כ״ח תמוז תש״ז
לכבוד התלמיד הותיק מר אהרן יצחק לאוב יצ״ו
שלום וברכה.
מכתבך הגיע לידי ביום י״ג סיון דנא, וקראתיו בחפץ לב. והנה לשאלותיך במכתב זה הססתי להשיב, כי הלא הנך נמצא בעיר של חכמים וסופרים ובאהלה של תודה במתיבתא ׳תורה ודעת׳, ויכלת למצוא תשובות לשאלותיך מפי מוריך הרבנים הגאונים שבמתיבתא זאת.
אבל בקוראי במכתבך שנשארת יתום קטן מאביך, חשבתי שמא אגרום לך עגמת נפש בהעדר תשובתי, ואכשל בלאו החמור ד׳כל אלמנה ויתום לא תענון [שמות כב,כא], שמחייב לנהוג בהם מנהג כבוד (רמב״ם הלכות דעות פ״ו הלכה י׳). לכן דחקתי את עצמי, אמנם באחור זמן מפני רוב טרדותי, להשיב לך על שאלותיך בעזרת צורי וגואלי.
שאלה א
איזו ברכה מברכין על מי פירות, המחבר פסק לברך שהכל, אבל הטו״ז פסק לברך כברכת הפרי, היכי פסקינן?
תשובה:
א. שיטת התוספות והרא״ש
עיקר דין זה שנוי בגמרא: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מאי טעמא, זיעה בעלמא הוא. כמאן ? כי האי תנא דתנן, דבש תמרים ויין תפוחים ושאר מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר. פירש״י: דזיעה בעלמא הוא, ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה, אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי (ברכות לח,א). מכאן למדנו שעל מי פירות שזבו מאליהן, או על ידי סחיטה, מברכין עליהם שהכל, מטעם שמי פירות הם זיעה ולא פרי, וכן כתבו התוס׳: משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר וכו׳, ולאפוקי מה״ג שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים (שם ד״ה האי דובשא). וכוונתם לומר שדוקא משקין מכל מיני פירות הוא שמברכין עליהם שהכל, אבל אם נתן לתוכן מים, מברכין עליהם כברכתן, לפי שהפירות נותנים טעם במים, ואין זו זיעה אלא טעמו של הפרי. ודבריהם מפורשים יותר במקום אחר: והיוצא מן הפירות קרי זיעה, ולא כמו שפירש בהלכות גדולות דהיינו דוקא התם דתרו ליה במיא, אבל דייב מן תמרי מברך עליו בורא פרי העץ, דהא קאמר מר בר רב אשי דזיעה בעלמא הוא, והיוצא מן הפירות קרי זיעה… ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה וכו׳ ורבי יהושע פוטר, וטעמא משום דלא אשתני למעליותא (ב״ב צו,ב תד״ה אחד).
מכאן למדנו: שתי דעות הפכיות בדין זה: בעל הלכות גדולות סובר שדוקא על המים שנשרו בפירות הוא שמברכין שהכל, אבל מים הזבים מן הפירות מברכין עליהם כברכתם. והתוס׳ סוברים איפכא, דמי פירות מברכין עליהם שהכל, משום דהוו זיעה, אבל מים שנשרו או שנתבשלו בהם הפירות, מברכין עליהם כברכת הפירות עצמם, משום שזהו טעמם של הפירות. והרשב״א ז״ל [ברכות לח,א] הביא דברי בה״ג בשם רבינו האי גאון ז״ל בשם קצת רבוותא ודחה דבריו. וכן כתב הרא״ש ז״ל (ברכות פ״ו סי׳ יב), ולפי זה נקטינן כדברי התוס׳ דבמים שנתבשלו בהם פירות מברך עליהם כברכת הפירות. וכן כתב הרא״ש: ומיא דסלקא ומיא דשבתא בפה״א, דקיימא לן מיא דכולהו שלקי כשלקי (ברכות לט.א), ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה, אעפ״י שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהן כמו שמברך על הירקות, ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא, לפי שמשקה אין לו טעם הפרי, ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים, מברך עליהם בורא פרי העץ (הרא״ש ברכות פ״ו סימן יח).
