סימן כא
(לאה"ע סי' ט')
- בדין קטלנית -
ב"ה ו' מנ"א תרצ"ה
בין המצרים יזרח אור לישרים ויראה בנחמה
מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם
כמוהר"ר יצחק יעקב וכטפויגל שליט"א ירושלים.
מענותנותיה דמר פנה אל האזוב שבקיר כמוני לחו"ד בשאלה בדין אשה שנשאת לבעלה הראשון ומת, ואח"כ נשאת לבעלה השני ובחטאו נאסר ע"י הממשלה והוכה ומת בבית כלאו, ושוב נשאת לשלישי עפ"י הוראת בית דין ולא מצאה אתו מנוח ונתגרשה ממנו בג"פ. ושוב נשאת לרביעי וחיתה עמו זמן רב וילדה ממנו בת וגם הוא מת אחרי זאת במחלת הדבר ר"ל שפרצה בימי המלחמה, ונספו בסבתה אנשים רבים, והלכה אחרי זאת ונשאת לחמישי שהיה זקן וחי עמה כשנה אחת ומת. ועתה רצונה להנשא לאיש ושואלת אם אסורה להנשא מדין קטלנית. ומעכ"ת יצ"ו פלפל בחכמה צלל במים אדירים בחכמה ותבונה ודלה מים מבארות עמוקים וזו הלכה העלה להתיר נשואיה של אשה זו. ועוד צירף בקונטריסו זה שלשה ספקי דדינא ובקשני לחות דעתי עליהם. רוצה הייתי לעיין בכל דבריו המסולאים מפז, אולם היות ואני טרוד מאד בימים אלה שאני מתכונן לנסוע למעינות הרפואה עוד בשבוע זה לא יכלתי לעיין בכל דבריו ורק בשאלתו בדין קטלנית שהיא שאלה תכופה למעשה עינתי בה לפי קוצר השגתי, והנני כותב לו חו"ד כיהודה ועוד לקרא בעזר ה' עוזי ומעוזי ובו שמתי מבטחי שלא אכשל בדבר הלכה ויזכני לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
א. שיטות הפוסקים בדין קטלנית
עיקר דין קטלנית יש לה יסוד בדברי תורה, כדכתיב שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. (בראשית ל"ה י"א, ופרש"י שם) אבל בהלכה זו נאמרו שלש דעות: א) הרמב"ם בתשובותיו כתב לישא קטלנית אין בו משום אסור אבל מרוחק על צד הנחוש וכו' והיו מערימין ומקדשין עפ"י ב' עדים ואח"כ כותבים לה בי"ד כתובה וכונסים אותה לחופה ומברכין ז' ברכות וכן היו עושין בבית דינו של הרי"ף ובי"ד של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכן עשינו בעצמנו להיתר (פאר הדור ס"י). וכונתו לומר שדבר זה אינו דבר טבעי והכרחי אבל הוא על צד הנחוש כענין נחוש אליעזר ויונתן בן שאול שיש לו ערך של סימנא מילתא (עיין חולין צ"ה), ולכן אם נתקדשה אין מוציאין אותה מזה שידע ורצה לקדשה לו, ולא עוד אלא שבי"ד מטפלין בנשואיה לכתוב לה כתובתה ולהכניסה לחופה, ולזה הסכים הריב"ש ז"ל בתשובותיו וזו היא דעת הרשב"א ז"ל (עיין ברכי יוסף אה"ע סי' ט' אות י') וזו היא גם דעת מרן שפסק ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס (עיין בית יוסף שו"ע אה"ע סי' ט').
הדעה השנית היא דעת הריטב"א: שגם אם נשא אשה קטלנית כופין אותו להוציא, שנשואין אלה הם אסורים מדאוריתא מדין שופך דם האדם, כלומר שאשה זו שהוחזקה לקטלנית, בנשואיה לשלישי הרי היא כאלו שופכת דמים לכן כופין את בעלה לגרשה כדי למנוע ממנה אסור זה של שפיכת דמים. ולכאורה נראה להביא ראיה לדעתו מדאמרינן בדין מוכה שחין שכופין אותו להוציא אפילו אם אומרת האשה שניחא לה בזה, מפני שהיא ממיקתו (כתובות ע"ז) ומדלא קאמר, שהוא ממיק את עצמו בנשואיו, אלא מפני שהיא ממיקתו, מוכח כדברי הריטב"א דכל מקום שהנשואין גורמין לאשה מעשה מיתת בעלה כופין את הבעל להוציאה כדי למונעה מאסור שפיכת דמים, וכן יש להוכיח מדין מעוברת חברו, דכופין אותו להוציא משום דחיישינן שהאשה תהרוג את ולדה ע"י מעוך בשעת תשמיש או דילמא מעכר חלבה וקטליה (יבמות מ"ב). וכל שכן הוא באשה קטלנית, כופין אותה להוציא שמא ימות בעלה.
