שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כב
(לחושן משפט סימן ע"ה וסימן פ"ז).
עד אחד מחייבו ועד אחד מסייעו
שאלה:
מעשה בא לידי: ראובן תבע את שמעון לדין בטענת מנה לי בידך, שהלויתיך ולא פרעתני, והביא עד אחד שמעיד כדבריו, ושמעון טוען אין לך בידי אלא חמשים והביא עד מסייע לדבריו, שלא הלוהו אלא חמשים, באותו יום באותו מקום שהעיד העד הראשון על מנה.
ונסתפקתי בדבר זה, היכי לידיינו דייני להאי דינא. וצדדי הספק הם: שמא נדון אוקי חד בהדי חד והרי זה כאילו אין כאן עדות כלל ונשבע שבועה דאורייתא מדין מודה במקצת. או שמא נדון לאידך גיסא ונאמר עד מסייעו פוטרו מכל חיוב שבועה שהוטלה עליו על ידי עד המחייבו.
תשובה:
טרם נבוא לפשוט ספק זה, נבין ונדון בעיקר דין עד אחד.
א. עד אחד מחייבו שבועה
מקור דין זה נאמר בספרי: לא יקום עד אחד באיש, רבי יוסי אומר לעון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה. אמר רבי יוסי: קל וחומר, ומה במקום שאין פיו מצטרף עם עד אחד למיתה, הרי זה נשבע על פי עצמו, מקום שעד אחד מצטרף עם אחד לממון אינו דין שיהיה נשבע עפ"י עד אחד? לאו, מה לנשבע על פי עצמו שכן משלם על פי עצמו, ישבע על פי עד אחד שכן אין משלם על פי עד אחד, תלמוד לומר, לכל עון, לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה (ספרי דברים י"ט פ"ח).
בתלמודין הוסיפו ואמרו: אמר מר כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה (כתובות פ"ז: שבועות מ"ו) וכן כתב הרמב"ם ז"ל: מפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה, וכן למדו מפי השמועה שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה (ה' טוען ונטען פ"א ה' א').
דברים אלו צריכים באור ופירוש, דשתי שמועות אלה למה ובחדא מיניהו סגי? מהר"ם שי"ף בחדושיו עמד על זה וכתב: ואמר מר וכו' דרך הגמרא להביאן יחד. ונראה לי שלא תימא דיוק דאבל לשבועה קם, במה דאיירי קרא לכל עון ולכל חטאת דהיינו שאינו נאמן להוציא אשה מבעלה על ידי אמירתו אשתך זינתה או להכניסה לבעלה על ידי קידושין בעד אחד וכהאי גוונא, אבל קם הוא לשבועה על ענינים אלו, לזה אמר כל מקום וכו' (כתובות פ"ז: מהר"ם שי"ף ד"ה ואמר מר).
ואין זה מחוור לע"ד שאין מקום לשבועה בעניני איסור, דלענין אסור כלפי שמיא גליא אם אשה זו זינתה ויושבת באסור תחת בעלה או שנתקדשה לראשון ויושבת באסור אשת איש עם השני, ולגבי הבעל אם נאמן לו כבי תרי אסורה עליו (אבן העזר סימן קע"ח) ואם לא נאמן לו ודעתו סומכת שאינו עושה איסור, למה ולמי תשבע האשה? ואיך אפשר להאמין בשבועה בדבר שיש ספק איסור תמידי! דאף למאן דאמר מאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא (ב"מ ה' וחושן משפט סימן צ"ב) אבל ודאי מאן דחשיד על איסורא חשיד אשבועתא.
וכן מצאתי בשלטי הגבורים שבמרדכי שכתב: הלכתא אין משביעין על העבירה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דממון שיש לו תובעים אמרה תורה ישבע כדי להפיס דעתו של המפקיד והנגזל ובעל האבידה, אבל בעבירה שבועה להפיס דעתו של מי, הלכך אין משביעין על העבירה לא במודה במקצת ולא בענין אחר, (שה"ג במרדכי פ' המפקיד אות ב').
וכן כתב בכנסת הגדולה: ודוקא בטוענו ממון, אבל עד אחד שבא לפסול את האדם בדבר עבירה אינו חייב להשבע להכחישו, מהר"ם מינץ סימן צ"ג וכ"כ הגאונים בתשובה סימן קל"ו (כנה"ג חושן משפט סימן פ"ז הגהט"ו ס"ק ג').
מכאן דסברא פשוטה היא דאין לחייב שבועה על פי עד אחד בכל עניני אסור ועבירה, הלכך מגופיה דקרא: דלא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת למדנו שאינו קם לעדות עון וחטאת אפילו לשבועה הואיל ואין מקום לשבועה בדברים של אסור ועבירה, וכדאמרן, ודרשת רז"ל: אבל קם הוא לשבועה, אינה מתפרשת אלא לענין ממון, שהואיל ומצאנו בתורה שהטילה עליו שבועה מצד הפסד ממון חברו שבדבר, הוא הדין בעד אחד, הדין נותן לחייבו שבועה מבחינה הממונית שבו והיינו טעמא משום דכל מקום שיש הכרעה לצד התובע שטען אמת, מעוררת ספק בנאמנותו של הנתבע, ורמי רחמנא שבועה עליה כדי שיודה על האמת, מכלל הדברים למדנו שאין מקום לומר קם הוא לשבועה לענין אסור ואם כן השאלה במקומה עומדת שמועה שניה דכל מקום שנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה היא מיותרת לגמרי.
וראיתי להגאון נודע ביהודה ז"ל שכתב: שמועה, דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, באה ללמד: דבמקום ששנים אין מחייבין אותו ממון כגון שנמצא אחד מהם קו"פ, העד הכשר אינו מחייבו אפילו שבועה דכיון שאין שניהם יחד מחייבים ממון אין אחד מהם מחייב שבועה (נו"ב מהר"ת אבן העזר סימן ע"ו). וגם זה אינו מחוור לענ"ד דמה שאחד הכשר אינו מחייבו שבועה, הוא דבר הלמד מעצמו מטעם: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דעדות של שנים הם כגוף עדות אחד, וראיה לדבר: שכל מקום שנאמר בתורה עד הרי כאן שנים, וכיון שנפסל גוף זה אין חלק ממנו יכול להעיד באותה עדות עצמה (במקום אחד בספרי השופט והמשפט הארכתי בזה) ולדברי הנוב"י קשה דהיא גופה מנין ואיזה סמך יש בכתובים לשמועה זו דכל מקום שנים וכו'?
לכן נראה לע"ד לומר דאיצטריכא שמועה: דכל מקום שנים מחייבין אותו ממון, דאי מדרשא דאבל קם הוא לשבועה, היינו למדין שאין עד אחד מחייב שבועה אלא כעין שבועת מודה במקצת דבעינן טענה שתי כסף וכפירת שוה פרוטה, אבל אם טענו פרוטה וכפר בה, ועד אחד מעיד כנגדו אין נשבעין עליו להכי קאמר: ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, לאתויי גם טענת פרוטה, וכן אמר שמואל: לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה; אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב. מאי טעמא דכתיב לכל עון ולכל חטאת וכו' אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, (שבועות מ"ו).
אמנם לפי זה עומדת לפנינו סתירה גדולה ממה שכתוב בגמרא: עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, סבר רמי בר' חמא לומר, שבועה דאורייתא, דכתיב: לא יקום עד אחד באיש וכו' אמר רבא שתי תשובות בדבר: חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמים והיא נשבעת ונוטלת ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות (כתובות פ"ז ב) הא למדת, דשבועת עד אחד דמיא לשבועת מודה במקצת שבתורה, וכל מקום שאינו מתחייב שבועה בהודאת פיו אינו מתחייב גם בהעדאת עד אחד, והוא הדין לטענת שתי כסף והודאת פרוטה! התוס' עמדו על זה, ותרצו: דהתם (בדין הטענה שתי כסף) מין המחויב שבועה בעלמא הוי, אבל כפירת שעבוד קרקעות לא מצינו בשום מקום במינו שבועה, (שם תד"ה ועוד) והם הם דברי הירושלמי אמר שמואל: כל מקום שנים מחייבין ממון וכו' והרי שנים מחייבין אותו קרקע? שניא היא שאין נשבעין בקרקעות, והרי שנים מחייבים אותו קנס? שניא היא שאין נשבעין בקנסות, והרי שנים מחייבין אותו פרוטה? מתניתין בנשבע מפי עצמו מה דאמר שמואל בנשבע מפי אחרים (ירושלמי שבועות פ"ו ה"א).
