סימן י

חליבת בהמות בשבת

(להלכות שבת או׳׳ח סי׳ ש״ה)

 

שאלה: לרגל דבר הבהמות שפרצה בארצנו בשנה זו; ובהיות שמחלה זו היא מחלה מתדבקת ממקום למקום על ידי כניסתם של בני אדם מכפרים שנפוצה בהם מחלה זו למושב אחר, אסרה הממשלה כניסתם של תושבי הכפרים הערביים שבהם נגעה מחלה זו למושבות ישראל, ולכן נטלה האפשרות לחלוב הבהמות בשבת על ידי אינו יהודי, ואם נשאיר הפרות טעונות חלב עד מוצאי שבת עלולות להסתכן ולהפסיק את חלבן, ועל ידי כך יהרס לגמרי משק החלב שבמושבות ישראל שהוא מקור פרנסה למאות בעלי משק חלב ופועליהם המרובים. ולכן נפשנו בשאלתנו למצוא דרך היתר לחלוב הפרות בשבת עד אשר יהיה אפשר לחלוב שוב על ידי לא־יהודי ע״מ להשתמש בו אחר השבת, או אם מותר לחלוב על מנת להשליכה לאיבוד.

וזאת תשובתי בעזרת החונן לאדם דעת:

סעיף א׳. עיקר איסור חליבה בשבת.

תנינא במס׳ שבת (ד׳ צ״ה) החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו״ט לוקה ארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, ופרש״י (ד״ה אחד זה) אחד שבת ואחד יום טוב ע״כ, מזה מוכח דחולב אסור גם לחכמים מדאורייתא ולא משום שבות, ומחלוקתם הוא דוקא במכבד ומרבץ, שלא אסרום חכמים אלא משום דילמא כי כניס להו מתמלאות הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכן כתב רש״י (פסחים ד׳ ס״ה א׳) וז״ל אחד זה ואחד זה מכבד ומרבץ ורודה, אבל מאידך לא קאמרי דתולדות אב מלאכה נינהו וכו׳ ובגמ׳ (שם) אמרו חולב חייב משום מפרק ופי׳ רש״י שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמר תולדה דקוצר, ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקש; ולשון מפרק נמי לא שייך לומר אלא לשון תולש. והתוס׳ (שבת שם ד״ה חולב וד׳ ע״ג: ד״ה מפרק, ויבמות קי״ד. ד״ה וקסבר, וכתובות ד׳ ס׳ ד״ה מפרק) קימו פי׳ רש״י וכתבו דהלכה זו היא אליבא דרבי יהודה דסבר יש דישה שלא בגדולי קרקע.

אולם בירושלמי (שבת פ״ז ה״ב) גרסינן המכבד המרבץ המגבן המחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דברי ר״א וחכמים אומרים משום שבות וכו׳ החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר, הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר למי נצרכה לרבי אליעזר ע״כ, ומזה נלמד דחכמים סוברים שאפילו סוחט ענבים מאביהן, זאת אומרת: בעודם מחוברין אינו חייב אלא משום שבות, הואיל ואין זו דרך קצירה, ואין צריך לומר בחולב ורודה חלות דבש כיון שאינם מחוברים לקרקע אין זה בכלל קוצר, ואין זה דומה לצייד כוורא שאסור משום קוצר לדברי הכל משום שכל שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר (ירושלמי שם), דחלב וכן דבש או אפילו מיץ הזיתים גם כשהזיתים מחוברים אין סחיטתן בכלל פוסק דבר מחיותו אלא פקיד ועקיר הוא כתבואה בקשיה ואין סחיטתם חשובה כקוצר שאין דישה אלא בגדולי קרקע ואין קצירה אלא בגדולי קרקע (עיין חדושי הרמב״ן שבת ק״ז ע״ב). משא״כ בצייד כורא שעוקרו ממקום חיותו וצידתו היא מיתתו דמיא ממש לקוצר, ועל כל פנים בין לפי הירושלמי ובין לפי תלמודן דחולב חייב משום מפרק, אין החולב מחייב מדאורייתא אלא לרבי אליעזר ורבי יהודה דסברי יש דישה ויש קצירה שלא בגדולי קרקע, אבל חכמים דסברי אין דישה ואין קצירה אלא בגדולי קרקע, אין חולב אסור אלא משום שבות, וכן כתב הרמב״ן בחדושיו (שבת צ״ה) דרבנן אכולהו (גם אחולב ורודה) פליגי דקסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע עכת״ד.