הדעה השלישית היא דעת הרא"ש, שסובר לדינא כדעת הריטב"א דכופין אותו להוציא, אבל הוא חולק בטעמו וסובר: דעיקר האסור הוא על האיש הנושא אשה זו שלא יפשע בנפשו, וכמו שחייבים בי"ד להפריש אדם מעבירה כן חייבים להפרישו מלסכן עצמו. דחמירא סכנתא מאיסורא. (הרא"ש כתובות פ"ד סי' ג') וכ"כ הר"י בן מיגאש ז"ל וכמו שנכתוב לקמן. ולע"ד נראים דברי הריטב"א ז"ל, שכן מצאנו שחייבה התורה למנוע מרשותו כל דבר שיש בו סכנת מיתה לחברו, וכמ"ש רז"ל שאסור לו לאדם מישראל להעמיד סולם רעוע או לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר "ולא תשים דמים בביתך". (כתובות מ"א). ולהיפך מצאנו שמותר לו לאדם לסכן נפשו להנאתו וכמ"ש ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את נפשו למיתה. לא על שכרו? (ב"מ קי"ב), ועוד מצאנו מפורש שמותר לו לאדם לסכן נפשו במקום מצוה, וכדגרסינן בגמ': בעו מיניה מרב הני בני בי רב דדיירי בבאגי מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב, אמר להו ניתו, עלי ועל צוארי, ופרש"י דודאי לא יזוקו שהמצוה מגינה להם (פסחים ח), והוא הדין לנשואין שהם מצוה, המצוה מגינה עליו ומותר לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנה זה, אלא דאע"ג שאדם רשאי לסכן את עצמו אבל אחרים אסור להם להעמיד ברשותם דברים שעלולים לסכן מדכתיב ולא תשים דמים בביתך וכל שכן שאסור לעשות מעשה או לסייע בדבר שגורם אפילו ספק מיתה לחברו. ואם עשה מעשה הגורם למיתה חייב מדין שופך דם האדם וכו' ולפיכך מונעין את האשה מלהנשא או אפילו לקיים נשואיה עם בעלה אחרי שהוחזקה לקטלנית, וכמ"ש הריטב"א, אולם אעפ"י שהסברא נוטה כדעת הריטב"א; לענין דינא יש לומר שאין הדברים אמורים אלא במקום שהסכנה היא ודאית דומיא דסולם רעוע וכלב רע או מוכה שחין שהוא ממיקתו, וכן מעוברת חברו שהיא עושה מעשה הריגה בידה אבל בדין קטלנית בין אם נאמר מעין גורם או מזל גורם אין זה דבר ברור אלא השערה קרובה, וסימנא מילתא על צד הנחוש וכדכתב הרמב"ם, וע"ז אין מקום למחלוקת הלכך אין אסור בדבר לא לדידה ולא לדידיה. וכן כתב הריב"ש ז"ל לסתור הראיה מדין מוכה שחין דשאני מוכה שחין כיון שהתשמיש קשה לו וממיקתו הרי סכנתו ברורה, כמו שאם יהלך איש בגחלים ורגליו לא תכוינה; אבל בקטלנית אין הסכנה ברורה אלא שאנו חוששין לה כיון שהוחזקה, ולשון הכתוב הוא כי אמר פן ימות הוא כאחיו, וכן דחה הראיה מדין מעוברת חבירו שאני התם שחכמים עשו חיזוק לדבריהם. (תשובות הריב"ש סי' רמ"א), משא"כ בקטלנית שכל טעמם הוא משום ספק סכנה שאינו מוכרח לא אסרו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם