סימן י
(ליו"ד סימן פ"ד).
בדיקת כרובים כבושים מתולעים
ד׳ אייר תרצ"ו
ברכות שלומים לראש ידידי וחביבי הרה"ג הנעלה דולה מים מבארות עמוקים כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו.
רב חביבי;
בדיק לן מר בשאלה לפניו בעולה חדש שעסק בחו"ל בכבוש כרובים ומזה היה מקור פרנסתו ועתה בהתישבו בארצנו רוצה להמשיך עבודתו זאת שהוא מומחה בה ושהיא מקור פרנסתו היחידית. ברם דא – עקא כי בדיקת הכרוב לנתחיו מפני תולעים שימצאו בו עולה לו בהוצאות מרובות באופן ששכרו עולה בהפסדו ולכן נפשו בשאלתו להתיר לו כיבוש כרובית בלא בדיקה מיוחדת לכל חתיכה וחתיכה אלא להסתפק בשלש חתיכות מכל קרון [הכונה לקלח] של כרובים והיה אם ימצא נקיים מתולעים נחזיק כל הקרון לנקי ובר להתירו בלא בדיקה.
ומעכ"ת נטפל בשאלה זו וצדד להתירה כדי שלא לפסוק חיותיה של עולה זה שהתישב בארצנו, ומענותנותיה פנה אלי להודיע חוות דעתי הדלה. ובאשר כי רצונו חביב עלי הנני בא להשיב לפי קוצר השגתי בעזר צור ישועתי, ואומר:
שאלה זו מסתעפת לשני סעיפים. א) תולעים הגדלים בפירות וזרעים במחובר, ב) תולעים הגדלים בפירות וזרעים בתלוש.
תולעים הגדלים במחובר
בדין זה נאמרו שלש שיטות. רש"י והתוס' והרא"ש סוברים שלא נאסרו תולעים שגדלים בתוך הפרי בעודו מחובר לקרקע אלא כשהיא מתהלכת בתוך הפרי, שהואיל והפרי הוא מחובר הרי זה כאילו מתהלכת בקרקע עצמה. אבל אם אינה מתהלכת כגון שעומדת בתוך חור צר שאינו מחזיק אלא גוף התולעת, או שעומדת בין הקליפה לפרי, הואיל ואי אפשר לה לרחוש הרי זה דינה כדין תולעת שגדלה בתלוש שאינה נאסרת עד שתפרוש מחוץ לפרי.
אבל הרשב"א והר"ן חולקים על זה וסוברים שתולעת הגדלה בתוך הפרי כשהוא מחובר נאסרת משום שהיא נקראת שורץ על הארץ, כלומר נולד ומתקיים מן הארץ ונקרא גדולו וקיומו מלשד הארץ, ולא מהפרי שהוא שרוי בתוכו אלא הפרי הוא קליפה השומרת אותו, ולפיכך אסור. ולמדו זה ממ"ש בספרי: השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, שטעם אסורם משום שגדלים במחובר. וגם הרי"ף סובר כן, שהרי סתם להלכה מילתיה דשמואל: קישות שהתליעה באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ. וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב: אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאלו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה, ולפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברים לא יאכל עד שיבדוק הפרי.
