סימן יט
(לאה"ע ה' סימן ו')
- הריון מלאכותי -
ב"ה תמוז התרצ"ה
לכבוד ידידי הנעלה גבר חכם בעוז
הרה"ג כמוהר"ר ד"ר א.י.
שאל ממני להודיעו חו"ד ע"ד ההמצאה האחרונה להוליד ולד ע"י אופן מלאכותי: זריקת ש"ז לתוך הרחם. השאלה מסתעפת להרבה ספקות:
א. אם אשה זו נאסרה לכהן משום זונה.
ב. אם האשה שנזרק ברחמה ש"ז היא אשת איש אם נאסרת לבעלה.
ג. אם האיש שממנו לקחו הש"ז הוא ערוה לה מחייבי כריתות ומיתות בי"ד, אם הולד הנולד עי"ז הוא ממזר ואסור לבוא בקהל.
ד. אם ולד זה נחשב כבנו של אותו האיש שהוציא ש"ז לתוך אמבטי או המזרקה.
ה. אם אשה זו אסורה להנשא משום מעוברת או מינקת חבירו.
ואען ואומר בס"ד:
א. אשה שקלטה ש"ז ע"י אמבטי או מזרקה אם נאסרה לכהן ולבעלה
דבר זה שנראה כתגלית והמצאה חדשה יש לו עיקר בתלמודין. דהנה גרסינן בגמרא: שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג, מי חיישינן לדשמואל וכו' ומסיק לדשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באבמטי עיברה (חגיגה ט"ו) מכאן אנו למדים: שהריון זה אינו פוסל את האשה משום ביאה אסורה שאם לא תאמר כן תהיה אשה זו אסורה אפילו לכהן הדיוט משום שמא נבעלה לפסול לה, וכמו דקי"ל שהנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל, ואינה מיוחדת לכהנים או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה או לעכו"ם ועבד, הואיל והיא אסורה לו משום ערוה או לעכו"ם ועבד, הואיל והיא אסורה לינשא לו הרי היא זונה (אה"ע סי' ו' סעיף ח').
ואין לומר שמה שאשה זו מותרת לכ"ג הוא, משום דאזלינן בתר רובא ורוב כשרים אצלה, זה אינו. שהרי לענין יוחסין לא מתכשרא אלא בתרי רובי: רוב העיר ורוב סיעה, ובנדון דידן אע"ג דאיכא רוב העיר אם היא עיר שרובה ישראל הרי כאין כאן רוב סיעה שהרי נבעלה בעיר ואין כאן אלא רוב העיר גרידא (עיין בב"ש סי' ו' ס"ק ל"ד).
קושטא הוא דברוב אחד אם נשאת לא תצא (שם ס"ק י"ז) ולפ"ז אפשר לפרש בעית הגמ' לענין שיהיה מותר לקיימה אבל דבר זה אי אפשר לאומרו אלא לפירוש רש"י בתרא, שמפרש בעית הגמ' שנשאה הכהן ולא ידע שהיא מעוברת ומצא לה בתולים ואח"כ נודע שהיא מעוברת, אבל לישנא דגמרא דבתולה שעיברה לא משמע הכי, ולפירוש קמא דרש"י דפירש והיא אומרת שהיא בתולה וכן לפירוש התוס' (שם) דמיירי שבדקוה ע"י חבית, בעית הגמ' היא: אם מותר לישאנה לכתחלה וזה ודאי שאינו מותר כל דליכא תרי רובי.
ועוד נלע"ד דבנדון דידן אין אפילו רוב אחד, שהרי אמרינן בגמ': שאם אזלה היא לגביהו הוה ליה לקבוע וכמחצה על מחצה דמי, והכא נמי בשעה שהרופא בא להוציא ממנו ש"ז הרי האיש נח במקומו וכלוקח מן הקבוע דמי.