נתקדשה לא תצא אלא תכנוס לחופה, ובהגהות הגר"א (שם) הביא סיעתא לדעת הרמב"ם ממ"ש שאמרה בת ר"ח לחומא דביתהו דאביי, קטלית לך תלת ואתית למקטל אחרינא? (כתובות ס"ה), ואם איתא שאם נשאת תצא היאך יכולה לגרום מיתה לאחרינא והא אין בית דין מניחין אותה? ולע"ד אין זו ראיה די"ל דבת ר"ח אמרה לה כן לפי מחשבתה של חומא שהיא מושכת ביופיה את אחרים וכדי שלא יכשלו באיסור מתוך שאינם יכולים לישאנה, היא צריכה להתנהג בצניעות יתירה כדי שלא תביא את אחרים להתפתות ביופיה ולהשיאה לו שלא ברצון חכמים, ואדרבה מעובדא דאביי יש ראיה לסתור דעת הרמב"ם, ממ"ש בגמ' בעובדא דאביי דנסיב לחומא ברתיה דאיסי שנתאלמנה משני בעליה, ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה? ופרש"י: בסכנות נפשות, ומזה יש ללמוד שאין אדם רשאי לסכן בנפשו וכדעת הרא"ש. וראיתי דבר חדש לידידי הרה"ג הגאון כמוהר"ר יצחק יעקב וכטפויגל יצ"ו שהביא סיעתא לדעת הרא"ש והריטב"א, מדתנינן: אלמנה אלמנה, אלמנה, אינו חייב אלא אחת, ומפרש בגמ' לא צריכה שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון שהיתה אלמנת לוי, מהו דתימא הרי שמות מחולקין ויהיה חייב עליו ג' מלקיות, קמ"ל דגופים מחולקים בעינן וליכא (קידושין ע"ז) והיכי ס"ד לומר דחל אסור אלמנת שמעון ולוי על אסור אלמנת ראובן, והא בכגון זה שאסור אחד הוא שחוזר ונכפל ומשתלש בגוף אחד, אין אסור חל על אסור לכו"ע, ומכאן מוכח דקטלנית היא אסורה מדאורייתא, וא"כ הוי אלמנה שמעון אסור מוסיף דקטלנית, וחל על אסור אלמנתה הראשונה.
ראיה זו אמנם היא פלפלא חריפתא אבל אינה מכרעת לע"ד שגם אם נניח שאסור קטלנית נקרא אסור מוסיף, אין זה מועיל אלא לענין זה שיחול אסור הנוסף של קטלנית על האסור הראשון של אלמנה אבל אין אסור. מוסיף מועיל כדי להכפיל אסור אלמנות. דבאסור אלמנה לא קפיד קרא על האיש שהתאלמן ממנה אלא כל שהיא התאלמנה פעם אחת נאסרה לכהן ומה איכפת לנו אם תתאלמן עוד פעמים ושלוש, הלא כל אלמנות נוספת אינו גורם איסור חדש. אבל באמת הס"ד דגמ' סבר: דשמות מחולקים דמי לגופים מחולקים ובפעולה אחת עושה שלשה איסורים חלוקים כאלו בא על שלש אלמנות, ואל תתמה ע"ז שהרי אמרו: המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שנים שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים (מכות כ"ב), ואדרבא מסוגיא זו הויא סיעתא להרמב"ם דלפי מאי דקי"ל בקטלנית דבתרי זימני הויא חזקה לא משכחת לה שנשאת ללוי שהוא בעלה השלישי אלא באסור, ואין סברא לומר שמתניתא אתיא לאשמועינן על נשואיו שנעשו באסור ומכאן הויא סיעתא לדעת הרמב"ם.