ולכאורה קשה דמאי תירוצא הוא זה, והרי בקרקעות וקנסות אינו נשבע מפי אחרים, ואפילו הכי בעדות עד אחד אין נשבעין עליהם, אולם לפי תרוץ התוס' מבוארים הדברים היטב דבקרקעות וקנסות שאני שאין במינן שבועה משא"כ בדבר שיש במינו שבועה עדיפא עד אחד, לחייב שבועה אפילו בפרוטה.
שוב ראיתי (בשיטה מקובצת) דכתב משם הריטב"א: דשאני כפירת שעבוד קרקעות, דמעטה התורה גם שבועת עד אחד שהרי דין זה שאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות למדנו מכלל ופרט מדכתיב: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (ב"מ נ"ז ב). ובפרשה זו נאמר: ולקח בעליו ולא ישלם, ומקרא מיותר הוא ללמד לכל הנשבעין שבתורה שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם, הוא נשבע, וכיון שכן כלל ופרט וכלל דכתיבי בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי (שטמ"ק כתובות שם). מדבריו למדנו שדין טענת שתי כסף דכתיב בפרשת מודה במקצת אינה בכלל כל הנשבעים שבתורה שהתרבו מולקח בעליו הלכך הדין נותן שעד אחד מחייב שבועה אפילו בטענת פרוטה, מכלל דכל מקום, ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.
ועדין נשאר לנו לברר עיקר שמועה זו: דכל מקום ששנים מחייבים ממון, מנא לן ונראה לע"ד לומר דשמועה זו למדו מסמיכות הכתובים לא יקום עד אחד באיש וכו' עפ"י שנים עדים יקום דבר להקיש שני עדים לעד אחד בשבועה שכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה.
ב. עד אחד בהשבת אבידה
גרסינן בגמרא: סימנים וסימנים ועד אחד, עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח (ב"מ כ"ח א) והנה מה שעד אחד כמאן דליתיה דמי היינו משום דאין עד אחד קם לממון, וקשה דאמאי יניח, נחייב שבועה את מי שכנגדו ויטול מדין כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב בו שבועה.
וכיון שאם היו סימנים וסימנים ועדים היינו פוסקים לתת לו האבידה הוא הדין בעד אחד נחייב את מי שכנגדו שבועה ויטול ואם לא ישבע נתן את האבידה למי שהעד מסייעו.
והנה הרא"ש עמד בזה וכתב: וצריך אותו שכנגד העד לישבע, ולא גרע ממה שאם היה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו, ואם ישבע יניח ואם לא ישבע יתנהו לבעל העד, (הרא"ש ב"מ פ"ב סימן י"ג).
ודבריו תמוהים בעיני מאד, דבאמת גרע וגרע מאלו היתה המציאה בידו, שעד המסייעו מחזיק בדבריו את מה שהוא מוחזק כבר, אבל כשהיא ביד אחרים אין עדות עד אחד מהניא להוציא המציאה ממי שהיא בידו אפילו אם לא ירצה להשבע מי שכנגדו, וביותר קשה לי מאד מסקנת הרא"ש דמשביעים את שכנגדו ואם ירצה להשבע יניח וזה אינו מחוור, דאין משביעין על דבר שגם אחרי השבועה לא מאמינין אותו. וכן אמרו בגמ' ונימא שבועה שכולה שלי? ומתרץ ומי יהבינן ליה כוליה? ופירש"י ואם ישביעוהו על כולו הוי לעז לבית דין מאחר שכולה שלו והם אומרים יחלוקו (ב"מ ה' ב) והוא הדין נמי לענין מציאה, הוי לעז על בית דין שהוא נשבע שהיא שלו ובית דין אומרים יניח וכן תב הסמ"ע (חושן משפט סימן רס"ז סעיף ט').
ולישנא דגמרא עד אחד כמאן דליתיה דמי אינו הולם פרוש הרא"ש אלא משמעות לשון זה הוא דעד אחד כמאן דליתיה ואינו מחייב שבועה את מי שכנגדו וכן פסק מרן ז"ל: זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד יניח (חושן משפט שם).
ואם כן הדרא קושין לדוכתה, דלמה לא יחייב עד אחד שבועה את מי שכנגדו, ואם ישבע יטול ואם לא ירצה או לא יוכל להשבע יטול זה שהעד מסייעו מדין כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ובשיטה מקובצת נמק דין זה: דכיון ששניהם נתנו בה סימן, מוכח ומגליא מילא שאינה של שנים אלו, אלא למי שיתן סימן מובהק או יביא עדים (ב"מ שם).
ואין זה מחוור, דנתינת סימנין של שניהם מוכיח שאחד מהם הוא רמאי, אבל אין זה מוכח כלל ששניהם הם רמאים, ואם כן נטיל על מי שכנגדו שבועה ואם ישבע יטול ואם לא ישבע בזה הוכיח שהוא הרמאי ויטול השני?
ולע"ד נראה לתרץ דבמציאה אי אפשר לקיים דין עד אחד מחייבו שבועה, דהרי כלל הוא בדין שבועה דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים.
וכלל זה נאמר גם בשבועת עד אחד. וכדמוכח בסוגיא, דעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פ"ז) הלכך במציאה אי אפשר לומר דמי שכנגדו ישבע ויטול, דכל שבועה שבתורה היא לפטור את המוחזק ולא להוציא והוצאת האבידה מיד מוצאה על ידי שבועה, זהו נקרא הוצאת ממון.
ובלא זה נמי שורת הדין נותנת כן, שהרי אם היו סימנים וסימנים היינו דנים שיניח ובשביל שיש עד אחד כנגדו ישבע ויטול? מאי אמרת ישבע ויניח זה אינו דאין משביעין אלא אם כן נותנים לו אחר השבועה וכדאמרן.
וכמו כן אי אפשר לומר שישבע מי שהעד מסייעו ויטול, משום דא"כ נמצאת מוציא ממון ע"י שבועה וכלל הוא בדין שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים, ולא נשבעים ונוטלים.
הלכך כיון דאי אפשר לקיים דין שבועת עד אחד, אמרינן עד אחד כמאן דליתיה.
מהאמור למדנו כלל זה: שאין עדות עד אחד מועילה אלא להחזיק על ידי שבועה ולא להוציא מידי המוחזק אפילו על ידי שבועה, ובזה מצאנו טעם נכון למה שאין נשבעין ונוטלין על פי עד אחד מסייעו ואין נשבעין על קנסות, ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, לפי ששעבוד קרקעות עושה את מי שהקרקעות משועבדים לו למוחזק ואין מוציאין מידי המוחזק בעדות עד אחד אפילו בשבועה. וזהו הטעם שאין נשבעין ונוטלין ואין נשבעים על הקנסות דאין שבועה להוציא.
ג. נמוקי הלכה זו דעד אחד מחייבו שבועה
הלכה זו של עד אחד מחייבו שבועה היא לכאורה, כהלכתא בלי טעמא, דממה נפשך, אם עד אחד אינו נאמן להוציא ממון, ממילא המוחזק הרי הוא פטור, דאין מוציאין ממון מידי המוחזק אלא בראיה ברורה של עדים, ולמה צריכה שבועה לפוטרו, ואם עד אחד נאמן, לא תועיל שבועת הנתבע להכחישו.
בשאלה זו עמד התשב"ץ ז"ל וכתב: ויש לחקור מפני מה פסלה תורה עד אחד לממון? שאי אפשר שפסלתו מפני שיש לחוש שהוא משקר, שא"כ לדידן דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחא דזה אחר זה מצטרפין, וכנהרדעי דאמרי בין הודאה אחר הודאה ובין הודאה אחר הלואה מצטרפין (סנהדרין ל') ואם יש לחוש לשקר, כי היכי דאחד בלחודיה איכא למיחש שהוא משקר, ה"נ בשנים שכל אחד העיד עדות מיוחדת וכן בעדות סימנים בבן ובבת דאמר חד שנים בגבה ואחד אמר שנים בכרסה אמאי דקמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי מצטרפי, ואי חיישינן לשקרא בחד אפילו יבואו אלף וכולן יעידו עדות מיוחדת לא יתחזק האמת בשביל כך.
ואי אפשר לומר ג"כ דלשקרא לא חיישינן אפילו בחד משום דלא נחשדו ישראל להעיד שקר, דשארית ישראל לא יעשו עולה, אלא שגזרת מלך היא שלא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת, וכמו שפסלה קרובים אפילו לחובת קרוביהם, ופסלה משה ואהרן משום גזרת מלך הכי נמי פסלה עד אחד אע"ג דליכא למיחש לשקרא? זה אי אפשר דהא אמרינן בבעיא דעד אחד במלחמה דעד אחד מהימן משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקר, משמע דבעלמא חיישינן דילמא משקר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם בעדות מיוחדת לא נוציא ממון על פיה משום דכל אחד ואחד חשוד לשקר.
