|
ט סיון תשי״א
לכבוד הרה״ג כמוהר״ר וכו׳
ר׳ אליעזר וולדינברג שליט״א
חבר הרבנות הראשית למחוז ת״א-יפו
שלום וברכה בחבה נעימה,
בתשובתי על ציורים בבית הכנסת בקירותיו או בפרוכיות של היכל הקדש, ושהיא אצלי בכתובים*, תמהתי על שתי תשובות מרן ז״ל (אבקת רוכל סי׳ סג ו־סו) שנראות כסותרות, ומעכ״ת יצ״ו חשף זרועו ליישב שתי תשובות אלה וכתב*:
השאלה הראשונה טעם איסורא מארבעה טעמים:
א, שהצורה בולטת.
כ. משום שרצו לציירם ולא שכבר מצויירות.
ג. מפני שהיא צורת אריה.
ד. מפני שהיא בהיכל כנגד המתפללים.
אפריון נמטיה למעכ״ת רב חביבאי יצ״ו על יגיעתו המרובה ליישב תמיהה זאת, וזאת היא חובתנו לתרץ דברי רבותינו הראשונים, שכל תמיהתנו על דבריהם אינן אלא מקוצר השגתנו הדלה לרדת לעומק דבריהם שהם אמת ודבריהם אמת, לכן חזרתי על המקרא ועיינתי שוב בהן, אולם לצערי הרב לא התישבה דעתי העניה בתרוציו מטעמים שאבאר:
תשובת מרן ז״ל (באבקת רוכל סי׳ סג) היא אמנם על צורה בולטת: אבן מצויירת בצורת אריה, ועל זה השיב בראשונה שאם אמנם מדברי הרמב״ם שצורות שאינן צורת אדם מותרות אפילו אם הן בולטות, אבל הר״ן הכריע לאסור כל צורות בולטות אפילו אם אינן צורת אדם, ובזה נפתרה עיקר שאלתו על צורת אריה, אולם כדי שלא נבוא לידי טעות להתיר גם כשאינן בולטות, הביא דברי רבינו אליקים שצוה להסיר כל צורות אריה ונחשים שציירו בביהכ״נ.
| הא למדת שאיסור זה הוא גם בכל הצורות שהן מצויירות כבר, כמ״ש להסיר צורות אריות ונחשים, אעפ״י שאינן בולטות, שכן כתב שציירו, ומושג ציור כפשוטו היינו צורה שאינה בולטת אלא מצויירת, ומדכתב בבית הכנסת, מוכח בפירוש שהוא בקירות בית הכנסת ולא דוקא בהיכל, וכתב מרן ודברי רבינו אליקים עיקר שעשה מעשה וצוה להסיר וכו׳.וכן יש להוכיח מדברי הגהות אשירי שהביאו דברי רבינו אליקים ולא חשו להביא דברי רבינו אפרים, דבריו אלה ברור מללו שדעת מרן היא לאסור כל ציורים אפילו אריות ונחשים, שאינן בולטות ושהן עשויות כבר, ואפילו אם אינן כנגד המתפללים.אולם כדרך כל הפוסקים שרוצים לבסס תשובותיהם לדברי הכל, צדד מרן ז״ל לומר שגם רבינו אפרים מסכים לאסור בנדון זה, ולהוציא מידי טעות לפסוק כרבינו אפרים להתיר בכל הצורות חוץ מאריה כשהן מצויירות כבר, או שהן בצדדי בית הכנסת, הוסיף וכתב: ״ועוד יש לומר דאפילו הרמב״ם נראה לו לאסור, דע״כ לא שרי הרמב״ם (צורות שאר חיות חוץ מאדם אפילו אם הן בולטות) אלא בצורות שבבתים, אבל בבית הכנסת, אפשר דמודה דאסור משום חשדא, ואע״ג דרבים נינהו, נראה דלא חש לההוא תירוצא מדלא חילק בין רבים ליחיד, וגם הרי״ף והרא״ש לא חלקו בכך בפסקי הלכותיהם. ואפילו מי שרצה לומר דרבים שאני, מודו דמכוער הדבר, כמ״ש רבינו ירוחם ז״ל״. |
| * ראה בתשובה הקודמת, תשובה כ״א. |
* תשובת הרב וולדינברג לרב עזיאל זצ״ל – בישוב הסתירה בין שתי התשובות שב״אבקת רוכל״ – הודפסה בספרו ״ציץ אליעזר״ חלק שלישי סימן כד.
