סימן כא

(ליו"ד סימן קע"ז).

הזיות האסורות משום דרכי האמורי

 

כ"ז טבת תש"ו.

לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג כמוהר"ר רפאל ביטון יצ"ו רב לעדת הספרדים במגדיאל שלום וברכה.

ר. מ. נ.

בתשובה לשאלתו:

 

האמת אגיד, כי בחלה נפשי בקריאת שאלה זאת שהיא אסורה משום דרכי האמורי (שבת סז א) ונקראים בשם זה כל אותם המעשים או הפעולות, שאין להם כל קשר עם עניני רפואה, אלא הן בכלל הזיות ובדותות של נשים ואנשים סכלים.

הגדרת דבר זה בארו מורנו ומאורנו הרמב"ם ז"ל וכתב: ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה, (הדברים ככתבם אינם מובנים וצריך להגיה אפילו במה שאינו נתלה במעשה העבודה. והכי פירושו: אזהרת בחקותיהם לא תלכו אינה רק בדברים שהם תלויים במעשה עבודה פולחנית אלא אפילו מעשי כשוף שאינם תלויים במעשה עבודה הם בכלל אסור זה. ובתרגום אלחריזי תרגם: ואפילו במה שיתלה בעבודת האדמה או במדע. ועל פי זה אפשר להגיה בתרגום שלפנינו: במעשה עבודת האדמה, ויותר נכון לדעתי להגיה במה שאינו נתלה וכו') ר"ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור העיון הטבעי. אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדים והוא אומרו: ובחקותיהם לא תלכו ולא תלכו בחקות הגוים ההם והם אשר יקראום רז"ל: דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי המשפטים, שהם דברים לא יגזרם ההיקש הטבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נתמכים לעניני הכוכבים בהכרא ויתגדל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם, ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור (מורה נבוכים ח"ג פ' ל"ז).

והם הם דבריו בספר היד החזקה: המכשף חייב סקילה וכו'. הדברים האלה כולן שקר וכזב והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהם, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על הלב שיש תועלת בהן שנאמר: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וכו'. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעה ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעה ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם מדברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, תמים תהיה עם ה' אלקיך (ה' עכו"ם פי"א ה' טז א)

מדברי הרמב"ם אלה למדנו כי לא הותר להשתמש בסגולות רפואה אלא בדבר שגוזר אותו העיון הטבעי, והם כל סמי הרפואה שהתבררו סגולתם הטבעית או כל דבר שיגזרהו ההיקש הטבעי מתוך נסיונות רפואיים, וכל הדומה להם.

והנה הרשב"א התקשה מאד בדברי הרמב"ם, ממה שכתב: ואל יקשה בעיניך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל. כי הדברים בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה והולכין על דרך תלות העשב שקורין בערבי פאבינה ובלע"ז פיאוניאה על הנכפה ונתינת צואת הכלב למורסות הגרון, והעישון בחמץ ומרקשיט למורסות המכות הקשות. כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אעפ"י שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה ונוהג מנהג שלשול הסמנין המשלשלים (מו"נ שם).

ולפי זה כתב הרשב"א: הנה אסר אחר שהתיר כל מה שנמצא תועלת מצד הנסיון, ואם כן מותר לסמוך על נסיונות של הקודמים וכמו שאנו סומכין על חכמי הרפואה באותן הרפואות שאין ההיקש הטבעי גוזר אותן וכו', לא ידענו איזה נקח בידינו למעשה מדברי הרב או ההיתר במסמר הצלוב או מה שאסר משום דרכי האמורי.

עוד הקשה הרשב"א עמ"ש רבנו הרמב"ם, בפירוש מאמרם כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור.

ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל, מהו בדבר שיגזרהו העיון הטבעי, אם מה שיגזרהו עיון חכמים שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריהם בטבע הסמים והמסמרים המועילים לפי עיונם וכו' זה מה שלא יקבלהו השכל, כי באמת הדברים הפועלים בסגולה, אין פעולתם נפלא מהם אלא בטבע מסוגל, רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי, מצד שהוא אדם, וכו'. ואולי עוד לא יגזרהו עיונם, גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואות ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר. ואם כן למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם עליו השלום. ואף על פי שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע (תשובות הרשב"א סי' תי"ג חלק א).