לפתרון חקירה זאת מסיק ואומר: דודאי אין לפגום בן ישראל בחשש עדות שקר, אלא דחיישינן שמא שכור הוא להעיד שקר, משא"כ בשני עדים אעפ"י שהם מעידים עדות מיוחדת, מכל מקום כיון שהוא מסייע לעד הראשון, בסיועו זה מסלק מעל הראשון חשש רחוק של שקר, והוא הדין והוא הטעם לענין שבועה הואיל אעפ"י שחששא של עדות שקר היא רחוקה מכל מקום אין מוציאין ממון מספק אפילו ספק כל דהוא, לכן הטלנו עליו שבועה אולי יודה לדברי העד.
והסתיע בזה ממה שכתב בירושלמי: רב הונא מקל לדיינא שאמר קבלין אתון חד סהדא, אלא אינון אמרין את לא תימר, (ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח) ואם איתא דחשוד עד אחד לשקר, אמאי לא תימר את, והא אמרינן התם: רב הונא כד חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם, אלא כיון שעד אחד חששא רחוקה היא שישקר, אין פותחין לו לומר אין עד אחד כשר בממון, אלא מן הסתם מכשירינן ליה ואותה חששא רחוקה דשמא ישקר אם אמת היא יטעננה הנתבע עד כאן תוקף דבריו (התשב"ץ ח"א סימן ע"ז).
לעומת זאת מרן זקני החק"ל זצ"ל כתב: דטעמא דעד אחד אינו קם לממון הוא: משום דחשוד לשקר דומיא דרשע פסול לעדות מטעם זה, דאע"ג דכל ישראל בחזקת כשרים הם, חזקה זו מועילה לו לבדו לכל עניניו, אבל לגבי אחרים לא מהניא חזקתו זאת להוציא ממון, ולכן פסלה תורה עדות עד אחד, משא"כ כששנים מעידים דבר אחד אע"ג שהם מעידין עדות מיוחדת לפחות חד מינהו כשר (חקרי לב חושן משפט ח"א סימן י"ג).
ולע"ד דבריו של התשב"ץ נפלאו ממני, דלפי הנחתו דכל ישראל בחזקת כשרים הם ואין לפגום בן ברית בחשש חשוד לשקר, אמאי נפסול עד אחד אפילו משום חשש רחוק דשמא שכור הוא להעיד עדות שקר, הלא גם שכור רשע הוא, ולא עוד אלא שהוא רשע דחמס, ולהיפך אמרינן בגמרא: דלא חיישינן שמא תשכור עדים משום דדבורא אמרי מעשה לא עבדי, וכל עדות שנחתך הדבר על פיהם הוי בגדר מעשה ואין העדים נשכרים לעדות שקר (עיין גיטין ס"ז גמרא ותד"ה דבזרא) והיינו טעמא דאחזוקי סהדי לשקרי לא מחזיקינן (ב"ב ז' ב) לעומת זאת גם בשני עדים ישנה מציאות של השכרת עדי שקר, והלכה ערוכה היא: השוכר עדי שקר להעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק נ"ו). ולא תימא דמן הסתם אין אנו חוששים שמא נשכרו להעיד שקר, שהרי הדיינים מאיימים על העדים ואומרים להם: סהדי שקרי אאוגריהו זילי, (סנהדרין כ"ט). הרי לך מפורש דגם בשני עדים ישנה מציאות זו שנשכרו להעיד שקר, ובכל זאת אין מחזיקים אותם לכך משום חזקת נאמנות של כלל ישראל שלא יעשו עולה ולא ידברו שקר והוא הדין לעד אחד.
קושטא הוא שמצאנו בדברי רז"ל לחלק בין שנים ליחיד, וכמו שכתוב דאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד, (ירושלמי והביאו הרי"ף יבמות פ"ב) אולם אין הדברים הללו אמורים אלא, כשיש רגלים לדבר לחשוד שיהיה נוגע בעדות כגון עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה, ורצה אחד מן העדים לקנות אותה שדה, או לישא אותה אשה דאע"ג שזה מעורר חשד נגדו אין זה פוסל, דהואיל והשני לא נחשד אף הראשון עומד בחזקתו; אבל כל שאין מקום לחשדא גם עד אחד אינו חשוד שמא נשכר להעיד שקר, וכל שכן שאינו חשוד לשקר בחנם, ולפי זה יהיה נאמן אפילו להוציא ממון.
ובעיקר דברי התשב"ץ שאין לפגום בן ברית בחשש עדות שקר, קשה ממה שכתוב בגמרא טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר (יבמות צ"ב: קט"ו, קט"ז ב) מכלל דבדבר שאינו גלוי מילתא משקר וכמו שכתב התשב"ץ עצמו.
איברא דהרמב"ם ז"ל כתב, בדין עד אחד בקטטה: בא אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו (ה' גירושין פי"ג ה"א) הרי דהרמב"ם סובר: עד אחד אינו חשוד לשקר בחנם אבל חשוד שמא הוא שכור לשקר, אבל הרשב"א והריטב"א השיגו עליו ואמרו: שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו? (כ"מ שם) הרי שגם בעד אחד ובמקום שהיא הוחזקה שקרנית, לא חיישינן שהעד השכיר עצמו להעיד שקר, מכאן דמשכיר עצמו להעיד שקר גרוע מעדות שקר שהרי בעד אחד בקטטה, אי לאו דאמרינן: מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, הוה פשיטא לן דהוא משקר, לכן כתבו הרשב"א והריטב"א: דלא חיישינן שהעד השכיר עצמו מטעם שאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו? והכ"מ (שם) כתב: שהואיל והוחזקה האשה שקרנית חיישינן גם להעד שמא היא שכרה אותו, אבל דבר זה נסתר מסוגיא ערוכה דגרסינן שם היכא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי שטרא, אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו (כתובות ל"ו) וסברא זאת שייכא גם לעד אחד שהרי הוא מכלל ישראל.
ועוד זאת, נמוק התשב"ץ נסתר גם ממה שנפסק להלכה שנשבעים להכחיש את העד גם בטענות שמא. (חושן משפט סימן ע"ה סעיף כ"ג וסימן פ"ז סעיף א') והרי בטוען שמא אין לחשוד את התובע ששכר עד שקר להעיד, שהרי אנו רואים שהוא נזהר בדבריו שלא לטעון טענה ודאית בשקר, ומכל שכן שלא ילך לשכור עד שקר להכשיל את אחרים באסור דלא תענה ברעך עד שקר.
ובלא זה נמי לא מסתבר לנמק אי נאמנות העד משום דחשוד להיות עד שכור לשקר, שאם כן יוצא שאם הוא מוחזק וידוע לכל לנאמן שאינו משכיר עצמו לכך, יהיה נאמן אפילו להוציא ממון, דזיל בתר טעמא הוא.
מכל טעמים אלה נראה לי ברור שנמוקו של התשב"ץ בדין זה אינו מחוור כלל וכלל. אלא כשם שאין העד חשוד לשקר כן אינו חשוד גם להשכיר עצמו לעדות שקר.
לעומת זאת סברת מרן זקני החק"ל דעד אחד חשוד לשקר, זאת אומרת: דלענין הוצאת ממון או הוצאת אשת איש מחזקתה, אין אנו הולכין אחר חזקת כשרות של העד, דלא אלימא חזקת כשרות דידיה לבטל חזקת ממון או חזקת אסור, גם היא מופרכת לע"ד דאם כן שבועה זו למה? כיון דהעד חשוד לשקר יפטר מי שכנגדו בלא שבועה. משום חזקת ממון שלו.
לכן נראה לע"ד לומר, דטעמא דעד אחד אינו מחייבו ממון הוא מגזרת הכתוב, שבאמת גם בשני עדים שורת הדין היתה נותנת שאין מוציאין ממון בעדותם, שגם הם חשודים לשקרנים, אלא שכך גזרה תורה לחתוך הדין על פיהם כל מקום שאין הדיין חושד שדין זה הוא מרומה. (חושן משפט סימן ט' סעיף ג') וכמו שצותה התורה לחתוך הדין עפ"י שני עדים, כן צותה התורה לחייב שבועה על פי עד אחד בדיני ממונות, ומה שכתוב בגמרא בעד אחד של מיתה: דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, היינו לומר דמילתא דעבידא לגלויי אינה בגדר עדות. ואינה צריכה עדות אלא לגלות דבר שאפשר להודע גם בלעדי עדים.