ועל כל פנים הדבר ברור שאין כאן תרי רובי להכשיר אשה זו לכהן, ולפ"ז מה הועלנו במאי דחיישינן שמא באבמטי עיברה, להתיר נשואיה לכתחלה לפירש"י קמא ולפירוש התוס', אדרבא חששה זו מכניסה אותנו בספק אסור אפילו לגבי כהן הדיוט. ומכאן מוכח דהריון כזה אינו נחשב כביאה אסורה לפסול את האשה לכהונה. שמא תאמר שלא נאסרה אשה זו לכהן היינו משום שלא כוונה לביאה אסורה. גם זה אינו, שהרי קי"ל: כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון וכו' משהערה בה נפסלה משום זונה. (אה"ע סעיף ט').
ועדיין יש מקום לומר שמה שנאסרה בביאת אונס הוא: משום שנהנית מאיסור ביאת גבר, שהרי גם באונס נהנית האשה מביאת אסור, משא"כ כשנתעברה באמבטי הואיל ולא נהנית מביאה זו לא נעשית זונה. הא לאו מילתא היא דהא קי"ל הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ואי אפשר לו להבדל ממנה מותרת (עיין פסחים כ"ה), ואנוסה אע"ג שהיא מתכוונת ליהנות בסופה נחשב: כלא אפשר ולא קא מכוין, הואיל דיצרה אלבשה. ומטעם זה, באשת ישראל שנאנסה, אפילו אם אומרת: הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו, מותרת לבעלה. מאי טעמא יצרה אלבשה (כתובות נ"א וב"ש סי' קט"ו כ"ו). הא למדת שאסור זונה לכהן, אינו משום שכוונה או שנהנית מאסור אלא גזרת הכתוב היא דביאה אסורה פוסלת, ואם איתא שגם שאיפת ש"ז ע"י אמבטי דינה כביאה אסורה, הדין נותן לאסור אשה זו לכהן מספק זונה; אלא ודאי שאין זו חשובה ביאה כלל, והוא הדין לזריקת ש"ז על ידי משאבה אינה ביאה לאסור את האשה מדין זונה, מינה נלמוד שאין אשת איש נאסרת לבעלה ע"י מעשה זה דשאיבה באמבטי או זריקת ש"ז לתוך הרחם דלא אסרה תורה לבעל ולבועל אלא בגלוי עריות ולא באופן שאין בו גלוי ערוה, והעראה זאת אומרת נשיקת אבר חי, וכ"כ הב"ח משם הגהת סמ"ק דנתעברה מאמבטי או מסדינים שיש בהם ש"ז, הולד כשר לגמרי הואיל ואין כאן ביאת אסור (יו"ד סי' קצ"ה), והמל"מ למד מזה שאין ספק שלא נאסרה אשה זו לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור (מל"מ ה' אישות פ' ט"ו ה' ד').
ב. נאמנות האשה לומר שמאמבטי נתעברה
אחרי שהוכחנו בסעיף דלעיל דאין אשה נאסרת על בעלה כשנתעברה מאמבטי אפילו אם כוונה לכך כגון שידעה שיש ש"ז באמבטי ונכנסה בו או שהכניסה ש"ז לתוך רחמה ע"י מזרקה, מתעוררת השאלה אם נאמנת האשה לומר שמאמבטי נתעברה. ונראה לע"ד שאין האשה נאמנת בכך שלא אמרו בגמ' חיישינן שמא נתעברה ע"י אמבטי, אלא בבתולה שעיברה, דעינינו הרואות שאין פתחה פתוח כגון שנבדקה ע"י חבית או ע"י רופא ולא חיישינן שמא נתעברה מביאת איש ע"י הטיה, וכדשמואל דאמר: יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם, משום דזה לא שכיח (חגיגה ט"ו), הלכך ע"כ לומר שנתעברה ע"י אמבטי אבל באשה בעולה לא חיישינן לאמבטי להתירה לבעלה. אבל כל שראינוה מעוברת וליכא למתלי בבעל נאסרת לבעלה.
תדע, שהרי אשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש, וילדה אחרי י"ב חדש הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש (אה"ע סי' ד' סעיף י"ד) ואף למ"ד שאינו בחזקת ממזר, היינו משום דחיישינן שמא בא בעלה ע"י שם, (שם), אבל ליכא מאן דאמר דחיישינן שמא נתעברה ע"י אמבטי, משום שזה הוא דבר דלא שכיח ומעוט שאינו מצוי, ומכאן אנו למדים שאין האשה נאמנת בכך ואין צריך לומר שאם אינה טוענת כך שאנן לא טענינן לזה והאשה נאסרת לבעלה ובנה הוא ספק ממזר. ואל תשיבני מדין היא אומרת מוכת עץ אני שהיא נאמנת, דמוכת עץ שכיח טפי מאמבטי (אה"ע סי' ס"א סעיף ט').
