בלא ברכות המילה, כיון דכל זמן שלא מל וטבל כדין וכהלכה הרי הוא גוי גמור. ברם למודעי אני צריך, שאין אנו מעוניינים כלל למול בן זה ולא לגייר אותו, כי מה יתן ומה יוסיף מילת גוי בשבילנו, אבל כוונתנו במילתו הוא כדי להפרידו מהשפעת אמו הנכריה ותורתה, ולהכניסו תחת כנפי השכינה ככל הגרים בישראל.
ולפי זה עומדת לפנינו השאלה שמא מילה זאת אינה מועילה אלא אדרבא היא מונעת את הגרות, וכמ"ש הטור ז"ל בשם ר"ח: היה נימול כתב ר"ח שאין לו תקנה, אבל בניו נמולין ונכנסין לקהל (יו"ד סימן רס"ח סעיף א').
אבל באמת אין כאן שאלה, שגם ר"ל לא אמרה למילתיה, אלא בגוי שמל עצמו שלא לשם מילה, ומשום שאי אפשר לו לקיים שוב מצות מילה לשם גירות, אבל גוי שמל לשם מצוה, ולאחר זמן טבל לשם גירות, הואיל וקיים מצות מילה מהניא ליה טבילה שאחריה לעשותו כגר גמור.
ועל כל פנים, למאי דקי"ל כבה"ג דגוי שמל שלא לשם גירות, הרי הוא כנולד מהול ובהטפת דם ברית מתקיימת מצות מילה לשם גירות. ולפי זה בנדון דידן שהאב מל את בנו שנולד מאשה נכרית לשם מצוה ולשם גירות, לדברי הכל מהניא המילה וטבילה שאחריה להכניסו בברית ישראל ככל הגרים, ואינה צריכה הטפת דם בשעת הטבילה, וכדכתב הרשב"א ז"ל, דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו (חידושי הרשב"א כתובות יא,א ד"ה הא דנקט. שיטה מקובצת כתובות י"א, ד"ה גר קטן).
ועתה נהדר אנפין לדון על גרות ילד זה שנולד מאם נכריה. הספקות שבהלכה זאת כפי מה שראיתי בספרי הפוסקים האחרונים הם: א. שאין זה זכות לילד, הואיל והוא יגרר אחרי אמו במאכלות אסורות וחלול שבת וכל עבירות שבתורה, ועוד דלקטן זה אין דעת ורצון עצמי, אלא אחרים עושים בו כרצונם. ב. כל עיקר סמכות בית דין לקבל גרים בזמן הזה, הוא מטעם שליחותייהו דקמאי קעבדינן, ובכגון זה לא עשו אותנו שלוחם להכניס בישראל בני אשה נכריה שהם כרוכים אחרי אמם. ג. דגירות דרבנן היא חובה ולא זכות, ואם כן איך הויא זכיה לקטן דלא הוי כי אם מדרבנן, והרי הוא כאינו מצווה ועושה. ד. ילדים אלו שנתגיירו בקטנותם יכולים למחות משיגדילו, הלכך הרי הם גויים גמורים עד שיגדלו, ובכן מה תועלת בגרותם בעת שהם קטנים, מוטב להמתין עד שיגדלו ויתגיירו בדעתם ורצונם.
אלה הם תמצית דברי הרבנים הגדולים אשר דברו בקדשם בשאלה זאת. ואני הנני מקדים ואומר: חלילה לי לחלוק על עיקרי דבריהם, ובכל מקום שהאם הנכרית עומדת במרדה שלא להתגייר ושלא לגייר ילדיה, אין אנו רשאים להזדקק למילת בניה ולגירותם, כי דבר ברור שכל מעשינו לא יועילו ולא יצילו, ואדרבא היא תתעקש יותר ויותר להסיר את בניה מאחרי אביהם ותורתם, ובזדון לב תרגיל אותם לעבור בשאט הנפש על כל מצות התורה ואמונת היהדות, ולהחדיר בהם דעותיה ואמונותיה, ובכלל זה גם שנאה ליהדות ותורתה השנואה לה.
אבל במקום שהאם מתגיירת ומכניסה בניה עמה לתורת ישראל, אלא שבית דין לא יוכל להזדקק לה, כגון שהיא אשת כהן, שכיון שגם לאחר גרותה אסורה לבעלה משום אסור קדשה, בזה הוא שאמרתי שמחייבים אותו למול את בנו בשמיני כדי להכניסו מראשית ילדותו אל מחנה ישראל ולגיירו בילדותו, כדי שיוכל להכניסו לתלמוד תורה ולחנכו במצוות, ולא לדחותו ולעשותו עי"כ בן מומר לאביו ושונא את תורת אביו ועמו ואויב ליהדות שגרשה אותו.
וכתלמיד הדן לפני רבותיו, אני בא לענות לפי קוצר השגתי:
א. קטן שנתגייר על ידי אביו
גרסינן בגמרא: אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פירש"י: אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. על דעת בית דין, שלשה יהיו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים שלשה, והם נעשים לו אב, והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר (כתובות יא,א).