מכאן יוצא שדעת מרן היא לאסור כל ציורים בבית הכנסת, שהרי בטעם של חשדא, אין לחלק בין בולט ושוקע, ולא בין רוצים לעשות לעשויים כבר, ואף לא בין ההיכל לשאר כתלי בית הכנסת, שהרי עיקר דין זה הוא ממ״ש: ההוא כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא והוה בה אנדרטא והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ומצלו בה. ואנדרטא זאת לא היתה בהיכל אלא בכותלי בי כנישתא, וכלשון הגמרא: והוה בה, ובכל זאת סבר מרן דאסור משום חשדא, ולדידיה מה דהוו מצלו בה רב ושמואל הוא מדין אונס, וכמ״ש המבי״ט שגזר המלך והעמידוה על כרחם של ישראל, וכשבטלה המלכות סלקוה (המבי׳׳ט ח״א סי׳ ל).מכל האמור ומדובר מפורש יוצא ללא ספק, שמרן סובר לאסור העמדת צורות בבית הכנסת בכל אופן שיהיה שום חשדא, וגם משום שמכוער הדבר, ועוד הוסיף והביא דברי הרא״ש, על מחצלת שדרך הישמעאלים להתפלל עליה שאסור לתלותה בבית הכנסת כלל, קושטא הוא דבסיום דבריו כתב מרן: ״ומטעם אחר נמי אסור לדעת הרמב״ם שכתב בתשובה: הבגדים המצויירים אעפ״י שאינן בולטות, אין נכון להתפלל כנגדם, כדי שלא יהא מביט בציורים ההם, ולא יכוין בתפלתו״, מזה מוכח שלא נאמר דין זה אלא כשמעמידים את הצורות כנגד המתפללים, ומשום שמכשילים את הכוונה, אולם הדבר ברור שלא נאמר זה אלא בבגדים המצויירים, שהואיל ואינם קבועים בבית הכנסת, אין בהם משום חשדא, הלכך לא נאסרו אלא כנגד המתפללים המפריעים כוונתם, אבל צורות שהן מצויירות על כתלי בית הכנסת אסורות בכל אופן משום חשדא.סכום מדברי תשובת מרן ז״ל למדנו: מרן ז״ל פוסק להלכה:א. דכל צורות חיות המרכבה אסורות לעשותן ולקיימן, אפילו אינן בולטות וכדעת הר״ן ז״ל.
| ב. כל צורות של בע״ח כגון: אריות ונחשים, אסור לציירן ולקיימן בכל מקום, אפילו אם אינן בולטות וכדעת רבינו אליקים.ג. כל צורות אסורות לקיימן בקירות בית הכנסת, ואין צריך לומר כנגד המתפללים, משום חשדא.
ד. בגדים המצויירים אסור להעמידם בבית הכנסת כנגד המתפללים אפילו באופן עראי.
ה. מכוער הדבר להעמיד כל צורות שהן בבית הכנסת, אפילו שלא כנגד המתפללים.
ועתה אסורה נא לתשובת מרן ז״ל השניה, מרן ז״ל נשאל על בגד שאורגים בו מיני ציורים אם מותר לעשות ממנו פרוכת לפני ארון הקדש, והשיב: ״נראה דודאי שרי ואין מקום בית מיחוש, ואפילו צורת אדם אפשר דשרי, כדמוכח וכו׳ ומשני רבים שאני, אלמא כל היכא דשכיח רבים ליכא למיחש לחשדא כלל, והביאו הרא״ש, ואעפ״י שלא כתבו הרב אלפס, שאני התם דצורת אדם וכו', אבל שאר צורות בלא טעמא דרבים נינהו שרי לכו״ע, כיון דלית בהו חשדא״.