והם הם דברי התוס׳: מיא דסלקא כסלקא מברכין עליה בורא פרי האדמה, אעפ״י שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר מברך על הירקות, אע״ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא, יש לחלק (ברכות לט,א תד״ה מיא).
וכן כתב המג״א דהרא״ש נקט לשון אפשר, לפרש דברי התוס׳, אבל לדינא פשיטא ליה להרא״ש על מים שנתבשלו או נשרו עם הפירות, מברך עליהם כברכת הפירות (מג״א [צ״ל: טו״ז] אורח חיים סימן רב ס״ק ט).
והכ׳׳ח כתב לפרש דברי הרא״ש רלא מספקא ליה לענין דינא, אלא ספקו הוא אם נתנו הפירות טעם במים,וזה תלוי לפי מהות הפירות, הלכך אם היה מבשל אותן
הפירות כל כך עד שאפשר שנכנס טעם הפרי במים, מברך עליהם כברכת הפרי, אבל בשאר פירות הידועים שנכנס בהם טעם הפרי במים, פשיטא דמברך על מימיהן כברכת הפרי (ב״ח אורח חיים סימן ר"ב).
אולם דברי הרא״ש צריכים ביאור, דהנה בדין שכר שעורים כתב: ואם תאמר בשכר שעורין אמאי מברכין שהכל, והלא השעורין עיקר ומשתני לעלויא? ויש לומר דאית להו עלויא אחרינא בפת, כדאמרינן לעיל, אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים, ולא שייכא להא דרב ושמואל, דכל שיש בו חמשת המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוה אשתיתא וכו' (הרא״ש פרק כיצד מברכין סימן יב).
ודבריו אלה צריכים פירוש, דמה בכך שאין כאן אלא טעם, והלא משום הטעם שבהם צריך לברך כברכתם,
לדעת הרא״ש, ולכאורה היה נראה לומר דס״ל להרא״ש שאין מברכין על מי הפירות כברכת הפירות עצמם, אלא כשיש במים תערובת הפרי עצמו, אבל כל שהוא צלול, מברכין עליו שהכל, ודבריו מכוונים למ״ש התוס׳: הכא לא הוי בהו ממש שעורים דאין שכר אלא טעמא בעלמא (ברכות לח,א תד״ה האי דובשא), אבל עדיין קשה מסיום דבריו דכתב: מידי דהוה אשתיתא, והא בשתיתא אמרינן בגמרא: רכה לרפואה קא עבדי ליה(ברכות לח,א). מכאן דגם כשיש ממשו של הפרי במים שנתבשלו עמו מברך שהכל, וצ״ל דהרא״ש הכי קאמר: דשכר אין בו טעם הפרי אלא טעמא בעלמא, ולשם זה עושין אותו צלול, כדי שלא יהיה בו טעם שעורין, הלכך מברך עליהם שהכל, ולא בורא פרי האדמה או מזונות, וכן מתפרשים דברי התוס׳.
את זאת כתבתי לפי משמעות דברי הרא״ש בהלכותיו, אבל בתשובותיו הוסיף וכתב: ואף על פי שהשעורים נעשים דייסא, ואם היה אדם רוצה לאכול מהם היה צריך לברך בורא מיני מזונות, מכל מקום עיקר בישולם בשביל המים, ואינן נמשכין אחר השעורין, ולא דמי למיא דשלקי, דהנך עיקר בשולם בשביל הירקות, הילכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם (תשובות הרא׳׳ש כלל ד׳ ס׳ טו).
מכאן למדנו דהכל הולך אחד עיקר בשולם, שכל דבר שעיקר בשולו הוא בשביל המים, אין המים נמשכים אחר הפרי, ואפילו אם יש בהם טעם הפרי, מברך שהכל, וכל דבר שעיקר בשולו הוא בשביל הפרי, אם יש במים טעם הפרי – מברכין עליהם כברכת הפרי עצמו.
לאור דברי הרא״ש בתשובתו, מתפרשים דבריו בהלכותיו דהכי קאמר, כיון שהמשקה צלול, זה מוכיח דעיקר בשולו הוא בשביל המים, ומברך שהכל.