אולם עדין יש להסתפק בזה לפי מ"ש התוס' דכל שהיא בכלל האסור נאמנת (חגיגה יד. תד"ה בתולה) יש מקום לומר, שתהיה נאמנת בטענת אמבטי, ומכל מקום אני אומר שטענה דלא שכיחא כזאת אינה מתקבלת אלא לענין הולד להוציאו מודאי ממזר אבל לענין אסורה על בעלה נאסרה מספק ובנה הוא ספק ממזר, וז"פ.
ג. הנולד מש"ז שנלקט ע"י אמבטי או כדומה אם נחשב כבנו
הח"מ נסתפק בזה ומסיק שבן הנולד מש"ז של אדם אחד ששפך את זרעו באמבטי וכדומה, הרי הוא כבנו לכל דבר. ונסתייע לזה ממ"ש בלקוטי מהרי"ל: שבן סירא היה בנו של ירמיהו שרחץ באמבטי (ח"מ סי' א' ס"ק ח') והב"ש מסכים לזה ונסתייע ממ"ש בהגהות סמ"ק (הבי"ד הב"ח ביו"ד סי' קצ"ה) אשה מוזהרת שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר, פן תתעבר מש"ז של אחר גזרה שמא ישא אחותו מאביו. משמע מזה דהוי בנו לכל דבר, וכ"כ המל"מ (ה' אישות פ"ט ה"ד) ולע"ד ראיות אלו אינן מכריעות, דמ"ש בלקוטי מהרי"ל אינו אלא אגדה מקובלת וקי"ל שאין למדים מן האגדות (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד וחגיגה פ"א ה"ח) ועוד שאם נסמך על האגדה הלא יש אגדה אחרת: שבתו של ירמיהו נכנסה באמבטי שרחץ בה ירמיהו ונתעברה ממנו (עיין פחד יצחק אות בן בתו של אדם) ואפשר שמשום זה קראוהו בנו להיותו בן בתו, ובני הבת קרויים בנים. וכדילפינן בגמ' מדכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתב מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב יהודה מחוקקי (יבמות ס"ב ופירש"י ד"ה מני מכיר). וראיית הב"ש גם היא אינה מכריעה. וכמ"ש הטו"ז: דשמא לחומרא אמרינן הוא בנו אבל לא לקולא (טו"ז שם ס"ק ח') ועד שמרן החיד"א העתיק הגהה זו ממקורה בספר ישן נושן, וזה נוסחה ומה שנהגו הנשים שלא לשכב על סדין ששכב איש אחר, דין זה אינו אלא להבחין של מי יהיה הולד דהא אהבחנה קפידנן, כדאיתא ביבמות: גזרה שמא ישא, ולפי"ז יוצא שלא חשש הר' פרץ אלא משום הבחנה, זאת אומרת שלא ניחס בן זה לבעלה של אשה זו, אבל אין ללמוד מזה שהוא כבנו לכל דבר (ברכי יוסף אה"ע סי' א' סעיף י"ג). על כל פנים מדברי הרב פרץ למדנו שגם במעוברת ע"י אמבטי שצריכה הבחנה אין זה משום חשש אסור עריות אלא משום יחוס אבות לעניני ירושה ומצות האב על בניו וכן מצות הבן על האב. ולפי"ז צ"ל דמה שהתירו לכ"ג לישא בתולה שעיברה ע"י אמבטי היינו אחרי שהוכר עוברה, ובהוכר עוברה תו ליכא למיחש להבחנה אלא היא נכנסת בגדר מעוברת ומינקת חברו שיתבאר בסעיף דלקמן.
