ט כסלו התש״י
לכבוד
כמוהר״ר הגאון המפורסם
שמואל מאיר הכהן הולנדר יצ״ו תל-אביב
שלום וברכה,
הנני לאשר קבלת מכתבו מיום ד׳ פרשת בראשית, ובו שאלת חכם:
שאלה*
יש כעת באה״ק דגים שנקראים קארפין ושפיגל קארפיונים, ויש עליהם, על העור, תולעים הנקראים כנים ויש להם י״ב רגלים, והמה דבוקים ממש על הבשר היטב, שאי אפשר בקלות לנקר אותם מעל הבשר, והמה על הזנב ועל הסנפירין וגם בפה ובאוזן ובראש. בכל גאליציא משנים קדמוניות לא היו אוכלים אותם בלי בדיקה ובלי נקור, ופה יש רק יחידי סגולה מן אונגריא וגאליציא שבקיאים בבדיקה.
קשה לנקר הרגים, ע״כ נעשה לאנשים כאלה שאין ביכלתם לנקר אותם – ספק אם לאכלם או לא.
והבעיה בזה שהדגים חיים, קארפיון, המה אוכל נפש בימים אלו [שאין לנו דגים אחרים חיים, רק זה הדגים], שכל אחד ואחד אוכל אותם, ויש בהם הרבה לאוין אם אוכל אותם עם התולעים וכו׳.
נעתר לבקשתו הנני כותב לו את תשובתי בנדון זה, בעזרת צור חמדתי.
תשובה
לפתרון שאלה זו צריכים אנו לעיין בעיקר דין זה כסוגיא דגמ': ״אמר רב ששת בריה דרב אידי: קוקיאני אסירי. מאי טעמא, מעלמא קא אתו וכו׳ אמר רב שישא בריה דרב אידי: קוקיאני שרי. מאי טעמא, מיניה גבלי וכו׳, והלכתא קוקיאני אסירי. מאי טעמא, מינם ניים ועיילי ליה באוסייה. תולעים, דרני דבשרא אסירי, דכוורי שריין, אמ״ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ״ואת נבלתם תשקצו״ [ויקרא יא,יא], לרבות את הדרנים שבבהמה, אמ״ל: הכי השתא, בהמה בשחיטה הוא דמשתריא, והני מדלא קמהניא להו שחיטה, באסורייהו קיימי. אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן בהיתרא קא גבלן (חולין סז,ב).
בסוגיא זו נאמרו ארבע שיטות*״:
א. פירש״י קוקיאני – תולעים שבכבר ובריאה. מעלמא אתו – שבלעתן הבהמה באכילתה ותחלתן שרצו על הארץ. מינם ניים ועיילי ליה באוסייה ־ כשבהמה ישנה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה וריאה וכבד, הלכך לא משתכחי דרך בית הרעי. דרני – תולעים הנמצאים בין בשר לעור.
מדבריו למדנו שני סוגי איסור בתולעים שבבהמה:
א. אסור שרץ השורץ על הארץ, שהוא שייך רק בבהמה, משום שנכנסים לה דרך החוטם כשהיא ישנה, הלכך אסורים מדין שרץ השורץ על הארץ, הואיל ושרצו בארץ קודם שנכנסו לגופה של הבהמה, וה״ה לתולעים הנמצאים בבני מעיים, שודאי מעלמא אתו ונכנסו לגופה דרך אכילתה, ואלה נקראים קוקיאני.
|
| * בשאלה זו דן המחבר – הרב הולנדר ־ בספרו ש׳׳ם הכהן (חלק א סימן ל), ובתוך דבריו שם גם הביא את עיקרי דברי הרב עוזיאל המצויים בתשובה זו אליו. |
** מלבד שיטת הרמב״ם, וכדלהלן.
ב. תולעים הנמצאים בין עור לבשר, שודאי לא נכנסו מעלמא, שאם כן היו צריכים להמצא בריאה וכבד, אלא ודאי גדלו מגופה, ולכן הם מותרים מדין שרץ, אבל אסורים משום אבר מן החי, בבהמה שאינה נתרת אלא בשחיטה, אבל (בעוף) [בדגים] שאסיפתם מתירתן, מותרים גם משום אבר מן החי.
והנה מדברי רש״י לא התבאר מה הוא דינם של קוקיאני הנמצאים בכבד וריאה ובני מעיים של דגים, אם דינם כדין קוקיאני או לא?
