שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן י
תשובות להערות ב"משפטי עזיאל" ח"א
ב"ה, י"ג כסלו חצר"ת.
לכבוד ידיד נעורי הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא דתני ומתני כמוהר"ר חיים אלבוכיר יצ"ו מורה לתלמוד בת"ת בית אהרן בעיקו"ת ירושלים.
קראתי בכל לב הערותיו הנכבדות על מה שכתבתי בסה"ק "משפטי עזיאל" ח"א סי' ס"ו, והנני מתכבד להשיב מאהבה, על ראשון ראשון:
א. לא תאכל כל תועבה.
ועל מה שכתבתי בסה"ק "משפטי עזיאל" חיו"ד סי' כ"ו בדין צורם אזן בבכור, במ"ש התוס': ואין לאסור שחיטה של אותו ואת בנו מלא תאכל כל תועבה כמו בשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק (בכורות ל"ד תד"ה וסי' קנים) והתוס' סתמו דבריהם ולא פרשו החלוק שבין בשר בחלב וכו' לצורם אזן בבכור, ומעכ"ת כתב שמה שסתמו בדבריהם פה פרשו במקום אחר, שכתבו: דדוקא בשר בחלב נפיק מלא תאכל כל תועבה הואיל ואפילו נפל ממילא הבשר לתוך החלב אוסר, אבל צורם אזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפילו נעשה בידים (תמורה ד' תד"ה רבא). ולע"ד אין דבריו מחוורים משום דתירוץ התוס' שבתמורה אינו מספיק לתרץ קושיתם בבכורות מדין מעשה שבת, שאינם נאסרים אם נעשו מאליהם כגון שעשאם גוי שלא לשם ישראל או אפילו אם הטמינם ישראל עצמו בערב שבת והולך ומתבשל בשבת, מותר התבשיל מדאורייתא, אלא שרבנן גזרו משום שמא יחתה (שבת ל"ד), וכן הדין בכלאי זרעים אינם נאסרים אלא לזורעם או רואה אותם ומקימם מדין קנס אבל לכל אדם מותרים, (יו"ד סי' רצ"ו סעיף ט' וט"ז שם). ולפי"ז קשה למה לן קראי להתיר מעשה שבת מדכתיב "קדש היא לכם" ומדכתיב בכלאי הכרם פן תקדש (חולין קט"ו) תפוק ליה שהואיל ואינם נאסרים ממילא, אינם בכלל לא תאכל כל תועבה. וזו היא קושית התוס' בבכורות דליתסר צורם אזן בבכור ושחטו מדין לא תאכל כל תועבה כמו שהיינו אוסרים גם בכלאי זרעים ומעשה שבת, אי לאו דמעטינהו קראי. וקושיא זו אינה מתורצת במ"ש בתמורה, ובאמת קושיא זו עצמה הקשו במקום אחר, וכתבו: וא"ת צורם אזן בבכור ליתסר אפילו צרמו גוי ויש לומר מדשרי רחמנא קדשים שהוממו מכצבי וכאיל אינו דבר מתועב (חולין קט"ו תד"ה כל שתיעבתו) וכונתם לומר דמטיל מום בקדשים הותר מכלל קדשים שהוממו שהתירה תורה, אבל במ"ש בדבריהם בבכורות לחלק, מוכח שלא כוונו למה שכתבו בתמורה וחולין, ולכן הוצרכתי לפרש דבריהם ולומר דשאני צורם אזן בבכור דלא נשתנה עצם הבשר על ידי צרימת אזן, לכן אינו בכלל כל מה שתיעבתי לך, ולבסוף דחיתי סברא זו מדברי התוס' בחולין. ועל כל פנים מדברי התוס' למדת דבצורם אזן בבכור אין כאן אלא אסור דרבנן, ועל יסוד זה העליתי במסקנת דברי להתיר אכילתו לאחרים מדין ספק ספקא: שמא הטלת מום בבכור לא מיתסר מדאורייתא אלא כקנסא דרבנן ואת"ל דיש לו עיקר מדאורייתא שמא לא קנסוהו רבנן אלא לדידיה ולא לאחרים (משפטי עזיאל ח"א ד' ר"ד ד"ה דבר הלמד).
על דברי אלה תמה כת"ר תמיהא אלימתא דמטיל מום בבכור אסור מדאורייתא לדברי הכל, ומגודל תמיהתו רצה לתרץ דברי ולומר שט"ס נפלה בדברי. וצריך להגיה: לדעת רש"י, והיינו מ"ש בע"ז דהטלת מום בבכור בזמן הזה הוא מדרבנן, את"ד.