מהאמור נמצאנו למדים כי הולד הנוצר מש"ז של איש שלא על ידי העראה בנשיקת אבר, אלא על ידי אמבטי או זריקת ש"ז לתוך הרחם, אינו נחשב כבנו של המוציא ש"ז לתוך האמבטי או המזרקה לא לענין זה שיחשב כאלו קיים מצות פו"ר, ולא לענין פטור אשתו מזיקת יבום וחליצה וכן אם הוא מחייבי כריתות או ממזר אין הולד הנוצר מש"ז אסור לבוא בקהל הואיל ולא נוצר ע"י ביאת אסור. וכמ"ש הב"ח משם הרב פרץ ז"ל, וכגירסתו הנכונה של מרן החיד"א בדברי הגהות הסמ"ק, ואף להח"מ וב"ש והמל"מ דסוברים דבנו הוא לכל דבר, מודו שאינו נקרא ממזר אם אביו הוא ערוה מחייבי כריתות ומיתות בי"ד או אם המתעברת היא אשת איש הואיל ואין כאן ביאת אסור, ודוקא לענין פו"ר ואסור עריות הוא שאמרו שולד זה הוא כבנו שהרי נולד מזרעו אבל לענין אסור אשה על בעלה מודו שאינה נאסרת אלא ע"י ביאה אסורה. אולם אם זה שהוציא ממנו ש"ז באמבטי וכדומה הוא ממזר, לדעת הח"מ ודעמיה בנו נמי הוי ממזר ולפי מה שהוכחנו מהגמ' והגהות סמ"ק הואיל ואינו כבנו לכל דבר ממילא יוצא שהוא כשר לבוא בקהל בכל ענין.
ד. אם מותר להוציא ש"ז לשם הריון ע"י אמבטי וכדומה. ואם מוציא ש"ז בכגון זה ונולד ולד מזרעו אם קיים מצות פו"ר
לפי מה שהוכחנו בסעיף הקודם דולד הנולד ע"י אמבטי אינו נחשב כבנו ממילא יוצא שאסור להוציא ש"ז לשם זה ושאין אדם מקיים פו"ר בזה, אבל לדעת הב"ש וח"מ ודעמיה דסוברים דולד זה הוא בנו לכל דבר ושהולד הנולד מזרעו חשוב כבנו לענין קיום מצות פו"ר לכאורה נראה שמותר להוציא ש"ז באבמטי וכדומה אם הוא מכוין להריון.
אולם אחרי התבוננות נראה שגם הח"מ ודעמיה מודו דאסור להוציא ש"ז באופן זה משום דלא ימלט שלא תהיינה טפות לבטלה, ולא הותרה הוצאת ש"ז אלא בדרך מנהגו של עולם. ואל תשיבני שא"כ הדין נותן שלא קיים מצות פו"ר כיון שנעשה באיסור. אין זו תשובה. שהרי פסק רמ"א שגם מי שהוליד ממזר קיים המצוה (אה"ע סי"ח סעיף ו') ואף למאי דכתב בספר חסידים דלא קיים מצות פו"ר היינו משום דממזר אינו חי אבל אם ידוע שהוא ממזר הואיל והוא חי, קיים מצות פו"ר (ב"ש שם ס"ק י"א). ולכן נלענ"ד דמוציא ש"ז באמבטי וכדומה ונולד ממנו ולד, הואיל ואינו כבנו, וכמו שהוכחנו לעיל, לא קיים מצות פו"ר, וממילא יוצא שהוא נלכד באיסור מוציא ש"ז לבטלה וכן ראוי להורות.