מכלל הדברים למדנו דטעמא דעד אחד אינו נאמן להוציא ממון בעדותו אינו משום דחשוד לשקר, וכדכתב מרן החק"ל ז"ל, דעד אחד דומה לרשע שהוא פסול לעדות, ולדידי עד אחד אינו דומה לרשע, דרשע הוא מוחזק לשקר, אבל עד אחד אדרבה הוא מוחזק להעיד אמת, אלא שאין מוציאין ממון על פי חזקה זאת, דהחזקה אינה אלא מסייעת אבל לא מכרעת להוציא מידי ספק כל דהוא, ובממון כלל הוא בדין שאין מוציאין אלא בראיה ברורה בעדות שני עדים וגזרת הכתוב היא לחייב שבועה להכחיש את העד, כדי להביאו לידי הודאה על האמת, ואם ימאן או שלא יוכל להשבע משלם.
ובזה נסתרות ראיותיו של התשב"ץ שהוכיח דעד אחד אינו חשוד לשקר: א) מדין עדות מיוחדת, ב) ממה שכתוב בירושלמי רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלים עליכון חד סהיד.
והנה לראיה הראשונה כתב מרן החק"ל דאי איכא שנים שמעידים על דבר אחד אע"ג שהם מעידין עדות מיוחדת לפחות חד מינייהו כשר.
ולע"ד אין תירוץ זה מחוור, שהואיל וכל אחד חשוד לשקר מאין הכרח לומר דלפחות חד מיניהו כשר, אימא דשניהם שקרנים, וכמו שהוכחנו ממה שמאיימין על העדים באיום דסהדי שקרי אאוגריהו זילי. ובאמת לא ידעתי מאי אולמיה דעדות מיוחדת מעד אחד, ניחוש שמא כל חד מינייהו משקר ונמצא ששניהם חשודים.
אולם באמת מה שחותכין הדין על פי שני עדים, אין זה משום שודאי דבריהם אמת, אלא שכך גזרה תורה לחתוך הדין על פי שני עדים כל שלא נראה לדיין שהדין מרומה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שצונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואעפ"י שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר. (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"ב). ומצוה זו היא גם בעדות מיוחדת, אבל בעד אחד אעפ"י שהוא מוחזק לאיש אמת לא נצטוינו לחתוך הדין על פיו בשום ענין, אלא נצטוינו להשביע את מי שכנגדו כדי להביאו לידי הודאת אמת על ידי השתמטותו משבועה.
ולראיתו השנית ממה שכתוב בירושלמי: רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד, אלא יימרון אינון ואם איתא דחשוד לשקר, מצוה על הדיין לומר זאת משום פתח פיך לאלם? לכאורה היא ראיה אלימתא, אבל כשנעיין בדברי הרמב"ם נלמוד דמה שהותר לדיין להיות פותח פה לאלם היינו דוקא כשראה הדיין שבעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שנסתלקה ממנו דעה מיושבת מפני כעס וחימה, או נשתבש מפני הסכלות, (הרמב"ם ה' סנהדרין פכ"א ה"י וכ"מ ולח"מ שם).
ואדרבה לא רק כשיש עד אחד, אלא אפילו בלא עדים לגמרי חכמים תקנו שבועת היסת כדי להביאו להודות על האמת משום דחזקה היא שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, ומכל שכן כשיש גם עד מסייעו, תפקיד הדיין הוא להביא את הנתבע לידי הודאה וכמו שכתב הרמב"ם: הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, ולא לתת בפיו דברים שמחזקים אותו לעמוד בכפירתו, ולא עוד אלא שאני אומר, שמדברי הירושלמי יש להוכיח דפסול עד אחד הוא משום דחשוד לשקר. הלכך אין לדיין לפתוח ולומר לו מקבל אתה עליך, כיון שהבעל דין עצמו יודע יותר מכל אדם אם העד הוא משקר או לאו, ואם הוא יודע שמשקר אינו שותק לו ושתיקתו היא הודאה על האמת, וכן נפסקה הלכה לגבי עדות אשה: בא עד אחד ואמר לה זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה (אבן העזר סימן קע"ח סעיף ט' ועיין במה שכתוב בסה"ק משפטי עוזיאל חלק ב' סימן כ"ד ואיכמ"ל). מכאן אנו למדים דשתיקה לגבי עד אחד מחזקת עדותו גם בדיני ממונות, ואיך נקום אנחנו ונאמר דברים שנותנים לו מקום להשתמט בעדות זאת ולעמוד בכפירתו?
מכאן מבורר היטב דשני מאמרים של הירושלמי הסמוכים זה לזה אינם מחולקים אלא אדרבה מבארים זה את זה, שלא תאמר כשם שאסור לדיין לומר במקום עד אחד: מקבלים אותו עליכם כשנים? כך נלמוד שאסור ללמד זכות למי שאינו יודע לטעון לזכותו, לזה בא מאמר השני דרב הונא כי הוה חזי זכות ולא ידע ליה, הוה פתח ליה והיינו כמו שכתב הרמב"ם שאינו יכול הבעל דין להגיד זכותו מסיבת חימה או סכלות או אפילו שלא ידע ההלכה אבל בידיעת העובדא אין זה בגדר פתח פיך לאלם אלא הוא בגדר עורכי הדיינים. מזה יוצא דבעד אחד לכולי עלמא אסור לדיין לומר לו אין מחייבין על פי עד אחד, (עיין בברכי יוסף חושן משפט סימן י"ז ס"ק כ"ח). אולם כבר כתבתי דחשד זה ישנו גם בשני עדים אלא שהתורה צותה להאמינם והתורה צותה לחייב שבועה על פי עד אחד.
ד. עד אחד בטענת שמא
מכלל זה: דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, למד הרמב"ן, דעד אחד מחייבו שבועה אפילו בטענת שמא, ואין לומר בזה: אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, שלא אמרו זה אלא היכא דאיתא מילתא במתניתין או במתניתא או בגמרא, והביא ראיה לדבריו מדברי הירושלמי דהקשה: והרי קנסות? והרי קרקעות? שניא הוא שאין נשבעין על הקנסות ועל הקרקעות. והרי פרוטה? מתניתין בנשבע מפי עצמו (ירושלמי שבועות פ"ו ה"א) ומדלא מקשה, והרי טענות שמא? דשנים מחייבין אותו ממון ועד אחד אינו מחייבו שבועה, מזה מוכח דבטענת שמא נשבע על פי עד אחד. ואעפ"י שהר"י בן מיגאש פסק שאין עד אחד מחייב שבועה בטענת שמא, הרי"ף לא כך דעתו שהרי כתב בפרק כל הנשבעין בעסק חד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טעינא דכיתנא ואמר ליה אידך אין שקלי ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי ופסק הגאון ז"ל דליכא עליה אלא שבועת היסת והרי"ף כתב: אלו דברי גאון ודאי שגגה היא, וליכא למסמך עלה, אלא ודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי איניש לאפוקי מיניה אלא בראיה וכו', והשתא דשקליה קמיה דחד סהדא הכין דיניה כיון דאלו אתו תרי סהדי ומסהדי דבאפיהו פתח ליה לביתיה דחבריה ושקיל מיניה ההוא מידי מחייב לאהדורי כי ליכא אלא חד סהדא מחייב שבועה דאמר מר כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והרי בעובדא זו לא ידע התובע שזה נכנס לביתו ושקל חד טעינה דכיתנא, אלא על פי העד, ובכל זאת פסק הרי"ף לחייבו שבועה עפ"י עד אחד ודלא כרבי יוסף הלוי תלמידו שפסק שאין נשבעין על טענת שמא להכחיש עד אחד המחייבו (חדושי הרמב"ן והרא"ש שבועות מ').
והנה בגדולי תרומה למד מדברי התוס' שגם הם סוברים כהרי"ף ודעימיה, ממה שכתבו: דאין ללמוד מדחייבה התורה שבועה להכחיש את העד מכלל דכופר בכל פטור, דאם לא כן מאי נפקא מינה מעד אחד, הא בלאו הכי חייב? דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום ואינו יודע והעד מעיד שהוא גנב או שאביו הלוה לו. (ב"מ ג' תוד"ה מפני מ"ה) (גדולי תרומה שער ל"ו פרק ד').