והשיטה השלישית היא דעת ר"ת ר' נתנאל וריב"א דפסקו שאין הלכה כשמואל אלא תולעת שגדלה באיביה מותרת כל זמן שלא פירשה. ולא אתרבה מכל השרץ השורץ על הארץ אלא הגדל בעיקרי זיתים וגפנים שהואיל והם מחוץ לפרי יונקים חיותם מלחות האדמה שהם סמוכים לה, אבל הגדל בתוך הפרי יונק חיותו מהפרי עצמו כל זמן שלא יצא לאויר העולם (עיין חולין ס"ז ותד"ה דיקא, והר"ן והרא"ש שם, והרמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"ב הט"ו וטור יו"ד סי' פ"ד). ומר"ן ז"ל פסק כדעת רש"י והתוס', וכתב: תולעים הגדלים בפירות בעודם מחובר חשוב כשורץ על הארץ ואסור אעפ"י שלא פירש, והוא שריחשו, אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה וכו' מותרים לפי שהם מונחים במקום צר ולא קרינן ביה השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחש, אבל הנמצאים בשרביטים אסורים שיש להם מקום לרחוש (יו"ד סי' פ"ד סעיף ו) ובטעם מחלוקתם נלע"ד דפליגי בביאור מושג השורץ על הארץ, הרמב"ם ודעימיה מפרשים זה בהוראת הולדה וגדול, הלכך גדל בתוך הפרי במחובר או שפירש ויצא לארץ שורץ על הארץ נקרא, שהרי הוא גדל ומתקיים מהארץ, וביצא מקצתו לארץ או כולו לאויר ולא הגיע לארץ או מאוכל לאוכל איבעיא לן בתלמוד אם גם זה יונק חיותו מהארץ אעפ"י שאינו נוגע בארץ ולא אפשיטא.
אבל התוס' ודעמייהו סוברים דהוראת מושג: שורץ, הוא שרוחש על הארץ, וכדמתרגם אונקלוס: דרחיש על ארעא, וכ"כ רש"י ז"ל: שורץ הינו רוחש ומנענע (שם ד"ה מהו), הלכך גם כשגדלו בתוך הפרי צריך שיהיו רוחשים בתוכו, או שיוכלו לרחוש, כגון שנמצא בשרביטים או בתוך גומא בפרי, שכל שיכול לרחוש ודאי רחש כטבע כל בע"ח שהוא רוחש סביבותיו.
אולם פסק מר"ן זה הוא תמוה, שהוא נגד הרי"ף והרמב"ם והרשב"א שעליהם סמך בכל חבורו בפסקיו, ועין בפירות גנוסר (לשני צנתרי דדהבא מריהו דארעא דישראל הפר"ח ופר"ת) [פירות גינוסר דף קס] שהוכיחו בראיות ברורות ונכוחות מתלמודא וסברא להכריע כדעת הרמב"ם ודעימיה, והש"ך כתב (בסעיף ד) אף הוא דראוי להחמיר כסברת הרשב"א ודעמיה, ואחרי כל זאת מאן חשיב ומאן ספין להורות להקל באסור חמור זה שכל תולעת שבו הוא אסור בפני עצמו. וחזיתיה למר שכתב בסו"ד לצדד להתירא בנדון דידן משום דיש כאן הוצאה יתירה וטרחה מרובה וחשיב כדיעבד, והסתייע ממ"ש התוס' פסחים כ"ו (ד"ה בין חדש) שתנור שהסיקו בקליפי ערלה בין חדש בין ישן יוצן משום דזה וזה גורם בדיעבד מותר ואם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור, וכן ממ"ש הב"ש לענין נשואין שלא בעשרה (אה"ע סי' ס"ב ב"ש סק"ד). דברים אלה ראויים לאומרם אם נמצא צד היתר בדיעבד, אבל לפי דעתי אין כאן צד היתר בדיעבד וכמו שנבאר עוד, וא"כ אין הפסידא מצטרפת להיתר, ותו דגם למטוניה דמר מאי דיעבד איכא הכא, לא יתעסק בזה ולא יפסיד, ואם גם נאמר שלגבי דידיה איכא פסידא האם משום פסידא דידיה נתיר לכו"ע שיאכלו ודאי או אפילו ספק אסור? ברם אפילו לדעת מרן ודעימיה מתברר שלא התירו אלא כשהתולעת הוא בתוך החור, ואין לו מקום לפנות ימין או שמאל. אבל בתולעים בשרביטים אסורים שיש להם מקום לרחוש. אחרי ברור הלכה זו ביסודה נובין ונדון בשאלה דנ"ד שלפי הידוע הכרוב שהוא הנקרא "כרנביט" בלע"ז (עיין ערוך השלם ערך כר"ב), והוא מן הפירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, ותולעים אלה אינם מכונסים בחור שבתוך הפרי אלא נמצאים בין העלים והקלחים ויש להם מקום לרחוש, והם גם סמוכין לקרקע כעיקרי זיתים ועיקרי גפנים, לפיכך לכל הדעות אסורים באכילה משום שרץ השורץ על הארץ ואסור לאוכלם בלא בדיקה.