מדבריו למדנו כי דוקא כשהביאתו אמו להתגייר הוא דמטבילין אותו על דעת בית דין, כלומר באפוטרופסות בית דין שהם נעשים לו כאב, אבל אם אביו מביאו להתגייר אפילו שלא בהסכמת אמו, אין צורך לדעת בית דין אלא הוא מתגייר מדעת עצמו, וכדאמרינן לקמן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון.
וגרסינן עוד: אמר ר' יוסף: הגדילו יכולים למחות. פירש"י: קטנים שנתגיירו ואפילו עם אביהם, יכולים למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים, וחוזרים לסורן ואין לנו לעונשן בבית דין, ואפילו ידינו תקיפה, ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר.
מדבריו למדנו עוד דגר קטן שהתגייר עם אביו, הרי הוא כישראל גמור לכל דבריו בקטנותו, ואם קדש אשה הרי היא מקודשת גמורה וצריכה גט, שכן דקדק וכתב: שאם קדשה אשה משמיחה אינה צריכה גט. דוק מינה אם קדש קודם שמיחה צריכה גט. אולם דבריו צריכים פירוש, וברור דהא קדש לפני שמיחה היינו בעודו קטן, דאם הגדיל ולא מיחה שוב אינו יכול למחות, דכיון שקבל שעה אחת גירות אביו או בית דין, הרי הוא כמי שנתגייר בגדלותו וכדאמרינן לקמן: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות, ואם חזר לסורו דינו כישראל מומר שקדש שאין אשתו ניתרת לעלמא אלא בגט. ואם קדש בעודו קטן, אפילו לא מיחה משהגדיל, אין אשתו צריכה גט, דאין קידושי קטן כלום אפילו מדרבנן, דלא תיקנו נשואין לקטן (אה"ע סי' מ"ג סעיף א').
וכן דייקי דברי רש"י עצמו דלעיל בסמוך כתב: והרי הוא גר על ידיהם ומגעו ביין כשר, משמע שדוקא לענין מגעו ביין הוא דהוי גר, אבל לא לענין קדושין, משום דאפילו ישראל קטן אין קדושיו כלום. ודברי רש"י אלה דכתב ואם קידש משמיחה אינה צריכה גט, צריכים עיון, דהרי אינו מוחה אלא אחרי שהגדיל, ואם קדש משהגדיל צריכה גט אפילו אחר שמיחה, דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אין מחאתו מוציאה מידי גירותו. והנה התוס' כתבו דגר קטן אינו גר גמור, אלא אחרי שיודיעוהו מצות בבית דין של שלשה אחרי שיגדיל, וכל זמן שלא הודיעוהו משהגדיל, יכול למחות כל זמן שהוא רוצה (עיין שיטה מקובצת בסוגיין). ולפי זה שפיר כתב רש"י שאם קידש משמיחה אינה צריכה גט, דאם קידש קודם שמיחה אחרי שהגדיל, אעפ"י שלא הודיעוהו, אין אשתו נתרת בלא גט, דכל זמן שלא מיחה הרי הוא ביהדותו לכל דבר, הואיל והודעת המצוה אינה מעכבת, אבל משמיחה אחרי שהודיעוהו חזר להיות גוי גמור, מאותה שעה שמיחה, ואם קידש אשה אין קדושיו קדושין ולא תופסין כלל ועיקר, הלכך אינה צריכה גט.
כעין זה כתב הרא"ש בתוספותיו, דמ"ש כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות, היינו כשהיא נוהגת מעשה יהדות, אבל הגדילה ואינה נוהגת מעשה יהדות, משהגדילה יכולה למחות (שיטה מקובצת שם ועיין עוד תוס' והר"ן בסוגין). והוא הדין לקטן שגיירוהו אבותיו ולא נהג מעשה יהדות משהגדיל, יכול למחות לכשירצה, ומשמיחה חוזר לסורו, ואם קדש אחרי שמיחה אין קדושיו כלום ואשתו צריכה גט ממנו.
הדרן לדיננא מדברי רש"י למדנו, שאם האב מביא את בנו לגיירו, אין צריך דעת בית דין, אלא מטבילין אותו בפני בית דין ככל גוי גדול שבא להתגייר, דקטן ניחא ליה במה שעושה לו אביו. אולם בשיטה מקובצת הקשה על פי' רש"י מדאמרינן: בגר שהתגיירו בניו עמו. ומה לי אב או אם בדבר זה, אדרבא הבנים נגררים אחרי אבותיהם יותר ממה שנגררים אחרי אמם, לכן פירשו מה שכתב רש"י והביאתו אמו היינו כשאינה מתגיירת עם בנה, והיינו בנשואה לישראל שולדה הוא כמותה, הוא דצריך דעת בי"ד, אבל אם נתגיירה עמו אינו צריך דעת בי"ד, וכ"כ הרשב"א ז"ל לפרש דברי רש"י, ומינה נלמוד ביש לו אב ואביו מביאו לגיירו נזקקים לו בי"ד מטעם דניחא ליה לקטן במאי שעושה לו אביו, ומעשיו קיימים עד שיגדל וימחה וכדאמרן.
