סימן כב
(לסי׳ תרט״ז משו״ע או״ח)
תוספות יוה״כ לקטן שהגדיל ביוה״כ:
בהיותי יוצק מים על ידי מו"ר הרה"ג הגדול ראשון לציון כמוהר"ר ישא ברכה, פקד עלי לעיין בשאלה דלקמן ולהרצות לפניו מסקנתי: ואני תלמידו ומשרתו, פקודתו שמרה רוחי, וכתבתי לפי קוצר השגתי תשובתי דלהלן: ואם אמנם שאלה זו היא יותר עיונית ממה שהיא מעשית: בכל זאת צרפתי אותה בקונטרסי זה, וחלקתיה לסעיפיה ופרטיה, ובה' שמתי מבטחי כי יאיר עיני בתורתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
בקונטרס שערי תורה (שנה א') נאמר: נסתפקתי בקטן שהגדיל ביוה"כ אם מחויב בתוספת יוה"כ. אי נימא כיון דמחוייב ביום הכפורים מחויב בתוספת מן התורה, או דלמא תוספת היינו מתשיעי לעשירי וכיון דבתשיעי עדיין אינו בר חיובא, מילא מפטר מתוספת, והסברא נותנת לפטור, ולפי"ז מיושב קו' התוספות (פסחים נ"ד: ד"ה לאו) דיש לומר דקטן שהגדיל ביוהכ"פ מצד ספק מחויב ומצד תוספת פטור, עכ"ל.
ובא רעהו וחקרו (שם חוברת ה' סימן כט') ואייתי ראיה ממ"ש רמ"א: אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת דהרי עדיין אין לו י"ג שנה, ע"כ. (או"ח סימן נ"ג). ומזה דן הרה"ג המשיב שהוא הדין לקטן שהגדיל ביוה"כ אינו נחשב גדול עד שיהיה ודאי לילה וממילא אינו חייב בתוספת יוה"כ. וכדי להשתעשע במו"מ של הלכה נעמוד בראשונה בדברי הרבנים הג' הנ"ל, והנה מאי דפשיטא ליה להרב השואל מסברא דנפשיה לפטור, לדידי אין סברא זו מכרעת, וצדדי הספק שקולים הם לפטור או לחייב. וגם אם נאמר כסברתו שקטן שהגדיל ביוה"כ פטור מתוספת משום דאכתי קטן הוא ולא חלה עליו חובת מצוה, אין זה מתרץ קושית התוספת (פסחים נ"ד: ד"ה לאו) דטפי היה עדיף לומר שיוה"כ אסור בתוספת ות"ב מותר הואיל וחיוב הקטן או פטורו בתוספת או בביה"ש אינו ענין מיוחד ליוה"כ אלא הוא שייך לכל המצות כולם שהקטן חייב בהם מדין ספק. ולעיקר קושית התוס' יש לתרץ לע"ד דלכן תנא שזה ספקו מותר וזה ספקו אסור שהוא מילתא דאיתא בתרוייהו אלא שביוה"כ מחמירים בספקו ובת"ב מקילים, אבל תוספת שאין לו עיקר בתשעה באב אינו נגדר במאמר אין בין יוה"כ לתשעה באב, הואיל ותוספת הוא מצוה מיוחדת ביוה"כ כמו מצות ודוי או אכילה בתשיעי.
ובאמת שכבר קדמו בזה מרן הח"ס (או"ח סי' קעב) ודחה ראיה זו ובכלל דבריו דברינו. ומפסק רמ"א בערבית של ערב שבת נמי אין ראיה לע"ד דתפלת ערבית אינה שייכה לשבת לחוד אלא היא חובת כל יום ובשבת תקנו חז"ל מטבע מיוחדת לתפילה והתירו להקדים זמנה ולכן אפילו אם נאמר שקטן חייב בתוספת יוה"כ, אין זאת אומרת שיהא נחשב הקטן גדול לענין תפלה בצבור, ואטו היעלה על דעת מי שהוא שלרבי יהודה דזמן ערבית מתחיל מפלג המנחה והלאה האם מפני כך נחשוב את הקטן שיגדל ביום המחרת לגדול מזמן פלג המנחה?
ולכן אני אומר שאין מכאן ראיה לפטור ועדין יש מקום לחייב קטן בתוספת יוה"כ מטעם שהואיל וחייב בעיקר חייב גם בתוספת למפרע.
ומעתה אשובה נא לברר שאלה זו ממקורות ההלכה והואיל ואתאי לידן נדון בה בכל פרטיה: בתוספת יוה"כ בכניסתו ויציאתו, לקטן שהגדיל ביום הכפורים או במוצאי יוה"כ, ובחובת הנשים בתוספת יוה"כ ונשים וקטנים במצות אכילת יום תשיעי. ברור הלכות אלה מסתעף לחמשה סעיפים שיתבארו להלן בע"ה.
א. בגרות הקטן לענין יוה"כ.
בעיקר גדלות הקטן להתחיבותו בעונשין שבתורה ובכל מצותיה. אסקינן במס' נדה (מו) אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן והלכך אין הקטן מתחייב במצות מדאורייתא עד שיגיע לגיל י"ג שנה ויום אחד בהבאת שתי שערות.
