סימן י
(לאו"ח סימן קכ"ח).
כהן שהרג את הנפש
כה תשרי תש"א.
לכבוד ידידי ועמיתי כרע כאח לי הרב הגאון סוע"ה סבא דמשפטים כמוהר"ר יעקב חי זריהן יצ"ו רב ראשי בעיה"ק טבריה תו"ב.
רב נהוראי.
במכתבו מיום כ"א אלול העבר בדיק לן מר בשלש שאלות חשובות ותשובתן בצדן ברוב חכמה ותבונה, ואותי הדל בקש לחות דעתי עליהן, ואם אמנם טרידנא טובא בימים אלה, מרוב חביבותיה גבאי לעשות רצונו היקר בעיני פניתי מלמודי וטרדותי והנני ממציא לעיונו חות דעתי לפי קצר השגתי, בעזר צור ישועתי.
תשובה זאת כתבתיה בין כסא לעשור ובגלל קדושת החג נתאחרה העתקתה עד היום ואסה"ר.
א. כהן שהרג את הנפש
בראשית דבריו פתח מעכ"ת בשאלה דדינא, אם דין זה דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, הוא דוקא בנפש מישראל או בכל נפש אדם? ואחרי שנשא ונתן כהלכה אסיק לדינא שדין זה הוא רק בנפש ישראל ואסתיע ממ"ש בשלמי צבור משם הפרישה, וטעמו ונמוקו עמו דהא עיקר דין זה למדנו מקרא דכתיב: ידיכם דמים מלאו, והיינו דמי ישראל (שלמי צבור דיני ברכת כהנים סי' ל"ט).
ולע"ד אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה, חדא דקרא זה אינו מוכרח שהוא בדמי ישראל. ואף אם נאמר כן אין זה ממעט דמים של לא ישראל, אלא מקרא זה מלמדנו דכל רציחה אסורה פוסלת את הכהן לישא כפיו, דזיל בתר טעמא הוא כמו שנבאר להלן, דהנה גרסינן בגמ': כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר: ידיכם דמים מלאו (ברכות ל"ב), והתוס' כתבו: דין זה הוא משום חומרא שהרי אינו נפסל לעבודה, ועוד יש לומר דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב בההוא קרא: ובפרישכם כפיכם אעלים עיני וכו' (יבמות ז' וסנהדרין ל"ה תד"ה שנאמר).
והנה דברי התוס' בתירוצם קמא צריכים ביאור, דאכתי הקושיא במקומה עומדת למה החמירו יותר בנשיאות כפים מהעבודה, אלא צריך לומר שגם לתירוצם קמא הוא מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור שייך בנשיאות כפים משום שהיא נעשית בפרישת ידים.
ובתירוצם בתרא הסמיכו תירוצם אקרא דמצינו דקרא קפיד בזה שידים שנגאלו בדם לא תהיינה פרושות לתפלה ולא לנשיאות כפים.
מכאן למד הרמב"ם ז"ל: דאפילו הרג בשוגג או עשה תשובה אינו חוזר לכשרותו לישא את כפיו, וטעמו הוא: דכל רציחה שאינה בדין, מכתימה את הידים ברושם בלתי נמחה הלכך אינן ראויות לישא כפים מגואלות אלו שהיו קטיגור להיותם, סניגור (ה' נשיאות כפים פט"ו ה"ג), ובהג"מ כתב בשם אבי"ה, שאין דין זה אמור, אלא בכהן מפורסם ומועד להריגות ועומד במרדו, וראיה לדבר מדאמרו בירושלמי: שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני? ת"ל ושמו את שמי וכו' מכאן שמ"ש בתלמודין: כהן שהרג את הנפש, היינו במועד להריגות ועומד במרדו.
אולם באמת לא מסתבר כדבריו דלישנא דכהן שהרג הוא דוקא במועד לכך, ואדרבה מדקדוק לשון הגמ': כל כהן שהרג את הנפש, וכן מלשון הכתוב: גם כי תרבו תפלה איני שומע ידיכם דמים מלאו, מוכח שכל כהן שהרג אפילו שאינו מועד לכך ואפילו שוגג וגם שחזר בתשובה – כלשון הכתוב: גם כי תרבו תפלה איני שומע – נפסל לנשיאות כפים שהיא בפרישת ידים כמו שכן כתב הב"ח (טור או"ח סי' קכ"ח).
ומדברי הירושלמי אין סתירה לזה וכמ"ש מרן בכ"מ, דהיינו למי שמרננים עליו שהוא שופך דמים, אבל בידוע ששפך דמים בשוגג ואפילו עשה תשובה נפסל לנשיאות כפים (שם).
וכך פסק בשולחנו: כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא כפיו ואפילו עשה תשובה, ואם העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים כיון שלא נתברר הדבר ישא את כפיו (שו"ע או"ח שם).
ואף רמ"א ז"ל לא חלק אלא על כהן שעשה תשובה ומשום שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה (שם), אבל לענין כהן שהרג בשוגג מסכים כדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דלא התירו להורג נפש אפילו בשוגג לישא את כפיו אלא במל תינוק ומת, שהוא עוסק במצוה, וגם שאין זה ברור שמת מסיבתו (עיין באה"ט שם), אבל כל הורג נפש נפסל לכהונה מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור. ומעתה אחרי שבררנו הלכה זאת בטעמא ונמוקה נהדר אנפין לשאלתנו, והנה דין זה תלוי בעיקר דין רוצח אם הוא דוקא בישראל או כל אדם.
ב. רוצח נפש אדם
פסק הרמב"ם ז"ל: כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר: וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על עכו"ם (הלכות רוצח פ"א ה"א). הא למדת שכל הורג בן אדם בלי הבדל דת או גזע או לאם עובר בלא תרצח, אלא שאינו נהרג במיתת בית דין. אבל הוא נהרג בידי שמים כדכתיב: ולנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו, וכן מפורש במכילתא: וכי יזיד איש על רעהו, להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (מכילתא משפטים). וכיון שהתבררה הלכה שרוצח עכו"ם עובר בלא תרצח ונענש במיתה בידי שמים, מזה נלמוד במכש"כ להורג ישראל בשוגג שהוא נפסל לישא כפיו מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור, וכן ראוי, להורות לענ"ד.
באשר לתשובתו הקודמת – הנני להודיעו כי תשובתי זאת כתבתי בהיותי בחופש. ולכן נאבדו ממני גם כת"ק וגם תשובתי עליהם, אבל בדרך כלל, זה הוא דרכי בכל שאלה שעומדת לפני, אני מעיין בה לפי השגתי, ואחרי מסקנותי מעיין בדברי השאלה, אם מצאתי שדברי מתאימים לדברי השואל, תומך אני את דבריו, ואם מצאתי בהם דבר חדש כותב אני את חות דעתי כמות שהיא בהערות על דברי השואל במקום שאני מוצא סתירות גלויות. וכן נהגתי לפי זכרוני בתשובתי הקודמת. ולכן אין זה פלא אם אני הבאתי את אותם המקורות שכת"ר הזכירם בדבריו. ועדיין אני אומר שפירוש דברי רש"י מעינות רותחים (פסחים מ"א). הוא פשטא דגמ'. שכל חום טבעי שבתוך האדמה נקרא בפי רבותינו ז"ל חמי האור, וחמי טבריה הם בכלל זה. וכן פירש"י: חמי האור רותחין (פסחים עה). וזה הוא פירוש מעינות רותחים, ואין צורך להוסיף על פירש"י שלאור פירושו הולכים ונלך כל הימים. והנני בברכות רבות ונאמנות .