ואחרי שראינו דברי הירושלמי שמהם מוכח בפירוש שרבנן סוברים שאין אסור מדאורייתא בחולב, אעפ״י ששני התלמודים חלוקים בטעם איסור חולב לר״א, אין זה מוכרח לאפושי פלוגתא ולומר שהם חולקים גם בדעת רבנן, והסברא נותנת לומר ששני התלמודים שוים בזה שלרבנן אין אסור בחולב אלא משום שבות, ומ״ש (ביבמות וכתובות) ביונק חלב מדדי הבהמה דמפרק כלאחר יד ומשום צערא לא גזרו רבנן היינו להתירו אפילו מדרבנן, ובאמת דבחד טעמא סגי אלא דהגמ׳ קושטא דמילתא אמרה דגונח אין רפואתו אלא ביונק בפיו מדדי הבהמה והלכך הוי מפרק כלאחר יד במקום צער. ועתה שהוכחנו מדברי הירושלמי שעיקר אסור חליבה שנוי במחלוקת רבי אליעזר ורבנן, נחזי אנן הלכה כדברי מי.

והנה הרמב״ם ז״ל פסק שאין עימור אלא בגדולי קרקע, (ה׳ שבת פ״ח ה׳ ה׳) וכן פסקו הרא״ש והטור ומרן ז״ל שמדאורייתא אין עימור אלא בגדולי קרקע אבל מדרבנן אסרו לקבץ מלח ממשרפות המלח משום שדומה למעמר (עיין טור וב״י או״ח סי׳ ש״מ) והמג״א כתב שהוא הדין לדישה, שדישה ועימור שוים בדינם דכולהו ילפינן ממשכן, וכשם שאין עימור אלא בגדולי קרקע כן אין דישה אלא בגדולי קרקע.

ולפי זה קשה טובא שנראה שהרמב״ם סותר את עצמו. דבעימור פסק שאין עימור אלא בגדולי קרקע ובחולב פסק הרמב״ם הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע והמפרק הוי תולדת דדש וחייב, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והלא אם אין דישה אלא בגדולי קרקע לא יאסר החולב והחובל אלא מדרבנן? וכן הקשה הרמ״ך והניח פסקי הרמב״ם בצ״ע, (כ״מ שם) והמגיד משנה כתב דסובר הרמב״ם שבהמה היא גדולי קרקע (שם) וכ״כ המג״א (או״ח סי׳ שט״ו ס״ק ט״ו) אבל התוס׳ (שם ד׳׳ה מפרק) דחו סברא זו וכתבו: טעמא דרבנן משום דילפינן להו מסממנים שבמשכן, דאין דישה אלא בגדולי קרקע, ולגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גדולי קרקע כדאמרינן (ב״מ פט׳) מה דיש שהוא גדולי וכו׳, יצא החולב והמגבן ע״כ (ועי״ע יבמות קי״ד תוד״ה וקסבר. וכתובות ס׳ תוד״ה מפרק. ובב״ק נ׳׳ד: תוד״ה פרי) ולבד זה מסתברא לומר שאוסף את המלח ממלחתא ראוי לחושבו גדולי קרקע יותר מבעלי חיים שהרי מתחלת הוייתו היה מחובר בקרקע עד שעת אסיפתו ואם פסקנו במלח ממלחתא שאין זה בגדר עימור הואיל ואינו צומח מהקרקע כל שכן בעלי חיים שאין ראוי לחושבם לענין שבת בכלל גדולי קרקע.

