שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן י
(לחושן משפט סימן י"ח).
אחרי רבים להטות
ב"ה ה' טבת, תרצ"ו.
לכבוד ידידי הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר חיים רפאל חביב יצ"ו סלוניק. ידידי הרה"ג!
נדרשתי לאשר שאלני לחוות דעתי בספקא דדינא בבית דין של שלשה שנחלקו בדעותיהם, מלכים מדיינים בהלכה, זה אומר בכה וזה אומר בכה דדינא יתיב למיזל בתר רובא ואפי' אם שכנגדו מוחזק, אך בזאת שבשטר ההוא כתוב: שקבל עליו דברי הפוסק המאשר ומקיים אותו, ואפילו סברא יחידאה ואפי' שיהא מחייב, מי נימא אין הקבלה מועלת אלא למחלוקת הפוסקים שלא נשאו ונתנו פנים בפנים, אבל בדיינים שנשאו ונתנו בהלכה, אשר הדת נתונה דהגם דאין הולכין בממון אחר הרוב בזה מוציאין ע"פ הרוב, משום דבטלה לה סברת המיעוט, והוה ליה כמאן דליתיה ובעל הסברא עצמו מחוייב לדון כהרוב א"כ סברא אין כאן קבלה מה זו עושה. או דלמא לא שנא דסוף סוף סברת המעוט כך היתה בעצם לא שנא מכח רובא אתינן עלה, והא קבל עליו סברת המעוט המאשר אותו וכלם כאחד עליהם לדון כן ע"פ קבלתו, עכ"ל כת"ר. וזאת תשובתי:
א. אחרי רבים להטות בדיינים
הנה בעיקר דין תורה לדון עפ"י הרוב בדיינים, לכאורה נראה שהוא מדין בטול ברוב, כלומר: שדעת המעוט מתבטלת לגמרי, מדגרסינן בגמ' שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב בטל יחיד במעוטו (סנהדרין י') וכן אמרו: שלשה שירדו לשום, אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים וכו' בטל יחיד במעוטו. (ב"ב ק"ו) וכן כתבו התוס' דגבי דיינים ילפינן בק"ו מדי"נ לדון עפ"י הרוב, משום דחשיב מעוט דידהו כמו שאינו, והוראת הרוב מפקי ממונא מחזקת מריה, (ב"ב כ"ז ד"ה קמ"ל).
אולם כד מעינינא שפיר נראה שדין רוב בדיינים אינו מדין בטול, שהרי בתערובת אסור ברוב היתר, דעת הסמ"ג והרשב"א שאסורים לאיש אחד לאכול שלשתם או לבשלם יחד משום שטעם האסור מתפשט בכולם.
ואף הרא"ש דסובר שבתערובת אסור בהיתר שבטל ברוב חוזר האסור להיות היתר, בכל זאת מודה שאם ריבה עליו מינו חוזר וניעור (עיין הרא"ש פרק גיד הנשה פי' ל"ז וב"י יורה דעה סימן ק"ט).
הא למדת, שלכל הדעות אין התערובת מתבטלת לגמרי, אלא שהתורה התירתו. והוא הדין לדיינים, שהרי כל דיני רוב למדנו מקרא דדיינים, דכתיב: אחרי רבים להטות (חולין י"א) ומגופיה דקרא מוכח כן, שנאמר: אחרי רבים להטות, והטית הדין אינה בטול דעת המועט אלא הכרעה בדין זה שדנו עליו מגזרת הכתוב.
ולפי זה ברור הדבר, דמה שכתוב שלשה שירדו לשום וכו' בטל היחיד במעוטו, הוא לאפוקי אחד אומר במנה, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים נדון במנה וכו', הרי שדעת היחיד לא מתבטלת אעפ"י ששני חבריו חולקין עליו לזה קתני בדין הרישא: בטל היחיד במעוטו, וכן פרש"י שם בטל יחיד במעוטו, כלומר: שבטלו דבריו מפני שהוא מועט וכתיב אחרי רבים להטות (ב"ב ק"ז). ופירוש "בטלו דבריו" אין זה אומר שבטלו לגמרי אלא שהוכרעו ובטלו בדין זה.