ולענין יוה"כ נחלקו האמוראים רב הונא ור"כ סוברים בן שתים עשרה משלימים דאורייתא ורבי יוחנן סובר בת שתים עשרה בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק משלימים דאורייתא (יומא פב א)
והרמב"ן במלחמותיו (שם) כתב: וכל השנים האמורים בשמועה זו שנים שלמות הן שחל יוה"כ בשנה שלאחר זמן. ודחה דעת האומרים שלענין יוה"כ חשוב יום השלמת י"ג כגדול, מטעם דגדלות ויוה"כ באים כאחד, מדלא אמרו לענין יוה"כ י"ג שנה ויום אחד, כמו שאמרו בכולה פרקא דיוצא דופן וע"ז כתב ואל תטעה לומר כן וכו'.
ובכתובות (נ א) גרסינן אמר אביי אמרה לי אם בר תליסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת בת תריסר, ועין שם בפרש"י ותוספ' שכתבו בפרוש דחיוב הקטן והקטנה ביוה"כ היא מבת י"ב ויום אחד או בן י"ג ויום אחד, וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל בת י"ב ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הם כגדולים לכל מצות ומשלימים מן התורה, אבל אם לא הביאו שתי שערות עדין קטנים הם ומשלימים מדברי סופרים (ה' שביתת עשור פ"ב ואו"ח סי' תרטז).
ומכאן אני תמה על מרן החת"ס או"ח סי' קעב שכתב: בתינוק הנולד ביוה"כ ונעשה בר מצוה ביוה"כ פשוט דחייב מיד בכניסת היום, ונסתיע מדברי הרמב"ן במלחמות (שם) ודבריו תמוהים לע"ד שהרי הרמב"ן כתב בתחלת דבריו וכל השנים שנזכרו בשמועה זו שנים שלמות הן שחל יוה"כ בשנה שלאחר זמן וברור הוא אפוא שמ"ש אח"כ דגדלות ויוה"כ באים כאחד, הוא בדרך ואל תטעה לומר כן.
ועל כל פנים הרי הרמב"ם ומרן פסקו גם לענין יוה"כ, שאין הקטן חייב מדאורייתא עד שיהיה בן י"ג ויום אחד, ולהם ראוי לשמוע אפילו נגד הרמב"ן ומכל שכן שגם דברי הרמב"ן מסכימים לדבריהם וכמ"ש.
מהאמור נלמד ברור שיוה"כ ושבת דינם שוה לכל שאר המצות לענין זה, ואין הקטן מתחייב בהם עד שיהיה בן י"ג שנים ויום אחד ובהבאת שתי שערות אולם עומד לנגדנו מ"ש במסכת יבמות (לג א) בדין זר ששמש בשבת שנחלקו בו תנאי ר"ח אומר חייב שתים ובר קפרא אומר אין חייב אלא אחת ומוקי בגמ' פלוגתיהו באיתי שתי שערות דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי וקמפלגי באסור בת אחת ופרש"י דאיתי שתי שערות היום בשבת זו, דהשתא ליכא למימר, מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה, דהא לא חל עליו שום אסור, עד היום, דאסור זרות ושבת יחד באו אבל מביא שתי שערות בחול קדים זרות עליה ע"כ.
ולכאורה אפשר היה להבין בדברי רש"י שאם הביא שתי שערות בשבת מתחייב בכל השבת משעת כניסתו משום דגדלות ושבת באים כאחד, ברם מדברי מהר"ם והרא"ש (בסוף מ"ק) משמע שאם הביא שתי שערות בשבת מתחייב רק משעת גדלותו בסימנים אלה, וזה סותר למה שכתבנו שמונים לגדלות הקטן יג' שנים ויום אחד לפי מספר הימים ולא מעת לעת לזמן הולדתו.
וכד דאיקנא פורתא נראה דקושטא הוא שאם הביא שתי שערות ביום י"ג ויום א' מונים דוקא לימים, משום דגדלות שבזמן נמנית לימים ובעינן י"ג ויום אחד, אבל גדלות שעל ידי סימנים שבאים לאחר י"ג שנה ויום אחד מונים לשעות ומשעת הבאת הסימנים, זאת אומרת משעה שגדלו שתי שערות מתחיל להיות מתחייב במצות, וזהו דקדוק לשון הגמ' שאמר' כגון דאיתי שתי שערות ולא אמרה בסתם קטן שהגדיל בשבת.
מהאמור נקטינן למסקנא דדינא: אין הקטן חייב בענוי ואסור מלאכה ביוה"כ ובשבתות וימים טובים אלא עד שיגיע לגיל של י"ג שנים ויום אחד ובהבאת שתי שערות. וקטן שלא הביא שתי שערות בגיל של י"ג שנים ויום אחד נשאר בקטנותו לענין עונשים וחיובו במצות עד שיביא שתי שערות, וקטן שהביא שתי שערות אחר י"ג שנים ויום אחד מתחייב בכל המצות משעה שנראו בו סימני גדלות.
ב. חובת תוספת שבת ויוה"כ ויו"ט לקטן שהגדיל בו ביום.
לפי מה שהוכחנו (בסעיף א) מסוגיא דיבמות (לג א) מוכח שאין הסברא מחיבת לומר שהואיל וחייב בעיקר יוה"כ מתחייב גם בתוספת למפרע גם ביוה"כ ושבת עצמו אם הביא שתי שערות בו ביום אינו מתחייב אלא מאותה שעה ואילך ולא קודם לכן, ואדרבא הסברא נותנת להיפך שכל מי שאינו חייב מצד עצמו במצוה בזמן התחלתה פטור ממנה גם בשעת חיובו בה שהואיל ונדחה בתחלתה שוב אינו מצוה בקיומה (עי' ברא"ש סוף מס' מ"ק ובמ"ש לקמן).
