סימן כב' – ברכת המלכים / או"ח סימן רכד

לפי ריהטא דסוגיא משמע שמלכי ישראל שנאמרו בשתי הלכות אלה, הם מלכי ישראל של עולם הבא, היינו מלך המשיח, ואם כן קשה, שהלכות אלה הם הלכתא למשיחא, וכיון דליכא לתא דאסורא, יש להקשות הלכתא למשיחא? (ועיין יומא יג,א תד"ה הלכה, וסנהדרין נא,ב תד"ה הלכתא, ועוד בכמה דוכתי), ועל כל פנים, אם גם נאמר שדרך הש״ס לאשמועינן דבר שהוא הלכתא למשיחא, אין זה מסתבר כלל לומר על מילתיה דרבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, שהרי מלכי ישראל אינם במציאות מאחרי חורבן הבית.

לכן נראה לע״ד לומר דמלכי ישראל שנאמרו בהלכות אלה, לאו דוקא, אלא כל אלה שהם שרי המלכות ופועלים בתוקף מלכותי — הם בכלל זה.

ראיה מכרעת לזה, מדברי הירושלמי: רבי חזקיה ורבי ירמיה משם רבי יוחנן: מצוה לראות גדולי המלכות לכשתבוא מלכות בית דוד יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות (ירושלמי ברכות פ״ג ה׳׳א, ונזיר פ׳׳ז ה״א). ומסתברא לומר ששני התלמודים שאמרו דבריהם בשם רבי יוחנן לא נחלקו אלא בלשונם, אבל שניהם נתכוונו לדבר אחד, והיינו גדולי המלכות, וכן מתפרש לישנא דתלמודין: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל וכו׳ שאם יזכה יבחין, וטעם זה דשאם יזכה, חוזר גם על מלכי ישראל, שהרי לא מצאנו בשום מקום מצוה זאת, להשתדל ולרוץ לקראת מלכי ישראל, אלא המצוה שנאמרה בזה, היא לקראת גדולי המלכות, כדי שאם יזכה יבחין בין גדולי המלכות של אומות העולם, בין שהם ישראל או אפילו גוים, לבין גדולי המלכות של מלכי ישראל של מלכות בית דוד. דון מינה לענין ברכת המלכות שהיא מחוייבת לגדולי המלכות של מלכות ישראל ומלכות העמים, והכי מסתברא, שכן גדולי המלכות בתפקידם ושררתם המלכותית הרי הם מכובדים בכבודו של מלכו של עולם, שחלק או שנתן להם כבוד מכבודו.

והנה הרי״ף ז״ל גריס: הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו.

מדבריו מוכח שברכה זאת אינה מחוייבת אלא לחכמי או מלכי ישראל, שהרי אומות העולם כולם או רובם אינם יראיו. ועל כל פנים נראה שבגדר מלכים נכללים כל אלה שהם בעלי תוקף וכבוד מלכותי, תדע שהרי הרי״ף השמיט מהלכותיו כל דבר שהוא לעולם הבא, שהוא עולמו של המשיח, ואם כן היה לו להשמיט גם הלכה זאת, מכאן מוכח להדיא דהרי״ף סובר שברכה זאת היא גם לגדולי המלכות של ישראל, הממונים בתוקף מלכות אומות העולם.

והנה הרמב״ם ז״ל פסק: הרואה מחכמי אומות העולם אומר: ברוך אתה ה׳ אמ״ה שנתן מחכמתו לבשר ודם,חכמי ישראל מברך: שנתן מחכמתו ליראיו, מלכי ישראל אומר: שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו, מלכי אוה״ע מברך: שנתן מכבודו לבשר ודם (הלכות ברכות פ״י הי״א).