ולע"ד אין זו ראיה, דהתוס' לא כתבו כן אלא למאי דסלקא דעתין דכופר בכל חייב שבועה דאורייתא, הלכך על כרחין לומר דשבועת עד אחד באה להוסיף שבועה גם על טענת שמא, אבל לקושטא דמילתא דגזרת הכתוב היא דדוקא מודה במקצת חייב וכופר בכל פטור, אדרבה הסברא נותנת לומר דלא חייבה התורה שבועה להכחיש אלא בטענת ברי דומה למודה במקצת, אבל בטענת שמא שאין מודה במקצת חייב בה, הוא הדין לעד אחד, ועל כל פנים למדנו דהרי"ף והרא"ש והרמב"ן סוברים שעד אחד מחייב שבועה בטענת שמא ודלא כרה"ג ומהר"י בן מיגאש (עיין ספר התרומות שם).
והרמב"ם ז"ל פסק: נכנס לביתו של חברו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד, ואין העד יודע כמה נטל, בעל הבית אומר: עשרים כלים היו בביתי, והגוזל אומר: לא נטלתי אלא עשרה והם שלי, חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע, ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי. (גזלה ואבדה פ"ד ה' י"ז). הא למדת שהרמב"ם מחלק בין שבועת מודה במקצת לשבועת עד אחד, דמודה במקצת אינו נשבע על מה שכפר בטענת שמא, הלכך אינו נשבע על מה שלא הודה אפילו שבועת היסת, אבל שבועה להכחיש את העד נוהגת אפילו בטענת שמא, הלכך על העשרה שהודה אעפ"י שלפי הודאתו לא היה מתחייב שהרי אמר דידי שקלי, מחויב להשבע כדי להכחיש את העד ששלו היו, וכיון שאינו יכול להשבע משלם, וכן כתבו המ"מ והכ"מ (ה' גזילה ואבידה שם והלכות טוען ונטען פ"ג ה"ו).
וכן כתב הרמב"ם בפרוש יותר, אם היה שם עד אחד בלבד (שראהו שנכנס לבית חברו), ובעל הבית טוען: גזול הוא כלי זה בידו, והלה אומר לקוח הוא בידי או בחוב גביתיו, או שלי היה ופקדון הוא אצלך, הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה, שאילו היו שם שני עדים היה חייב לשלם ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה ואינו יכול להשבע שהרי אינו מכחיש את העד, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אבל אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום ונפטר.
והנה הראב"ד השיג וכתב: זהו תימה מאחר שבעל הבית לא היה שם, איך יש כאן טענת ברי כדי שנאמר שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי הוא, אעפ"י שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו'. ובאמת שדברי הרמב"ם בהלכה זו מוכיחים כן, שכתב: ובעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו, מכאן שבעל הבית מכיר שכלי זה שביד הנתבע הוא גזול ממנו, אבל מסוף דברי הרמב"ם שכתב: אבל אם כפר ואמר לא נכנסתי ולא נטלתי כלום וכו' הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום, מוכח שמה שכתב בתחלת הלכה זו: בעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה, לאו דוקא אלא הכי קאמר שבעל הבית טוען כלי זה על מהות הכלי כגון חבילא דכתנא שמעיד העד הוא גזול, וכן מוכח ממה שכתב: בעל הבית טוען עשרים היו בביתי והגוזל אומר לא היו אלא עשרה, ובאמת הראב"ד הוסיף וכתב: ואם טענת בעל הבית אינה טענה היאך זה מחוייב שבועה ולמה ישלם (שם ה' י"ז), אבל הרמב"ם סובר שגם בכגון זה היא טענת שמא אלא דנשבעין על טענת שמא של בעל הבית להכחיש העד וכמו שכתבו המ"מ והכ"מ, ומה שכתב הלח"מ: דאין זה הכרח ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי היה (הלכות טוען ונטען פ"ג ה"ו) אין זה נכון. וכמו שכתוב. וכן מוכח מדברי הרי"ף שהרי בנדונו הטענה היא על חבילא דכתנא שאין בה סימן, ואי אפשר לבעל הבית לטעון חבילה דכתנא זו היא גזולה, אלא על ידי העד שראה שזה נכנס לביתו ולקחה. מכאן יוצא דהרמב"ם סובר דנשבעין להכחיש את העד בטענת שמא, אולם דברי הרמב"ם הוו סתראי, מדכתב: שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן שבועה מן התורה ואלו הן: מי שטענו חברו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן: ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו, ועד אחד מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה; וכן שומר שטען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת הרי זה נשבע מספק (ה' שבועות פי"א הלכה ה').
הרי לך מפורש דהרמב"ם סובר דשבועת עד אחד דומה למודה במקצת שאין נשבעין עליהן אלא בטענה ודאית, ולא מצאנו שבועה על טענת שמא אלא בשבועת השומרים וזה סותר למה שכתוב בהלכות גזלה וכמו שכתבנו.
לתרץ דברי הרמב"ם מוכרחים אנו לדחוקי נפשין ולפרש מה שכתוב בהלכות שבועות, דהכי קאמר שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד, אינן באות אלא על ידי טענה ודאית שהתובע יודעה מעצמו, או שטוען ודאי על סמך נאמנותו לעד אחד, להוציא שאם התובע מסופק בנאמנותו של עד אחד, אין הנתבע נשבע להכחיש את העד משא"כ שבועת השומרין שכל עיקרה אינה אלא בטענת ספק.
ולהלכה פסק מרן ז"ל: טענו בספק על פי העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה, והלה כופר בכל, והביא העד משביעו שבועה דאורייתא כאלו היה טוענו טענת ברי (סימן ע"ה סעיף כ"ג) וכן כתב עוד: התובע לחברו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו, בטענת לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך, או לקוח הוא בידי, אם הוא מודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, וכן אם כופר בכל ועד אחד מכחישו חייב שבועה דאורייתא אפילו אינו יודע שחייב לו אלא על פי העד (סימן פ"ז סעיף א').
מדבריו אלה למדנו שאפילו אם אין התובע מאמין את העד ואינו טוען ודאי על פיו אלא טוען מספק ואומר פלוני אמר לי שאתה חייב לי, בכל זאת משביע אותו בטענת ספק על פי עד אחד, וזהו דלא כהרמב"ם, וכמו שהוכחנו לעיל שהוא סובר דאין משביעין בטענת שמא עפ"י עד אחד שאין התובע סומך על עדותו לטעון טענת ודאי, וביותר תמוהים פסקי מרן אלו שנראים סתראים למה שכתב הוא עצמו בדין עד אחד מעידה שזינתה: כשהוא לא ידע שזינתה אלא על פי עד אחד, הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע, והא דתנן בפרק הכותב עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, התם כשהבעל טוען ברי, וכך הם דברי רבינו שכתב: לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו, כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה, אבל אם לא ראה הוא בעצמו אעפ"י שהוא טוען כן על פי עד אחד אינו משביעה (כסף משנה הלכות אישות פכ"ד ה' י"ז).
הרי לך מפורש דהכסף משנה סובר בדעת הרמב"ם שאפילו אם טוען ברי על סמך דברי עד אחד אינו משביעה אלא אם כן טוען ודאי בידיעת עצמו.
שוב ראיתי להמשנה למלך שעמד על דברי הכסף משנה אלה וכתב דלמאי דפסקינן כהרי"ף ודעימיה דנשבעין על טענת שמא להכחיש את העד הוא הדין גם בשבועת המשנה משביעין בטענת שמא להכחיש את העד, וא"כ בדין עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תטול אלא בשבועה להכחיש את העד ואפילו אם הבעל טוען שמא (משנה למלך הלכות שאלה ופקדון פ"ה ה"ו ועיין עוד בש"ך חושן משפט סימן פ"ד ס"ק ז').
ולבד זה דברי הכסף משנה תמוהים מצד עצמם, שהרי בגמרא אסיקנא: דשבועה זו דעד אחד מעידה שהיא פרועה אינה אלא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל (כתובות פ"ז ב) ולפי זה יש לומר שגם בטוען שמא על סמך עד אחד תקינו רבנן שבועה זו להפיס דעתו של המלוה, ולאידך גיסא גם אם נאמר שדין משנתנו הוא בטוען ברי אין ללמוד ממנו לכל טוען טענת שמא שאין משביעין להכחיש את העד, ויש לומר שהואיל ושבועה זו שהיא להפיס דעתו של בעל, לא נתקנה אלא כשהבעל טוען ברי אבל כשטוען שמא אין צרך להפיס דעתו לכן דברי הכסף משנה צריכים עיון.