ב. שיטת הרשב״א
הרשב״א בחדושיו כתב: הכל הולך אחרי רוב אכילת הפרי, דכל דבר שרוב אכילתו הוא על ידי שליקה, כגון מיא דשלקי ומיא דשיבתא, כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתא כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה, בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהן כהן עצמן, והא דקא כאיל הבא, דבש תמרים וכו׳, ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמרי, אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעין קאמר, כרמונים וענבים וכיוצא בהן. ומכל מקום שמעינן מיהא דיין תפוחים ורמונים, אין מברכין עליהם אלא שהכל (חדושי הרשב״א ברכות לח.א ד״ה דבש).
ולפי דברי הרא״ש בתשובתו אפשר לומר שלא נחלקו הרשב״א והרא״ש לענין דינא, אלא שניהם מסכימים לדעה אחת, דכל שרוב אכילתו הוא על ידי שליקה, עיקר בשולו בשביל הפרי והמים נמשכים אחריו. הלכך אם יש בהם טעם הפרי, מברך עליהם כברכתו, וכל דבר שרוב אכילתו הוא חי וכעין, שליקתו הוא בשביל המים, הלכך בטל הפרי לגבי המים, ואע״ג דנותן טעם בפרי, מברך עליהם שהכל.
ואם כן יוצא שהרשב״א והרא״ש דבר אחד אמרו, ואין ביניהם אלא שנוי לשון ולא מחלוקת בדין. מכאן אני תמיה. על מ״ש הטור: ואם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי כמים, כתב הרשב״א שמברך עליו שהכל, ואדוני אבי הרא״ש ז״ל כתב: אפשר אם בשלו ונכנס טעמו במים, מברך עליו בורא פרי העץ (טור או״ח סימן רב).
ודבריו תמוהים, שהלא מדברי הרשב״א בחדושיו מוכח בפירוש דלא אמר הלכה פסוקה וחתוכה לברך שהכל, אלא דוקא במידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למיסחטיה אלא למיכליה בעיניה, אבל הנהו דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה, מי שליקתן כמותן.
וגם הרא״ש בתשובותיו [שם] כתב: דמיא דשלקי, כיון דעיקר בשולם בשביל הירקות — הולכים אחר הטעם. הרי לך מפורש דכל דבר שאין בשולו בשביל הירקות, כגון שכר שעורים וכדומה לו, אע״ג דיהבי טעם במים, מברך שהכל, וכדאמרן.
והנה בדין ירקות שבישלם במים, כתב הטור הלכה פסוקה ומוסכמת: ועל המים שבשלו בהם הירקות, מברך כדרך שמברך על הירקות עצמן, אעפ״י שאין בהם אלא טעם הירק, ולא דמי למי פירות, דאמרינן דחשיבי כזיעה בעלמא ומברך עליהם שהכל, לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי (טור או״ח סימן רה).
והנה טעם זה אהני לחלק בין משקה של מי פירות למי מרק שנתבשלו, דמשקה הפרי, אעפ״י שיש בו טעם, הפרי אינו אלא זיעה, אבל מים שנתבשלו עם הפרי סופגים טעם הפרי. אבל עדיין צריכים אנו לטעם זה שעיקר בשולם הוא בשביל הירקות, ונראה דלא הוצרך הטור לפרש זה, הואיל וסתם ירקות אינן נאכלות אלא על ידי בשול, ולכך דקדק הטור וכתב: ועל המים שבשלו בהם ירקות וכו׳, ולא כתב ועל המים שבשלו בהם פירות, לומר לך שדין זה נאמר דוקא בירקות, משום שכל עיקרם בבשול, ולפיכך לא הזכיר בזה שהוא דעת הרא״ש, הואיל ובירקות לא נחלקו הרשב״א והרא״ש.
ואולם עדיין לא אפרקו דברי טור מחולשתם, שהרי במים שנתבשלו עם הפרי סובר הרא״ש כהרשב״א, אם עיקר בשולו הוא בשביל המים, כמו שכר שעורים, מברך עליהם שהכל.