ה. מעוברת ע"י אמבטי אם אסורה להנשא עד אחרי זמן ההנקה מדין מעוברת ומינקת חברו
מרן החיד"א נסתפק באשה שנתעברה ע"י אמבטי אי שריא להנשא כשהיא מעוברת, ופשיט לה מסוגין דחגיגה שהתירו בתולה שעיברה לכהן גדול, משום דחיישינן שמא נתעברה באמבטי. (חגיגה שם), וקשה שהרי עדיין אסורה משם מעוברת חברו, ואין לומר שלא התירו אלא לאחר שילדה ועבר זמן ההנקה. שא"כ הרי נאסרת לו אחר שילדה משום שאינה בתולה. ומכאן יוצא שמעוברת ע"י אמבטי הואיל והוא דבר דלא שכיח לא גזרו רבנן, או שנאמר שבעית הגמרא ופשיטותא בבתולה שעיברה ע"י אמבטי היינו רק מדין תורה (ברכי יוסף אה"ע סי' י"ג סעיף י"ד) ולע"ד נראה פשוט דמעוברת ע"י אמבטי אסורה להנשא, דזיל בתר טעמא הוא: שהרי אסור מעוברת הוא: משום תקנת הילד שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חברו (הרמב"ם ה' גירושין פי"א ה' כ"ה) או משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דילמא אעברה ומעבר חלבה וקטלה ליה (יבמות מ"ב) ובספר בית מאיר הוסיף לבאר הלכה זו בטוב טעם ודעת: שתקנה זו אינה איסורא לחוד אלא שגם דינא הוא ומטעם פיסוק חיותיה של העובר דלא גרע מפריסת מצודה, (עי' פ"ת סי' י"ג ס"ק י"ח ד"ה ועיין) וכיון שכן אין שום סברא להתיר המעוברת ע"י אמבטי ומסוגין דחגיגה אין ראיה, דאיכא למימר: דבעיין היא לענין שיהיה מותר לקיימה אחרי כלות זמן ההנקה וכדפירש רש"י (חגיגה שם) שנשאה ולא ידע שהיא מעוברת ומצא לה בתולים ואח"כ נודע שהיתה מעוברת. והלכה פסוקה היא זאת: כהן גדול שנשא בוגרת או מוכת עץ ה"ז יקיים (הרמב"ם ה' איסורי ביאה פי"ז ה' ט"ו) אולם לפי התוס' (חגיגה שם) דמפרשים בעית הגמ' היכא שבדקנוה על ידי חבית והיינו קודם שכנסה קיימה שפיר ראית מרן החיד"א ז"ל, דבכגון זה שהוא דבר דלא שכיח לא גזרו רבנן אסור הבחנה. ומכל מקום מכיון שלרש"י אין ראיה מסוגיא זו להתיר מעוברת ומינקת חברו שע"י אמבטי; והואיל והסברה נותנת לאסור נשואי מעוברת ומינקת שע"י אמבטי משום דפסיק לחיותו של הולד; הכי נקטינן לאסור נשואי מעוברת ע"י אמבטי עד כלות זמן ההנקה וכן ראוי להורות.
מסקנא דמילתא:
א. אשה שנתעברה על ידי אמבטי או מזרקה אינה נעשית זונה ולא נאסרה על בעלה אם היא אשת איש הואיל ואין כאן ביאת אסור.
ב. ומטעם זה אם ש"ז שממנו נתעברה היה מחייבי כריתות ומיתות בית דין או ממי שהוא ממזר אין הולד נעשה ממזר עי"כ (סעיף א-ג).
ג. אין אשה נאמנת לומר שנתעברה מאמבטי להתיר עצמה לבעלה או להתיר את בנה, על ידי אמבטי הוא דבר דלא שכיח. אבל נאמנת בטענה זו להוציא את בנה מודאי ממזר ולעשותו לספק ממזר. (סעיף ב').
ד. ולד הנוצר ע"י אמבטי אינו נחשב כבנו של אותו האיש ששפך זרעו לתוך אמבטי לא לענין ירושה ולא לענין פטור אשתו מחליצה ויבום.
ולדעת המל"מ והח"מ הוא כבנו לכל דבר, ואם המוציא ש"ז לתוך האמבטי היה ממזר גם בנו נגרר אחריו ואסור לבא בקהל (סעיף ג).
ה. אשה שנתעברה ע"י אמבטי או מזרקה אסורה להנשא עד כלות זמן ההנקה מדין מעוברת ומינקת חברו דחיישינן דילמא מעכר חלבא וקטלא ליה ופסקא לחיותיה דולדה (סעיף ד').
דברים אלה כתבתי לקוצר השגתי לברורה של הלכה זו. ולמעשה הלכה זו בכללה היא בגדר ההלכות שאמרו עליהם הלכה ואין מורין כן (ערובין ז. ביצה כח: ואו"ח סי' תק"ט סעיף ב').
והנלע"ד כתבתי.