וכן מתפרש מ"ש אחד אומר שלא לישב, ושנים אומרים לישב, בטל יחיד במעוטו. להוציא אחד אומר לישב ושנים אומרים שלא לישב מוסיפין עליו עוד שנים, ומה שכתבו התוס' דגבי דיינים מעוט דידהו כמו שאינו (ב"ק כ"ז) היינו לומר שהתורה נתנה זכות לדיינים להוציא ממון מדין הפקר, וכך הוא הדין בהסכמת כולם או רוב מהם ולא כיונו לומר שדעת היחיד בטלה.
אולם בתפארת ישראל (ב"ב פ"ו מ"א) והתומים (קיצור ת"כ סי' קכ"ג קכ"ד ומהר"ץ חיות בחידושיו ב"ק כ"ז) כתבו: שבדיינים בטלה דעת היחיד כמאן דליתא, עיין בדבריהם וטעמם, ובמקום אחר [בספר הקודש "השופט והמשפט" אשר אתי בכתובים] כתבתי לע"ד להשיג על דבריהם, ואין כאן מקומו להאריך.
ומשנה מפורשת שנינו: למה נזכרו דברי היחיד כדי שאם יראה בית דין דברי היחיד ויסמוך עליו וכו' (עדיות פ"א מ"ה). ואל תשיבני ממה שהעלו הפוסקים שדין שנפסק עפ"י הרוב גם המועט חייבים לחתום בפסק הדין של הרוב, דאין זה משום בטול דעתם, אלא משום שלא יהיה מכלל הולך רכיל (עיין חושן משפט סימן י"ט סעיף א' ובתשובת אבקת רוכל סימן כ' וסימן כ"א ופ"ת שם ס"ק כ"ד).
ולע"ד נראים עיקר דברי החנוך שכתב: והטעם לפי שהם היו בחשבון מחוייב מן התורה והוא כאלו צותה בפירוש, אחר רוב של אלה תעשו כל עניניכם (החנוך מ"ע ע"ה). אחרי שבררנו עיקר דין הטית הרוב בדיינים, נבוא לדון בספיקו של מעכ"ת יצ"ו.
ב. קבלת סברת הפוסק אפילו שהיא סברה זרה ויחידה
עיקר דין זה נאמר בכנסת הגדולה וזה לשונו: כתב הרדב"ז: לא אמרינן קים לי, אלא היכא שלא קבלו עליהם לדון כסברת הפוסק; אבל במקומות שנהגו לפסוק כדעת הרמב"ם או הרא"ש ז"ל, אין המוחזק יכול לומר קים לי כנגדם. (הרדב"ז ח"א סימן קי"ו). אמר המאסף נסתפקתי אם אפילו כשהוא יחיד בסברתו אינו יכול לומר קים לי כנגדו, והסברא נוטה דאפילו יחיד לא מצי לומר קים לי כנגדו, כיון דמטעם קבלה נגעו בה. (כנסת הגדולה חושן משפט סימן כ"א סעיף ל' כללי קים לי).
מכאן למדנו שלא נסתפק הכנסת הגדולה אלא בקבלו עליהם סברת הפוסק בכל הלכותיו, שיש מקום לצדד ולומר שלא היתה קבלתם אלא באותן ההלכות שיש להם תנא דמסייע להו והם המעוט, אבל בסברא יחידאה שכל הפוסקים חלקו עליה לא קבלו דעתם. אבל במפרש ואומר שקבל עליו סברת הפוסק אפילו שתהיה זרה ויחידאה, אין ספק בדבר שמדין קבלה חייב עצמו ושעבד נכסיו עפ"י סברא יחידאה, והואיל ועיקר דין זה מדין קבלה נגעו בה, מסתברא לומר שלא קבל על עצמו אלא לבטל זכותו בטענת קים לי, אבל לא לחייב את עצמו עפ"י סברת אחד הדיינים, אעפ"י שרוב הדיינים מזכים אותו.