והנה דברי הטור ז״ל כתבם מרן בפסקיו(שו״ע ארח חיים סימן רב סעיף י׳) והטו״ז פירש דבריו וכתב: זהו דעת הרשב״א בבית יוסף, וכתב שם הטעם, כיון שדרכם לאכול אותם בעין וכו׳ (טו״ז שם ס״ק ח), דבזה לא פליג הרא״ש וכדאמרן.
ועל סתירת דברי הטור ומרן ז״ל ממ״ש: על המים שבשלו בהם ירקות, מברך את הברכה עצמה שמברך על הירקות (סימן רה סעיף ב׳), כתב הטו״ז (שם) דבעצם הדין אין כאן ספק, דודאי מי סלקא כסלקא, והיינו מי פירות כמו הפירות עצמן, ועוד כתב: דכאן מיירי מדבר שדרכו לבשל או לסחוט, דבזה מודה הרשב״א שמברך כמין הפרי (טו״ז ס׳ ר״ה ס״ק ד׳).
ולע״ד נראה, דבפירות שאין דרכם לבשל נמי לא נחלקו הרשב״א והרא״ש, ולדברי הכל מברך עליהם שהכל, הואיל ואין בשולם אלא בשביל המרק שלהם, וכמו שכתבו התוס׳ והרא״ש בדין שכר שעורים לטעמא דהמשקה צלול.
ג. שיטת הרמב״ם
לאור כל האמור, יתבארו היטב דברי הרמב״ם ז״ל שכתב: ירקות שדרכם להשלק, שלקן, מברך על מי שלק שלהם בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי שלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן(ה׳ ברכות פ״ח ה״ד).
ודבריו ברורים ומפורשים שהם כדברי הרשב״א ז״ל, דלא אמרו לברך על המרק כהפרי עצמו, אלא כפירות או ירקות שדרכן להשלק, אלא שהוסיף עוד תנאי וכתב: והוא ששלקן לשתות מימיהן, לאפוקי אם שלקן להעביר הזוהמה של הפירות והירקות (כמ״ש הכ״מ), שבאלה אע״ג דשתה מימיהן אינו מברך עליהם אלא שהכל, הואיל ואין המים מתבשלים אגב הפירות או הירקות, לפיכך עומדים בברכתם הראשונה, אבל מי שלק של פירות או ירקות שדרכן לשלקם ולשתות מי השלק, מברך עליהם בברכתם, ונקט הרמב״ם: ירקות שדרכן להשלק, כלישנא דגמרא — מיא דשלקי ככולה שלקי, והוא הדין לכל פירות שדרכן לאוכלן מבושלין או שלוקין.
ואני תמה מאד על זה שכל הפוסקים — הרשב״א, הרא״ש, הטור והבית יוסף לא הזכירו בדבריהם דבריו של גאון המורים והפוסקים הרמב׳׳ם ז״ל, וכן ראיתי בערוך השלחן אורח חיים סימן רב סעיף לו שעמד בזה.
ועל כל פנים דינו של הרמב״ם בתנאו: והוא ששלקן לשתות מימיהם — הוא מוסכם להלכה, הואיל והוא נובע מסוגיא ערוכה דגמרא: בעי רב פפא, מיא דשיבתא מאי. למתוקי טעמא עבידא או לעבורי זוהמא עבידי(ברכות לט,א), מכאן דמים שנתבשלו עם הפירות לעבורי זוהמא, אע״ג שיש בהם הפרי, אין מברכין עליהם אלא שהכל ולא כברכת הפרי.
מכל האמור ומדובר למדנו, שאין כאן מחלוקת של מרן המחבר והטו״ז, כמו שכתבתי, אלא שמרן פסק כדעת רשב״א, ומ״ש: פירות ששראן או בשלן במים, אעפ״י שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אלא שהכל
[רב,י], היינו בפירות שדרכן לאוכלם חיים, אבל פירות וירקות שדרכם לאוכלם מבושלים, מברך על המרק שלהם כברכת הפרי עצמו, וכמו שפסק מרן(בסימן רה). והם הם דברי הטו״ז, וכבר כתבתי שגם הרמב״ם פוסק כן, והכי נקטינן.
