סימן כב

(לאו"ח סימן קנ"ד).

פרוכת שלפני ארון הקדש

 

יום כ"ג לחודש סיון תש"ה.

לכבוד האברך היקר שוקד באלה של תורה כהר' ינון שלם בהרב חיים חורי יצ"ו גאבעס בעי"ת.

 

הנני מאשר קבלת מכתבו מיום ט' אייר דנא, ובו שאלת חכם. אחד שייחד בבית השכור לו חדר אחד להתפלל בו הוא וסיעתו ולא נהגו בו קדושת בית הכנסת אלא אוכלים ושותים בו ויושבים בתוכו  הוא ובני משפחתו ועשה בו ארון עץ שבו הניח הרבה ספרי קדש ושני ספרי תורה, ופירס עליו בגד עבה וגדול להגן עליהם מאבק ועפר, ועתה מני דוחק השעה שאין אריגים מצויים הוצרך לוילון  זה לעשית כרים וכסתות, והוא מסתפק ושואל אם מותר לעשות זאת, והנה מעכ"ת הורה להתיר מתרי טעמי א. משום שוילון זה נעשה לשמירה ולא לכבוד ספר תורה הלכך אינו נקרא תשמיש קדושה  ומותר להוציאו לחולין וכמו שכתב רמ"א ז"ל בהגה (או"ח סי' קנד) ב. גם אם נאמר שוילון זה נעשה לכבוד ספר תורה, מכל מקום כיון שאינו נוגע בספר התורה ויש מחיצת עץ מפסקת בינו ובין  הספר תורה לא הוי תשמיש קדושה וכמו שפסק רמ"א דפרוכת שלנו שתולים לפני הארון אין לו קדושת ארון. והנני נעתר לו לחוות דעתי לפי קוצר השגתי.

 

ראשית דבר אני תמיה על זה שלא פנה בשאלתו זאת לכבוד הרה"ג דמתא דרב חיליה לאורייתא, אולם היות שחשקה נפשו לקבל תשובה מירושלים עיקו"ת שממנה יוצאת ההוראה, הנני עונה לו  ואומר. בגמרא גרסינן: אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסה תשמיש דתשמיש הוא, כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספרא אגביה, אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור (מגילה כ"ו), פרש"י: יריעה  שפורסים סביבות הארון מבפנים, והתוס' כתבו: וקשה שהרי הארון עצמו הוא תשמיש קדושה ואמר הכא שאסור לעשות ממנו כורסיא אלמא שהתיבה יותר קדושה מהפורסין, לכך נראה לי  שפורסין אותה סביב הארון מבחוץ. והנה דברי התו' סתומים וחתומים, ומהרש"א ז"ל עמד על דבריהם ונדחק בפירושם, ובקרבן נתנאל סק"א אף הוא נדחק לפרשם ואין פירושו מישב את הדעת.  ולע"ד נראה שדבריהם מכוונים למ"ש הר"ן ז"ל: פרש"י וכו' ולא נהירא דאדרבא כי האי גוונא תשמיש ממש הוא, אלא יריעה היא שפורסים אותה על התיבה כענין שכתוב: ופרשו עליו בגד תכלת  מלמעלה דאמרינן בסוטה: אסור להפשיט את התיבה בצבור (סוטה ל"ח ב), וכן מתפרשים דברי התוס' בקושיתם על רש"י דפירש דפריסה הוא יריעה, שפורסין סביב הארון מבפנים ועל זה מקשו  שפיר דכיון שהוא בפנים הארון הרי הוא כארון עצמו שהוא תשמיש של קדושה. ולפיכך אין אנו צריכים לטעמא דעייפי ומנחי עלויה ספר תורה שהוא דומה לכורסיא, אלא אדרבא ארון או התיבה  קדוש יותר מכורסיא או מפריסא שמניחים עליה ספר תורה, ולכן פירשו שפריסא הוא שפורסים סביב הארון מבחוץ, הלכך אין דינו כארון אלא ככורסיא דמנחי עליה ספר תורה.