ולא מצינו סברא כזו לחייב למפרע מטעם דכל שחייב במקצת חייב בכל אלא להראב"ד ז"ל שכתב: שתינוקת ששלמו לה שתים עשרה שנה מעת לעת משלמת ודוקא בתינוקת ששלמו לה שנותיה בכך, אבל בתינוק עדין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד ע"כ (ראה שטמ"ק לכתובות נ א) משמע מדבריו שתנוקת ששלמה שנותיה ביוה"כ עצמו מתענה ומשלמת כל יוה"כ מכניסתו ואפילו שהשלמת שנותיה מעת לעת לזמן לידתה מגיעה בשעה מאוחרת של יום הכפורים אבל סברא זו היא דחויה ואין לה על מה לסמוך שאין שום סברא והגיון לחלק בין קטן וקטנה בזה. אלא כשם שאין הקטן חייב עד שיהיה בן י"ג ויום אחד כך הקטנה עד שתהיה בת י"ב ויום אחד.
ואם כן הוא ביוה"כ שאין מקצת היום גורר חיוב במקצתו הראשון למפרע, אלא מתחיל חיובם מכניסת יוהכ"פ שלאחר יום בגרותם בשנת י"ב לקטנה וי"ג לקטן, מכל שכן בתוספת שהיא חלוקה מעיקר יוה"כ ושבת בענש ואזהרה שאין לחייבם בתוספת יוה"כ ושבת. לרוב הפוסקים הסוברים שתוספת שבת ויוה"כ במלאכה וענוי דאורייתא וכ"ש להרמב"ם שסובר שאין דין תוספת אמור אלא בענוי דיוה"כ (עין במ"מ ה' שביתת עשור פ"א ה"ו ולמרן באו"ח סי' רס"א ובתשו' החדשות להרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קיג) שלא חייבה התורה קטן במצוות אפילו אם הן נמשכות בזמן בגרות הקטן אלא משעה שיגיע לכלל גדלות.
ועוד ראיה מפרשת לזה, ממ"ש (סוכה כח' ב) האזרח לרבות נשים בתוספת ענוי, הרי דאי לאו רבויא דאזרח היתה האשה פטורה מתוספת אע"ג שהיא חייבת ביוה"כ, ומזה מוכח בפשיטות שקטן שהגדיל ונעשה בן י"ג שנה ויום אחד ביוה"כ אינו חייב בתוספת יוה"כ אעפ"י שהתוספת הוא התחלת העיקר, וכן פסקו החת"ס (או"ח סי' קעב) ובמנחת חנוך (מצוה שיג') לפטור מתוספת יוה"כ קטן שהגדיל ביוה"כ, אולם עדין אני מוצא מקום להסתפק ולצדד בחיובא, שהרי עיקר דין תוספת יוה"כ למדנו לר"ש משביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות לאסור חריש של ערב שביעית וקציר של מוצ"ש ומזה למדנו לכל אסורים של שביתה, ולר"י נפקא ליה מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על הקדש, ביציאתו מנין תלמוד לומר מערב עד ערב, תשבתו שבתכם כל מקום שיש בו שבות מוסיפים מחול על הקדש (ראש השנה ט, ויומא פא ב)
ודרשה דרבי ישמעאל היא עיקר להלכה כדמוכח מדברי הרמב"ם (ה' שביתת עשור שם) והואיל ותוספת יוה"כ נפקא מקרא דחיוב יוה"כ עצמו, דרשינן סמוכים לומר כל שישנו בעשירי ישנו בתשיעי דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישיה או משום דלחומרא מקשינן (עי' פסחים מג: ד"ה סד"א ויבמות ד. תד"ה לא. ושבועות כ' ד"ה נשים) וקטן שהגדיל ביוה"כ שישנו בחובת עשירי ישנו גם בתשעי.
ברם כד דאיקנא פורתא נראה שלא נאמר היקש דכל שישנו אלא דוקא בגוף שהוא בר חיובא אלא שהוא פטור מצד מ"ע שהז"ג ולזה אתי היקשא זה ומפיק מכלל דמ"ע שהז"ג משא"כ בקטן שהגדיל ביוה"כ אין לומר כל שישנו בעשירי ישנו בתשיעי הואיל ומה שחייב בעשירי הוא מסיבת חדוש גדלותו שלא היה בתשיעי. ברם בירושלמי (פאה ד' ד') משמע דאף בכי האי גונא דרשינן כל שישנו, דגרסינן התם עלה דמתני' נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ורבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור, ובגמ' שם מ"ט דרבנן כתיב ושכחת עומר בשדה זו שכחת קמה את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרים, את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עומרים ע"כ. ור"י דמחייב בשכחה היינו משום דלא דריש בשדה זו שכחת קמה (עי' פי' מוהר"י בן מלכי צדק פאה שם). מזה מוכח דלכו"ע דרשינן כל שישנו אפילו בגר שהתגייר שהוא דומה לקטן שנולד (יבמות מח ב) ואף אנו נאמר לגבי קטן שהגדיל הואיל וישנו בעשירי ישנו בתשיעי, אולם אחר ההתבוננות נראה לקיים סברתנו הקודמת שלא דרשינן כל שישנו בכל מקום שהחיוב והפטור תלוי בהתחדשות פעולה נוספת או שנוי שבגוף ובטעמיהו דרבנן לפי הירושלמי הכי קאמר כל זריעה שהתחיבה בשכחת קמה התחייבה בשכחת עומר וכל שנפטרה הזריעה משעת קצירתה שוב אינה מתחייבת בכל חובות הקשורות עם פעולת הקצירה שהיא נמשכת עד המרוח. וכן אמרו בספרי: ובקצרכם קציר ארצכם מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור, ועוד אמרו גבי שכחה ובקצרכם פרט לכשקצרוה נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור ע"כ. וכך מתפרשים גם דברי הירושלמי לע"ד (עי' בפירוש הר"ש פאה שם) ודבר זה למדתי מפירוש הרמב"ם שכתב ודעת החכמים שכל זרע שלא נתחייב בחיוב קמה והם לקט ופאה לא יתחייב ג"כ בחובת העומר והיא השכחה ע"כ, הרי שהרמב"ם פרש היקש דכל שישנו על הזרע ולא על הגר עצמו, והיינו ודאי מטעם שכתבנו דאין לומר כל שישנו בכל מקום שסיבת ההבדל בין חיובי גברא תלוי בסבת חדוש פעולה או שנוי הגוף.