תולעים הגדלים בפירות תלושים
הלכה פסוקה היא: תולעים שגדלו בפירות או ירקות התלושים מן הקרקע מותרים כשלא פרשו ממנו אפילו על גבי הפרי או הגרעין שבתוכו, אבל אם פרשו ממנו הרי הם בכלל שרץ השורץ על הארץ (יו"ד סי' פ"ד סעיף ד), ונסתפקתי בדין זה, אם זה דוקא כשידעינן בברור שלא פרשו, אבל מספק תלינן לאסורה, או שנאמר לאידך גיסא שלא הותרו תולעים שגדלו בתלוש אלא כשנודע לנו בודאי שלא פרשו כגון שנמצאים בתוך הפרי והוא סתום מכל צדדיו, אבל אם נמצא נקב בפרי או בירקות שהתולעת נמצא על גבי הירק חיישינן שמא פרשו וחזרו. ומה שהביאני לידי ספק זה הוא שתי הלכות מרן שנראות כסותרות, שהנה בדין תולעת הנמצאת בתוך הפרי פסק כהרשב"א, דכל זמן שנמצא בתוך הפרי אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר, שוב פסק: תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא אסורים שמא פרשו ושרצו על הארץ וחזרו. והטו"ז (שם ס"ק ח') עמד על סתירה זו וכתב דכ"ש הוא דאם אמרת דגם כשחורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר, אף על גב דיש ריעותא לפנינו שנקב לחוץ מכל שכן בקמח שאין שום ריעותא לפנינו, הדין נותן שלא לחוש שמא פרשו. ובהגהות צבי לצדיק יצא לתרץ סתירה זו ואמר: דשם כאן נמצא וכאן היה, משא"כ כשהם במקום גלוי ע"כ. ואין דבריו נהירין לע"ד שהרי הב"י כתב בטעמו של הרשב"א: משום דיליף לה משרצים שבכלים ושבבורות שאעפ"י שהם פתוחים שוחה ושותה מהם ואינו חושש שמא פירשו וחזרו (ב"י שם). הרי לך מפורש דלא שני לן בין נמצא בתוך הפרי או שנמצא בתוך דבר שהוא גלוי, ובאמת חלוק זה דסתום או פתוח אינו מסתבר לע"ד, דבכ"ע יש לומר כאן נמצא וכאן היה. אבל הסברה הנכונה היא דהתולעת אינה פורשת ממקום רביתה כל זמן שהיא יונקת ממנו חיותה, הלכך כשיצאה למקום אחר זו היא ראיה חותכת שפסק רביתה ממקומה הראשון, לפיכך שוב אינה חוזרת לאותו מקום שיצאה ממנה אחרי שפסק מקור חיותה וקיומה, אבל בפרי תואר מצאתי סברה הגונה מאד, והיא, דבמים ושאר משקים אי נמי גבינה להיותה כפרי אחד דכל מקום שתקפוץ התולע בגבינה זוהי מקומה הראשון וחשוב מקום רביתה, משא"כ הקמח כשהתולעת הולכת ממקום למקום הוי כפירשה מפרי אל פרי דאסור ואין צריך לומר לפורש מחוץ לקמח (פרי תואר שם ס"ק י"ב), וזוהי סברא נכונה ואלימתא לע"ד. ברם אי אפשר לומר כן בדעת מרן [סעיף ה] שהרי כתב: תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו. ולפי מ"ש הפר"ת תיפוק ליה דשמא פרשו מגרעין לגרעין של הקמח ואסורים אעפ"י שלא פרשו לארץ. איברא שהש"ך כתב דשרצו על הארץ לאו דוקא דהוא הדין אם פרשו לדופני הכלי מבפנים אסור (שם ס"ק ט"ו), אבל לדברי הפר"ת אפילו אם לא פרשו לדופני הכלי נמי אסור. לכן נראה לע"ד דכל שהוא מקום רביתא אפילו אם פירש ממקום למקום מותר, דכל גוף הפרי מחשב מקום רביתא אפילו אם הוא מחולק לגרעינים הרבה כגון רמונים. ולא איבעיא לן בגמ' אלא מתמרה שהם שני גופים מחולקים לגמרי שהם דבוקים יחד, משא"כ קמח, כל המכונס במקום אחד חשיב גוף אחד כמו גרעיני רמון אחד, שו"ר בערוך השלחן לגאון שבדורנו כמהרי"מ הלוי עפשטין (סי' פ"ד סי' מ"ח) שהעלה כמו שכתבתי לע"ד. ולענין פסקי מרן שנראים כסותרים, נלע"ד לומר דשאני קמח שכל נדנוד שבו מפריש בין הקמח לתולעת ולא דמי למים שהם נוזלים והתולעת נשארת תמיד בתוך הזרם הלכך לא חיישינן שמא פרשו לארץ או בכד.