ונראה שתולעים הנמצאים בבני מעיים אסורים גם בדגים, שהרי לא נחלקו אמוראי אלא באלה הנמצאים בריאה וכבד, וטעמם של המתירים הוא משום דאי מעלמא אתו, לישתכחו דרך בית הרעי, דון מינה שאם נמצאו דרך בית הרעי, היינו המעיים, לדברי הכל אסורים, וה״ה לדגים דחד דינא וחד טעמא הוא, אבל תולעים הנמצאים בריאה וכבד של הדגים, יש לומר שלדברי הכל מותרים, שאין לומר מעלמא אתו, הואיל ואין לדגים חוטם שיכנסו בהדגים בשעת השינה, הלכך כל תולעים הנמצאים בגופו של דג מותרים, חוץ מאלה הנמצאים במעיהם, וכן מוכח מדברי מרן הב״י דכתב: ונראה לי דלגירסת רש״י נמי אסירי תולעים שבמעי דגים, דהא איכא למימר בהו נמי דמעלמא אתו ועיילי ליה באוסייה (ב״י יו״ד סי׳ פ״ד). דוק ותשכח שדייק וכתב תולעים שבמעי דגים, דון מינה שלא במעים מותר, משום דמינייהו גבלי.
ולפי״ז אנו למדים לדינא:
א. קוקיאני, והיינו תולעים הנמצאים בבהמה בכבד וריאה ובני מעים, וכן תולעים הנמצאים בבני מעים
של דגים, אסורים משום שרץ.
ב. תולעים הנמצאים בין עור לבשר, וה״ה בתוך הבשר בבהמה, אסורים משום אבר מן החי, ובדגים
מותרים.
ב. התוס׳ כתבו: פירש הקונטריס תולעים שבריאה וכבר, וקשיא לר״ת דלאידך לישנא דשרי תקשי ליה מברייתא דבסמוך, ד״ואת נבלתם תשקצו״ לרבות דרנים שבבהמה, אע״ג דמינה קא גדלי, אלא אומר ר״ת דבדגים איירי הכא, והא דאמר כי ניים עייל ליה באוסייה, אשכחן בדגים כה״ג דאמר רבה בר בר חנא וכו׳ ההוא כוורא דיתבא ועיילא ליה טינא באוסיא (שם תד״ה קוקיאני).
ולפי ר״ת צ״ל דקוקיאני שבדגים הם התולעים הנמצאים בריאה או בכבד שלהם, אבל בגופם, או בין עור לבשר זהו דרגי, דודאי מיניה גבלי. והנה בדברי ר״ת לא פירש דין קוקיאני בבהמה, אבל מסתברא דקוקיאני בבהמה ודגים שוים בדינם, דכיון שנמצאו בריאה וכבד, ודאי מעלמא אתו, וזאת היא שיטת הרי״ף והרא״ש.
ג. ורבינו גרשום [חולין שם] כתב: קוקיאני – תולעי הראש. ולפירושו נראה דלא איפליגו אמוראי אלא בקוקיאני שנמצאו בראש, אבל אם נמצאו בגוף, אפילו בריאה וכבד, לד״ה אסורים בבהמה משום שרץ, דטפי יש לומר שנכנסו דרך אכילה או נשימה, משנאמר שמינה גבלי.
ד. בעל התרומות [הלכות או״ה סימן לו] פירש: קוקיאני הנמצאים מחיים בין בבהמה בין בדגים, לא שנא שנמצאו בראש או בבני מעים, ואפילו בגוף החתיכה אסורים. וע״ז כתב הרשב״א: וק״ל דאיכא מוראנא דכוורי דשרי? איצטריכנן לפרושי שהם הגדלים בחתיכת הדג לאחר מיתה, וא״כ אפילו רבשדא שרי, דהאי שעתא לא בעיא שחיטה וכו׳ (וודושי הרשב״א חולין ס״ז ד״ה מויאנא). ובאמת שזו קושיא אלימתא.
לכן נ״ל לפרש שבעל התרומות סובר דמורנא או דרנין הם תולעים הנמצאים בין עור לבשר, שמציאותם כמקום זה מחוץ לגוף מוכיחה דמינה גכלי, אבל כל מה שכתוך הגוף, ואפילו בתוך הבשר, מעלמא אתו דרך נשימה או אכילה.
|
ולענין דינא הדין הוא דין אמת, שכל תולעים שגדלים בבהמה או דגים אחר מיתה – מותרים, וכן כתב הרא״ש ז״ל: ״ודוקא הני דמחיים אסירי, אבל הגדלים בבשר אחר שחיטה, או ברגים, או בגבינה, מותרים״. הא למדת דתולעים הגדלים אחר שחיטה מותרים, בין שגדלו בבהמה או בדגים, וכמ״ש הרשב״א ז״ל דלא אסרו מוראנא דבשרא אלא בשהתליע מחיים, אבל בשהתליעו לאחר מיתה, לא שנא דבשרא ולא שנא דכוורי שרי, דהוו ליה כפרי שהתליע אחר שנתלש (חדושי הרשב״א שם).