וכן היא דעת הטור ז"ל דכתב: נכרי קטן שבא להתגייר אם יש לו אב יכול לגייר אותו, ואם אין לו אב ובא להתגייר, בית דין מגירין אותו שזכות הוא לו, וזכין לאדם בלא ידיעתו (יו"ד סי' רס"ח סעיף ד'), ומדכתב אם אין לו אב ובא להתגייר ולא כתב שאמו הביאתו להתגייר, מוכח שהוא סובר דאביו ואמו שווין בדבר זה, דניחא ליה לבן בכל שעושים הוריו, ותמיהני על הב"ח שכתב בדעת הטור: דדוקא כשהאב מביאו לא בעינן דעת בית דין, אבל אם אמו מביאתו בעינן דעת בית דין (ב"ח שם). ולפי מ"ש דברי הטור אינם מתפרשים כן, שאם כן היה צריך לומר, ואם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר, והיינו לומדים במכל שכן כשהוא בא להתגייר.
אבל מרן הב"י סבר דמ"ש בגמרא: גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון הוא דוקא, והיינו טעמא משום דאביהם הוא המפרנס ומחנך אותם, ולכן בכל הנוגע לחנוכם ניחא לבנים במאי דעביד אבוהון, אבל אם הביאה אותם אמם לגיירם צריך דעת בי"ד, ודלא כבה"ג דכתב: מלין אותו על פי אבותיו לשון רבים, לומר דעפ"י אביו או עפ"י אמו מלין אותו (בית יוסף שם). ולכן פסק בשלחנו: עכו"ם קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו, ואם אין לו אב ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירין אותו שזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו (שם סעיף ז').
מכל האמור ומדובר למדנו: גוי קטן שגיירו אביו עמו, וכל שכן אם אביו הוא ישראל, יכול לגייר את בנו הנולד מנכרית, ובנו הוי גר גמור, ולא משום שבי"ד נעשים לו אב לזכותו, אלא משום דבנים ניחא להו במאי דעביד אבוהון, הלכך אין צורך בדעת בי"ד, אלא מטבילין אותם בפני בי"ד כדין גוי גדול שבא להתגייר מדעתו, אלא משהגדילו יכולים למחות.
ב. גירות הקטן על דעת בי"ד
גרסינן בגמרא: אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, והיינו בגוי קטן שבא מעצמו להתגייר או שהביאתו אמו לגיירו, דאע"ג שאין לומר ניחא ליה במאי דעבד אבוהון, נעשים לו בי"ד כאביו, דכיון דלא טעים טעם איסורא זכות הוא לקבל עליו עול תורה ומצות. והנה התוספות כתבו בתירוצם קמא, דזכיה זו היא מתקנת רבנן, וקסבר רב הונא דיש כח ביד בי"ד לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ובתירוצם בתרא כתבו: ולפי ספרים דגרסינן בב"מ (עא,ב) זכיה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן, ניחא דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה, ועכו"ם קטן כיון דבא להתגייר, חשבינן ליה כישראל קטן וכו', אבל הכא שזכות גמור הוא לו, יש לו שליחות (כתובות יא,א תד"ה מטבילין), ואמרינן עלה אמר רב יוסף: הגדילו יכולים למחות.
והנה הרי"ף ז"ל השמיט דברי רב יוסף מהלכה, משום דסבר שלא נאמרה מילתהי דרב יוסף אלא בגוי שהתגייר ע"י אבותיו, אבל גיירוהו בי"ד אינם יכולים למחות כשהגדילו, משום דאם כן מה כח בי"ד יפה (עיין הר"ן בסוגיין).
וכן כתב הריטב"א ז"ל: ודאי דהוי גר מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר, כיון דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו דאורייתא. ודאמרת ניחוש שמא ימחה, יש לומר כיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הק', מסתמא לא יסור ממנה, ומילתה דלא שכיחה לא חיישינן לה.
וכן כתב הרשב"א ז"ל: ותימה לי בשמעתין דהא רב הונא דאמר: מטבילין אותו על דעת בי"ד, ודאי משמע לכל מילי כגר גמור חשבינן ליה, מעתה אינו עושה יינו יין נסך במגעו, ואוכלים משחיטתו ולשליחות גט וכתיבתו וכו', ותימה על עצמך, היאך אוכלים משחיטתו, ואם נקבה היאך מתירין אותה לישראל, ומתירין אשת איש לעלמא ע"י גט שכתבו, ומחר מוחה ונעשה גוי גמור למפרע ונמצא אשת איש יוצא בלא גט, וישראל אוכל נבלות למפרע ובועל נכרית דרך חתנות? ויש לומר: דהכא שאני, דכיון דהוא עצמו נוהג בגרות כישראל, חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה וכו'. ולפי שזכין לאדם שלא בפניו, והוא עצמו נוהג בגירות כישראל, חזקה לא ימחה, ונעשה ישראל גמור דבר תורה, הלכך סומכין עליו אפי' לדברי תורה (שיטה מקובצת כתובות י"א ד"ה כתובה), ומדברי שניהם למדנו דגר קטן שגיירו אביו או בי"ד, הוי גר גמור לכל דבריו מדאורייתא.
