סימן י
בענין הנ"ל
(לאה"ע סי' ה)
כא אלול תשב"י
יטיב ה' הכתיבה והחתימה
לכבוד הרב הגאון המפורסם לתהלה
כמוהר"ר ישראל וועלץ יצ"ו
מלפנים ראב"ד בק"ק פעסט
וכעת חונה בירושלים תו"ב
שלום וברכה בהוקרה וחבה.
מכתבו מיום ט"ו אלול דנא, קראתי שוב בשמחה וחדוה, והנני להשיב תשובה מאהבה.
תשובה
בראשית דבריו אייתי לן מעכ"ת דברי המנחת חנוך, דתמה על הרמב"ם והחנוך דאסרו גרמא בסירוס, הלא מבואר בשבת וכו', דגרם כבוי שרי, דכתיב: "לא תעשו" [ויקרא כב,כד], וכן בדין מחיקת השם דכתיב: "לא תעשו" – עשית מחיקה הוא דאסור, גרמא שרי, הכי נמי דכתיב: "ובארצכם לא תעשו" דוקא עשיה אסור, אבל גרמא שרי. ואפשר שמטעם זה אסר הרמב"ם דוקא באדם דאסור מטעם חובל ומזיק, אבל שאר בריות דאין האסור אלא מחמת סירוס, לא שייך למיסר גרמא.
ונראה מכאן דאוסר מטעם סירוס, ומ"מ מחלק בין אדם לשאר מינים, ובכ"מ (צ"ל ובמ"מ) לא כתב מקור לדין זה, וע"ש בהגה"ה שכתב דיצא לו מסנהדרין (עו,ב), שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש פטור, והיינו מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים, ובאמת שם מיירי לענין רציחה, דודאי אסור גרמא, אבל כאן דכתיב "לא תעשו" למה יתחייב גרמא, וכו' עיי"ש.
והנה בדבריו הקודמים הזכיר מעכ"ת את קושית המנחת חנוך מדעתו, ואני בעני לא סתרתי דבריו אלה בפירושא, אלא מכללא איתמר מדזכרתי, פירוש רש"י: קרי ביה לא תיעשו, וכן הזכרתי דברי הרמב"ם ז"ל וענין הכתוב: לא יעשה זאת בישראל. הרי שהרמב"ם מפרש כפירש"י קרי ביה לא תיעשו. לפי זה מתורצת הקושיא מעיקרא, שאינו דומה איסור סירוס למחיקת השם, הואיל דקרינן ביה לא תיעשו, ופשטיה דקרא הכי משמע מדכתיב "ומעוך וכתות… לא תקריבו" [ויקרא כב,כד], והיינו אפילו שלא נעשה בידי אדם אלא בגרמא דידיה לא תביאו ובארצכם לא תעשו, לרבות האדם שאינו בר הקרבה, לא תעשו מעוך וכתות וכו' אפילו על ידי גרמא. ונראה לי שגם התוס' סוברים כן, ומ"ש מכם קא דריש (שבת קי תד"ה תלמוד), היינו משום דקשיא להו לישנא דגמרא מנין לסירוס באדם דאסור, הרי שהשאלה על עיקר איסור סירוס אדם דמעוך וכתות וכו' לא תביאו – הוא בבהמה שראוי להקרבה, לכן פירשו: מכם קא דרשי, לרבות אסור סירוס באדם, מינה ילפינן דהוא הדין על ידי גרמא אסור, בין בבהמה ובין באדם, דכתיב "לא תעשו". ולרש"י יש לומר דמדקרינן לא תיעשו, נלמד דמכל שכן לא תעשו דהיינו סירוס בידים, וכיון שאסור באדם גם על ידי גרמא, הוא הדין בבהמה, שאדם ובהמה שוים בדין זה, וטעמא דדינא שהחמירה התורה בסרוס יותר משאר איסורין, הוא לפי שהעקרות בישראל ובהמה ישראל הוא סימן קללה, שכן בברכות נאמר: "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (דברים ז,יד), מכלל לאו אתה שומע הן, שמציאות עקר ועקרה באדם ובבהמה היא קללה ופגם, לפיכך אסרה תורה מציאות סרוס בישראל באדם ובבהמה.
אולם אי קשיא הא קשיא על הרמב"ם, דבדין משקה כוס עיקרין כתב לאדם או לשאר מינין, ובדין הסמוך לן [הלכות איסורי ביאה פט"ז הי"ב]: הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב וכו', אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות. משמע שדין זה אינו אלא באדם. וקשה, שהרי אדם ובהמה שוים בדין סירוס, ואסור לסרסם אפילו בגרמא, וכן הקשה במנחת חנוך.
ולכאורה זו היא קושיא אלימתא, ונ"ל לתרץ דלא הרי משקה כוס עיקרין כהרי כפה את האדם, דמשקה כוס עיקרין הוא מעשה בידים שגורם סירוס, אבל כפה את האדם ושיסה בו כלב, אין הוא עושה מעשה הגורם לסירוס, אלא הכלב או המים והשלג הם שעושים מעשה הסירוס, והאדם הוא גורם דגורם, ומטעם זה אין ממיתין אותו, אלא שדינו מסור לשמים (הלכות רוצח פ"ג ה"י), מכאן למד הרמב"ם ז"ל לדין סירוס, דאעפ"י שאינו אסור מן הדין, מכל מקום אינו פטור לגמרי, ודבר זה חדוש הוא שחדש הרמב"ם מדעתו, לכן דקדק וכתב וראוי להכותו מכת מרדות, ולא כתב הרי זה אסור, ללמדך שגורם דגורם כזה אינו אסור מן התורה, אלא דראוי להכותו מכת מרדות משום הגנות שבדבר.
שבתי וראיתי בדברי מעכ"ת שצדד להיתר בנדון דידן שיש בו צורך לבני אדם לפרנסתם, ואסתיע מדברי הרמב"ם בדין כפה את האדם וכו', ולדידי אין זו ראיה וכדאמרן.
והנלע"ד כתבתי