שו"ר למרן החיד"א דאיתי לן תשובת מהר"י בן מיגאש ז"ל שגם הוא סבר כהרא"ש ז"ל שכתב בדין זה ומי שרוצה לעבור על זה מונעים אותו ואם יאמר אני רוצה לסכן את עצמי, אין שומעין לו שאין לו רשות לסכן את עצמו, ואין ראוי להניחו לעשות זה בפרט הואיל ואסרו אותו חז"ל. והנה היה זה בכלל דברים האסורים שאין לו לשום אדם לעבור עליהם וגם אין מניחין אותו לעבור. (ברכי יוסף אה"ע סי' ד' ס"ק ד'). וזהו תנא רבה דמסיע לסברת הרא"ש וראוי לחוש לדבריו מטעם סכנה שבדבר וגם מדין עובר על דברי חכמים. ולהלכה לא נפקא מידי במחלוקת זו הואיל ולפי מה שנהוג עתה שאין מקדשין אלא בשעת חופה ועל ידי בית דין או הרבנות שבכל מקום לפי"ז לא משכחת לה דין דיעבד, ולכתחלה לדברי הכל אין בית דין נזקקים להתיר ומכל שכן לסדר נשואיה של אשה קטלנית. ועל כל פנים מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל למדנו שאסור נשואי קטלנית אינו אסור תורה ולא אפילו אסור דרבנן, כדין תקנת חכמים, כמעוברת ומינקת חברו, ולכן יש להקל כל שיש ספק בדבר ולדעת הרא"ש והריטב"א ומהר"י בן מיגאש אעפ"י שלדעתם הוא אסור גמור, מכל מקום יש לצדד ולומר הואיל ורבנן פירשו טעם האסור שהוא משום סכנה דמעין גורם או מזל גורם, במקום שיש הוכחה לומר שמיתת הבעלים הראשונים או אחד מהם מת מסיבה אחרת אין אשה זו נקראת מוחזקת לקטלנית וכמו שנבאר להלן:
ב. אשה שמתו בעליה מסבת דבר הריגה או נפילה
רמ"א ז"ל פוסק: י"א דדוקא אם מתו מחמת עצמם נוהג דין קטלנית; אבל אם נהרג אחד מהם או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום. ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחים בידם (אה"ע סי' ט'). ולכאורה יש מקום עיון בהלכה זו שהרי קי"ל כמ"ד מזל גורם לאסור אפילו ארוסי קטלנית, ולטעם זה מה בכך שלא מתו בעליה מיתת עצמם הלא סוף סוף מזלה גרם שימותו באיזו מיתה שהיא. וצריך לומר: דהואיל וכל עיקר דין זה הוא מחשש שהוחזקה קטלנית, ואין זה ספק גמור שהרי עינינו רואות שנשאות נשים כאלה וחיות עם בעליהן לכן כל שיש ספק בדבר אוקמה אשה אחזקתה, דרובא דנשים אין מזלן גורם למיתת בעליהן, וגם מעוטא דנשים קטלניות יש זכות תולה לבעליהם ולכן כל שיש לצדד ולומר שבעל זה מת על ידי סבה אחרת ולא מיתה טבעית אין מיתתו מחזקת אשתו לקטלנית. והרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תרפ"ב) הסביר דבר זה בטוב טעם ודעת, דכל שהכניס עצמו לסכנה כגון שעמד במקום מגפה ומת, תו אין לומר דמזל אשתו גרם למיתתו דלא עדיף מזל אשתו ממי שיגזר עליו לחיות שבעים שנה, ואם עמד במקום סכנה ומת נתבטלה הגזרה וע"ז אמרו ויש נספה בלא משפט. ומטעם זה התיר לישא אשה שמתו בעליה ואחד מהם היה זקן. ברם החת"ס כתב: דלא נקרא זקן לענין זה אלא מי שמלאו לו שבעים שנה, ונראים דבריו שהרי כל אדם משהגיע לשנותיו הוא עלול למות גם בלא סיבה אחרת של מזל גורם. וכ"כ מרן החיד"א בשם מהרי"ו, והסתיע ממ"ש בירושלמי פ"ג דתענית: בתים שאמרו, בריאים ולא רעועים, דכותה נאמר בחורים ולא זקנים, דבזקן יש לתלות מיתתו מפני סיבה שבא עד קיצו ולא מפני מזלה. מכאן אנו למדים דכל דיש סיבה אחרת למיתתו של הבעל אין תולין מיתתו לא בסיבת מעין או מזל של אשתו ונשארת אשה זו אחזקתה דרוב נשים, שאין מעינן ולא מזלן גורמים למיתת בעליהן.