ומרן בכ״מ כתב: ברייתא שם, אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל: ברוך שנתן וכו׳, ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו (שם), ולא העיר על זה שהרמב״ם שינה מלשון הברייתא. וצדקו מאד דברי מעכ״ת שתמה על שנוי לשון זה. שבהרמב״ם, ושכל החונים עליו לא פרשו טעם שנוי זה. ונלע״ד לומר שהרמב״ם ז״ל תקן לשון זה משום דחכמה וכבוד, הואיל והם דברים מופשטים שאין להם גוף, לא נופל בהם לשון חלוקה, ובאמת בכתובים לא הוזכר לשון זה אלא לשון נתינה, כדכתיב: ׳ובלב כל חכם לב נתתי חכמה׳ (שמות לא.ו), ׳אשר נתן ה׳ חכמה בלבו׳ (שם לו,כ), ׳ויתן אלקים חכמה לשלמה׳ (מלכים א, ה.ט), ׳וה׳ נתן חכמה לשלמה׳ (שם שם כו), ולא נמצא בכתובים לשון ׳חלק׳ לא בחכמה ולא בכבוד, והיינו משום דכל דבר שאינו גוף אינו מתחלק. לכן הרמב״ם תקן הלשון וכתב גם בחכמי ומלכי ישראל לשון נתן, וההבדל שביניהם הוא ביחס להמקבלים, שכן אומות העולם נקראים בשם העצם של בשר ודם, וישראל נקראים בשם התואר של יראים את ה׳, או ירא שמים בלשון רז״ל (הנה מרן ז״ל פסק כלשון הגמרא, על חכמי ומלכי ישראל מברך: ברוך שחלק מחכמתו או מכבודו, ועל חכמי ומלכי אומות העולם: שנתן מחכמתו או מכבודו לבשר ודם, או׳׳ח סימן רכד סעיפים ז־ח).

שבתי וראיתי ב׳קצור שלחן ערוך׳ סימן ס׳ עם ״שערים המצויינים בהלכה״ (הערה ה׳) דכתב: ״ראיתי בספרי הגה״ק בעל מנחת אלעזר (שכחתי איה מקומו) דגם אם אין מלך במדינה, אלא יש רק שר שהתמנה על ידי העם, גם כן מברכין עליו, כיון שיש לו הכח להטות חסד (אמנעסטיא) למי שיצא חייב בדינו, והביא הרבה פוסקים שגם שר נקרא בלשון מלך, וכמו שכתוב: ׳הכל נתן ארונה המלך׳, וכתב רש״י: דהוא שר היבוסי היה (שמואל ב, כד,כג).

והנה הראיה מארונה המלך אינה מכרעת לע״ד, שהרי יב״ע תרגם: ארון מלכא, ופירש הרד״ק: מלך היבוסי היושב בירושלים היה, וכן פירש במצודת דוד: הוא היה למלך על היבוס עד שלא כבשה דוד, ומשכבשה נתגייר ונשאר עליו שם מלך. וגם דברי רש״י מתפרשים כן, שמלך ארונה נשאר בכבודו ושררתו אחרי שכבש דוד את ירושלים. אני בעניי איני זוכר מקום בכל התנ״ך ששר המלך או המלכות נקרא מלך. לכן נראה כי פירוש הרד״ק ומצודות במשפט ארונה המלך הוא הנכון, וכן צריך לפרש דברי רש״י בפירושו.

זאת ועוד כי לענין ברכה לא השם קובע, אלא השררה המלכותית שהיא בפועל. לפיכך אין חובת ברכה זאת קיימת אלא במלך שהוא יושב על כסא מלכותו בעז מלכות, ולא על מלך שהורד מכסאו, מטעם זה היה נראה לי שאין ברכה זאת נוהגת במלכים שבזמננו שהם מלכים קונסט טוסציונים, שמלכותם מוגבלת ונתונה תחת מרות בתי המחוקקים (הסינאט) והפרלמנטים, או בתי הנבחרים, ואין צריך לומר הנשיאים של המדינות הריפובליקות, שהנשיא הוא אמנם המכובד של כולם, אבל אין לו תוקף מלכות לדון ולשפוט, לחייב או לזכות, לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ואין לו גם זכות מחוקק כלל, וכיון שכן אין לברך על ראייתו: אשר נתן או חלק מכבודו, שלא נאמרה ברכה זאת אלא למלכותא דארעא, שהיא כעין מלכותא דרקיע (ברכות נח,א), שהוא שליט ומושל, כאמור: ׳באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה׳(קהלת ח.ד).