והנה הריטב"א והרשב"א שניהם בשיטה אחת קיימי, דמה שאמרו: הגדילו יכולים למחות, היינו כשהתחילו מחאתם בקטנות, דאע"ג שאין מחאת קטן כלום, אהניא מחאתם לענין זה, שמשהגדילו יכולים למחות, משום שלא עמדו שעה אחת בלא מחאה, ואם לא כן אינם יכולים למחות, דמשהגדילו שעה אחת ולא מחו, שוב אינם יכולים למחות (עיין שיטה מקובצת כתובות י"א ד"ה לכי גדלה).
מכאן למדנו דאפילו כשמחה בקטנותו, כיון שנהג עצמו בגרות, מחזיקין אותו לישראל גמור לכל דבר, משום חזקה שלא ימחה.
ג. הגדילו יכולים למחות
גרסינן התם אמילתיה דרב הונא: הגדילו יכולים למחות, פירש"י קטנים שהתגיירו אפי' עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וכו'. והנה הרי"ף ז"ל השמיט הלכה זאת משום דסבר שלא אמר רב יוסף למילתיה אלא בנתגיירו ע"י האבות, אבל נתגיירו על דעת בי"ד אינם יכולים למחות משהגדילו מטעם דאם כן מה כח בי"ד יפה (עיין הר"ן בסוגיין), אבל מרן ז"ל פסק: בין שגיירו אביו ובין שגיירוהו בי"ד, יכול למחות משהגדיל, ואין דינו כישראל מומר אלא כעכו"ם [יו"ד רס"ח,ז].
והכי מסתברא, שהרי גירות הקטן ע"י אביו, הוא מטעם דניחא ליה במאי דעביד אביו, וטעם זה אינו אלא כשהמשיך את גירותו משהגדיל, אבל אם מחה משהגדיל, מתבטלת גירותו למפרע, דמעשה קטן לאו כלום הוא.
מטעם זה (לא) מהניא מחאת הקטנים משהגדילו, אפי' אם נתגיירו הוריהם או אחד מהם עמהם יחד, שגרות ההורים אינה מחייבת את בניהם, אלא מטעם דניחא להו במאי דעביד אבוהון.
וראיתי להחת"ס דכתב: וגם הלום ראיתי בשיטה מקובצת, חבל נביאים ראשונים דס"ל דמיירי ש"ס שאין אבותיו מתגיירים עמו, אבל אם מתגיירים עמו בודאי אינו יכול למחות, ואי מוחה אנן סהדי דהשתא הוא דמהדר ביה, וכבר היה מרוצה רגע אחד, וכדאמרינן גבי בדיקת חמץ (פסחים ד,ב), כיון דאנן סהדי דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, אפילו עומד וצווח דלא ניחא ליה אמרינן השתא הוא דהדר ביה משכירות הבית, הכא נמי דכוותא, וסברא זו כתב ג"כ מורי בהפלאה זצ"ל דהטף בנשים במלחמת מדין כיון שהיה להם זכות גדולה שלא נהרגו, אם הגדילו אינם יכולים למחות, וא"כ הכי נמי כשאבותיו מתיהדים אם הוא ישאר בגיותו קשה לו להיות עמהם באגודה אחת, שהרי עושה יינו י"נ וכשיהיו אבותיו נפרשין ממנו מפרישין אותו מחיותו, ע"כ זכות גדולה היא לו ואינו יכול למחות… דהרי"ף פסק דלעולם אינו יכול למחות, ובה"ג שכל דבריו דברי קבלה פסק עכ"פ בהביאוהו אבותיו אפילו לא נתגיירו עמו, אינו יכול למחות, וקרוב לודאי שגם הרמב"ם סובר כן ורבים מהפוסקים בשיטה מקובצת פסקו דבנתגיירו עמו אינו יכול למחות, ובהרא"ש לא מצאנו שחולק להדיא, אם כן אין ספק דהכי הלכתא (ח"ס יו"ד סי' רנ"ג).
ולע"ד דבריו אינם מחוורים בעיני, דקושטא הוא דבשיטה מקובצת כתבו דכל שיש לו אב ואם ומביאים אותו להתגייר, אעפ"י שלא נתגיירו הם עמו, ניחא ליה במאי דעביד אבוהון.