תבנא לדיננא, קטן שהגדיל ביוה"כ פטור מתוספת של ערב יוה"כ שאין הקטן חייב בכל המצות אפילו בשבת ויוה"כ שהם מצוה יומית אלא משעה שיגיע לגיל י"ג שנים ויום אחד, ואין לחייבו מטעם דכל שישנו בעשירי ישנו בתשיעי הואיל וחיובו בעשירי היא מסבה מחודשת של בגרותו.
ג. חיוב הנשים בתוספת שבת יו"ט ויוה"כ:
לפי מה שכתבנו בסעיף הקודם, מתברר לחייב נשים בתוספת יוה"כ מטעם דכל שישנו בעשירי ישנו גם בתוספת תשיעי לעשירי. ומה שהוצרכו בגמ' לרבות נשים בתוספת יוה"כ מקרא דהאזרח, היינו משום שחלק הכתוב תוספת מעיקר יוה"כ בענש ואזהרה והו"א לחלק ולומר שאין דורשים בו כל שישנו (ראה סוכה כ"ח ב) ומה שיש להסתפק הוא בתוספת שבת ויו"ט אם נשים חייבות בו.
והנה התוס' (כתובות מז. ד"ה דמסר) כתבו דנשים חייבות בתוספת יו"ט דתוספת דאורייתא, ולא מצאתי מקור מפורש לדין זה, ואדרבה לפי הכלל שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות היה הדין נותן לפטרם מתוספת.
ולא עוד אלא שגם ביוה"כ ויום טוב היה נראה לפטרם לגמרי מעשה דועניתם ומקרא קודש יהיה לכם הנאמר בכל יו"ט, משום דהוו מצות עשה שהזמן גרמא. ולברר זה צריכים אנו לדון בעיקר דין מצו"ע שהז"ג נשים פטורות אם נאמר כלל זה גם במצות עשה שנאמר בהם ענש או לאו.
והנה לגבי יוה"כ ודאי שנשים חייבות אעשה דענוי משום שנאמר בו ענש כרת, ונכנס עשה זה בגדר של עונשין, שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכמו שכתבו התוס' (מגילה ד"כ ד"ה דכתיב) דאי לאו מעוט דאותו דכתיב גבי מילה הו"א לחייב נשים במילת הבן משום שהיא מצות עשה שיש בה כרת לנמול עצמו.
ומנה נלמוד בק"ו ליוה"כ דכתיב ביה כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, וכן אמרו בפירוש בגמ' יוה"כ מדרב יהודה אמר רב נפקא, לא נצרכה אלא לתוספת ענוי סד"א הואיל ומעט רחמנא מענש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל (סוכה כ"ח ב).
הא למדת דנשים ביוה"כ גופא חייבות אעשה דענוי משום דהוא עשה שיש בה עונש כרת ומדין זה חייבות גם בתוספת מטעם דכל שישנו, ולא הוצרך הכתוב לרבות אלא משום דמעט תוספת מענש ואזהרה, ובשבת נמי נשים חייבות אף בתוספת מהקש דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכל שישנו בזכירה ישנו בשמירה והקש זה מהני לחייב הנשים בכל מצות השבת וכמ"ש ר"ן (פ' כל כתבי דקי"ז ב) שכל מעשה שבת איש ואשה שוין דילפינן מזכור ושמור, (ועי' בפרי מגדים סי' תר"ח ס"ק א') אבל בתוספת יום טוב לא מצאנו עדיין טעם לחייב בו אף הנשים.
והכתב סופר (או"ח סי' נ"ו) נסתפק אם נשים חייבות בתוספת ותמה עמ"ש התוס' בכתובות לחייב נשים גם בתוספת שבת ויו"ט דמנ"ל דין זה, ומסיק דהתוס' לשיטת הסוברים דתוספת שבת ויו"ט הוי דאורייתא.