וראיתי בחדושי מהר״א הורויץ (שבת ע״ג ד״ה אין עימור) שכתב: אפילו למאן דמחייב דישה שלא בגדולי קרקע, הכא שאני כיון דבעי מקום גדולו, בעינן דוקא גדולו מן הקרקע, כמו סממנים, ע״כ. ולא זכיתי להבין דבריו, דהיא גופא תקשי ולמה בעינן במלח שיהיה מעמר ממקום גדולו אם יש עמור שלא בגדולי קרקע אפילו שאינו ממקום חבורו לחייב, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל המקבץ דבילה או שנקב התאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדות מעמר וחייב (פ״ח ה״ו) וכן כתב עוד המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר (פכ״א הי״א), הא למדת שאסור מעמר ישנו גם כשאינו ממקום גדולו ואף למהר״ם דסובר שאין עימור אלא במעמר ממקום גדול הדבר, ולפי״ז מ״ש בגמ׳ כניף מלחא ממלחתא הוא דוקא (עיין הגהות מימוניות שם אות ח׳) אין זה מוכרח לומר דכיון דבעינן מקום גדולו צריך שיהיה גם גדולי קרקע, וכמ״ש המג״א דעימור ודישה שוים בדיניהם ובשניהם בעינן שיהיו גדולי קרקע, דומיא דסממנים שהיו במשכן.

ובקרבן נתנאל (שבת פ״ז אות ג׳) כתב: בדישה פסקינן כרבי יהודה לאסור אף שלא בגדולי קרקע, משום דבגמ׳ פסקו הלכה דגונח יונק בשבת משום דהוי מפרק כלאחר יד משמע הא מפרק ממש אסור ע׳׳כ, וכבר כתבתי לעיל דאין מזה ראיה ונקט מפרק כלאחר יד משום דקושטא הכי הוא דאין הגונח מתרפא אלא ביונק חלב לתוך פיו וכמ״ש מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית (ב״ק פ׳ א׳). שו״ר להרמב״ן בחדושיו (שבת קמ״ה.) שכתב ודאמרינן התם מפרק כלאחר יד איונק, הוא הדין לחולב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה כיון דמלאכה גמורה היא, וכן יש לומר שאעפ״י שהוא מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחיה קעביד אסור ולא התירו אלא שבות בשנוי (רצונו לומר: ולא התירו שבות אלא בשנוי) דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמ׳ ע״כ, ולכן דינו של הרמב״ם לאסור חולב מדאורייתא משום מפרק הוא סותר למ״ש הוא עצמו שאין עימור ודישה אלא בגדולי קרקע וכמ״ש הרמ״ך.

ומעתה נהדר אנפין לחקור דעת מרן בהלכה זו: והנה מרן לא הזכיר בפירוש דין חולב אלא פסק מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת כיון שהחלב מצערה (סי׳ ש״ה סעיף כ׳). משמע מדבריו שמותר לומר לו אפילו בשבת ואפילו אם הוא חולב לצורך ישראל; אלא דהיש אומרים סוברים שיקנהו הישראל ממנו בדבר מועט כדי שלא יהיה נראה בחולב לצורך ישראל (שם), ואם נאמר שחולב אסור מדאורייתא אין להתירו אפילו על ידי גוי. וכמ״ש מרן ז״ל: דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לומד לא״י לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה (סי׳ ש״ו סעיף ה׳). דוק מינה דבדבר שהוא מלאכה ואסור מדאורייתא אין היתר לומר לגוי לעשות בשביל ישראל אפילו ביש בו צורך גדול. ואף רמ״א לא התיר בדאורייתא אלא במקום מצוה, אבל במקום צורך גדול לא הותרה אמירה לגוי בדבר שאסורו מדאורייתא, ויותר מזה כתב הר״ן (שבת פרק חבית) דאסרו לכבות הדליקה בשבת אפילו על ידי גוי ואפילו במקום פסידא הואיל שעיקר אסור כבוי במקום שצריך לפחמים הוא דאור׳ אעפ׳׳י שכשאינו צריך לפחמים הוי מדרבנן דכל דבר שעיקר איסורו דאור׳ לא הותר בו אמירה לגוי, ולפי זה קשה מאד מה שהתיר מרן לומר לגוי לחלוב בהמותיו משום צער הבהמה, אם לא שנאמר בדעתו שהוא סובר דעיקר אסור חולב הוא מדרבנן שאין דישה ואין קצירה ועימור אלא בגדולי קרקע, ובהמה אינה נקראת גדולי קרקע ואינה אסורה בחליבה אלא מדרבנן, ובמקום צער בע״ח התירו רבנן לחלוב על ידי גוי, והכי מסתברא שהרי מרן בכ״מ (שם) הביא השגת הרמ״ך על הרמב״ם במאי דאסר החליבה מדאורייתא, ולא תירץ בתירוצו של המ״מ שסובר הרמב״ם דבהמה חשיבה גדולי קרקע וזה מוכיח שמרן סובר דחולב אינו אסור אלא משום שבות וכדעת הרמב״ן.