אולם אין אמורים הדברים אלא לענין זה, שאין צורך דעת בי"ד, אבל כשהגדילו יכולים למחות אפי' נתגיירו הוריהם עמהם, דכיון דמעשה קטן לאו כלום הוא, כשהגדילו בטל מעשה אביהם, שאין גרות אלא מדעת, וקטן אין לו דעת, ואין זה דומה למ"ש בפסחים ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, דהתם הוא בגדול שיש לו דעת, ואנן סהדי דרצה שתעשה מצוה בממונו, משא"כ בקטן אע"ג דאנן סהדי דניחא ליה במעשה אביו, בכ"ז אינו גר משום שנעשה שלא מדעתו, לכן אין הגירות מתקיימת אלא כשלא מחה משהגדיל.
ראיתו מדברי ההפלאה אינה ראיה דמקרא דהנשים והטף דמדין אינה מכרעת, די"ל שהביאום משבית מדין גדולות משלש שנים ויום אחד, והגדילום ישראל בגיותם וגיירום משגדלו, וכן כתב הריטב"א ז"ל (שיטה מקובצת שם), ובלא זה נמי אין ראיה, דהא רבנן דרשו החיו לכם עבדים ושפחות (קדושין עח,א). ומדברי הרי"ף הויא תיובתא וכדכתב הר"ן ז"ל דהרי"ף השמיט דברי רב יוסף מהלכה משום מה כח בי"ד יפה, אבל בגיירום האבות, גם הרי"ף סובר דהגדילו יכולים למחות, ובה"ג לא אמר אלא בהביאום האבות אין צורך בדעת בי"ד, אבל לענין מחאת הבנים כשהגדילו, לא מצאנו מ"ד שאין יכולים למחות, הלכך נקטינן להלכה כפסק מר"ן ז"ל דבין שנתגיירו ע"י האב ובין על דעת בי"ד, הגדילו יכולים למחות. עכ"פ מדברי החת"ס למדנו דזכות גדולה לבנים שאביהם מגייר אותם, שאינם נפרשים ממקור חיותם שהוא אביהם, ובזה מתורצים דברי רש"י ודעימיה דכתב: שאין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. מכלל דאם אביו מביאו להתגייר לא צריך דעת בי"ד.
ד. זרע ישראל
מכל האמור ומדובר למדנו שגוי קטן שבא הוא עצמו או אמו הביאתו להתגייר, נזקקים בי"ד לגיירו ומחזיקים אותו כישראל גמור, כל זמן שהוא מחזיק בגרותו, ואינו יוצא מכלל ישראל עד שימחה, ז"א שיחזור לסורו ויתנהג כגוי.
מכאן אנו למדים, במכל שכן כשגוי זה הוא בן ישראל מנכרית ואביו מביאו להתגייר, שבי"ד נזקקים לגרותו, משום דאע"ג שהוא נקרא בנה של הנכרית, אינו יוצא מכלל זרע ישראל. וכדאמרינן התם: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כשרה לכהונה וכו', וכלן מקרא אחד דרשו "אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל" [יחזקאל מד,כב] (כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב, לאפוקי בת גר זכר), רבי אליעזר בן יעקב סבר: מזרע ואפילו מקצת זרע, ר' יוסי סבר: מי שנזרעו בישראל (קדושין עח,א).
הא למדת דלא נחלקו התנאים אלא לרבות גם בני גר זכר שנולדו מישראלית או שנזרעו בתוליה בישראל, אבל לדברי הכל בני ובנות ישראל שנולדו מהנכרית קרויים זרע ישראל. הלכך כשאביו הביאו להתגייר חוזר הילד לעיקר זרעו, וראיה לדבר, נראה מדאמרינן: "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך" [ויקרא יח,כא] – בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר (מגילה כה,א).
הא למדת דבן הבא מן הנכרית נקרא זרעו של ישראל ועובר עליו משום "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך", הלכך אם בא לגיירו מצוה עלינו להזדקק לגרותו כדי לכפר עון האב מאחרי הגרות, ולבל ידח מנו נדח. ואין לחוש שמא יגרר אחרי אמו, דאדרבא אם דוחים אותו ועוקרים אותו ממקור חייו וזרעו שהוא אביו, ודאי שיטמע בין הגויים ויכפור באלהי ישראל, וישנא תכלית שנאה את היהדות ותורתה. ובהתגיירותו ימלט מכפירה, ואביו שיגיירו יתאמץ לחנכו בתורה ולהצילו מע"ז ואביזריהו, ולא חיישינן שימחה בילדותו, אלא אדרבא כיון שנתחנך בתורה והחזיק בגרותו, שוב לא לא ימחה, וכדכתבו הריטב"א והרשב"א ז"ל.
ה. בית דין לקבלת גרים בזמן הזה
מדברי הראשונים: תוס', רשב"א, ריטב"א (כתובות י"א) שהזכרנו בפרק הקודם מוכח דבי"ד בזה"ז מוסמכים לקבל גרים מדין תורה, והדבר מוכרע מצד עצמו, שאם לא כן איך נסמוך לאכול משחיטתם ולהאמינם לשליחות מכתיבה והולכת הגט, ולצרפם לדברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא בעשרה מדין תורה ולהשיאם בישראל, מכאן מוכח דבי"ד שבזמן הזה מוסמך מדין תורה לקבל גרים גדולים או אפילו קטנים שאמם מביאתם, או שהם עצמם באים להתגייר מדין זכין לאדם שלא בפניו שהיא מדאורייתא גם לגבי קטן.