אבל עדין צריכים אנו לברר אם נשים חייבות ביו"ט עצמו אעשה שבו, והנה במס' קדושין (ל"ד) גרסינן איזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבידה ושלוח הקן, והתוס' (ד"ה מעקה) הקשו דכל מצות אלה הן מצות עשה שיש בהם לאו ואיך תהיינה נשים פטורות מהן אפילו אם היו מ"ע שהז"ג, ותרצו: ואומר ר"י דבכולהו משכחת עשה בלא לאו וכו' ויש מפרשים דמכל מקום איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי הוה אמינא דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא כמו כן יהיו פטורות מן הלאוין דאיכא למימר דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבוא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה עכ"ל.
ומדבריהם נלמוד בכל מצו"ע שהז"ג שיש בו לאו ואי אפשר העשה בלא הלאו, נשים חייבות אפילו אעשה שבו דאלים הלאו שבו ליפות כחו של העשה, ולחייב בו גם את הנשים לדעת ר"י.
ולדעת הי"מ אין הנשים חייבות במ"ע שהז"ג על העשה שבו אפילו אם יש בהם לאו, ומעתה ביום טוב שיש בו עשה דמקרא קודש יהיה לכם ולא תעשה כל מלאכה ואי אפשר לקיים העשה בלא הלאו דאין מקרא קדש בעשית מלאכה. לדעת ר"י חייבות אף על העשה ולדעת הי"מ פטורות מעשה שבו.
ולהלכה קי"ל כדעת ר"י שהרי התוס' שם דחו דעת הי"מ בראיה מכרעת ואחרי שבררנו שנשים חייבות אעשה דמקרא קודש יש לומר כל שישנו בעשה דמקרא קדש ישנו גם בתוספת שלו. דכל מצות תוספת נלמד מקרא מערב עד ערב תשבתו שבתכם כל שיש בו שבות מוסיפים בו מחול על הקדש. והואיל והנשים ישנם בעשה דמקרא קדש שהוא עשה דשביתה ישנם גם בעשה דתשבתו שבתכם דכל שבות שחייבות הנשים חייבות גם בתוספתו דהוקשו שבת ויוה"כ ויו"ט אהדדי לענין תוספת, וראיתי (בשעה"מ ה' עכו"ם פי"ב ה"ג) דהביא מ"ש בגופי הלכות לפטור נשים ממ"ע שהז"ג אע"ג דאית בהם ענש כרת או לאו, ונסתיע ממ"ש התוס' (קדושין כ"ט ד"ה אותו) וא"ת למה לי קרא תיפוק ליה שמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות, וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא ע"כ, ואם איתא דמ"ע שיש בה ענש אע"פ שהיא מ"ע שהז"ג נשים פטורות אין מקום לקושיתם ועל פי הנחתו זאת הקשה ממ"ש בסוכה (כ"ח ב) האזרח לרבות הנשים בתוספת יוה"כ ואמאי לא מוקי קרא ביוה"כ גופיה לחייב הנשים בעשה וכן הקשה השעה"מ לדעת הי"מ שבתוס' דקידושין (לד. ד"ה מעקה).
ולע"ד כבר כתבנו שהתוס' במגילה (כ א ד"ה דכתיב) תרצו דמילה לפי שהיא מצוה שיש בה כרת היה ראוי לחייב הנשים אם לא דמעטם קרא, וסברה זו היא אלימתא ונכונה ולא נחלקו עליה בתוס' קידושין אלא משום שהכרת היא על הנמול ולא על ההורים החיבים במילתו אבל ביום הכפורים דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה שעונש הכרת הוא על מבטל מצות ענוי, הדר דינא שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה וממילא נדחתה תמיהת גופי הלכות והשעה"מ מסו' דסוכה, דביוה"כ חייבות הנשים אף אעשה משום עונש שבו, ומוכרחים לפרש רבויא דהאזרח לתוספת.
וביו"ט קי"ל כדעת ר"י דנשים חייבות בעשה דמקרא קדש שהלאו שבו אלים לעשות העשה כמותו ולחייב בו את הנשים.
וכיון שחייבות הנשים בעשה דמקרא קדש נעשה עשה דיו"ט דומה בכל ליוה"כ וכמו שחייבות הנשים בתוספת יוה"כ ושבת חייבות גם בתוספת יום טוב מרבויא דתשבתו שבתכם. כל שיש בו שבות מוסיפים מחול על הקדש וכל שחייב בשבות חייב גם בתשבתו שבתכם ומכאן למדו התוס' (כתובות מז א) לחייב הנשים בתוספת יום טוב מהאמור נלמד שנשים חייבות בתוספת שבת יוה"כ ויו"ט דהוקשו כולם אהדדי ממקרא שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.
ד. נשים וקטנים במצות אכילה בעיוה"כ:
לפי מה שהוכחנו בדברינו לעיל (סעיף ב') יוצא שקטן שהגדיל ביוה"כ פטור ממצות סעודת ערב יוה"כ שאי אפשר להקיש ולומר כל שישנו בעשירי ישנו בתשיעי הואיל ואין הקטן חייב בעשירי אלא משום דבר שנתחדש בו שהגדיל אבל לגבי נשים נראה ודאי שהן חייבות מטעם דכל שישנו בעשירי ישנו בתשיעי, ודוקא לענין תוספת הוא שאצטריך קרא לרבינהו דכיון שאינו שוה בחיובו לעשירי בענוי ובאסור מלאכה וחלוק בענש ואזהרה אין להקישם ולומר כל שישנו בתשיעי ישנו בעשירי שהרי הכתוב חלקם בענין עונשיהם אבל באכילת תשיעי מצינן לדרוש כל שישנו בעשירי ישנו באכילת תשיעי.