וראיה לדבר מדגרסינן בגמ': אמר ליה כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא, כדאמרי תלתא עד דאמרי בי תלתא. ופרש"י אמ"ל כדשיימי בתלתא מזביננא לה ניהלך כיון דנקט לישנא דשומא, ונקט תלתא, שהם בית דין סתם, לתורת דיינים נחת, ואפילו תרי מגו תלתא שמין אותו ואם שלישי חלוק על השנים אזלינן בתר רובא (ע"ז ע"ב).
וכן נמי בשאלה דידן: כל הכותב שטר לחברו דעתו היא ששטר זה יהיה יוצא בדיינים, זאת אומרת: כדין בית דין שהולכין בו אחר הרוב, וכיון שאין שטר זה יכול להיות יוצא בדיינים, שהרי הרוב מזכים אותו, בטל ממנו כח השטר, ואינו יכול לומר קים לי כדעת המעוט שבדיינים שמיפה כחו של שטר, שהרי לא נתן לו שטר זה אלא כדי שיוכל לגבותו בדיינים, ודעת המעוט אינה חשובה לתת תוקף משפטי לשטר זה, ובעמידתו לדין הרי הוא כאומר בפירוש לקבל על עצמו דעת הרוב, ועדיף מאלו דדייני בתלתא, ואנן סהדי, שכל המקבל על עצמו סברת הפוסק ומקיים שטרו לא כיון אלא לבטל זכותו בטענת קים לי, ולא לסתום לפניו שער בית דין שגם במקום שרוב הדיינים יבטלו את שטרו יהיה חייב.
ג. קים לי נגד פסק בית דין
ועוד נראה לע"ד שאין טענת קים לי מהניא לבטל פסק בית דין ואמינא לה ממה שכתב הרדב"ז ז"ל שאם הדיין מומחה לרבים, והוא דעתו לפסוק כאחד מבעלי המחלוקת, לא מצי בעל דין לומר קים לי כדברי החולק, אלא מוציאין ממנו בעל כרחו. דלא עדיף מהפקר ממון או הפקעתו, דכיון שהוא מומחה אין לו אלא מה שעיניו רואות לזמנו ושעתו (הרדב"ז בחדשות סימן תתכ"ה).
וכן כתב הלק"ט ז"ל: שאלה. דיין שהוא ראוי להוראה, ובכח פלפולו הכריח כדברי היחיד, אם יכול הבעל דין לטעון קים לי? תשובה. הוא ואחר מצטרפין לפוטרו. וכי מפני שספר כתב איש רב"י ייפה כחו (הלק"ט ח"א סימן קע"ד). וכוונתו ברורה לדעתי דכמו שבכמה דוכתי פסקינן בגמ' הלכה כיחיד לגבי רבים, משום דמסתבר טעמיה, ומטעם זה דקי"ל הלכה כבתראי אפילו ביחיד נגד רבים (עיין יד מלאכי כלל ה"א סימן קס"ט) הרי שאין הכתב הוא המכריע, אלא הסברא הנכונה והראיות הברורות הם מכריעים, לא שנא אם נכתבו בספר ומפי הרבים או אם נאמר מפי היחיד.
מדבריהם למדנו שדיין מומחה רשאי להכריע מדעתו ולבטל טענת קים לי מטעמא דהפקעה והפקר בית דין, או משום דיפה כחו לסמוך על הוראתו ולבטל טענת קים לי, ודין זה נאמר לדעתי גם במקום שכתב בעל השטר לקבל עליו סברת הפוסק, דכיון שהדיין המומחה מבטל סברתו הרי היא בטלה לגביה כמו שאינה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי שעתו וזמנו, וכיון שקבלוהו עליהם חייבים להשמע לפסק דינו.