ומזה נפשט ספקין, דמסתמא לא חיישינן שמא פרשו כמו דלא חיישינן שמא פרשו בתולעים שבכלים ובורות אפילו אם שאב מהם בכלי לדעת מר"ן (שם סעיף א'), וזהו לדעת מר"ן ז"ל, אבל להרמ"א דסובר בתולעים שבבורות וכלים דאסור לשאוב בכלי ולשתות מהם וכן בתולעים הנמצאים בפירות אם חורו נקוב לחוץ, אין תולעים שבפירות חתלושים מותרים אלא כשידעינן בודאי שלא פרשו כגון שלא נקב לחוץ.
מעתה נהדר אנפין לשאלה דנדון דידן בתולעים הנמצאים בכרוב אפילו אם נניח שגדלו בתלוש כיון שאין התולעים בתוך בשר הפרי אלא בין העלים והפרחים חיישינן שמא פירש אפילו לדעת מרן, משום דכל עלה וכל שרביט ממנו הוא פרי בפני עצמו, ודומה כמו מתמרה לתמרה דאיבעיא לן בגמ' ולא אפשיטא ואזלינן בספקו לחומרא, ובלא זה נמי ראוי לאוסרו דמידי ספק שגדלו במחובר לא יצאו, וקי"ל פרי שהתליע ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש אסור (שם סעיף ז), ודין זה הוא גם בפירות שאינם מוחזקים להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו אסור, וכ"כ הש"ך (שם ס"ק כ"א) והפר"ח ופר"ת שם. ומ"ש הטו"ז: דבאם אין דרך להתליע אלא בתלוש אין צורך בבדיקה. היינו דוקא בידוע ודאי שאין דרכו להתליע במחובר כגון קמח או פירות העשויים ליבש. אבל כל סתם פירות ואין צריך לומר כרוב הוי בכלל פרי שאין ידוע אם התליע בתלוש או במחובר ואסור. וראיתי בדברי מעכ"ת שהביא מ"ש בערוך השלחן (להגאון מנוברדוק) שניסה הקרויט אחר שבע בדיקות ומצא שתיכף נתהוו עליהם תולעים. ומזה דן לומר שמיניהו קא רבי. אין ספר זה מצוי ברשותי לעיין בדב"ק, אבל סברא זו נראית לי זרה ותמוהה דנהי שאיתבריר לן שהכרוב דרכו להתליע בתלוש אבל אין זה מוציאו מידי ספק שמא התליע גם במחובר.
