סימן כב
(שלישית בענין הנ״ל)
ב״ה, ו׳ תמוז, תרצ״ד.
לכבוד הרה״ג דרופתקא דאורייתא כש׳׳ת כמוהר״ר אלכסנדר טכורש נ״י, שו״ב בבני ברק.
נתכבדתי בכתבו היקר בדין שתילי ערלה שנעקרו בגושיהם שמעכ"ת הואיל להיותו תנא דמסייע לן למנות להם משעת נטיעתן הראשונה מדין זה וזה גורם שמותר אפילו לכתחלה במקום הפסד מרובה ונסתייע בזה ממ"ש הש"ך (יו"ד סי' קמ"ב ס"ק יו"ד בשם התוס' הרא"ש והר"ן) בדין תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה שמותר בצנון ולא מצריכים נתיצה דאע"ג דזה וזה גורם אינו מותר לכתחלה כיון דלית ליה תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי, וכתב מעכ"ת שהוא הדין לכל מקום שיש הפסד מרובה, כשתילי ערלה.
ולע"ד נראה שאין הנדון דומה לראיה שהיתר השמוש בתנור מצונן אינו משום הפסד מרובה אלא משום שנתיצתו היא בטול הדבר ממציאותו וכיון שאין לו תקנה להשתמש בו בקיומו אלא בנתיצה כדיעבד דמי ומותר להשתמש בו לכתחילה שאם לא כן תהיה מציאות התנור בטלה וללא תועלת, ואין ללמוד מזה להתיר לכתחלה בכל מקום שיש הפסד מרובה. אולם יש לקיים סברתו זו מצד אחר שאם נדון לאסור פרות אילנות אלה שצמחו בתוך שנות ערלה גם בהנאה כדין ערלה, הרי אנו מבטלים אותם לגמרי הלכך מותרים אחרי שנות ערלה משעת נטיעתם מדין זה וזה גורם דלגבי הפירות תמיד נקרא דיעבד כיון דאין להם תקנה אחרת. אולם מעיקרא דדינא פרכא שנדון דידן אינו בגדר זה וזה גורם, הואיל והאסור, שהוא היניקה החדשה מן האדמה שנטוע בו, מרובה מן ההיתר שהוא הסלע שעמו. קושטא הוא דבהג"א (ע"ז פ"ג סי' ח') אמרו דזוז"ג מותר גם כשהאסור רבה על ההיתר וכן הוא דעת התוס' (עיין ע"ז מ"ט תד"ה שם) דכתבו שדין זוז"ג אינו מדין בטול אבל הר"ן שם כתב דזה וזה גורם הוא מדין בטול והלכך מובן מאליו שאין דין בטול נוהג אלא כשהרוב הוא היתר. ועוד לדברי הכל אין זה וזה גורם מותר אלא כשאין האסור ניכר תדע שהרי אם הסיק התנור בקליפי ערלה ואפה בהם את הפת אסור לכו"ע משום דיש שבח עצים בפת, (יור"ד שם).
ובנדון דידן נמי הכי הוא דהסלע שנעקר עם השתילים אין בו אלא כדי לקיים את האילן זמן ידוע או עד שלש שנים. אבל אין אילן זה נותן פירות ואפילו אם נעקרו בגושיהן אינם נותנים אלא פירות קלושים ומועטים והעפר החדש הוא גורם להפרחה. וזה דומה לפת שנאפה בקליפי ערלה דאסור משום דיש שבח עצים בפת. כל זה אני אומר למטוניה דמר דסובר שיש בזה גדר של זוז"ג אבל לדידי אין כאן ענין זה וזה גורם לפי שהעפר כולו היתר והאילן הוא שאסור בפירותיו עד סוף שנות ערלה והשאלה שעומדת לפנינו היא אם אילן זה מתחיל לחיות מחדש אחרי שפסקה חיותו הראשונה, או שהוא ממשיך את חיותו הקודמת, שמשעת נטיעתו ובאילן עצמו אין זה וזה גורם, שהעפר שתחתיו אינו מצטרף להיתר הואיל והוא עצמו נאסר אם האילן שעליו לא השלים שנות ערלה ודומה לזה כתבו התוס' (ע"ז שם) דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת אסור באילן היתר ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע. אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם, ע"כ.
ואין לומר שאילן שנעקר והסלע עמו נקרא זה וזה גורם מענין אחד משום דהעפר שנעקר עמו והעפר השני שבאדמת מטעו החדשה המה גורמים הפרחתו וזה דומה לשדה שנזדבלה בזבל ע"א או פרה שנתפטמה בכרשיני ע"א שמותר מדין זה וזה גורם, (שם והרמב"ם ה' ע"ז פ"ז הי"ג וה' מאכלות אסורות) זה אינו משום דהעפר אין בו לא אסור ולא היתר, אלא השאלה שלפנינו הוא אם אילן זה ממשיך חיותו הקודמת כאלו היה באדמת נטיעתו הראשונה או שפסקה חיותו ובנטיעתו השניה שב לתחיה ואילן ועפר הם שני ענינים ואין זה בגדר זה וזה גורם לדעת התוס'.
ומעתה נשוב אל הטו"ז (סי' רל"ד ס"ק כ"ו) שכתב ואין שייך כאן זה וזה גורם דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר ראשון ע"כ ודבריו תמוהים לכאורה. דהא זה וזה גורם מותר בערלה, וכמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ד סעי' י"א) והנה בתשובתי (לעיל סי' כ') כתבתי להגיה בדברי הט"ז "כיון דסגי בעפר האחרון" והשתא הדרנא בי, ולפ"מ שכתבתי לעיל נ"ל לפרש דברי הט"ז דה"ק: ואין שייך כאן זה וזה גורם (לאסור, משום דהעפר האחרון הוא רוב איסור או מדין שבח עפר החדש בפירות) כיון דסגי בעפר ראשון (לענין זה שלא תפסק חיותו) וכיון שלא נפסקה חיותו הראשונה מונים לו משעת נטיעתו, משום דעפר ראשון הוא הגורם העיקרי שהרי יכול אילן זה לחיות גם בלא עפר ונטיעתו האחרונה, ועפר הראשון הרי הוא כולו היתר.
אולם עדיין צריכין אנו לברר, אם זה שאמרו "אם יכול לחיות" הוא שיכול לחיות כל שנות ערלה, או שאפילו אם יכול לחיות ימים אחדים סגי, דכיון דלא נפסקה ממנו חיותו אין העפר החדש גורם קיומו אלא הוא שומר את קיומו וזו היא הבעיא שעמדה לפנינו לברר בהלכה זו, ואת זה כבר בארתי לפי קוצר השגתי בשתי תשובותי הקודמות ואין צורך לחזור על הדברים. והנלע"ד כתבתי.