אחרי כותבי זאת ראיתי באוצר הגאונים (להרב ב׳ מ׳ לוין מסכת שבת חלק התשובות סי׳ תמ״ב) תשובת רה״ג שכתב: אבל חולב הרי איתסר משום מפרק דת״ר החולב וכו׳ ומן ההיא דרב חמא בר גוריא איקלע לנהרדעא בעי מיניה חולב משום מאי מחייב וכו׳ שמעינן דכרבי אליעזר הלכה בהאי ועוד בההיא דתניא ר׳ מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ׳׳ט כיון שבפיו יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא שריוה רבנן וכו׳. גמרינן דלא חייב משום שבות אלא משום מפרק ועל יסוד זה מסיק שאסור לחלוב ביום טוב מפני סכנת בהמה אלא הכין מנהגא לעשות על ידי נכרים ונוטלים הנכרים החלב לעצמן.

ואני תלמידו הקטן והפעוט הנני מתאבק בעפר רגליו ואומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה וכבר כתבתי למעלה שמעובדא דר׳ מרינוס אין ראיה וגם ממה שאמרו חולב משום מאי מחייב אין מזה ראיה דפסקינן הלכה כרבי אליעזר, הואיל דאף לרבנן דסברי שחולב הוא שבות דרבנן, צריכים אנו לטעם זה ומדרבי אליעזר דסבר החולב חייב משום מפרק, נלמד לרבנן בטעם השבות דכל מה שגזרו חכמים משום שבות הוא, או משום דאתי לידי אסור תורה, או דדמי למלאכה האסורה מן התורה והואיל וחולב מחייב לרבי אליעזר משום מפרק אע״ג דסברי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע אסרוה מדין שבות משום דדמי לדישה, ועל כל פנים מתשובת רה״ג זו למדנו שלדעת רבנן החולקים ארבי אליעזר אין החולב אסור אלא משום שבות וכיון שמצאנו בדין פוצע חלזון וכניף מלחא ממלחתא שנפסקה בהם הלכה דאין עימור ודישה אלא בגדולי קרקע ממילא נפסקה הלכה דלא כרבי אליעזר בדין חולב משום שאין דישה אלא בגדולי קרקע וכדאמרן, ויש לנו אילן גדול לסמוך עליו הוא הרמב״ן ז״ל, שגם דברי מרן מתפרשים כמותו וכדאמרן.

סעיף ב. חולב לתוך אוכל:

גרסינן בגמ׳ אמר רב יהודא אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה ופרש״י לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו, דמוכחא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל אבל לא לתוך הקערה דזימנין דלמשקה קאי וכו׳.

מכאן אנו למדים דחולב לתוך אוכל עדיף טפי מיונק משום דיונק הוי מפרק כלאחר יד אבל חולב לתוך אוכל מותר אפי׳ שלא במקום צערא משום דאין דרך פריקתו בכך לא דמי כלל למפרק, וכן משמע מדברי התוס׳ (שבת ע״ג: ד״ה מפרק) וכן כתב הרמב״ן בחדושיו (במלחמות שם) דגבי חולב לקדרה אפילו בשבת שרי, דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל לפי שהוא מפרד אוכל מאוכל שהעז עצמה אוכל היא ע״כ, וכ״כ הר״ן (שם) כיון דעז גופא חזיא לאכילה ואסורא הוא דרביע עליה לא מקריא פסולת, ומשום מוקצה נמי לא מתסר החלב, שאין אסור מחמת מוקצה הבא מעצמו כגון זה דלא דחיה בידים וכל שלא עבר על השבת כשנסתלק האסור נסתלקה המוקצה.

אבל התוס׳ (שבת קמ״ד: ד״ה חולב) כתבו נראה לר״ת דהיינו דוקא ביו״ט משום שחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת; אבל בשבת דלא חזיא לשחיטה, כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת; וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וזו הוא דעת רה״ג בתשובתו (אוצר הגאונים שם) ולזה הסכימו הרי״ף והרא״ש.