שבתי וראיתי להמ״מ דכתב: ״ונראה שרבינו סבור שכל התולעים הנמצאים בדג מחיים אסורין וכו', וכשאמרו דכוורי שריין, הוא כשהתליעו אחר מיתה, ודכוותא בבשרה אסירי, וז״ש מורנא דבשרא ולא אמרו דבהמה, משמע דאפילו לאחר מיתה אסירי, ונתנו טעם לזה לפי שבשר הבהמה אינה מותרת אלא בשחיטה, וכל דבר חי שיוצא ממנה, אפילו לאחר מיתה אסור, כיון שאי אפשר לו בשחיטה, אבל הדגים אינם צריכים שחיטה, וכל דבר הגדל ממנו בהיתר הוא גדל, וכמו תולעת הפירות״ (הלכות מאכלות אסורות פ״ב הי״ז).
סברא זאת היא הלכה מחודשת שאין לה יסוד, וכבר כתבתי שהרא״ש ורשב״א חולקין עליה, וגם בהגה״מ כתב: ״ודרנין הם תולעים הנמצאים בכבד או בחתיכת בשר שבאו שם מחיי הבהמה כדפרישית, אבל אם לאחר מיתה באו התולעים בחתיכה מחמת סרחון הבשר או בדג או בגבינה, אז אפילו התולעים מותרים״ (הגהות מיימוניות שם אות ה׳).
ה. הרמב״ם ז״ל כתב: ״תולעת הנמצאת במעי הדגים ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר, אסורה.
אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת״ [שם]. ובהשגות הראב״ד כתב: שבוש הוא זה, שאף בשר מליח תולעתו מותרת? והמ״מ תירץ דברי הרמב״ם בחדוש הלכה שתולעים שגדלו בבהמה אחרי מיתה נמי אסורים, ועיין בלח״מ.
אולם כד מעיינינן בדברי הרמב״ם נמצא שהם סתראי, דברישא כתב: ״תולעת הנמצאת במעי הדגים וכו׳ אסורה״, הרי דלא משכחת אסור תולעים בדגים אלא בנמצאו במעיהם, דודאי מעלמא קאתו, אבל כל תולעים שבגוף הדג מותרים משום דמיניה גבלי, וצ״ל דהרמב״ם מפרש כר״ג רקוקיאני היינו תולעים, וכפירש״י דאוסייה הוא חוטם הבהמה, לפיכך תולעים שנמצאים בראש הבהמה אסורים, ואין צריך לומר הנמצאים בבשרה, אבל בדגים לא נאסרו אלא מה שנמצאו במעיהם, שודאי באו דרך פיהם. מכאן שתולעים שנמצאו בגוף הדגים, פרט לאלה שנמצאו במעיהם, מותרים משום שגדלו בהיתר, והותרו גם משום אבר מן החי באסיפתם, ולפי זה הוו סתראי דבריו, במ״ש: ״אבל דג מליח שהתליע״ והלא לפי מ״ש בתחלת דבריו אפילו התליע מחיים מותרים, משום שגדלו בהיתר, וכמ״ש בגמרא, וזוהי השגת הראב״ד דבתב: מה שאמרו מותא דבשרא אסירי דכוורי שריין, תולעים שהיו בו מחיים קאמר.
וב״מגדל עז״ נדחק לתרץ דברי הרמב״ם ז״ל וכתב: ״ומה שביאר ר״מ ז״ל בדג מליח, הוא הדין אפילו בלא מליח, מיד שהוציאוהו מן המים, אבל זה אינו נמצא לעולם, ור״מ ז״ל השמיענו בלשון קצרה דפירוש כוורי הדגים המלוחים שדרכם להתליע ולהמצא בהם תולעים הגדלים בהן אחר מליחתן ומותרין מטעם התלמוד, לפי שגדלו בהיתר ודמו לפירות שהתליעו״.
ואין תירוצו מישב את הדעת, שבאמת כן נמצא בדגים תולעים תיכף שיוציאו אותם מן המים שגדלים עמו, וסוגיא ערוכה דרנים בכוורי שריין וכו׳, וטעמא דהיתרא הוא משום דבאסיפה אישתרו, ולא שגדלו בהיתר ודמו לפירות, וכמ״ש המגדל עז.