מהאמור למדנו דהלכה זו במחלוקת היא שנויה בין הפוסקים הראשונים, וסברת מחלוקתם היא זאת לדעתי: דהנה עיקר דין שבועה הוא משום דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, אלא בכופר הכל הואיל ויש חזקה מתנגדת שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אוקי חזקה בהדי חזקה ואוקי ממון אחזקת מריה, אבל מודה במקצת הואיל והודאת הלוה מאלמת חזקת התובע דודאי יש לו להתובע ממון אצל נתבע וצד הספק הוא שמא מורה היתר לעצמו הלכך כיון דאין כאן חזקה של אין אדם מעיז מכריעה חזקת התובע להשביעו אפילו בטענת שמא. (עיין מה שכתבנו לעיל סימן כ"א).
ומעתה בשבועה להכחיש את העד בטענת שמא מהר"י הלוי אבן מיגאש סובר: הואיל ואין כאן חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו שהרי הוא אינו תובע אלא על פי העד, הלכך אינו נשבע להכחיש את העד, דחזקת כשרות של העד גרידא אינה מוציאה ממון ולא מחייבת שבועה.
אבל הרי"ף ודעמיה סוברים דשבועת עד אחד בדיני ממונות היא גזרת הכתוב לחייב שבועה כמו ששנים מחייבין ממון, והלכך משביעין להכחיש את העד גם בטענת שמא.
ולהלכה כתב הש"ך: הלכה רווחת היא בישראל וכן הסכמת רוב הפוסקים להשביע אפילו בטענת שמא להכחיש את העד. אבל המטה שמעון חלק על הש"ך בזה וכתב דאע"ג דהלכה רווחת בישראל כן, אין לזה אלא דין דהכריעו כת המחייבים ועדיין צריך עיון אמאי, ובכגון זה כלל גדול בדין דיכול המוחזק לומר קים לי, (מטה שמעון חושן משפט סימן ע"ה הגהב"י ס"ק פ"ה).
ולע"ד נראה לקיים דברי הש"ך דהואיל והלכה רוחת לפסוק כהרי"ף ודעמיה נעשה זה כבר משנה שאין הדיין רשאי לפסוק נגד דברי הפוסקים המקובלים והמוסמכים בישראל, וכיון שכן אין בעל הדין יכול לומר קים לי נגד פסק בית דין שפסקו לחובתו בהסכמת כולם או רובם, (עיין לעיל סימן י' סעיף ג').
ה. עד המסיעו
ר"ת ז"ל חדש הלכה זו: שכל המחוייב שבועה ועד אחד מסייעו פוטרו משבועה, (ב"מ ב': תד"ה ולחזי הגה"מ הלכות טוען פ"א אות ב') והרא"ש ז"ל תמך סברה זו: דכל שכן הוא, אם עד אחד מחייב שבועה את המוחזק, כל שכן שפוטר משבועה את המוחזק, מהר"מ ז"ל בתשובותיו באר הדברים יותר וכתב: ועוד אני אומר קל וחמר איזה כח מרובה כח המוחזק או כח המוציא? הוי אומר כח המוחזק, והשתא ומה היכא שעד מסייע להוציא, מחייבין את המוחזק שבועה, כל שכן כשמסייע למוחזק, ועל יסוד זה מפרש מה שכתוב, לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה, היינו לחייב שבועה או לפטור משבועה, ועוד, שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והוא הדין כמו כן כל מקום ששנים פוטרין מממון אפילו היכא דחייב ממון כגון שיש לשכנגדו שטר ואתו בי תרי ואמרי ידענא ביה דההוא שטרא פרוע הוא דפטור מממון ה"נ עד אחד פוטרו משבועה (תשובות מימוניות לספר משפטים סימן ו' וסימן ס"א). ולע"ד אני אומר: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאדרבה היא הנותנת, עד מסייע להמוציא הואיל ואתרעא חזקת המחזק, רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי, וזו היא כל עיקר השבועה להביא את החשוד להשתמט, לידי הודאה תאמר בעד אחד המסייע את הנתבע, אם יפטור אותו משבועה יתחזק בכפירתו. ועוד אם אמרת בעד שכנגדו שאין אנו חותכין דין ממון על פיו אלא עדותו מעוררת חשד על מי שכנגדו, והשבועה או השתמטות משבועה היא מחייבת ממון, מה שאין כן עד מסייע למחוייב שבועה אם אתה פוטרו משבועה זו על פי עד אחד הרי אתה חותך הדין על פיו, והתורה אמרה: לא יקום עד אחד באיש, וכל מה שאנו דנים על פיו לחיוב או לפטור הרי זה בכלל יקום דבר ואין עד אחד ראוי לקיים דבר.
והנה מהר"ם ז"ל נשאל לתרץ דעת ר"ת מסוגין דגמ': סימנים וסימנים ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי (ב"מ כ"ח) ואם איתא לסברת ר"ת, יטול זה שהעד מסייעו בלא שבועה? ותירץ דהכי קאמר סימנים וסימנים הוו כעדים לכל צד, והרי זה כתרי ותלת, שאין השלשה המכריעים נגד השנים שכנגדם (שם סימן ו'). ואין זה מחוור לע"ד, דעדים ועדים המכחישים זה את זה כת אחת ודאי היא אמתית אלא לפי שאין בידינו להכיר את האמת לכן מסתלקים מן הדין ואומרים אוקי ממונא בחזקת מרא, מה שאין כן בסימנין אין אתה יכול לומר שאחד מהם הוא שקר, שהרי הסימנים לפניך, אלא הספק הוא מי מהם מדבר אמת וכיון ששניהם נותנין אותם הסימנים בטלה עדותם של הסימנים, והרי זה כסימנים של נחתום, וכדומה, שהם ידועים לרבים (ב"מ כ"א) הלכך הסברא נותנת לומר סימנים וסימנים כמאן דליתנהו דמו ועד מסייע מכריע למי שהוא מסייעו כמו שהוא פוטרו משבועה. מכאן מוכרח כמו שכתבנו שכל דבר שהוא קיום דבר אינו מתקיים על ידי עד אחד והוא הדין לפטור משבועה.
ולעיקר שאלת מהר"מ נלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא. דבמציאה כיון שאין אחד מהם מוחזק בה, אין עד אחד מועיל להוציא את האבידה מידי מוצאה לזכות מי שהוא מסייעו, דאפילו לר"ת דעד מסייעו פוטרו משבועה, אינו אלא להחזיק בידו אבל לא להוציא ממון, שהרי אמרו לממון אינו קם.
ועתה אחרי שהוכחנו שאין מקום להכריע מסברא או מקל וחומר שעד המסייעו פוטרו משבועה נובין ונדון בראיות מהר"מ.
והנה הראיה הראשונה שהביאו לסיועיה לר"ת היא מדרשת רז"ל: אבל קם הוא לשבועה, וכן ממה שכתוב: כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה והם מפרשים דקם הוא לשבועה בין לחיוב ובין לפטור משבועה, וכל מקום ששנים מחייבין או פוטרים הוא הדין לעד אחד, ולענ"ד אין ראיות אלה מכריעות, ואדרבה יש לומר דשמועה דכל מקום מחייבין ממון, באה לפרש שמועה ראשונה דאבל קם הוא לשבועה, שלא תאמר דקם הוא אף לפוטרו משבועה אלא קם הוא לחייב שבועה במקום ששנים מחייבין ממון ולא במקום ששנים פוטרים אותו ממון משום דפטור משבועה הוא חתוך הדין על פיו וכדאמרן.
ועוד שהרי הוכחנו דכלל זה דכל מקום ששנים מחייבין ממון אינו החלטי, שהרי בטענת שמא אעפ"י ששנים מחייבין אותו ממון אין עד אחד מחייבו שבועה וכדעת הרי"ף והרא"ש ודעמיהו.
ראיה ב' מדילפינן בגמ': דעדים על מקצת הטענה מחייבים שבועה, במה מצינו מפיו ועד אחד דמחייבים שבועה (ב"מ ד') ואם איתא דעד המסייע לנתבע אינו פוטרו משבועה לפרוך: מה לפיו ועד אחד שאין כיוצא בהן פוטר משבועה תאמר בעדים שאם יבואו עדים אחרים ויכחישו את הראשונים פוטרים מממון ומשבועה.
וגם זאת אינה ראיה לדעתי משום דנימא היא גופא תיתי במה הצד, לחייב שבועה גם אם יוכחשו כדין מודה במקצת ועד אחד, דמאי דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, היינו היכא שאנו באים להוציא ממון אבל לענין שבועה גם כשהוכחשו העדים עדיין הספק קיים ועומד, והדין נותן להטיל עליו שבועה כי היכי דלודי כמו שמטילין עליו שבועה על מה שלא העידו.