ברכה על הקפה או תה
ודע שהתוס' [ברכות לה,א ד׳׳ה האי דובשא] חדשו בתירוצם בתרא, דבשתיה אומר שהכל, דבר זה אמרו רבנו יונה וכתב: ועוד, אם תאמר בשכר של שעורים אמאי לא מברכינן עליה בפה״א כמו על השעורים עצמן, דאם אישתנו לעילויא אישתנו, ויש לומר דלא דמי למי השלקות, דמי השלקות דרך לאכול בהם הפת כמו בשלקות עצמן, ולפיכך חשיבו להו כמו השלקות שעדיין לא יצאו מכלל אוכל לגמרי, אבל השכר יצא מתורת אוכל לגמרי, ולפיכך יצא מדינו הראשון, ואין מברך עליו אלא שהכל (רבינו יונה בסוגין ד״ה ומיא דשיבתא).
מדבריו למדנו דגם בירקות ופירות שדרכן לבשלם, אין ברכת המרק כהפרי עצמו, אלא כשדרך לאכול בהן פת. וכשאין דרכן לאכול בהם פת, אפילו שהפירות עצמן אינן נאכלים אלא על ידי בשול, ואע״ג שיש בהם טעם הפרי, אינו מברך עליהם אלא שהכל. ולפי זה הדין נותן לברך על קפה או תה וכדומה להם ברכת הפרי עצמו, הואיל ורגילים לשרות בהם או לאכול עמהם פת.
אבל סברא זאת היא יחידה שלא נזכרה בדברי הפוסקים, לפיכך על הקפה, תה או שוקולדה, אעפ״י שרגילין לאוכלם עם פת או מיני מזונות, אין מברכין עליהם אלא שהכל, משום שאין בשולם אלא בשביל מימיהם, ולא בשביל הקפה או התה, שהרי משליכן את השמרים שלהם לאבוד, ומסתברא שגם הרשב״א מסכים בזה (עיין באה"ט או״ח סימן רב ס״ק יט ופתחי תשובה שם).
כללא דדינא:
א. משקים היוצאים מן הפירות, אעפ״י שיש בהם טעם הפרי או הירק, מברכין עליהם שהכל, דכל משקה הפרי
הרי הוא כזיעה היוצאת ממנו ולא כפרי עצמו, יוצא מכלל זה זיתים וענבים.
ב. פירות שדרכן לאוכלן חיים או בעין, ששראן או בשלם במים, אף עפ״י שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על
אותם המים אלא שהכל.
ג. ירקות או פירות שדרך אכילתן היא על ידי שלוק ובשול, אם בשלן או שלקן ונכנס בהם טעם הפרי עצמו, אפילו אם אין דרכן לאכול מי השלק עם פת, מברך עליהם כברכת הפרי.
ד. פירות יבשים, כגון תפוחים ואגסים וגדגדניות ושזיפים וכיוצא בהם, ששלקן או בשלם במים, מברך עליהם שהכל, הואיל והם נאכלים בעינם בהיותם לחים (עיין מג״א שם ס״ק כב).
ה. פירות או ירקות שדרכם בשליקה או בשול, כגון קפה או תה, שוקולדה ושכר שעורים וכל הדומה לו, אעפ״י שדרך לשתותם עם הפת, ואעפ״י שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך עליהם אלא שהכל, הואיל וכל בשולם הוא בשביל המים ולא בשביל הפרי או הירק.
ו. מי שריית צמוקים ותאנים, או מי בשולם, מברך עליהם שהכל, ויוצא גם להרא״ש. אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות רבות או ברכה אחת מעין שלש כהרא״ש, ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או יאכל פרי משבעת מינים, וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות.
ז. אם הבדיל המים מן הצמוקים, הוה ליה יין, ומברך בפה״ג וברכה אחת מעין שלש, והוא שיהיה בהם לחלוחית, שאם ידרוך אותם יצא דבשן.
ח. ירקות או פירות שדרכן לשלקן או לבשלן, ושלקן במים כדי להעביר הזוהמה, אם אפילו נכנם בהם טעם הפרי, אם רוצה לשתותם — מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, ולא כברכת הפרי, הואיל ולא התבשלו אלא לשם נקיון, אינם נגררים אחרי הפרי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|