ועוד יש להוסיף טעמא לחיוב הנשים במצות תשיעי ממ"ש הגרעק"א (סי' ט"ו) דכיון דאפקיה קרא למצות תשיעי בלשון ענוי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב לומר שכל האוכל בעיוה"כ כאלו התענה תשיעי ועשירי מזה יוצא דכל שמחוייב בתענית עשירי מחוייב באכילת תשיעי ואעפ"י שהגרעק"א ז"ל לא החליט בדבר מכל מקום סברתו נראית נכונה ואלימתא.
ובמנחת חנוך (סי' שיג) כתב כן משם ספר פלאי ותמה עליו דאשתמטיתיה סוג' דסוכה דאצטריך קרא דהאזרח לרבות נשים בתוספת ענוי ולפי מה שכתבנו אין כאן תימא משום שלענין תוספת שחלוק בענש ואזהרה אין לומר בו כל שישנו בעשירי ישנו בתוספת, ובל"ז לפמ"ש הגרעק"א ללמוד מדאפקיה רחמנא בלשון ענוי, שפיר הוצרך קרא דהאזרח לרבות תוספת יוה"כ שבו אין שייכות לומר הואיל דאפקיה קרא בלשון ענוי.
ומרן הגאון בשדי חמד (מערכת יוה"כ סי' א') איתי לן דברי מרן הגאון אד"ר ז"ל לפשוט ספקו של הגרעק"א ממ"ש בירושלמי (ספ"ב דתענית ופ"ק דמגילה ה"ד) רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא אין אתת איתתא משאלכן אימרין לה בכל מתענין חוץ משבת ויום טוב וראש חדש וחול המועד וחנוכה ופורים ע"כ. ומדלא נזכר גם ערב יוה"כ מוכח דאין הנשים חייבות באכילת ערב יוה"כ. ולע"ד לא מצאתי ראיה מכרעת ממאמר זה. דר"י בר אחא לא בא להורות על הימים שאסור בהם להתענות אלא כל עיקר הוראתו היתה לומר בכל מתענים, זאת אומרת שבטלה מגילה תענית ובטלו כל ימים טובים שבה ולא נשארו אלא אלה החגים הכתובים בתורה שבתות ויו"ט ר"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. אבל ערב יוה"כ שאינו בכלל יו"ט אלא שמצוה בו לאכול לא היה צריך להזכירו הואיל ואינו מענין מגילת תענית. ועוד שמצות אכילה שבו נלמדת מקרא דועניתם משא"כ בשבתות וחוה"מ ור"ח וכ"ש חנוכה ופורים שלא נזכר בהם מן הכתוב מצות אכילה ולכן הוצרך להזכירם ועיוה"כ לא הזכיר לפי שהוא דבר ידוע מדרשת הכתוב דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, ולהלכה העלה מהרי"ל ז"ל וכן מסיק בכתב סופר סי' קי"ב לחייב הנשים במצות אכילת תשיעי מתרי טעמי:
א. דדרשינן כל שישנו בענוי ישנו גם במצות אכילת תשיעי, שהוציאה הכתוב בלשון ענוי.
ב. לפי מ"ש הכלבו והטור בטעם מצות אכילה בתשיעי כדי שיוכל להתענות בעשירי וטעם זה מחייב גם את הנשים והקטנים במצוה שגם הן צריכות כח ויכלת להתענות ביוה"כ, וכן ראוי להורות.
ה. קטן שהגדיל במוצאי יוה"כ.
במנחת חנוך סי' שי"ג הסתפק בקטן שהגדיל במוצאי יוה"כ אם מתחייב בתוספת מקודש על החול שבמוצאי יוה"כ כמו שמתחייב בכל שאר המצות או שנאמר דשניא מצות תוספת יוה"כ שלא חייבה התורה אלא למחוייב בעיקר וקטן זה שפטור בגוף יוה"כ מדאורייתא פטור גם בתוספת דידיה, והוא הדין בכל מוצאי שבת ויו"ט ואסיק למילתיה בצ"ע.
ולע"ד נראה שדין זה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל: דהנה הרא"ש ז"ל כתב (מ"ק פ"ג סי' צו'): כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד נ"ל דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' אינו מונה מיום הקבורה אלא מיום שנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל אחר הרגל ומונה ז' ול' וכו' ואעפ"י שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קא גרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטר עולמית, הא ליתא, דאין דחוי אצל מצות וכו' וה"נ אמר ביבמות כגון דאיתי שתי שערות בשבת אתא ליה זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דבין השמשות דשבת קטן היה ולא מחייב אשבת לא אמרינן הואיל ואדחי בין השמשות אדחי כוליה יומא מאסורא דהאי שבת.
והרא"ש חלק עליו וכתב: תופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם ודמיא להא דאמרינן (פסחים צ"ג) גר שנתגייר וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים וכו' ומה שהביא ראיה מאין דחוי אצל מצות אין ראיה לפי שיש חלוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי וכו' כי האדם הוא המחוייב לעשות המצוה ואם נדחית ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה וכו', אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומים לעולם אפילו לכשיראה לעשותו כיון דבשעת חיוב נפטר ממנו וכו' ומה שהביא ראיה מאיתי שתי שערות בשבת אינה ראיה דאין סוף שבת תשלומים לתחלתו וכו' כי סוף שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת ע"כ.