וראיתי אחרי ראי ב״מרכבת המשנה״ [הלכות מאכלות אסורות פ״ב הי״ז] שכתב בכונת רבינו: ״דכל שנמצא בבשר בהמה אסור, דחוששין שמא היה שם בחיי הבהמה ולא אשתרו בשחיטה, משא״כ בדגים שרי, דאפילו תימא מחיים קגבלו, באסיפה בעלמא סגי ושרי, ונקיט רבינו דג מליח שהוא אורחא דמילתא, אבל כבשר אפילו מליח חוששין שנמצא בו מחיים ואסור, דלא מהני ליה שחיטה״.
ולע״ד נראה להגיה בדברי הרמב״ם ולמחוק תיבת ״מליח״, דמוטב למחוק תיבה ולתלות בטעות סופר, מלהגיד על דברי הרמב״ם שכתב מלה מיותרת ולאו דוקא. ופירוש דבריו כך הוא: תולעת הנמצאת במעי הדגים, וכל שכן במעי הבהמה, אסורה מדין שרץ, ובמוח שבראש הבהמה, וזהו קוקיאני שבתלמוד וכפירוש רבינו גרשום, ודוקא בבהמה, משום דמינם ניים ועייל ליה באוסייה דרך שאיפה, אבל דגים אינם שואפים, אלא שאיפתם היא אכילתם. וגריס בסוגיא דב״ב (עג,ב): אכלה טינא באוסיא. אסורה נמי משום שרץ והנמצאת בבשר(זהו דרני שבתלמודין) אסורים משום אבר מן החי, דכיון דבהמה לא משתראי אלא בשחיטה, אין שחיטתה מתרת התולעים שגדלו ממנה. אבל דג שהתליע (כלומר, כל דג שנמצאו בו תולעים שלא במעיהם, ודאי גדלו ממנו), הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מהארץ, שמותר לאכלן כלן כאחת בתולעת שבתוכן, וה״ה לדגים שהותרו באסיפתם, אעפ״י שגדלו התולעים בחייהם, דינם כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ.
והנה הרמב״ם ז״ל לא פירש בהלכה זאת דין תולעים שגדלו בבהמה ודגים אחר מיתתם, לפי שסמך על מ״ש לעיל בסמוך: ״אלו המינין הנבראים בפירות ובמאכלות וכו׳ אם לא פירשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבו״ (שם פ״ב הי״ד) ומאכלות, היינו בשר בהמה, דגים ועופות. מכאן תיובתא להמ״מ שכתב בדעת הרמב״ם לאסור תולעים שגדלו בבהמה אחר מיתה, ודברי הרמב״ם ״במאכלות״ הויא תיובתיה.
לפי זה יוצא לדין בדעת הרמב״ם:
א. דגים שנמצאו בגופם תולעים, אפילו אם גדלו מחיים, מותרים.
ב. תולעים שנמצאו במעי דגים, אסורים מדין שרץ.
ג. תולעים שנמצאו בבני מעים של בהמה או בראשה, אסורים מדין שרץ.
ד. תולעים שגדלו אחרי מיתתם של בהמה ודגים, מותרים באכילה, אם לא שפרשו לארץ וחזרו.
וכן היא דעת מרן ז״ל (יו״ד סי׳ פ״ד סעיף ט״ז), עיי״ש.
אולם יש להעיר עמ״ש הט״ז (ס״ק, כ״א): ״במעיהם אסורים, דמעלמא אתו ונכנסו דרך חוטמו בשעה שהדג ניים״, ולפי״ז מרן אזיל בשיטת ר״ת דמפרש דין קוקיאני שהוא בדגים, ולע״ד אין זה מדויק, דתולעים הנמצאים בבני מעים אסורים לדברי הכל, בין בבהמה ובין בדגים, דמעלמא אתו דרך אכילה ושתיה. ומרן ז״ל לא נחית הכא להכריע במחלוקת רש״י ור״ת, הואיל ולדינא אסורים תולעים הנמצאים בכל מקום (בגופם) [בגופה של הבהמה] משום אבר מן החי.
ומעתה נסורה נא לעיין בשאלה דנדון דידן:
כנים הנמצאים בדגים הנקראים שפיגל קרפיונים, ויש עליהם תולעים הנקראים כנים בני י״ב רגלים שהם דבקים ממש בעור, על הרוב על הסנפירים, בפה ובאוזן ובראש, אם אסורים באכילה מדין שרץ, וצדדי הספק הם: אם כנים אלו גדלים מחיים, או אחר מיתת הדגים, או שהם באים מעלמא.
