סימן כב

בעניני גרות

(לאה"ע סי' ו)

 

ח חשון התש"ט

 

שאלה א

בבתי העולים בחדרה, ובכל בתי העולים בארץ, נתרבו בזמן האחרון עולים שהביאו אתם נשים נוצריות,  ויש מהן גם עם ילדים בלתי נמולים, ולא רוצות להתגייר, וההורים לא רוצים למול. בתי העולים מסדרים לזוגות את השכון וכו' כמו לכל העולים, והמה מתפזרים בכל הארץ ומרבים ממזרות בישראל לדורות ח"ו. והנני מעורר בזה את כת"ר שבכל כח השפעתם ידרשו ממשרד העליה וממשרד הדתות שיאחז בכל האמצעים למנוע ולהפריע שיביאו ארצה נוצריות בתור נשי ישראל. לסדר פקוח חמור ע"ז בחו"ל במקומות היציאה לארץ, כמו"כ במקומות הכניסה בארץ. ולתת עצה מה לעשות עם אלו הנוצריות שישנן כבר בארץ בין העולים.

 

תשובה

לשם הדיוק הנני מעיר כי בטוי "מרבים ממזרות בישראל" הוא פליטת הקולמוס, שמכיון שבנים הנולדים מנשים נוצריות הם כמותה, אין כאן מקום לממזרות בישראל, אלא יש כאן בני תערובות של גוים בישראל. לעצם השאלה, פעמים רבות התרעמנו על הקלקלה גם בימי המשטר הקודם שלא לתת סרטיפיקאטים של עליה לנשואי תערובות, ועתה שבחסד ה' כל העולים הם בסרטיפיקאטים של מדינת ישראל, שומה על מדינתנו להקפיד בכל תוקף שלא לתת רשיונות עליה לנשים נוצריות הנשואות לישראל, ולא לבנים שנולדו ממנה אפילו אם הם נימולים. ולאלה שעלו כבר ארצה ישראל, הדין נותן לעשות כעזרא בשעתו (עזרא י'). אולם חוששני מאד שאין ידינו תקיפה, ואין פושעי ישראל אלה שנשאו נשים נכריות מוכנים לענות: כדבריך כן נעשה, לכן מוכרחים אנו לצדד בהיתר של גירותן כמו שנבאר להלן.

 

שאלה ב

שנית אתכבד לבקש לתת הוראה ברורה הלכה למעשה אם אלו הנוצריות המבקשות להתגייר אמנם הן מקבלות עליהן עיקרי האמונה ועול מצוות, אבל מטרתן ידועה, ואם גם נחשוב שזהו כמו ענין בדיעבד אם בית הדין לא חקרו על המטרה, המותר לסדר להן חו"ק עם בעליהן אחרי הגירות הואיל ואמרו (יבמות כד,ב ואהע"ז סי' י"א סעיף ה') בנטען על העכו"ם ונתגיירה לא יכנסו. וגם ענין אבחנה ופרישה בין זרע כשר לז"פ. מאן מפיס שישמרו, מאידך גיסא, אם לא נקבלן לגירות אז יסתירו בכל האמצעים ודרכי רמאות גם הבעל גם האשה שהן נוצריות, ויתערבו בישראל וכו' וה' יאיר עינינו.

 

תשובה

שאלה זו מסועפת לשלשה ענפים:

• אם מותר לבי"ד לקבלן לגירות, הואיל וניכרים הדברים שכל גירותן הוא לשם עילה אחרת.
• אם מותר להשיאן לבעליהן אחרי גירותן.
• ענין הבחנה בין זרע שלפני גרותן לזרע שנזרע אחרי כן.

 

בשלש שאלות אלה דנתי בעניי בסה"ק משפטי עזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד דף קנ"ט, והעליתי לענ"ד:

• להתיר קבלתן לגרות.
• להתיר נשואיהן עם בעליהן אחרי גרותן.
• להודיעם על חובתם לפרוש עד אחר ימי הבחנה.