מדבריהם מוכח דחולב לתוך הקדרה בשבת חייב כרת משום מפרק שהוא דומה לדש. והרמב״ם כתב: והחולב לתוך האוכל פטור (ה׳ שבת פ״ח ה״י) וזה הוא דלא כמאן דממ״נ אם דומה למפרק יחייב כרת ככל יתר המלאכות ואם אין דרך פריקתו בכך יהיה מותר לגמרי כדעת רש״י והרמב״ן, וראיתי במרכבת המשנה שכתב דסובר רבינו דמ״ש בגמ׳ חולב לתוך הקדרה בשבת היא אליבא דשמואל דלית ליה מוקצה, אבל לדידן דקי״ל מוקצה מחמת אסור בב״ח ופרות האסורים באכילה אפילו לתוך הקדרה פטור אבל אסור ע״כ ואין זה מספיק לע״ד דאף למאי דקי״ל דיש מוקצה בב״ח האסורים בשבת היינו דוקא אם עבר עליהם אסור שבת אבל בחולב לתוך הקדרה שאין כאן אסור כשנסתלק האסור מסתלק גם אסור מוקצה וכדכתב הרמב״ן.

על כל פנים מסוגיא זו למדנו דשלש דעות יש בדין חולב לתוך אוכל:

א) רה״ג הרי״ף התוס׳ הרא״ש הטור ומרן בשו״ע סוברים דלא הותרה חליבה בשבת לתוך אוכל דכיון דהבהמה אסורה באכילה, החולב דומה לדש שמפרק אוכל מתוך פסולת והויא מלאכה גמורה שאסורה מדאורייתא.

ב) רש״י הרמב״ן והר״ן סוברים שהוא מותר לגמרי משום דאין דרך פריקתו בכך דמה שהבהמה אסורה באכילה אינו עושה אותה כפסולת ולא מוקצה הלכך החולב לתוך אוכל מותר דהוי מפרק אוכל מתוך אוכל ואין זה בגדר מפרק.

ג) הרמב״ם סובר דחולב לתוך אוכל פטור אבל אסור מדין מוקצה, ולכל הדעות נראה לכאורה שגם כשהאוכל שחולבין לתוכו הוא דבר מועט, וגם כשהבהמה עומדת לחליבה נמי מותר. וכן משמע מדברי הטור סי׳ תק״ה שסתם ופסק קדרה שיש בה אוכלין מותר לחלוב ביו״ט, עיין ב״ח שם, ומינה נלמוד לדעת הסוברים להתיר בשבת שמותר בכל ענין.

אבל מרן הב״י כתב משם הר״ן, דבעומדת לחליבה אין היתר לחלוב על האוכל, ובשם הריב״ש כתב, דמה שהותר לחלוב לתוך האוכל זה כשבא לתקן האוכל, וכך הם דברי רש׳׳י אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר מפני פרוסה אחת שנתן בכלי ע״כ, וכן פסק מרן (בשו״ע או״ח סי׳ תק״ה סעיף א׳) בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכל החלב אם לקדרה שאין בה אוכלין אסור ואם יש בה אוכלין מותר וכגון שבא החלב לתקנו או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם אבל החולב כל צאנו לא התיר מפני פרוסה שנותן בכלי ע״כ מדבריו למדנו שלא הותר חולב לתוך אוכל אלא בשני תנאים:

א) שהבהמה עומדת לאכילה ורוצה לחלוב כדי לאכול החלב,

ב) שבא החלב לתקן האוכל או שנבלע החלב בתוך הפרורים.

ומסתברא שגם הפוסקים המתירים לחלוב לתוך אוכל בשבת אינם מתירים אלא בשני תנאים אלה. קושטא הוא שמרן הב״י כתב בדעת הרמב״ן שהוא סובר להתיר גם בבהמה העומדת לחליבה, אבל אין זה מוכרח בדברי הרמב״ן, ויותר נראים דברי היד אפרים (סי׳ תק״ה ס״ק א׳) שגם הרמב״ן אוסר בעומדת לחליבה. ובכל אופן כשאין החלב בא לתקן האוכל או שאינו נבלע בפרורים אסור לכל הדעות ומה שלא פרשו הרמב״ם וטור תנאי זה הוא משום שהוא דבר המובן מאליו.