והנה לצד הראשון, ודאי מותרים באכילה, שאם גדלו מחיים הרי גדלו בהיתר, ובאסיפתם של הדגים נתרים גם הם. ואם גדלו אחר מיתה, נמי מותרים, דכיון שהם דבקים בעור היטב, הרי ודאי לא פירשו, והרי זה כתולעת שגדלה בפירות תלושים, שאוכל את הפרי ותולעתו. ולצד שנאמר שבאו מעלמא – הוא שיש לאסרם, אולם כבר הוכחתי שאין לומר בתולעים שנמצאו בדגים שבאו מעלמא, אלא כשנמצאו במעיהם, אבל נמצאו בגופם, ודאי מיניה גבלי, וכל שכן כשנמצאו על העור והם הדוקים ודבקים בו, ודאי מיניה גבלי ומותרים.
ועתה נסורה נא לעיין בדברי רב חביביאי הרב הגאון כמוהר״ר שמואל מאיר הולנדר יצ״ו. והנה בדבריו מצאתי ראיתי שלש דעות:
א. להפשיט העור מעל הדגים ואח״כ לטחון אותם ולאכלם ע״י בשול. מכאן שתולעים אלה אסורים באכילה, ולכן צריך להפשיט את העור שתולעים אלה דבקים בו, אלא שא״כ למה צריך לטחון אותם, הרי בקליפת העור הוסרו התולעים, ואם יש לחוש שנשארו תולעים אלה גם בבשר הדגים, מה מועילה הטחינה, והא קיי״ל: ״אין מבטלין איסור לכתחלה״ (ביצה ד,ב וש״ע יו״ד צ״ט,ה).
ב. להתיר תולעים מדין שרצים הגדלים במים שבכלים, בורות, שיחין ומערות שאינם נובעים, דמותרים (יו״ד פ״ד,א). וגם דעה זאת אינה מחוורת בעיני, שהרי תולעים אלה אינם גדלים במים, כלומר אין המים מגדלים אותם, אלא שבאו מעלמא ואסורים משום שרץ, ולצד זה אין היתר תולעים שגדלים במים נוהג בהם, ואסורים כדין תולעים שנמצאו במעי דגים, ואם נאמר שגבלי מן הדגים עצמם, הרי הם מותרים מטעם זה. זאת ועוד, אחר שנניח שתולעים אלה גדלו במים, מכל מקום כשעלו על הדג ופרשו עם הדג, הרי הם אסורים משום שרץ המים (יו״ד שם).
ג. לאסור תולעים אלה משום דמעלמא אתו, על ידי זה שנופלים מן השרץ זה לתוך המים, והם מתרבים בכמויות מרובות מאד ובמהירות גדולה.
והנה דבר זה הוא נכון ביסודו, ולאו דוקא במים, אלא בכל מקום שאנו מפרישים אחד או שנים מהחיידקים שממלאים את האויר, מתחלקים בראשונה לשנים והולכים ורבים מאד מאד. אבל אין זה נוהג בצורת תולעים אלה של שלשה רגלים שנמצאים בעור הדג ובמקומות מסויימים ממנו, שאם לא תאמר כן, הרי מתבטל דינא דגמרא: דתי בכוורי שרי, ואמאי? הלא דרנים אלה באו תחלתן מעלמא, ותולדותיהם כיוצא בהם ואסורים. מכאן מוכח שאין לתלות בתולעים שנמצאו בגוף הדג שהם באו מעלמא, אלא כשנמצאים במעיהם, ולא כשנמצאים במקום אחר שבגוף, וכל שכן כשנמצאים בין עור לבשר או על העור, ועל אחת כמה וכמה כשהם דבקים ואדוקים בעור, ודאי שאין לומר דמעלמא אתו, אלא ברור דמינייהו גבלי, והלכך בדגים שאין בהם איסור אבר מן החי, מותרים בהחלט.
ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא לכל אדם, אבל אנשים איסטניסים, דמאיס עליהם תולעים וקצה נפשם בראייתם, או שמאוסה להם אכילתם, אסור להם לאכול תולעים אלה שנמצאים על עור הדגים אלה שנקראים ״שפיגל קרפ״, שכן אסרו חכמים, ח״ל, כל דבר המאוס לו לאדם, ואסמכוהו אקרא ד״אל תשקצו את נפשותיכם״ [ויקרא יא,מג] (עיין פר״ח סי׳ פ״ד סק״ג, וש״ך ס״ק ג). ואלה, צריכים לקלוף את עור הדג לפני בשולו. אבל כל אדם, שגם אם יודע שיש בדגים אלה תולעים שבעורו אינם נמאסים בעיניו, מותר לו לאכלם וכדאמרן.
והנלע״ד כתבתי
בכבוד רב, ובברכת התורה,
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
|
|
|