 

שאלה ג

חוץ משאלת הנשים הנוצריות, יש עוד תקלה כללית בין העולים שבאים עולים רשומים בתור איש ואשה, ואיפה נרשמו? ואיך? הדתיים שבהם באים לרבנות ומודיעים ומבקשים סדור חו"ק כדמו"י, אבל הבלתי דתיים לא באים ולא שואלים, וחוץ מזה שחיים בלתי חו"ק כדמו"י יש חשש בערבוביא כזו לאסורי א"א וכו'.

 

תשובה

הלכה פסוקה היא מדברי הרמב"ם ומר"ן ז"ל: איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי, והיא אומרת זה בעלי, אם הוחזקה בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה, אבל בתוך שלשים יום אין הורגין עליה (הלכ' איסורי ביאה פ"א הכ"א ושו"ע אה"ע סי' י"ט סעיף ב). מדבריהם למדנו שלא הצריכו חזקת שלשים יום אלא לענין הורגין עליה, אבל לאחזוקה לאשתו סגי באמירתם זאת אשתי וזה בעלי.

 

והנה בהג"א כתב: איש ואשה שבאו לעיר אין כותבין להם גט אלא אם כן מכירין אותם ומה שמה, והוא הדין כל השטרות (ב"ב פרק י', הרא"ש סימן ט"ז). מדבריו למדנו להצריך הכרת נשואיהם של איש ואשה זאת וגם הכרת שמה, אולם דבריו אינם מובנים לי, במ"ש ומה שמה, דמה הועלנו בזה שידענו את שמה, עדיין החשש במקומו עומד שמא יחזיק עצמו שם יוסף בן שמעון ויכתבו גט לאשה אחרת ששמה כשם אשתו, ולכן צריך שיכירו את שמות שניהם, וצריך לומר דט"ס נפלה בדבריו, וצריך להגיה ומה שמותם, וכן כתב רמ"א ז"ל וצריך להכיר את שם האיש והאשה ושם אביהם, וכל שהוחזקה שלשים יום בעיר אין צריך יותר (אה"ע סי' ק"ך סעיף ג'). הא למדת שלאו דוקא לענין דיני נפשות אלא גם לענין גט בעינן שיחזקו שלשים יום. אולם כד מעינינן פורתא נראה כמו שכתבתי שרק לענין דיני נפשות בעינן החזקה שלשים יום, וכדדייק לשון הרמב"ם ומר"ן ז"ל, אלא דלענין כתיבת גט הואיל וכרוך בזה היתר אשת איש לעלמא, חובה עלינו להקפיד בהכרת השמות כדי למנוע כל תקלה וערמה. אבל לענין החזקת הנשואין, משעה שאמרו זאת אשתי וזה בעלי מחזקים אותם לאיש ואשתו לכל דבר, ואין דורשים מהם להביא ראיה או עדות על נשואיהם. וכן יש ללמוד מדברי מהרי"ק ז"ל דכתב: דמלקין על החזקות וסוקלים על החזקות לא בחד גוונא מיירי, דגבי מלקות דלא חמיר כולי האי סגי לן בחזקה כל דהוא, רק שאנו מוחזקים שכן הוא, אבל גבי דיני נפשות כיון דחמור טפי, בעינן חזקה שיש עמה מעשה המעיד עליה (תשובות מהרי"ק שורש פ"ז).

 

אף אנו נאמר דלענין נשואין מספיק בחזקה כל שהיא, היינו אמירתם, דחזקה על כל איש ואשה מישראל שאינם נשואין זה לזה אלא בחו"ק כדת משה וישראל, ולא מחזיקנן אינשי ברשיעי לומר שנשאו שלא כדת משה וישראל, וכמו שכן כתב הרא"ש לענין ישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות מישראל, דאף אם תמצא לומר דאסור היכא דשוייה שליח, הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא דשוייה שליח (הרא"ש ב"מ פרק איזהו נשך סי' נ"ה), וכן מפורש בדברי הט"ז ח"מ ובית שמואל (אה"ע סי' יט), דלאסרה על בעלה אם זנתה לא בעינן שלשים יום, כיון דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהודעתם סגי.