ראיה ג' מדגרסינן: שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רשב"א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע, טעמא דאמר שלש הא שתים פטור ומסקינן בגמ' לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, (ב"מ ד' ב) וכיון דפטרין משבועה בסיוע שטר בעלמא אע"ג דאין כאן עדות גמורה שאינה אלה שתים כל שכן בעד אחד שמעיד כדברי התובע.
ואין זו ראיה מכרעת לע"ד, משום דשטר הוי עדות גמורה ולא משום חזקה דאם היו שלשה לא היו העדים חותמין על סלעין סתם, אלא משום שעדים החתומין על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים, ולכך לא פרשו מניינן, הלכך לא צריך שבועה (פרש"י שם). שוב ראיתי בשיטה מקובצת שכתב בשם הרשב"ץ לדחות ראיות הרא"ש בפנים אחרות ואני מה שנלע"ד כתבתי.
עוד כתב הרא"ש ז"ל: ויש מקשין הבל מהא דאמר לקמן: שומר שמסר לשומר חייב, דאמר ליה את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה (ב"מ ל"ו) ואמאי חייב יפטרנו השומר משבועתו? ולא קשה מידי דחיוביה דראשון, בשביל דאין יכול לישבע הוא, והוא אין רוצה להאמין לשבועת השני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון.
ודבריו אלה צריכים עיונא ודקדוקא, שאם הדין נותן שעד אחד נאמן לפוטרו משבועה, אין מי שכנגדו יכול לומר היאך לא מהימן לי בשבועה וישבע השני כדי לפטור עצמו מתביעת שומר הראשון משבועה, וכיון דנפטר משבועה ממילא נפטר אף מן הממון שלא נתחייב בו אלא משום שאינו יכול לישבע ושבועה אין כאן ממילא אין כאן אף ממון, ובאמת הרמב"ן מביא ראיה זאת לסתור סברת ר"ת (מלחמות ה' ב"מ ריש פרק א').
אולם נראה לקיים דברי הרא"ש ממאי דאמרינן: עד אחד אומר מת ונשאת, ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ומתרצינן דהכי קאמר: עד אחד אומר מת והתירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון (יבמות קי"ז) מכאן אנו למדים דכל מקום שדנו בית דין עפ"י העד הראשון בדבר שאינו מחוסר מעשה, אין סותרין הדין עפ"י העד השני שמכחישו, והוא הדין בשומר שמסר לשומר, הואיל וכשתבע בעל הפקדון את השומר הראשון חייבוהו בית דין לשלם מתוך שאינו יודע מהות סיבת האונס או המיתה, שוב אין עדות השומר השני סותר את דינו.
על כל פנים מדברי הרא"ש ומהר"מ למדנו דלא שנא לדעתם בין שבועת מודה במקצת לשבועת עד אחד ושבועת השומרין, ובכולם עד אחד מסיעו לנתבע פוטרו משבועה.
אולם הרמב"ן ז"ל כתב דלא אמר ר"ת למילתיה אלא בשבועה שהיא תקנתא דרבנן, כגון מתניתין דשנים אוחזין, שהטילו רבנן שבועה על כל אחד מהם משום חשדא דלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חברו, הלכך כיון דמסייע ליה עד אחד רגלים לדבר דלא משקר ואידך הוא דחשיד ואיהו לא חשיד (מלחמות ה' ב"מ רפ"א). והרדב"ז סובר דמי שנתחייב שבועה להכחיש את העד, ועד אחד מסייעו פוטרו משבועה ולא משום דקם הוא לשבועה אפילו לפטור משבועה, אלא משום דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, וחוזר הדין להיות פטור משבועה מדין כופר בכל, אבל שבועת מודה במקצת וכן שבועת השומרין שהיא באה גם על טענת שמא אין עד המסייעו פוטרו משבועה (נמוקי יוסף ב"מ שם).
מסקנא דדינא, שלש שיטות נאמרו בהלכה זו:
א) מהר"מ והרא"ש סוברים דעד המסייעו פוטרו בכל מיני שבועות.
ב) הרמב"ן סובר דאין עד המסייעו פוטרו אלא משבועה שהיא מוטלת על שניהם כדין מתניתין דשנים אוחזין וזו היא דעת הרשב"א (עיין ד"מ חושן משפט סימן ע"ה ס"ק ו' ומשנה למלך הלכות שאלה ופקדון ה' ו').
ג) הרנב"ר סובר דאין עד המסייעו פוטרו אלא משבועת עד אחד, אבל שאר שבועות כגון מודה במקצת ושבועת השומרים אין עד המסייעו פוטרו משבועה.
ד) המשנה למלך חדש בדעתו דעד כאן לא אמרינן עד המסייעו פוטרו מן השבועה אלא כשטוען ברי; אבל אם הוא טוען שמא אין עד המסייעו פוטרו מן השבועה, שטעמא דעד המסייעו פוטרו, הוא, משום שהעד מסייע להנתבע, והינו דוקא כשהוא מסייעו ממש אבל כשטוען איני יודע דאין העד מסייעו ממש אינו פוטרו משבועה (משנה למלך הלכות שאלה ופקדון פ"ה הלכה ו').
ולהלכה פסק מרן ז"ל: מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב לישבע מן התורה שאינו חייב לו חמשים, ונותן החמשים שהודה ואם יש עד שמסייעו יש אומרים שפוטרו מן השבועה ויש אומרים שאינו פוטרו (חושן משפט סימן ע"ה סעיף ב' וסימן פ"ז סעיף ו').
מדבריו נלמוד שהוא פוסק כדעת מהר"מ והרא"ש דעד אחד מסייעו פוטרו מכל שבועת התורה וכן מוכח ממה שכתוב בהגהות ב"ה: וסמ"ג כתב וליתא דבירושלמי אמרינן אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן דליכא עדים אבל אם יש עד אחד חייב שבועה, עכ"ל. ואין דקדוק זה מוכרח (בית יוסף חושן משפט סימן ע"ה סעיף ג') מכאן מוכח דסובר מרן דגם בשבועת השומרים נאמר דין זה.
ולענין שבועת עד אחד פסק מרן ז"ל: עד אחד אומר על תנאי ועד אחד לא היה תנאי, נשבע הלוה היסת ונפטר, (חושן משפט סימן פ"ב סעיף י"ב) והיינו משום דעד המסייעו פוטרו משבועה דאורייתא ונשבע היסת מדרב נחמן וכ"כ בבית יוסף (סימן מ"ו סעיף ל"ו).
מכאן למדנו שמרן סובר כדעת הרנב"ר, הלכך בדין עד אחד אומר שהיה תנאי ועד אחד אומר שלא היה תנאי פסק כהלכה שנשבע שבועת היסת (חושן משפט סימן פ"ב סעיף י"ב) והיינו כדעת הרנב"ר דאין עד מסייעו פוטרו אלא משבועת עד אחד, מטעם דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, אבל בשבועת מודה במקצת ועד אחד מסייעו, כתב: יש אומרים שפוטרו משבועה ויש אומרים שאינו פוטרו.
מכאן אתה למד בדעת מרן שדוקא בשבועת מודה במקצת ועד מסייעו, אין הדין מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן: אבל בשבועת עד אחד פסק ההלכה הוא כמאן דאמר דעד מסייעו פוטרו, דאוקי חד לגבי חד והרי זה כמי שאין כאן עד כלל, ונשבע היסת כדין כופר בכל שאין בו עדים, ולפי זה יוצא לדין, שאם הודה במקצת ועד אחד כנגדו ועד אחד מסייעו אע"ג שעד המסייעו פוטרו משבועת עד אחד משום דאוקי חד לגבי חד, אינו פוטרו משבועת מודה במקצת שנתחייב בה על פי הודאתו, וכן עד אחד מסייעו אינו פוטרו משבועת השומרים הואיל ושבועה זו מוטלת עליו מדין תורה מפני ספק שבדבר ואין עד אחד מסייעו מכריע את הספק.
ו. עד מסייעו שהעיד ראשונה
הנמוקי יוסף כתב דאפילו אם אתא עד שכנגדו וחייבוהו בית דין שבועה על פיו, ואחרי זמן הביא הנתבע עד המסייעו פוטרין אותו משבועה, משום דחיוב שבועה אינו בגדר מעשה בית דין, הלכך כי אתא אחרי כן עד המסייעו מבטל פסק בית דין הראשון שמחייבו שבועה, והסתייע מדאמרינן: עד אומר מת והתירוה להנשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון (יבמות קי"ז ב) אלמא אע"ג דבזה אחר זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, כשנעשה מעשה עפ"י הראשון כגון שהתירוה להנשא, וזכתה בעצמה אין הדבר מחוסר מעשה, אבל כשעד אחד מעיד לחייבו שבועה אפילו חייבוהו בית דין שבועה, על פיו, כל שבא עד אחד והכחישו קודם שנשבע, כבת אחת הוא כיון שמחוסר מעשה (נמוקי יוסף ב"מ רפ"א). מכאן אתה דן שאם בא עד המסייעו בראשונה ופטרוהו בית דין משבועה הואיל ואינו מחוסר מעשה אם יבא אח"כ עד שכנגדו אינו מחייבו שבועה.