כמחלוקתם בדין אבלות נחלקו גם בדין הבדלה במי שהיה אונן במוצאי שבת, שמהר"ם סובר לחייב את האבל בהבדלה משעה שפסקה אנינותו, מטעם דאין דחוי אצל מצות והרא"ש סובר לפוטרו הואיל ובשעה שחלה עליו חובת הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מחיב. ודמיא לדין חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני (הרא"ש פ' מי שמת).
ומדבריהם למדנו שכל מצוה שנמשכת פעולתה בזמן כגון אבלות שבעה או שלשים או כל מצוה שיש לה תשלומים בזמן לקיומה כגון הבדלה שזמנה הוא כל השבת וכמ"ש (פסחים קז ב) מי שלא הבדיל במוצ"ש הולך ומבדיל כל השבת כולה. בשני סוגי מצוה אלה מהר"ם סובר אין דחוי אצל מצות והילכך באבל מונה ז' ול' מיום גדלותו ובהבדלה מבדיל משגדל וכן בשבת משעה שגדל מתחיל להתחייב בכל אסורי מלאכה שבו. והרא"ש פוטר בשניהם אבל במצוה זמנית שאינה המשכית אלא שאסורה וקיומה חוזר ונשנה במשך זמן ידוע. כגון שבת שכל שעה ושעה וכל מלאכה ומלאכה שבו אסור בפני עצמו, לדברי הכל אין בה דחוי וקטן שהגדיל בשבת מתחייב בשמירתו משעת גדלותו.
ובתפארת שמואל הקשה על דברי הרא"ש במ"ש שאם היה האדם דחוי בשעת המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומים וכתב: ותימה מאי שנא בהגדיל תוך חג הסוכות דחייב? גם בענין הבדלה נחלקו ר"מ ור"י בענין דחוי היכא שמת לו מת בשבת ע"כ.
ודבריו נפלאו ממני, שהרי ז' ימי סוכות דומים לשבת שהיא מצוה ארוכה שכל יום ויום חייב בה ובכל שעה שפוגע במצוה זו בגדולתו מתחייב בה, ולא אצטריך קרא לרבות קטן וגר אלא לרבי אליעזר שסובר דבעינן סוכה לשבעת ימים אבל רבנן דסברי עושין סוכה בחולו של מועד לא צריך קרא לרבינהו (ראה סוכה כז ב) ובהבדלה סובר הרא"ש לפטור את מי שהיה אונן בליל מוצ"ש משום שזמן חיובו הוא במוצ"ש וכל השבת אינה אלא תשלומים וכל שלא התחייב במצוה בשעת חיובה לא יתחיב בתשלומיה.
ובהכרעת מחלוקתם דמהר"ם והרא"ש, הטו"ז (יו"ד סי' שצ"ו סק"ב) כתב כי תלמוד ערוך הוא נגד פסק מהר"מ והרא"ש מהא דגרסינן לא היו קוברים אותן (הרוגי בית דין) בקברות אבותם, ולא היו מתאבלים עליהם אלא אוננים ובנמוק דין זה אמר רב אשי אבלות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזו צערא דקברא פורתא, והואיל ואדחו אדחו (סנהדרין מז ב) ומזה דן הטו"ז ק"ו ואמר ומה כאן (בהרוגי בי"ד) דאחר סתימת הגולל לא היה שום אבלות בעולם והיה מן הראוי דאחר שיהיה קצת בקבר ויכופר אז יתחיל האבלות כדרך שמתחיל בשאר המתים אפי"ה אמרינן הואיל ואידחי בשעה שמתחלת האבלות לשאר העולם לא יתאבלו עליו אח"כ, ק"ו כאן שהי' אבילות בעולם והמתאבל לא חל עליו החיוב פשיטא הואיל ואדחי בשעת החיוב אדחי לעולם, א"כ מבואר דלא כמהר"ם שחייב לקטן שהגדיל וגם דלא כהרא"ש דאילו להרא"ש הפטור הוא משום דהוה תשלומים, ומתוך כך מסיק אלא דבר ברור הוא דהפטור לאו משום דלא שייך ביה תשלומין, אלא משום שחכמים הטילו אבילות משעת סתימת הגולל ומן אותה שעה הוא מתאבל והולך כפי דינו, אבל כל שנפטר בשעת עיקר המרירות דהיינו אחר סתימת הגולל אין עליו שום חיוב אח"כ ומשום הכי הרוגי בי"ד וכן קטן שהגדיל פטורים לגמרי עכת"ד, עי"ש.
ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו ולדעתי בדין הרוגי מלכות לא נחלקו הרא"ש ומהר"ם רבו משום שבהם לא חלה מצוה מעיקרא ואין לה מקום לחול שוב: שהרי מצות אבילות חלה בשעת סתימת הגולל שהיא שעת היאוש והרוגי בית דין כיון שלא היו ראויים להתאבל עליהם באותה שעה נדחתה המצוה מעיקרא, ומה שאח"כ חזרו להיות ראויים להתאבל עליהם אין חזרתם זו מחייבת את האבלים. אבל גבי קטן שבשעת חלות האבלות היו ראויים להתאבל עליהם אלא שהמתאבל היה פטור משום קטנותו הוא שנחלקו וסובר הרא"ש שגברא שנדחה ממצוה כזו אינו מתחייב עליה לעולם ואין ראיה לסתור מסוגיא זו לא לדעת מהר"מ ולא לדעת הרא"ש ועין בנקודות הכסף (שם).