אבל התוס' בגיטין כתבו ומה שאנו מקבלים גרים, אע"ג דגר צריך שלשה מומחים כדאמרינן משפט כתיב ביה (יבמות מו,ב), אומר ר"י דעבדינן שליחותייהו דחשיב כשכיחא וכו', וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחים בארץ ישראל,ומי יתן לנו רשות? וי"ל דשליחותייהו דקמאי עבדינן (גטין פח,ב תד"ה במילתא דשכיחא), וכן כתב הסמ"ע דקבלת גרים בזמן בזה הוא מטעם שליחותייהו דקמאי עבדינן (חו"מ סי' א' סק"ג).
מכאן מוכח דקבלת גרים בזמן הזה היא מדרבנן, דשלוחי דרבנן אנו בזמן הזה מתקנתם משום שלא תנעול דלת בפני לוין, וכן בגיטין, כדי שלא תהיינה בנות ישראל עגונות, וכן כתב הר"ן ז"ל (גיטין שם).
ואל תתמה על הדבר שמתירים אשת איש לעלמא בגט שהוא מדרבנן דבגיטין הפקיעו רבנן קדושין מיניה (גיטין לג,א), אולם עדיין קשה איך מתירין לישא אשה מישראל ושיחטתו ושליחותו לגט ומגע יינו.
והנה התוס' בכתובות תרצו לענין נשואי הגרים, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה (כתובות יא,א תד"ה מטבילין), ואפשר שמטעם זה עושים אותו כישראל לכל דבר.
ולפי זה הדר דינא שבית דין בזמן הזה הוא מוסמך מדאורייתא בתוקף שנתנה תורה לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום עשה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל: ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותיהו דמומחין (חדושי הרמב"ן יבמות מו,ב ד"ה שמעת מיניה).
והנה התוס' כתבו משם רבנו נתנאל דבגר כתיב "לדורותיכם" [במדבר טו,יד-טו], דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחים, דעל כרחך השתא ליכא מומחין, שהרי אין סמוכין, ולדורותיכם משמע לדורות עולם (קדושין סב,ב תד"ה גר).
וכן כתב הרמב"ן ז"ל: ואפשר דגר צריך שלשה גמרא ומשפט כתיב ביה אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי, ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזה"ז דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים, איכא למימר נפקא לן הא מהיכא דנפקא לן הרצאת דמים כדגרסינן בכריתות (דף ט,א) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם" (חדושי הרמב"ן יבמות מו,ב). וגם הרשב"א כתב: ואפשר דנפקא להו דלשלושה בלחוד כתיב רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב "וכי יגור אתכם גר… לדורותיכם" לומר דבכל הדורות מקבלין גרים, ואפי' דליכא מומחין, ומהאי קרא הוא דנפקא לן בפרק ד' מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמן הזה, אע"ג דליכא הרצאת דמים (חדושי הרשב"א שם).
מכל האמור ומדובר תורה יוצאה שבי"ד בזה"ז הוא מוסמך לקבלת גרים, וכל גר שמל וטבל כהלכה לפני בי"ד, הרי הוא גר גמור לכל דבר, והוא הדין לקטן שגיירוהו בי"ד ע"י אמו שהביאתו להתגייר, או שבא הוא עצמו להתגייר, ואין צריך לומר אם הביאו אביו דניחא ליה בזה.
שבתי וראיתי בספר תעלומות לב (להגאון מהר"א חז"ל ח"ג סי' ל"ב סעיף ב') שנשא ונתן בשאלה זאת, והביא דעת הפוסקים דבן ישראל מהגויה אין למולו אפי' בחול מן הדין, משום תקלה שמא לא יטבול בגדלותו וישא לו בת ישראל על סמך תעודת המילה שבידו. ועוד חידש מדעתו דעת עליון, דבן הנולד מהגויה גרוע מגוי קטן לענין זה, משום דגוי שמל את בנו ודאי יטבילנו, אבל ישראל שמל את בנו, יש לחוש שמא לא יטבילנו ויבוא לידי תקלה, ומתוך כך נדחק לומר דמ"ש מרן: ישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים אין מלין אותו בשבת [יורה דעה רסו,יג], לאו דוקא, אלא אשגרת לישנא הוא, כיון שהוא מחזיקו כבן, הלכך אפילו אם אמו רואה ושותקת, ואפילו אם היא מסכימה בפי', אנן סהדי שהיא עושה זאת עבור האיש המצוי לה אצלה לשכב עמה, ועוד הביא דברי התיו"ט דאין האב יכול לגייר הבן, שאין מטבילין גר קטן על דעת בי"ד, וכמ"ש התוס' כתובות מד,א ד"ה הגיורת, ובתשובות מהר"ם שיק פירש דבריו דישראל הבא על הנכרית לא נקרא כלל בנו, וכיון דלא חשיב כאב, לא מהני הבאתו לגיירו, ואין בי"ד רשאין לגיירו וכו', ואפילו בדיעבד לא מהני.