 

ולרש"י יש לתרץ ולומר, דאעפ"י שהפריסה בתוך הארון, כיון דאינו צריך לגוף הארון, הוא תשמיש דתשמיש ולכן מסיק בגמרא דהוי תשמיש דקדושה ככורסיא אבל אינו קדוש כארון הואיל דלגבי  הארון הוי תשמיש דתשמיש, מכאן למדנו דלא נחלקו התוס' ורש"י אלא בפריסה היינו יריעה שנותנים סביב הארון מבפנים, אבל אם פורסים על גבי הארון, לדברי הכל הרי הוא תשמיש דתשמיש  ומותר להשתמש בו לכל תשמיש של חולין, ובירושלמי פליג אתלמודין דאיתמר: כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, כילא דעל גבי ארונא כארונא כרבי אבהו יהב גולתא תחתוי ההן כילן, (ירושלמי  מגילה פ"ג ה"א והר"ן בסוגיין), והנה בקרבן העדה פירש: דרבי אבהו פליג וסבר דכילא דעל גבי ארונא הרי הוא תשמיש דתשמיש ומותר להשתמש בו תשמיש חול, והגיה רבי אבהו יהב גולתא וכו',  ולע"ד נראה לקיים הגירסא שלפנינו והכי פירושו: כרבי אבהו שהיה נותן גולתא תחתוי הדין כילן ולא עליהם משום דאסור להשתמש בהן. הלכך אסור לתת עליהם בגדים שעושה אותם בסיס לדבר  של חולין. אבל כשהוא נותן הבגדים תחת הכילה אינו משתמש בה.

 

מדברי הירושלמי למדנו שכל הקבוע בארון, בין שהוא מתוכו או אפילו על גביו נעשה כגופו של ארון וקדוש כקדושתו, ולפי זה פרוכת שעל הארון או על גבו הרי הוא כארון גופיה וקדושתו מעולה  מכורסייא דמנחי ספרי עלויה.

 

ולהלכה פסק מרן ז"ל: וילונות שתולין לפני ההיכל יש בהם קדושה וצריך לגונזם (או"ח סי' קנה סעיף ג') ופירש דבריו בבית יוסף: דהיינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים כופלים אותו ומניחים עליו  ספר תורה, ובלא זה הוה תשמיש דתשמיש ומותר להשתמש בו תשמיש של חול, אבל רמ"א כתב: ופרוכת שאנו תולין בפני הארון אין לו קדושת ארון אבל יש לו קדושת בית הכנסת (שם סעיף ו').

 

מכאן אתה למד, דפרוכת שאנו תולין על גבי הארון אעפ"י שהוא תשמיש דתשמיש מכל מקום אסור לשמוש חולין לגמרי כל זמן שהוא בקדושתו, אעפ"י שאינו קדוש כארון וכיוצא בו מתשמיש  קדושה שהם נגנזים, הרי הם קדושים כקדושת בית הכנסת שאסור להשתמש בהם כל זמן שהם בקדושתם, אבל הם יוצאים לחולין ע"י מכירתן כדין מכירת בית הכנסת (או"ח סי' קנ"ג).

 

וצריך לומר דגם בוילון הדין כן הוא, ולא אמרינן בגמרא תשמיש דתשמיש הוא אלא לענין זה שאם בלו אינם נגנזים ומותר לשנותם לקדושה אחרת או להוציאם לחולין, אבל כל זמן שהם בקדושתם  אסור להשתמש בהם חולין אלא צריך לנהוג בהן כבוד כדין בית הכנסת.

 

ומטעם זה תמה מהר"ם מפאדובה על מה שנוהגים להשתמש בפרוכיות שלפני הארון לחופת חתנים, המג"א תירץ זאת: מטעם דלב בית דין מתנה עליהם (מג"א סי' קנה ס"ק י"ג) ובספרי (שערי עוזיאל  שער ד' פרק י' סעיף ד' והערה א') הוכחתי מדברי רבינו האי גאון לאסור שמוש בפרוכת לחופת חתנים משום שאין אדם מתנה על תשמישי קדושה שישתמש בהן הדיוט לכבוד הלכך אין אומרים בה  לב בית דין מתנה עליהם דכל שאין אדם מתנה עליו אין לב בית דין מתנה עליהם.