דברים אלו הם סותרים למ״ש בתשובתו הקודמת: ואע״ג דרבים נינהו נראה דלא חש לההיא תירוצא וכו׳, וגם הרי״ף והרא״ש, לא חלקו בכך. משמע דכל הצורות דינן שוה לענין זה, בבית הכנסת, משום חשדא.
בסוף תשובה זאת אסיק לדינא: ״כך נראה לי לשים פרוכת זאת, כמו פרוכת אחרת, כיון שהוכחנו שאין בו חשש איסור מפני הצורות, הלכך שרי ושפיר דמי לאיתנוחי קמי היכלא״.
הנה המעיין בשתי התשובות בפרטי דבריהם יוכח לדעת שאינן מכוונות ברוחן, אבל הדבר שהוא תמוה ביותר הוא במסקנתן, שבתשובתו הראשונה מסיק לאסור מדינא, וגם מדברי רבנו ירוחם דמכוער הדבר, ועוד הביא דברי הרא״ש שאוסר לתלות המחצלאות שמתפללים עליהם הישמעאלים, ומזה מוכח דמרן סובר דצורות ומחצלאות דינן שוה לאסור אפילו לתלותן בביהכ״נ, ובתשובתו זאת התיר אפילו לאיתנוחי קמי היכלא.
ועוד סתירה גלויה, דבתשובתו הקודמת הביא דברי הרמב״ם בתשובתו: הבגדים המצויירים אעפ״י שאינן בולטות, אין נכון להתפלל נגדם, כדי שלא יהא מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו. מריהטא דלישנא שבתשובה זאת מובן לכל ישר הולך שבכל צורות קאמר, וכן מוכרח מנמוקו של הרמב״ם, שלא יהא מביט בציורים ההם, ולא יכוין בתפלתו, ולטעם זה אסור בכל ציורים שהם, ואלו בתשובתו השניה מפרש דברי הרמב״ם בפירוש דחוק שאינו הולם את דבריו שהוא איירי בצורת אדם.אמנם מרן הבית יוסף ז״ל לא סמך על זה, אלא עיקר סמיכתו היא כמו שכתב: ״והמתפלל נגדו יעלים עיניו כדי שלא יראה בציורים, ואי משום דהשתא בלאו הכי אין בני אדם מכוונים בתפלה כראוי״, אבל מדברי תשובתו הקודמת נראה ברור שהוא סובר, לאסור בהחלט מטעמו זה של הרמב״ם, ועל כל פנים היה צריך להזכיר בתשובתו השנית דברי רבינו ירוחם, לפרשם או לדחותם, כדי לתרץ דבריו בתשובתו הקודמת.
| מכל האמור ומדובר לא מצאתי בכל דברי רב נהוראי וחמיר נפשאי יצ״ו, דברים מיישבים את הדעת לתרץ דברי מרן אלה בשתי תשובותיו, וה׳ יאיר עיני בהלכה זאת לעצם הדין, גם אני בעניי ראיתי דעת המתירין, וגם צדדתי למצוא טעם היתר למקומות שנהגו, אבל להנהיג מנהג זה לכתחלה, נראה לע״ד שלא נכון הוא כלל, הואיל ויש בזה צד איסור מכמה טעמים, אם כן אלה שנהגו לאסור הוא מנהג ותיקים שיש בו משום ״אל תטוש תורת אמך״, ואם ירצה מי שהוא לעבור על מנהג זה, מוחין בידו ומעכבים אותו, שהרי בית הכנסת הוא של רבים, ואין היחידי רשאי לעשות בו נגד מנהגם.אסיפא דמגילתא מסגינא בשלמא, וחבה נעימה ביקרא דאורייתא, כדרכם של ת״ח שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה.והנלע״ד כתבתי |
והנני מוקירו וידידו נאמנו ומכבדו בלב ונפש
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
|