מכל זה יוצא ברור להלכה שחליבה לתוך האוכל אסורה לכל הדעות בבהמה העומדת לחליבה או אפילו בעומדת לאכילה כשאין החלב מתקן האוכל או שאינו נבלע באוכל שנחלב לתוכו.

סעיף ג׳. חולב ומשליך לאבוד:

ועדין נשאר לנו מקום עיון אם מותר לחלוב ולהשליכו לאבוד והנה צדדי היתר זה הם: א) משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ב) משום מקלקל. ולע״ד שני הצדדים אינם מספיקים לתת לנו היתר מרווח ומוסכם, שהנה בשני הצדדים אלה אין בהם היתר גמור אלא ״פטור אבל אסור״, זאת אומרת: שאינן נמלטים מאסור דרבנן, ולהתיר צריכים אנו לסמוך על זה שבמקום צער בע״ח או הפסד ממונם של ישראל וישוב אה״ק לא גזרו רבנן.

והנה בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, כבר כתבנו לעיל דברי הר״ן שלא התירו לכבות הדליקה בשבת אפילו על ידי גוי, אע״ג שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שבעיקר המלאכה אם היתה צריכה לגופה היה אסור מדאורייתא, ומינה אפשר ללמוד דגם משום צער בע״ח וישוב ארה״ק לא התירו אסור דרבנן שעיקרו מדאורייתא, ועוד שעדיין לא יצאנו מידי מחלוקת, שהרי הרמב״ם ז״ל (ה׳ שבת פ״א ה״ז) פסק: כל העושה מלאכה בשבת אעפ״י שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, ולבד זה לע״ד נראה שאין זה בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בכגון מכבה, מפני שצריך לשמן או לפתילה שאין לו חפץ במלאכת הכבוי; משא״כ בחולב, אדרבה, בזמן שאינו צריך לחלב הרי הוא מתכוין למלאכת החליבה משום עצמה של החליבה; וכך הוא אם רוצה החלב או לאו, שבכל אופן הוא רוצה לפרק ולהבדיל החלב מן גוף הבהמה, וזה הוא ודאי מלאכה הצריכה לגופה שהרי הוא רוצה במלאכה גופה, והילכך נראה לע״ד שאין היתר זה מרווח, ואדרבא יש צד של אסור משום שאפשר לומר שאין זה בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור מדאורייתא לכל הדעות.

והטעם השני של מקלקל גם הוא אינו מספיק: לפי שבאמת אין זה מקלקל בעצם פעולת החליבה, ולא דמי לחובל בחברו או קורע בגדים וחופר גומא; שעצם הפעולה היא קלקול ומתכוין לקלקול, ועוד שאין זה נקרא מקלקל שהרי מתקן הוא לגבי הבהמה והרי זה דומה למ״ש (שבת ק״ה) בדין הקורע בחמתו האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו, וכן פסק הרמב״ם (פ״י ה״י) הקורע בחמתו או על מתו שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו עליו, וכן פסק (פ׳ י״ב ה״א) המבעיר גדיש של חברו חייב אעפ״י שהוא מקלקל, מפני שכונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו׳, וא״כ הכי נמי בחולב לאבוד אף אם נאמר שזה נקרא מקלקל הרי מתקן הוא לגבי הבהמה שניחא ליה שלא תצטער.

סעיף ד. צדדי היתר:

לפי מה שבארנו בסעיף א׳ יוצא שעיקר אסור חליבה במחלוקת הוא שנוי, ולהתוס׳ והרמב״ן דסברי שאין בהמה נקראת גדולי קרקע לענין שבת, ולמאי דקי״ל כרבנן שאין דישה ועמור אלא בגדולי קרקע, מדאורייתא מותר לחלוב ביד בשבת ורבנן אסרוהו משום דדמיא למפרק, וכן פוסקים הרמב״ן והר״ן ז״ל, וסוגין דגמרא מוכחא כדבריהם, מדפסקינן הלכה כרבי מרינוס להתיר יניקת חלב לגונח אפילו בשבת מוכח דחליבה עצמה היא מדרבנן, תדע שהרי אבא שאול אוסר יניקה לגונח בשבת משום דשבת דאסור סקילה לא התירו.