והנה תמיהות הרשב"א נראות לכאורה שהן אלימות וחזקות. אולם מאידך גיסא אין להניח שדברי הרמב"ם סותרין סופם לתחילתם. לכן נראה לי לפרש דהכי קאמר: שלשה סוגים יש בדברים אלו: א) דברים שגוזר עליהם העיון הטבעי זאת אומרת הכרת טבעם של הצמחים במהותם והרכבתם ובפעולתם בגוף האוכל או השותה מהם, והם אותם סמי הרפואה הנודעים או כל אלה שיתוספו עליהם מתוך העיון הטבעי הנתוחי או הכימי. ב) ההיקש הטבעי. והוא דעת סגולות המתכות, כגון מסמר הצלוב ושן השועל או העשבים שהם מסוגלים לרפאות בדרך תליתם בגוף כאלה שהזכיר הרמב"ם בדבריו, וכן כל הדומים להם, בהיקש הטבעי. ג) סגולות טבעיות כאלה שהתאמתו בכח הנסיון שהם מרפאות חולים ידועים, כל דברים שהם נכללים בגדר שלשה סוגים אלה הם מותרים לפי שכולם נכללים בגדר משום רפואה.

אבל כל יתר הדברים שאין בהם משום רפואה אלא השפעה כשופית הם אסורים, מפני שהם מעשי הבל ותוהו ככל מעשי קוסמים ומנחשים.

את זה אני אומר לתרץ דברי הרמב"ם, אולם עדיין דין זה בכללו צריך עיון רב מכל הנהו עובדי ומאמרי רז"ל שהביאם הרשב"א בתשובתו זאת. ולהלכה אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דכל שאין העיון הטבעי ולא ההיקש הטבעי גוזר אותו ולא הנסיון מאמת אותו ועל כולם אם אינו נעשה דרך רפואה כלומר מתוך נסיון רפואי, הרי הוא בכלל דרכי האמורי שאסור לעשותו מדכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים ההם.

לאור דברים אלה נשוב לשאלתנו. והאמת כי נבהלתי משמוע הזיות כאלה, שהן אסורות לשומען ואין צריך לומר לאומרן שכניסת היולדת או הכלה אצל יולדת או כלה אחרת בתוך ארבעים יום גורמת עקרות אחת מהן. והתרופה לזה היא ברחיצת הידים והרגלים במימי רגלים של הכלה או היולדת שנכנסה לביתה. אלה דברי שוא ותפל שאין בהם ממש ואסורין בהחלט משום דרכי האמורי, ולא עוד אלא כי אמונות תפלות אלה הם גורמות ריב ומדנים בין משפחות ישראל, בחושבן כי בקורה של כלה או יולדת בביתה גרמה למניעת הריונה ופרי בטנה. ולכן לא רק שלא מותר להאמין בזה ולעשות מעשי הזיה אלה שאין בהם לא מעיון והיקש הטבעי ולא משום נסיון רפואי. שהרי אנו רואין מעשים בכל יום שמבקרים יולדות וכלות אשה את רעותה ואינן נפגעות במאומה ואין שטן ואין פגע רע. לפיכך אסור להעלות על הדעת הזיה טפלה זאת וצריך לעוקרה מיסודה ולהכריז עליה. ברבים שהיא דבר שוא והבל וחלילה חלילה לאיש ישראל לחשוב על דבר שקר וכזב זה, שהוא אסור מצד עצמו וגם גורם מחלוקת בישראל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: חלילה לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך אחר הבלים אלה ולא להעלות על הלב שיש תועלת בהן אלא מצוה וחובה עלינו להאמין בה' אלקי כל בשר שבידו מפתח של חיה כדכתיב ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה (תענית ב א).

ובזה נקיים בעצמנו תמים תהיה עם ה' אלקיך.

והנלע"ד כתבתי.