סימן כב
(לאה"ע סי' ט')
- אשה שנתגרשה משני בעליה -
ב"ה טבת תרצ"ו
ברכות ממרומים ואורך ימים דשנים ורעננים,
לכבוד הרב הגאון איש חמודות כמוהר"ר ר' יוסף שפירא יצ"ו,
לפנים רב בעיר וויניצא וכעת חונה כבוד פה ת"א.
אדוני רב רחומאי!
נתכבדתי ביקרתו מיום ה' דחנוכה דנא, והתבשמתי בדבריו היקרים ונעימים, והנני להשיב מאהבה לפי קוצר השגתי.
בריש מילין העיר מעכ"ת במ"ש: הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה וכו' משום תקנת עגונות דאפילו לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ובדין הוא דאפילו תורף נמי לכתוב וזמנין דהוה ליה קטטה בהדה ורתח עלה וזריק ליה ניהליה ומעגן ומותיב לה, ופרש"י ומותיב לה כשהיא מגורשת (גיטין כ"ו), ומעכ"ת העיר שדברי רש"י נראים כמיותרים. בתחלה סבר לומר שגם במקום שהיא מגורשת מן הדין שייך עגון, כיון שהיא נאסרה לכהן, וקשה למצוא זווג שני, וחזר בו משום דלישנא דעגון אינו אלא כשאינה יכולה להנשא לאחר; אבל גרושה אינה נקראת עגונה. ולכן אסיק כי רש"י ז"ל לשיטתו אזיל, דסובר שגם בנתגרשה תרי זימני לא תנשא לאחר, דהוחזקה להיות מזלה רע שלא תתמיד להיות נשואה עכת"ד.
ולע"ד נראה דיפה כתב דאין אשה גרושה נקראת עגונה אבל מ"ש לפרש דרש"י אזיל לשיטתיה. אינו מחוור בעיני, דלא מסתבר לומר שאיכפלו תנאי למנוע דבר שהוא מותר מן הדין משום חשש מעוט נשים שנשאו אחרי גירושיהן והלא קי"ל דרוב נשים בתולות נשואות (כתובות ט"ז). ועוד מה נענה לסברת רוב הפוסקים, שאשה שנתגרשה שתי פעמים מותרת להנשא לשלישי, ולכן נראה לע"ד דכוונת הגמ' היא לומר: דזימנין דרתח וזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה. או אפילו מחוץ לארבע אמותיה והוא סבר שהגיע לידה ואזיל ליה ונמצא שהוא מעגן ויתיב לה, וזו היא כוונת רש"י באומרו כשהוא מגרשה, כלומר כשהיא מגורשת לפי דעתו של בעלה.
ובהאי ענינא הביא מעכ"ת לתרץ קושית מר ואהלות על סברת רש"י, מקרא דכתיב לא ישוב בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, מכלל דאחר שאינו בעלה הראשון מותר לו לקחתה אעפ"י שהתגרשה פעמים. ומעכ"ת תירץ דלפי טעם החנוך דאסור זה דלא ישוב בעלה הראשון לשוב לקחתה הוא משום שלא יחליפו נשותיהם, יש לומר דהתורה רבוותא קאמרה, דלא מבעיא אחר, שודאי אסור לקחתה, משום דאינו יכול לדעת סיבת הגירושין אלא אפילו בעלה הראשון שידע סבת הגירושין, שאינו מפני רוע מזלה אסור לקחתה משום דתועבה היא.
ולע"ד נראה שקושית המור ואהלות מעיקרא ליתא, שהרי גם בקטלנית אינה אסורה ככל חייבי לאוין שאע"ג שקידושין תופסין בה, כופין אותו להוציא, אבל בקטלנית פסקו הרמב"ם ומרן בשו"ע שאם נשאת לא תצא ואפילו אם נתקדשה ולא נשאת נמי לא תצא. ואפילו להרא"ש דסבר דכופין להוציא משום דחמירא סכנתא, מסתברא לומר: שאין זה אלא בקטלנית; אבל בגרושה שתי פעמים, דאין חשש סכנה כמו בקטלנית דמעין גורם, ודאי שאין כופין אותו להוציא; אלא דלכתחילה אומרים לו שלא ישאנה. מה שאין כן בבעלה הראשון אחרי שנשאת לשני כופין אותו להוציא כדין גרושה לכהן (אה"ע סי' ו') ויבמה שנשאת לזר (שם סי' קנ"ט סעיף ב') ולפי"ז יוצא שגם לרש"י דסובר שבנתגרשה פעמים אינו ראוי לישאנה, בכל זאת אסור דלא יוכל בעלה הראשון שנאמר בתורה הוא דוקא לבעלה הראשון אבל אחר אינו באסור לאו זה.
אסיפא דמגילתא הקשה ע"ד בעהט"ו דכתב ללמוד אסור קטלנית מדכתיב או כי ימות האיש האחרון, שמע מינה שנשאת לשני ומת לא תנשא שוב דהכתוב קראו אחרון, ומעכ"ת הרבה להוכיח דאחרון נאמר גם על המאוחר בזמן אעפ"י שאינו אחרון מוחלט, ודבריו נכונים מאד. אבל דברי בעהט"ו הם רמז ודרוש יפה למצוא אסמכתא לדין קטלנית מן התורה ואין מקשין על הדרש.
והנני בכל רגשי הוקרה וחבה ובכבוד רב ידידו נאמנו.