 

אחרי בירורה של הלכה זאת נסורה נא לעין בשאלה שלפנינו. והנה אם נדון וילון זה כדין פרוכת, ודאי שאסור לדברי הכל. שאף לדעת האומרים שמותר להשתמש בו לחופת חתנים היינו משום דיש  בה צד מצוה ומטעם דלב בית דין מתנה עליהם, אבל אין להוציאם לחולין לגמרי דקדושת בית הכנסת שבה אינה נפקעת אלא ע"י שבעה טובי העיר, (עיין או"ח סי' קנב סעיף ו'), אולם יש לצדד  להתירו משום שהוא קנין יחיד שלא הקדיש לצבור אלא לעצמו להתפלל בו בעשרה, שהרי דין זה במחלוקת הוא שנוי וכדכתב מרן ז"ל: יש אומרים דיחיד בשלו אפילו בספר תורה מותר למוכרו  ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים, ויש מי שאוסר (או"ח סי' קנג סעיף י') והמג"א כתב: דבתשמישים לכולי עלמא מותר היחיד למוכרן ולהשתמש בדמיהם, ומה שכתב מרן  ז"ל: יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו יש מי שמתיר להשתמש בדמיו, ויש מי שאוסר (יו"ד סי' רפ"ב סעיף י"א), אפשר דמה שכתב: ויש מי שאוסר קאי רק אס"ת (או"ח סי' קנג מג"א ס"ק כג), אבל  אם אמנם אין לסמוך על היתר זה שגם המג"א כתבו בדרך אפשר, אין זה אלא בתשמישים של ספר תורה שדינם כספר תורה עצמו, אבל תשמישים של בית הכנסת כגון ספסלים וכדומה והוא הדין  פרוכת כיון שאינם תשמישי קדושת ארון או ספר תורה אלא קדושתם היא כבית הכנסת לדברי הכל מותר להוציאם לחולין כל שהן של יחיד בשלו ולא הקדיש אותם לצבור אלא למנין בביתו  ולצורך עצמו להתפלל בצבור כל זמן שהוא ירצה בכך.

 

ועוד נראה להתיר בנדון דידן כדכתב מרן ז"ל (או"ח סי' קנד סעיף ב'): השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין בית הכנסת. וכיון שהבית עצמו אין לו קדושת בית הכנסת גם הכלים ותשמישי בית  הכנסת שבו אין להם קדושת בית הכנסת, וכיון שהוכחתי שהפרוכת אין לו קדושת ארון אלא קדושת בית הכנסת שורת הדין נותנת שאם נתנה פרוכת זאת בחדר שכור ואפילו אם אינו שכור, אם לא  ניכר שבעל הבית הקדישו אין לו קדושת בית הכנסת, וכמו שכך כתב מעכ"ת משם החות יאיר (סי' נט), ובנידון דידן ניכרים דברי אמת שלא הקדיש את החדר ולא את הארון שהרי הכניס גם ספרים  אחרים ובתוכם גם ספרי תורה ולא נהגו קדושה בחדר זה כלל וכלל, הילכך אין החדר מקודש כקדושת בית הכנסת, וממילא גם הכלים שבו אינם קדושים בקדושה זאת, זאת ועוד אחרת העובדה  שפירש בגד עב עליהם שלא עשוי כצורת פרוכת זה מוכיח שוילון זה הוא עראי לשמירה ולא לכבוד, וכמ"ש מעכ"ת ללמוד ממ"ש רמ"א ז"ל (או"ח סי' קנד סעיף ג').

 

מכל הני טעמי הנני מוצא להתיר הוצאתו לחולין של וילון זה, וכמו שכן העלה לדינא מעכ"ת, אולם ליותר טוב הנני מיעצו שיתן תמורת וילון זה לת"ת לתלמידים או לקופת הכנסת כלה ובזה זוכה  ומזכה את הרבים, ונאמן בעל הגמול לשלם לו כגמולו באורך ימים ורב טוב. והנלענ"ד כתבתי.