והיות וענף החלב בארצנו הוא אחד מיסודות המשק הישובי שמאות ואולי גם אלפים משפחות מתפרנסות או שמשלימות פרנסתן ממנו: והיות ומניעת החליבה בשבת תביא צער רב לבהמות שגורם הפסקת החלב ולפעמים קרובות גם מיתתן של הפרות החולבות, שנמשך מזה הריסת משפחות שלמות שמקור פרנסתן היחידי הוא משק החלב, והריסת נקודות ישוביות שאחד מתנאי קיומן הוא משק החלב; והואיל והשלכת החלב לאבוד או החליבה לתוך אוכל אינן מתירות החליבה, ואין לנו אפוא אלא היתר חליבה על ידי גוי שגם בזה יש לפקפק מאד אם נפסוק להלכה שהחליבה בשבת אסורה מדאורייתא; והואיל ולא תמיד ולא לכל אדם נמצאים חולבים לא יהודים ברשותו, – מכל טעמים אלו מצדד אני להיתר על יסוד מאמר רז״ל: כדאי ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק (ברכות ט.; ובנדה ט: כדאי ר״א וכו׳) אפילו נגד רבים משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וכן שנינו בתוספתא (עדיות פ״א ה״ב) לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובים אלא שמא הוצרך להם שעה ויסמכו עליהם.

קושטא הוא דהש״ך יור״ד סי׳ רמ״ב בהנהגת אסור והיתר מסיק שאין לסמוך איחיד בשעת הדחק אלא באסור דרבנן, אבל כבר כתבתי בעניותי בספרי ״השופט והמשפט״ להוכיח כדברי הב״ח שגם באסור דאורייתא הדין כן בכל דבר שלא עמדו למנין ורבו האוסרין על המתירין, ועוד שבנדון דידן עיקר המחלוקת הוא אם חולב אסור מדאורייתא או מדרבנן ורשאים אנו לפסוק כמאן דאמר שהוא מדרבנן.

והואיל ויש כאן צער בעלי חיים שהבהמה מצטערת בחלב שבדדיה, וקי״ל צער בעלי חיים דאורייתא, אתי דאורייתא ודחי אסור דרבנן וכמו שהתירו לבטל כלי מהיכנו משום צער בע״ח, וכן פסק מרן ז״ל: בהמה שנפלה לאמת המים אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בע״ח (או״ח ס׳ ש״ה סעיף י״ט) ומזה למדו הרא״ש (פ׳ מפנין סי׳ ג׳) והגה״מ (ה״ש פ״ח אות ז׳) להתיר חליבה בשבת על ידי גוי משום דאתי צער בע״ח דאורייתא ודחי אסור שבות דרבנן, ובמג״א (שם ס״ק י׳) הביא מ״ש רמ״א להמרות האחות בשבת על ידי גוי, ומדבריו מוכח דבליכא גוי שרי אפילו על ידי ישראל וכן כתב הר״ן (פ׳ חבית) על מאי דתני רבי מרינוס להתיר בשבת יניקת החלב לגונח וז״ל ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה אע״ג דליכא סכנה אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי גוי? יש לומר הכא אי אפשר על ידי נכרי כדקי״ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח ע״כ.

וראיתי להגרעק״א (בתשובותיו סי׳ ה׳) דרמי דברי הר״ן אהדדי ממ״ש בפ׳ שמונה שרצים בדין עין שמרדה חולה שאין בו לא סכנת נפש ולא סכנת אבר אין מתירין לו על ידי ישראל אפילו שבות של דבריהם, וראיה לדבר מדאמרינן אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבת אמ״ל רב אשי מאי דעתיך אמר רב עולא כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ה״מ היכא דלא קא מסיע בהדיה, ומר הא קא מסייע בהדיה דהא עמיץ ופתח וכו׳ והרי איסורו של כחל אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא שריא אלא על ידי נכרי ע׳׳כ, הא למדת דאפילו במקום שאי אפשר לעשות על ידי נכרי כגון עמיץ ופתח עיניו של המתרפא לא התירו לעשות בשבת וזה סותר לתירוץ הר״ן בדין גונח, ולכאורה היא רומיא תקיפא ואלימתא אבל אחר העיון נראה לתרץ דההוא דמכחל עינא כיון דאין בו צערא דגופא אלא סוף אוכלא ופצוחי עינא, ואינו כוחל אלא להאיר מראה עיניו (עיין ביצה כ״ב פי׳ רש״י והר״ן) הלכך לא הותר לישראל לעשות אפילו אם אי אפשר לעשות על ידי גוי, אבל בגונח דאיכא צערא דגופא אע״ג שאין בו סכנת נפש ולא סכנת אבר, סובר הר״ן דמותר לעשותו בשבת על ידי ישראל כשאי אפשר לעשותו על ידי גוי.