לזה אני עונה דלישנא קלילא שבדברי, הביאה את כת"ר לטעות בהם, אבל אחרי הדקדוק הראוי ימצא שלא אמרתי שאין הטלת מום אסורה מדאורייתא, אלא כן כתבתי: שמא הטלת מום בבכור לא מיתסרא מדאורייתא, כלומר שאין בשרו נאסר מדאורייתא מדין לא תאכל כל תועבה, ולא מדין כל מילתא דאמר לא תעביד אי עביד לא מהני. וכל אסור בשרו באכילה הוא מדין קנס, הלכך בנוגע לאחרים שנחלקו בו הפוסקים, הוה ליה ספק דרבנן בדבר שאין לו עיקר מדאורייתא שאיסור אכילתו אין לה עיקר מדאורייתא. ודבר זה לאו מדיוקא בלבד הוא נלמד אלא מרהיטת כל דברי. שהרי בראש דברי הבאתי פסק מרן: אסור להטיל מום בבכור וכל השקלא וטריא היא אם אסור זה גורם אסור אכילה מדאורייתא ולכן אסור גם לאחרים, או שגם לדידיה הוא מדין קנס ולדידיה קנסו ולא לאחרים. אמנם בעוברי שוב בין בתרי דברי ראיתי שיש בטויים כאלה שמביאים לידי הבנה מוטעית, אבל המעין בכל השאלה יבין שלא כוונתי אלא לאסור בשר באכילה. ובעיקר הדין למדתי מדקדוק דברי המשנה דתנן: לא ישחוט, ולא תני לא ישחט דלא קנסו אלא לדידיה. וגם ע"ז תמה כת"ר: דא"כ מאי בעי רבי ירמיה אי קנסו בנו אחריו, ואין כאן תימה דפסקו דר' ירמיה הוא משום דילמא ממוניה קנסו רבנן, הלכך גם בנו שבא מכחו הרי הוא נכלל בכלל לא ישחט, כלומר שהוא לא יהנה בממונו, אבל כהן אחר שבא בזכות עצמו אינו נכלל בגדר לא ישחוט.
ב. מטיל מום בבכור
ובעיקר דין מטיל מום בבכור בזה"ז חזיתיה למעכ"ת שיצא לתרץ תמיהת הלח"מ על הרמב"ם דגרסינן התם ה"מ, בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה, דלא חזי להקרבה לית לן בה (ע"ז י"ג). הרי שבזמן הזה אין אסור דאורייתא להטיל מום בקדשים, ודלא כהרמב"ם שפוסק: בזמן הזה אעפ"י שעבר בלא תעשה אינו לוקה (ה' אסורי מזבח פ"א ה"ז).
ומעכ"ת יצא ללמד זכות על הרמב"ם וכתב דהרמב"ם למד דין זה מדתנן: נטל פיגום וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו, ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו, זה הכלל: כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר. ומעכ"ת הוכיח מזה שבזה"ז נמי אסור מדאורייתא שאל"כ הרי קי"ל דאין אמירה לגוי שבות בדבר שהוא מדרבנן.
דבריו אלה נאמרו שלא בעיון הראוי, דמשנתנו לא אסרה משום אמירה לגוי שבות, אלא דחכמים קנסו כל הטלת מום שנעשית בכוונה להתיר את הבכור. תדע שהרי גם בגרמא של הטלת בצק באזנו כדי יבוא הכלב ויטלנו קנסו (בכורות שם) וקנס זה שייך יותר בדבר שאסורו מדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (עירובין ע"ז). אולם ממ"ש בגמ': בעי רבי ירמיה מכר עבדו ומת מהו, אם תמצא לומר צורם אזן בכור ומת קנסו בנו אחריו משום דאסורא דאורייתא (גיטין מ"ד) נראה סיעתא גדולה להרמב"ם וכמ"ש מעכ"ת.
אולם אחרי שמצאנו סוגיא מפורשת דהטלת מום בקדשים בזמן הזה אינו אסור מדאורייתא. אין לדחות זאת מפני בעית רבי ירמיה. ולכן מכבר כתבתי בגליון הש"ס שלי דה"ק משום דעיקר אסורא דאורייתא.
ובעיקר הדין של אמירה לגוי שבות בדרבנן, כבר כתבתי משם הר"ן דבדבר שעיקר אסורו מדאורייתא אסורה אמירה לגוי גם באסור דרבנן שם (משפטי עוזיאל ח"א ד"ה ומעתה).
והנני בכל רגשי כבוד וחבה.