ג. אשה שמתו לה ג' בעלים בסרוגין
בד"מ נסתפק רמ"א אם דין קטלנית נוהג באשה שמתו שלשה מבעליה בסירוגין כגון שמת הרביעי או החמישי, אם הוחזקה לקטלנית (ד"מ ובאה"ט אה"ע סי' ט' סעיף ב') וראיתי לחביבי הגאון מהר"י וכטפויגעל בתשובתו זאת שפשט דין זה ממאי דאמרינן בדין שור נגח, דאם נגח לסירוגין אין הנגיחות מצטרפות לעשותו מועד (ב"ק ל"ז) ויפה כתב, ואני מוסיף להביא עוד סיעתא לזה מדכתב הרשב"א בדין רואה דם מחמת תשמיש שנאסרת על בעלה היינו דוקא כשראתה שלש פעמים רצופות כשור המועד ובחזקת קרקעות, אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל אלא וסת הוא דלית לה (ב"ח יו"ד סי' קפ"ו) וכן פסק מר"ן ז"ל: אשה שראתה דם מחמת תשמיש וכו' ג"פ אם בכל ג' פעמים רצופים ראתה דם אסורה לשמש (יו"ד סי' קפ"ז סעיף א') ודבר זה בארו יותר ואמר: הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה הוא והיא, נמצא דם על עד שלה או שלו, אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו אסורה לישב עם בעלה (אה"ע סי' קי"ז סעיף א'). ומסתברא לי דגם בראתה דם מחמת תשמיש בשלשה אנשים אינה נאסרת להנשא לעולם אלא כאשר ראתה בשלשה אנשים רצופים. בכל אחד מהם ג"פ אבל אם פסקה בינתים ולא ראתה עם אחד מהם אינה נאסרת, וחד טעמא וחד דינא הוא, ודבר זה יש ללמוד ממ"ש רמ"א ז"ל ואלו שלש פעמים צריכים להיות רצופים (יו"ד שם) ולכאורה קשה שדברי רמ"א אלה מיותרים. שהרי כתב מרן להדיא אם בכל ג' פעמים רצופים ראתה דם. ונראה דרמ"א קאי אמאי דסמיך ליה. והיינו: בנשאת לשלשה אנשים, וראתה דם מחמת תשמיש עם כל אחד שלש פעמים רצופים. ולזה הוסיף וכתב דבעינן רצופים בכל אחד מהם, ובשלשה אנשים רצופים זה אחרי זה, אבל אם היתה הפסקה באנשים, אעפ"י שעם כל אחד ראתה ג"פ רצופים, הפסק ראיה שבין גברא לגברא משאירה אחזקתה והיא מותרת לאיש עד שתראה דם מחמת תשמיש בשלשה אנשים רצופים, ובג"פ רצופים מכל אחד מהם, והא ביאת נדה לבד האסור שבה יש בה גם משום סכנה כידוע, ובכל זאת התירו כשלא הוחזקה שלש פעמים רצופות, והוא הדין קטלנית.
ועתה נשוב לנדון דידן, לפי המבואר בשאלה: בעלה השני של האשה זו מת בהיותו כלוא בבית הסוהר בפשעו אשר חטא בו והוכה ומת. ובעלה השלישי גירשה בג"פ והרביעי מת בימי המלחמה מסיבת מחלת הדבר שפשטה אז והיתה בבחינת מכת מדינה. והחמישי נשא אותה בזקנותו ומת ולפי מה שכתבנו יוצא שאין כאן אלא אחד שמת מיתת עצמו והוא בעלה הראשון. ולפי"ז הרי לא הוחזקה האשה זו לקטלנית. וכיון שהשלישי לא מת אלא גירשה, הרי נתבטלה חזקת קטלנית, אפילו אם השנים הראשונים היו מתים מחמת עצמן, מאי אמרת שוב חזרה והוחזקה. לקטלנית במיתת שני בעליה האחרונים, או יותר נכון, שכיון ששוב מתו שני בעליה האחרונים הוכיח סופה על תחלתה שגם בעלה השני מת מסבת מזלה הרע, ומה שלא מת השלישי אימור שמא הקדים לגרשה, ואם היה נשאר אתה נשוי עוד זמן היה מת גם הוא. סברה זו היתה ראויה להתקבל אם שני בעליה האחרונים היו מתים מיתת עצמם כדרך כל הארץ, אבל בנדון דידן האחד מת במחלת הדבר שהתפשטה בימי המלחמה שהיא מכת מדינה, והשני מת מתוך זקנה; ולפי זה יוצא שהואיל ובעלה השני נהרג, והואיל ובעליה האחרונים מתו ממכת מדינה, האחד מסבת דבר והשני מסבת זקנה הרי לא הוחזקה כלל לקטלנית, ומכל שכן שיש ביניהם בעלה השלישי שגירשה לכן אין כאן דין קטלנית ומותר לבי"ד להזדקק ולסדר נשואיה, אלא מהיות טוב וכדי שלא יהיה מקום לתרעומת, מוטב שישתדלו בי"ד שהנושא אותה מעתה ידע הדברים כהויתם, ואם ירצה בכל זאת לישאנה יהיה לבו שאנן מכל פחד ומקרה מות וימצא חיים עם האשה אשר אהב.
והנלע"ד כתבתי.