וכן מצינו שהתירו חכמים שבות דרבנן משום הפסד ממון שאמרו: צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגליו בצנעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו רבנן (כתובות ס׳ ושו״ע או״ח סי׳ של״ו סעיף ט׳).

ועוד מצאנו היתר שבות משום ישוב א״י, שאמרו: הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים, למאי הלכתא לומר שכותבין עליו אונו בשבת. ואע״ג דאמירה לגוי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן (גיטין ח׳ ב׳).

ובנדון דידן דכולהו איתנהו ביה: צערא דגופא דבהמה והפסד ממון, וישוב ארץ ישראל יש להתיר החליבה בשבת לדעת הרמב״ן ודעימיה שסוברים דחליבה בשבת אינה אסורה אלא משום שבות, וכדאי הרמב״ן לסמוך עליו בשעת הדחק.

אולם אין היתר זה אמור אלא בתנאים אלה:

א) שהחליבה תעשה על ידי כלי ולא בידים, איברא שהתוס׳ כתבו דבמקום צערא דגופא מותר לאשה לחלוב בידה ולהוציא חלב שבדדיה אבל מסתברא שזהו רק באשה לפי שאינה מוציאה חלבה אלא להקל צערה, אבל בחלב בהמה שיש בה גם הנאת החלב הויא מלאכה הצריכה לגופה אעפ״י שהחליבה גופא היא מדרבנן לא התירו במקום צער דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכלל גדול למדנו הרמב״ן שכל מלאכה שהיא נעשית בשנוי, כגון גונח, וכן בהמה שנפלה לאמת המים, לא התירו אלא לתת כרים תחתיה; אבל אסור להעלותה בידים אפילו אם תמות אם לא יעלנה (טו״ז סי׳ של״ו ס״ק י״א) וגם באשה פסק מרן: לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותינק את בנה (סי׳ שכ״ח) ולא התירו אלא שתהיה שותה ומניקתו. וכן בצנור שעלו בו קשקשים לא התירו אלא למעכן ברגל משום דמתקן כלאחר יד הוא הא למדת שאין שבות ניתר אלא על ידי שנוי, ולכן אין להתיר חליבה בשבת בידים אלא על ידי כלי לוחץ על הדדים ומוציא חלבם ובדרך זו יש להתיר אפילו לר״ת דאסר החליבה משום ממחק; ובמפרק על ידי כלי, שהיא מפרק כלאחר יד ובמקום צער דבהמה מותר גם לדעת הרמב׳׳ם ודעימיה וכמו שכן פסק בגונח שמותר לינק (ה׳ שבת פ׳ כ״א ה׳ י״ד) והוא הדין לצער בע״ח.

ב) התנאי השני: שתעשה החליבה בצנעה, וכמ״ש בדין צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה.

ג) התנאי השלישי: שלא יהיה אפשר לעשותו על ידי לא יהודי שאף לדעת הר״ן דמקום צער הגוף מותר לישראל להתיר השבות אפילו במקום דאיכא גוי, אבל במקום צער בע״ח אין להתיר על ידי ישראל במקום שאפשר להקל צער בע״ח זה על ידי לא יהודי.

ד) והתנאי הרביעי: שהחליבה תעשה קמעה קמעה במדה הדרושה להקל צער הבהמה וקלקול דדיה ולא לחלוב בבת אחת. שהרי יסוד צדדי ההיתר הוא משום צער בע״ח והפסד ממון, וזה יתוקן על ידי חליבה מקצתית להקל החלב ממילא להקל צערה.

כל זה אני אומר לא להלכה ולא למעשה אלא הצעה למשא ומתן לברורה ולבונה של הלכה זו עד אשר יסכימו עמי רבותינו הגאונים שבארצנו.

ת״א ת״ו, תמוז תרפ״ו