ולהלכה פסק מרן ז"ל: קטן שמת אביו ואמו ואפילו הגדיל תוך שבעה, בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו (יור"ד סי' שצ"ו סעיף ג') ובדין תפלה והבדלה פסק מי שמת לו מת בשבת יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה ולא יתפלל בבקר קודם קבורה ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית אם לא עבר זמנה אבל תפלת הערב לא יתפלל שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חיב להתפלל ולענין הבדלה יבדיל אחר שיקבר המת ע"כ (שם סי' שמ"א סעי' ב') והטו"ז (שם) כתב בשם הב"ח דמרן פסק בדין אבילות כהרא"ש ובדין תפלה והבדלה כמהר"מ סותר את עצמו דטעם אחד לשתי הפלוגתות עי"ש.
ולע"ד נראה שלכל הדעות הפטור בעיקר המצוה אינו חייב בתשלומיה שאם אין חובה מעיקרא תשלומים מנין? ובזה לא יפול מחלוקת, אבל מחלוקתם באבילות היא שלדעת מהר"מ סובר שאבילות ז' ול' זמנם נמשך וכל שמוצא מקום לחול חלה ומתחייב בה ומדמה אבלות לשבת שמתחילה מבערב ונמשכת עד הערב, והלכך קטן שהגדיל חייב להשלים ז' ול' משעת גדולתו.
אבל הרא"ש חולק ואומר הא דיושבין על שמועה קרובה ז' ול' אינה המשך זמן המצוה אלא תשלום לאבלות שהיה לו לעשות אחר הקבורה שתקנו חכמים שיש לו תשלומים כל שלשים יום, והיכא דידע ולא נתחייב לא שייך ביה תשלומים, ודומה לזה הוא מחלוקתם בהבדלה, שמהר"מ סובר דכל השבת כולו הוא זמן הבדלה אלא שמתחיל ממוצאי שבת הילכך מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל כל השבת ודומה לתפלה שלכל הדעות אם לא עבר זמנה מתפלל, אבל הרא"ש סובר שזמן ההבדלה אינו המשך לקיומה אלא הוא זמן תשלומים שאם לא היה לו או שנאנס ולא הבדיל במוצאי שבת, משלמים את חובת כל השבת כולה ולכן אין האונן חייב שאם אין חובה עיקרית ממילא אין לה תשלומים.
ומרן ז"ל בדיני אבלות פסק כהרא"ש שאבלות שמועה קרובה היא מדין תשלומים למה שהיה חייב לעשות אם ידע בשעתו והלכך קטן שהגדיל בתוך ימי שבעה פטור מתשלומים.
ולענין תפלה פסק שמתפלל כל שלא עבר זמנה, דכל תוך הזמן חייב בה מעיקר החובה, ולא מדין תשלומים ולענין הבדלה סובר מרן שזמן ההבדלה בחול אינו תשלומים אלא זמן המשכי לקיומה וכן דייק בדבריו וכתב שכח ולא הבדיל מבדיל עד סוף יום ג' (או"ח סי' רצ"ט) ולא כתב שלא היה לו זמן או שאירעו אונס אחר כמ"ש הרא"ש וכמ"ש הוא עצמו בדין תשלומי תפלה טעה או נאנס ולא התפלל, ומזה מוכח שסובר כדעת מהר"ם שזמן מצות הבדלה הוא עד יום ג' ולכן פסק יבדיל אחר שיקבר המת, כדין תפלה בזמנה.
ומעתה אחרי שבררנו עיקר הלכה זו נשוב לנדון דידן והנה ברור מאד שתוספת שבת יוה"כ ויו"ט ביציאתו היא דומה לעיקר השבת שכל שעה ושעה שבה היא אסורה במלאכה ונענשים עליה וכמו כן גם מי שחלל שבת במלאכה בשעת תוספת שבת, נקרא עובר על מצות השביתה בתוספת שבת והוא הדין ליו"ט ויוה"כ ולפי מה שבררנו לדברי הכל חייב הקטן בכל המצות שפוגע בהם משהגדיל אעפ"י שלא היה חייב בהם בשעת התחלת חלות המצוה, ואין קטן שהגדיל פטור אלא מתשלומי המצוה, אבל לא מחלק המצוה בזמנה, והלכך קטן שהגדיל במוצאי יוה"כ חייב בתוספת שאין התוספת קשור אל העיקר אבל הוא המשך המשלים את העיקר אעפ"י שהוא נבדל ממנו בענש ואזהרה, עכ"פ הוא המשך מצוה. שו"ר למרן החת"ס שכתב לפטור קטן מתוספת יוה"כ ביציאתו משום דמי שלא חייב לנהג קדושה ביוה"כ אין לו שייכות בתוספת שאין תוספת בלא עיקר, ולע"ד נראה עיקר כמו שכתבנו דקטן שהגדיל במוצאי יוה"כ חייב בתוספת משום דמשעה שהגדיל חייב בכל המצוות שהוא פוגע בהם אפילו אם הם חלק המשכי ממצות היום שעבר. אכן אין שאלה זו הלכה למעשה דלהלכה לא נפקא לן מידי שהרי קטן זה חייב ביוה"כ גופא מדרבנן ונמשך חיובו גם על התוספת על כל פנים מדרבנן, וכתבתי זה רק לברור ההלכה.