תו חזיתיה למעכ"ת שכתב (באות ג) להסתמך עמ"ש בספר "טוב טעם" להתיר תפוחי אדמה שנמצאו בהם תולעים מבררים אותם כשהם שלמים שאי אפשר לבדוק בפנימיותם, ע"י בדיקת ג' תפוחי אדמה מכל בור או מכל שדה, וגם ספר זה אינו מצוי ברשותי. אבל מהדברים שהביא מעכ"ת נראה שלא אמר אלא בתפוחי אדמה שאין דרכן להתליע כשהם מחוברים, אבל כרוב שהוא מכלל פרי שדרכן להתליע כשהם מחוברים או אפילו אם הם ספק שהתליע במחובר לא מהניא בדיקה זו, וכדכתב רמ"א: ולא מהני בהם אם בדק הרוב אלא צריך לבדוק כולם דהוי מיעוט דשכיח (שם סעיף ח), שוב אייתי לן מעכ"ת מ"ש בדרכי תשובה [ס"ק קכח] בעובדא שחתכו קרויט בסכין ואח"כ נמצא על העלים שלא נחתכו ג' תולעים דיש להקל משום ספק דשמא נמוחו.
וגם מזה אין ראיה, שהדרכי תשובה איירי ודאי שבדקו אותם תחלה ואח"כ נמצאו תולעים ויש לחוש שמא היו תולעים גם בשאר החתיכות ולזה מהני ספק דנמוחו להתירו בששים. ועוד זאת דבנמצאו ג' תולעים אין בהם ששים לבטלו (כמ"ש מר"ן ז"ל שם סעיף ט). ובר מן דין ובר מן דין יש כאן עוד טעמא רבה לאיסורה, שאפילו אם נניח שתולעים שנמצאים בכרוב התליעו בתלוש, בשעה שממעכים את הכרוב ובשעה שנותנים עליהם מים לכובשם ודאי פורשים התולעים ממנה, מהם חיים ומהם מתים ואסורים גם המתים מספק וכבעית הגמ' פרשה ומתה לגירסת רש"י. מכל האמור יוצא כמו שהעלה כת"ר שאין להתיר כבוש הכרוב בלא בדיקה מעולה קודם הכבוש.
אולם מוצא אני תקנה לאיש זה שמקור פרנסתו תלוי במקצוע זה, על ידי הבהוב יפה במדורת אש באופן שתכנס הלהבה בכל חלקי הכרוב ובזה ישרפו התולעים וימותו, ואחרי זה לשטוף היטב היטב כל חתיכה במים רותחים ושפשוף חזק כדי להסיר התולעים המתים, ובזה פלטינן מספק אסור.
ואמינא לה ממ"ש מהר"י חאגיז ז"ל בתשובותיו קמח שהתליע אם הותר לתת מים רותחים עליו או לקלותה בתנור. תשובה כשנוגעים מים על התולעת כבר מיקרי פירש, אבל לקלותם בתנור איני מוצא צד אסור עי' ט"ז יו"ד סי' פ"ד ס"ק י"ז (הלק"ט ח"א סי' קי"ט). ומזה למוד במכל שכן בהבהוב על ידי האש שנורא משאב שאיב והתולעים נופלים בו ואלה שלא יפלו נמוחים מחום הלהבה ובטלים בששים. ואעפ"י שאני סובר כן איני סומך להתיר אלא אחרי נסיון של הבהוב שלא ישארו אחריו תולעים כלל ואחרי שיסכימו להוראה זו שנים מגדולי הוראה והנלע"ד כתבתי.
אסיפא דמגילתא העיר פלפלת חשובה במ"ש רש"י (ב"מ נ"א ב ד"ה הנושא ונותן באמנה): ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה והוי כרבית. ומעכ"ת הקשה דהרוחת זימנא הוי רבית גמורה. לע"ד דברי רש"י נכונים מאד, דנושא ונותן הרע והיפה בשוה אינו מלוה לו כסף אלא אומר לו כשתמכור את הכל היפה והרע תן לי שכרם, לפיכך הוי כרבית ולא רבית ממש.
והנני מסיים בברכה למע"כ כי יזכה להרבות גבולו בתלמידים ולהפיץ מעינותיו חוצה, לשמחת לב כל אוהבי התורה ולומדיה ושמחתי אני, אוהבו בלב ונפש ומכבדו כרום ערכו.