ולע"ד נראה לומר שאדרבא איפכא מסתברא, דישראל שמל את בנו מן הנכרית מעשיו מוכיחין שרצונו הוא לא להכרית את שמו מישראל, אלא שבולמוס של אהבה בבת אל נכר תקפו ואינו יכול לפרוש ממנו, עיין סוטה ג,ב, ולכן הוא מל את בניו בכוונה ורצון להכניסם בברית היהדות ובודאי יטביל אותו לשם גרות.
מה שאין כן גוי המל את בנו, קרוב לודאי שלא יגיירנו, ודברי מרן בשו"ע דכתב: ישראל שנולד לו בן מגויה אין מלין אותו בשבת (יו"ד סי' רס"ו סעיף י"ג), אין לתלות בו שיגרא דלישנא דנולד לו בן אינו מתפרש אלא שהוא בנו, ולא שמחזיקו כבן.
מ"ש בפרישה דהוי מצי למימר דגם ביום השמיני אינו נימול, דהולד כמוה ואינו נקרא יליד בית (שם ס"ק ל'), הכי פירושו – שאין מצוה למולו בשמיני כבן מישראל שמצותו ביום השמיני, אלא מל אותו בכל זמן לפני שמיני או אחריו, וזהו שכתב ואינו נקרא יליד בית, כלומר דביליד בית מן השפחה הוא שנימול לשמונה (עיין שבת קלה,ב ויו"ד רס"ז סעיף א). אבל בן ישראל מנכרית אינו נקרא בנו ולא יליד בית, הלכך אין עליו מצות מילה ביום השמיני, ואין ללמוד מדברי הפרישה שאסור למול אותו עד שיגדל, דהואיל ואידחי מזמנו ידחה לעולם, שהרי אפילו גוי גמור מותר לישראל למולו וכדכתיבנא לעיל.
מעתה עומדים נגדנו דברי התויו"ט שכתב: משא"כ לגייר הבן אין בידו שאין מטבילין גר קטן על דעת בי"ד, כמ"ש בשם התוס' (כתובות פ"ד מ"ג), אבל דברי התויו"ט תמוהים מאד, שאדרבא מדברי התוס' הויא תיובתיה, והילך לשון התוס': הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא, משום דאיירי בפחותה מבת שלש שאין דרכה להתגייר אלא עם אמה. ועוד, דאין סברא שיטבילוה על דעת בי"ד שאין מטבילין גר קטן על דעת בי"ד אלא אם כן הוא תובע להתגייר, וזאת פחותה מבת שלש שאין לה דעת לתבוע, להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה (כתובות מד,א תד"ה הגיורת).
דברי תוס' אלה ברור דקטנה פחותה מבת שלש מתגיירת ע"י אמה הנכרית, וכ"ש שהיא מתגיירת ע"י אביה וכמו שכתבתי לעיל. ולעיקר דקדוק התויו"ט מדלא תני במתניתין ממזר שנשא נכריה משום דאסור לישא נכרית, לכן לא תני מתניתין דבר שעשיתו אסורה דאסור חתנות וכן בעל בת אל נכר, או גם על מי שהוא ממזר, אבל שפחה מותרת לכתחילה לממזר וכדכתב הר"ן בטעמא דמילתא דמאפקיה רחמנא בלשון "לא יהיה קדש" להוציא ממזר, שכיון שיצירתו בעבירה קדוש ועומד הוא, וכמ"ש התוי"ט.
והנה ב"תעלומות לב" (שם) הביא מ"ש בספר "דבר אליהו" (בסו"ס "משנת ר' אליעזר", אות ג), לתרץ דברי התויו"ט דמה אמרינן ניחא ליה במאי דעביד אבוהון היינו בהסכמת אמו, ומ"ש התוי"ט דאין האב יכול לגייר בנו הוא בלא הסכמת אמו.
ולע"ד אין דבריו נהירין לי, דסתמא דלישנא הכי במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו עמו, אינו יכול להתפרש שהוא בהסכמת אמו, אלא כל שהביאו אביו להתגייר אפילו בהתנגדות דעת אמו, מקבלים אותו, מטעם דניחא ליה לקטן במאי דעביד אביו, שהוא מקור חיותו וכדכתב החת"ס (יו"ד סי' רנ"ג).
עוד כתב התעלומות לב, דברי מהר"ם שי"ק (חיו"ד סי' רמ"ח) לתרץ דברי התוי"ט דמיירי בישראל הבא על הנכרית, דכיון דלא נקרא בנו כלל, לא מהני הבאתו של האב לגיירו ואין בי"ד רשאין, ולא מהני גירותו אפילו בדיעבד, וגם זה אינו מחוור לע"ד, דהא טעמא דמקבלין אותו בהביאו אביו, הוא משום דניחא ליה במאי דעביד ליה אביו, ובודאי שאין הקטן יודע הלכה זאת, דאין קרוי בנו אלא כל שרואה שהוא מכיר בו שהוא אביו, סומכתו דעתו עליו וניחא ליה במאי דעביד ליה.