ואם לבך נוקפך לומר שאין בדורותינו דין דיין מומחה, על כל פנים מדין קבלוהו עליהם, לכל הדעות חייבים שניהם לקיים פסק דין, ואינם יכולים לטעון קים לי (עיין מטה שמעון חושן משפט סימן כ"ה כללי קים לי סעיף י"ד)
וכן כתב הרדב"ז ז"ל: אם הדיין מומחה לרבים והוא דעתו לפסוק כאחד מבעלי המחלוקת, לא מצי בעל דין למימר קים לי כדברי החולק אלא מוציאין ממנו בעל כרחו דלא עדיף מהפקר ממון או הפקעתו, דכיון שהוא מומחה אין לו אלא מה שעיניו רואות.
ובספר דרכי נועם כתב שמדין הרדב"ז ז"ל למדנו: גם בזמננו שאין לנו מומחה מכל מקום כשקבלוהו עליהם לדון ביניהם כפי מה שיורוהו מן השמים אין הבעל דין יכול לומר קים לי (מטה שמעון כללי קים לי חושן משפט סימן כ"ה סעיף ח').
ולע"ד אין דבריו מחוורין, דיש לומר שדוקא בדיין מומחה שיש לו כח הפקעה, הוא דרשאי לפסוק לפי הכרעתו אבל דיין שקבלוהו עליהם אפילו אם לא התנו בפרוש שידון ביניהם כדין תורה, סתמו כפירושו, וכיון שמן הדין הוא דהלכה כרבים אין הוא רשאי להכריע מדעתו.
אולם יש לקיים פסק דין של הדרכי נועם מטעם זה: שהרי פסק רמ"א: לא יאמר אדם אפסוק כמו שארצה, בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו, ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק (חושן משפט סימן כ"ה סעיף ב').
ומסתברא לומר שדיין שקבלוהו עליהם אעפ"י שאינו חכם גדול שיודע להכריע, רשאי לפסוק לפי הכרעתו, ולא עוד אלא שמצוה עליו, הואיל ולא בתקף בית דין הוא דן את דינם אלא בתקף הקבלה. זאת אומרת שבעלי הדין סמכו עליו, וכיון שהוא מכריע בהלכה זו מתוך הכרת האמת שבו, הרי הוא נעשה שלוחם דקמאי שהוא פוסק כמותם, ובתקף זה רשאי גם להפקיר.
מכאן יוצא שגם במקום שכתוב בשטר שהלוה קבל עליו סברת הפוסק אפילו שהיא סברא יחידאה אין זה מועיל אלא כדי שהדיין יהיה רשאי לפסוק כסברת היחיד אעפ"י שאין הוא יכול להכריע מדעתו, אבל אין זה מחייב את הדיין לפסוק כסברת היחיד אפילו במקום שדעתו מתנגדת לכך, שאם כן אין זה נקרא דיין אלא הרי זה דין שקר (כמ"ש רמ"א ז"ל).
דון מינה במכל שכן, בבית דין של שלשה, שהכריעו הדין כדעת הרוב לפטור את הנתבע, אעפ"י שקבל סברת הפוסק היחידי, משום שנראה להם שאין מקום לסברה זו, או שבנדון זה שדנו לפניהם גם הפוסק היחידי מודה, הרי התקיים פסק דין מדין "אחרי רבים להטות" ושוב לא יוכל לומר התובע קים לי כסברת הדיין היחידי שקבל עליו הנתבע, שהרי ביטלו סברתו בית הדין, ומצוה וחובה על בעלי הדין לציית לפסק דינם מדין: אחרי רבים להטות, שהוא גזרת ומצות התורה. והנלע"ד כתבתי.