סימן כא' ג. הריגת גויים במצבי מלחמה

ג. אתאן לסעיף ב׳ שבשאלה זאת, והוא שפיכות דמים שבמלחמה. הרה״ג הפוסק יצ׳׳ו הזכיר בדבריו מה שכתבתי בעניותי, בדין הורג עכו״ם, שהוא עובר על לא תרצח וחייב מיתה בידי שמים (משפטי עזיאל מהדו״ת או״ח סימן י). וכתב: אבל בנדון דידן מודה שמצוה להתגייס ולצאת בכלי זיין ולחלל שבת.

ודבריו נכונים מאד, וכבר כתבתי בתשובתי להרב פקלמאן שהעתקתה אני מצרף בזה, שלא דוקא במערכות המלחמה, אלא כל שנמצאים אנו במצב מלחמה, מותר להרוג את הגוי מדין: הבא להורגך השכם להורגו [סנהדרין עב,א], כי במצב מלחמה חשודים הם להרוג את כל יהודי הבא לידם (עיין ע״ז כו.ב תד״ה ולא מורידין), כל שכן בשעת מלחמה ממש, רוצה לומר במערכות מלחמה, ודאי שמותר ומצוה להרוג, שהלא זו היא מצותה של המלחמה. צא ולמד ממ״ש הרמב״ם ז״ל: וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה וכו^,, ולא עוד אלא, שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובבל נפשו, הרי זה כמו ששפך דמי הכל, שנאמר: ׳ולא ימס את לבב אחיו בלבבו׳ [דברים כ,ח], והרי מפורש בקבלה: ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה וארור מונע חרבו מדם״ [ירמיה מח,י], וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש שם ה׳ בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה וכו׳, שנאמר:… ׳כי מלחמות ה׳ אדוני נלחם, ורעה לא תמצא בך׳ [שמואל א, כה,כח](הלכות מלכים פ"ז הט"ו).