 

מהאמור ומדובר למדנו, שכל העולים הרשומים בתור איש ואשה הרי הם מוחזקים בכך, דאין ההרשמה נעשית אלא על פיהם, וכיון דנרשמו, בכך עדיף מאמירתם זה בעלי וזאת אשתי, והרי הם כאיש ואשה לכל חובות וזכויות הבאים מחמת הנשואים, והרי הם בחזקת נשואים כדת משה וישראל, שאינם נפרדים אלא בגט פטורין כדמו"י, ואין כל חשש לאסורי א"א.

 

שאלה ד

יש עוד שאלה בענין הילדים הבלתי נימולים, יתומים, או שההורים לא רוצים לימול והמה מתפזרים מבתי העולים למקומות שונים, ויש חשש שישארו בלתי נימולים. כתבתי למשרד העליה ולמשרד הדתות, והצעתי הצעות שונות לתקון הדברים, ואתמול הייתי בעצמי בקריה, וראיתי גם את מכתב כת"ר בדבר הבלתי נימולים, את השרים לא מצאתי אבל דברתי עם המזכירות. אחרי מו"מ ארוך נראה שענין המילות יסודר, אבל בענין הנוצריות ונשואין בכלל המה לא יודעים, עכ"פ מכת"ר צריכה לצאת דרישה חזקה בענין הנוצריות, למנוע מהן בכל הדרכים את ביאתן ארצה בתוך נשי בני ישראל.

 

תשובה

ילדים בלתי נמולים בחיי הוריהם או שהם יתומים, מלים אותם אפילו שלא מדעת ההורים, שכיון שלא מל אותם אביהם, חלה חובת מילה על בית דין, כלומר על כלל ישראל (יו"ד סי' רס"א). אולם אין הדברים אמורים בבנים הנולדים מאשה נכרית, שכיון שולדה כמותה אין מצווים למולו, ואדרבא אם נמול אותו יצא מזה תקלה, שיחשבוהו לבן ישראל ויתירו לו לישא בת ישראל, לכן מוטב למנוע מילתו עד שיתגייר כדין וכהלכה ע"י אביו או אמו (עיין יו"ד סי' רס"ח סעיף ז').

 

סכום

א. אסור בהחלט לתת רשיונות עליה לנשואי תערובת של ישראל עם עמים אחרים.

 

ב. כל איש ואשה מישראל שהם נשואים לעמים אחרים, אין להם כל ערך חוקי, וכל אחד מהם נקרא בשם משפחתו ומתיחס אל דתו ולא נקרא בשם ישראל.

 

ג. בנים שנולדים לאיש מישראל מאשה נכרית, הם מתיחסים אל משפחת ודת אמותיהם, ואינם נמולים ע"י ישראל ולא נקראים בשם ישראל, אלא אם הכניסם אביהם בברית ישראל ע"י בית דין ישראל.

 

ד. בני תערובות שנולדו מאשה ישראלית, הם כבני ישראל לכל דבר, ומתיחסים ונקראים בשם משפחת אמם הישראלית, ונמולים ביום שמיני ללידתם אפילו שלא ברצון ההורים.

 

ה. איש או אשה נכרים שנשואים עם איש או אשה מישראל שרצו להתגייר מדעתם ורצונם, מקבלים אותם לגרים, ומשעת גרותם היינו טבילתם לשם גרות בפני בית דין כדת וכהלכה, הרי הם כישראל לכל דבר, ונקראים בשם ישראל, ומכניסים את בניהם ובנותיהם הקטנים למילה וטבילה לשם גרות.

 

ו. נשואי תערובות שהתגיירו, מסדרין להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם בעליהם או נשותיהם.

 

ז. נשואי תערובות שהתגיירו, חייבים לפרוש עצמם מחיי אישות שלשה חדשים מיום גרותם, וכשמסדרים להם חו"ק מודיעים להם חובת פרישתם, מדין הבחנה בין זרע של תערובת גוי לזרע של ישראל גמור.

 

ח. בני ישראל שהם יתומים או לא נימולו ע"י אביהם, מלין אותם בית דין מדעת הוריהם, או אפילו שלא מדעתם.

 

והנלע"ד כתבתי