אבל הש"ך כתב: לדידן דקיימא לן דעד אחד מסייעו פוטרו משבועה מק"ו דעד אחד מחייבו, א"כ העד המסייע נאמן מדאורייתא, כמו העד המחייב והוה ליה כתרי ותרי, דאין חילוק בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה, אלא בכל ענין אוקי סהדא לבהדי סהדא, וסלק עדותא דתרוויהו כמאן דליתיה והוא הדין היכא שבא העד המסייעו בראשונה ופטרוהו, ואינו דומה לעד אחד אומר מת, דשאני התם דסהדא קמא מהימן כבי תרי, ולא סהדא בתרא; אבל לענין שבועה סהדא בתרא מהימן כמו סהדא קמא.
והמחנה אפרים חלק על הש"ך וכתב: דבשלמא סהדא קמא חשיב כשנים, כיון דבשעה שנתקבלה עדותו לא היה שום מערער, ונתקיימה עדותו בבית דין, אבל סהדא בתרא לא חשוב כשנים ולא נתקיימו דבריו אפילו שעה אחת שהרי יש אחד שמכחישו (מחנה אפרים הלכות עדות סימן כ"א).
נמצינו למדין שדין זה במחלוקת שנוי, שלדעת הש"ך אין חילוק במי שבא קודם אלא בכל ענין הוי בכלל עד אחד בהכחשה, ולדעת המחנה אפרים מי שבא קודם בין שהוא עד המחייבו או עד המסייעו הוא חשוב כשנים, ומי שבא אחריו חשוב כעד אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים.
ולע"ד נראה להכריע כדעת הש"ך ולא מטעמיה שהרי כבר כתבתי לעיל (סעיף ג') דמה שחייבה תורה שבועה בעדות עד אחד, אין זה משום שהאמינה תורה עד אחד דחיוב שבועה אינו בגדר נאמנות, אלא שעד אחד כנגדו של הנתבע, מעורר ספק בחזקת הנתבע דאין אדם מעיז והטילה תורה עליו שבועה כי היכי דלודי ומינה נלמוד לעד המסייעו למאן דאמר שפוטרו משבועה, אין זה משום שהאמינתו תורה אלא משום שעד המסייעו מעמידו שוב על חזקתו, הלכך כיון שאין עד אחד מכריע בדבר, כשמכחישים זה את זה אין שניהם נאמנים, שעוד פעם הספק שקול וחוזר הדבר לדינו ואין חילוק בין מי שבא ראשון, דעד אחד אעפ"י שאין מערער נגדו, הרי הוא מסופק מעיקרו וכל שעד אחד מכחישו מתבטלת עדותו לגמרי לא משום דשניהם נאמנים וכמו שכתב הש"ך אלא משום דשניהם אינם נאמנים, אפילו להטיל ספק בדבר כדי לחייב שבועה.
מטעם זה נדחים דברי המחנה אפרים דכתב: דסהדא קמא חשוב כשנים כיון דבשעה שנתקבלה עדותו לא היה שום מערער, וזה אינו נכון לע"ד אלא משעה שהעיד יחידי הרי נולד ערעורו עמו, ובית דין מערערים נגד עדותו שהתורה אמרה לא יקום לממון אבל קם לשבועה, כלומר לא יקום כעדות ודאית שחותכין דין על פיה אלא כעדות מסופקת שמחייבת שבועה או פוטרת משבועה משום דמוקמינן אחזקתו ולא על פי העד.
ז. עד מסייעו נגד עד אחד מחייבו ומודה במקצת
מעתה נהדר אנפין בשאלה דידן. הנה מהרא"י ז"ל בתה"ד נשאל כעין זה: בראובן תבע את שמעון שפשע והביא עד אחד, ושמעון טען שלא פשע והביא עד אחד מסייעו, והשיב: לדעת הרא"ש דגם בשבועת השומרין עד אחד מסייעו פוטרו מן השבועה בנדון זה נמי פטור, ולא תאמר, אוקי חד לבהדי חד ואוקי שבועת השומרים אדינא, משום דבלא העד היה חייב רק שבועה ועד המסייעו פוטרו מן השבועה, והרי זה דומה לשנים שחולקין בטלית והביא ראובן שתי כתי עדים דדידיה הוא, ושמעון הביא שתי כתי עדים דדידיה הוא אוקי תרי לבהדי תרי, דתרי כמאה דמי, הרי דתוספת עדות אינה מחייבת, הכי נמי תוספת חיוב שבועה דעד אחד אינה מועלת יותר, ועד אחד פוטרו, דמכלל כל מקום ששנים מחייבים ממון נלמוד כל מקום ששנים פוטרים ממון אחד פוטר שבועה (תרומת הדשן סימן של"ד).
והנה הש"ך כתב: ולא נתחוורו דבריו אצלי אלא נראה דאוקי חד לבהדי חד, וסלק עדותן כמאן דליתיה וחייב שבועה דאורייתא משום שבועת השומרים או משום מודה במקצת ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב הטור: עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי אוקי חד לבהדי חד ונשבע היסת (ש"ך חושן משפט סימן פ"ז ס"ק ט"ו) ודבריו נכונים מאד לע"ד וראיתו של התה"ד מדין עדים המכחישים זה את זה אינה ראיה לע"ד דשאני עדים המכחישים זה את זה דשתי כתות עדים אינן בגדר עדות נוספת כל ששניהם מעידים דבר אחד, שתי כתות עדים או אפילו מאה עדים אינם חשובים אלא כגוף אחד, אבל שבועות חלוקות כגון שבועה להכחיש את העד ושבועת מודה במקצת או שבועת השומרים, אין השבועה השנית נדחית מפני עדות המסייעו שהוא מוכחש שהרי אפילו בעד מסייעו שאינו מוכחש נחלקו הפוסקים ורבים הם הסוברים שאין עד מסייעו פוטרו והבו דלא להוסיף עלה ולומר שגם כשהוא מוכחש יפטור משבועה את מי שהוא מסייעו, ובקצות החושן תמך סברתו של התה"ד וכתב: בעד אחד נגד עד אחד בנידון דתה"ד לא אמרינן סלק את עד נגד עד וישאר עליו שבועה שהיה נשבע בלתי עדותן, כיון דהתם אין הספק נופל על הממון שהרי אפילו עד אחד המחייב אינו מחייבו אלא שבועה וכיון דשני מכחישו והוי ספק, דינו כספק בשבועה דקימא לן קולא לנתבע (וקצות החושן שם ס"ק ח') וכן כתב בנה"מ (שם ס"ק ד') דמחלוקת הפוסקים בגוף חיוב השבועה ודאי דפטור משבועה.
ולע"ד נראה דאין כאן ספק בשבועה אלא ודאי בשבועה, שגם הסוברים שעד המסייעו פוטרו גם משבועת מודה במקצת מודים שאם הוא מוכחש חוזר הדין לסיני, ולא מצאנו שנחלקו הפוסקים גם בעד אחד מסייעו שהוא מוכחש הלכך דינו של התה"ד הוא מופרך מעיקרו.
אולם גם אם נקבל דעתו של הקצות החושן בכל זאת דברי התה"ד מופרכים מצד אחד ממאי דקיימא לן עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, וכמו שכתבנו, שכן כתב הקצות החושן (שם).
מהאמור ומדובר למדנו, שגם להסוברים שעד מסייעו פוטרו משבועת מודה במקצת, מודים שאם הוכחש עד זה חוזר הדין לסיני, אי משום דסלק את שני העדים המוכחשים וכמאן דליתנהו דמי, ואי משום דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ואין צריך לומר לדעת האומרים שאין עד אחד מסייעו פוטר אלא משבועת עד אחד הלכך קם דינא בשאלה דנידון דידן, שהנתבע שהוא מודה במקצת אעפ"י שהעד מסייעו אינו נפטר משבועת התורה, ולא עוד אלא שגם אם הוא כופר בכל אינו נפטר משבועת היסת משום דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, והרי זה כאלו אין כאן עדים כלל ותקנתא דרבנן לשבועת היסת עומדת בתקופה. והנלע"ד כתבתי.