עכ"פ הואיל והתוי"ט למד חדוש זה מדברי התוס', והואיל ולע"ד אדרבא דברי התוס' הוין תיובתיה וכמ"ש לעיל, בנפול היסוד נפל הבנין והדרינן לדינא דגמרא: הגר שהביאו אביו להתגייר מקבלין אותו ומטבילין אותו בהסכמת אמו או אפי' בתתנגדותה וכדאמרן.
דברים אלו כתבתי לברורה של הלכה זאת מתלמודין ודברי הפוסקים הראשונים. אולם למעשה נראים לי דברי הרב "תעלומות לב" דכתב: נראה לי שראוי לישראל לשאול תחילה מפי האם, ואם היא מסכמת למולו אין ראוי למנוע המילה, כי אפשר לכשיגדיל אף אם ירצה להכנס תחת כנפי השכינה מפני פחד המילה ימנע עצמו, ורק צריך להזהיר את המוהל שיכתוב בפנקסו שחסר לו הטבילה, ויבאר שהוא בן גויה ומל ולא טבל. ולענין הברכות נראה לי דכיון שהוא ספק אין ראוי לברך וברכות אינן מעכבות, וכדי שלא לבייש את האיש המיחסו לו לבנו, יברכו ברכת הגרים בלא שו"מ: ברוך אשר קדשנו במצוותינו וצונו למול את הגרים. והמברך על הכוס מוסיף: ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך כורת הברית.
לדידי נראים דבריו ביסודם דצריך לשאול את פי האם ולדעת הסכמתה מהטעם שכתבנו, שאם לא כן האם תמשוך אותו אליה ולאלוקיה ותשׂניא עי"כ את היהדות בעיניו, וכשיגדל יהיה בן מומר לאבותיו, ונטע פורה ראש לענה לעמו, הלכך צריכה הסכמת האם כל זמן שהיא קיימת וחיה עם בעלה, כדי להבטיח לנו שבן זה יתחנך בתורת ישראל ויתנהג במנהגי היהדות, ורק באופן זה יש לסמוך שלא ימחה לכשיגדל. אולם בענין מעשה המילה, נראה לי שבי"ד נזקקים למולו, אלא שיתחייב האב לפניהם שיטביל אותו לשם גרות בזמן הקרוב ביותר, דאל"כ למה נזדקק למולו, הלא מצות מילה ודאי שאין כאן, ולהיפך יש בזה תקלה ודאית שהילד עצמו ואביו ייחשבו מבלי דעת שהוא יהודי ככל היהודים, ואין כל אדם יודע שילד זה צריך גירות ככל גוי הבא להתגייר, ומתוך כך יבואו להנשא בבת ישראל, ואסור לב"ד להכניס עצמם לתקלה ודאית, אבל אחרי שיתחייב האב להטבילו, ושהכירו בי"ד בכנות רצונו וקיום התחייבותו, יזדקקו למולו בברכת מילת גרים בשם ומלכות, דהואיל ועתה הרי הוא נמול לשם גירות, לא חיישינן שמא ימחה לכשיגדל, וכדכתיבנא לעיל משם הריטב"א הרשב"א והחת"ס ודעימיהו, אבל לא יתנו תעודת מילה ולא יעשו חגיגת ברית מילה, ואף לא יקראו לו שם בישראל עד שיטבילו אותו ויהיה גר.
מסקנות לדין:
ישראל שנולד לו בן מאשה נכריה, והביא את בנו למולו, מודיעים לו בי"ד כי ילד זה אינו בנו, והרי הוא כגוי גמור לכל דבר, ולא יכנס לברית ישראל אלא אחרי מילה וטבילה, כדין גוי גמור שבא להתגייר. ומכיון שהוא קטן, מן הצורך שאף אמו תסכים למילתו לשם גרות, הלכך שואלים את פי האם והסכמתה. והאב, אחרי קבלת הסכמה מצד האם, והתחייבות להטבילו לשם גרות בזמן הקרוב ביותר, נזקקין בי"ד למולו ביום השמיני ללידתו אם הוא יום חול, או ביום אחר, ע"מ להטבילו לשם גרות, סמוך למילתו.
בשעת המילה מברך המוהל ברכת מילת גרים, ומל בשם ומלכות. אבל אין קוראים לו שם ולא עושים פומבי ביום המילה, וכן לא נותנים לו תעודת מילה עד יום טבילתו, אז מקבל הוא תעודת גרות, בתעודת הלידה כותבים שנולד מאמו הנכרית, ובתעודת הגרות כותבים שגרותו נעשית ע"י אביו, והוא הדין לבת ישראל שנולדה מנכרית. וה' אלקי ישראל יקיים בנו ולעינינו, יעודו מפי נביא קדשו לאמר: "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב" [זכריה יג,ט], "והבאתי אתכם במסורת הברית" [יחזקאל כ,לז].