סימן כג
(לסי׳ תרל״ח משו״ע או״ח)
הנאה מצל הסוכה שאינה באה מממשו של איסור
לכבוד ידידי הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא. כמוהר"ר אליעזר וולדינברג יצ"ו. ירושלם.
בדיק לן מר בשאלת חכם למאי דקי"ל דעצי סוכה אסורין בהנאה, אם מותר לשבת אחורי הסוכה להסתופף בצלה.
וזאת תשובתי בעזרת צורי וגואלי: הנה בעיקר דין עצי סוכה: כתב הרא"ש שאינם אסורים אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא לא נאסרו בהנאה אלא עצי סכך (סוכה פ"א סי' י"ג) ומשמע מדבריו שאפילו בעצי הדפנות הצריכים להכשר סוכה דינא הכי הוי שהרי הרא"ש הביא דברי ר"ת, בדין עצי סוכה הצריכים להכשרה ועלה כתב והא דאסירי עצי הסוכה היינו דוקא בסכך אבל עצי דפנות משרי שרי (סוכה ט. בד"ה מנין) ותמה עליו ממה שכתב התוס' (ביצה ל: ד"ה אבל) ור"ת תירץ דמ"ש מה חג לה' וכו', היינו לפי שעור סוכה כגון שתי דפנות ושלישית אפילו טפח עכ"ל, ובקרבן נתנאל (שם אות ג') כתב דמ"ש כגון שתי דפנות היינו לסימנא בעלמא ע"כ, ואין דבריו נראים לענ"ד דאיך אפשר לומר דקאי בעצי סכך ומביא ראיה מדפנות, ויותר נראה לומר שהרא"ש חולק על ר"ת בזה, ולר"ת גם עצי הדפנות הצריכים לסוכה אסורים מן התורה. והרמב"ם ז"ל ומרן (בשו"ע או"ח סי' תרל"ח) פסקו: עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות ובין עצי סכך ע"כ. ומשמע ברור מדבריהם שדפנות ועצי סוכה שוין בדינם ושניהם אסורים מדאורייתא ולא כמ"ש הטו"ז (סי' תרל"ח סק"א) דלהרמב"ם אינם אסורים עצי דפנות אלא משום מוקצה.
ולפי"ז יוצא לדון בשאלתנו שלדעת הרא"ש מותר לשבת אחורי הסוכה הואיל והצל בא מדופניה והדפנות אינן אסורות אלא מדרבנן מדין מוקצה, ולדעת ר"ת נמי יש להתיר בסוכה שיש לה ג' דפנות ואין צריך לומר ד' דפנות שלמות וישב אחרי אחת מדפנותיה, הואיל ומן התורה כשרה הסוכה בשתי דפנות שלמות וטפח מן השלישית, ומה שיש להסתפק הוא לדעת ר"י שסובר שכל זמן שהסוכה קימת אסור ליהנות מדפנותיה מדין תורה, ולדידיה יש להסתפק אם הנאת הצל שמאחורי הסוכה אסורה מדין אסור הנאה בעצי הסוכה, והנה במס' ע"א שנינו לא ישב בצלתה (של אשרה) ובתוס' כתבו: ולא דמי לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל אי נמי חומרא דע"א שאני ע"כ ולפי"ז יוצא דסוכה שהיא עשויה לצל שבתוכה מותר לשבת בצלה אבל התוס' בפסחים (כו. ד"ה שאני) כתבו דמה שאסור צל האשרה משום בלא כתיב ביה אכילה, הלכך אסור גם שלא בדרך הנאתה. וכן כתבו (שם י"ב. ד"ה אלא) דמ"ש כל איסורין אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מכל מקום איסורא מהא איכא אלא דבע"ז שלא נאמר בה אכילה שמא אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם עי"ש, ולפי"ז בסוכה דלא כתיב בה אכילה ודאי אסורה אפילו שלא כדרך הנאתה ולפיכך אסור להינות מצל שמאחורי דפנותיה.
אולם בשעה"מ (ה' יסוה"ת פ"א ה"ח) הוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל: גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת מפני שאין בה ממש (ה' ע"ז פ"ז ה"י) דכל הנאה שאינה באה מממשו של האסור כגון שלהבת או צל אינה אסורה אלא מדרבנן, וכשהיא גם שלא כדרך הנאתה לא גזרו רבנן אלא בע"ז משום חומרא דע"ז.
מהאמור יוצא לדעת רש"י והתוס' (עי' במל"מ הלכות יסוה"ת פ"א ה' ח') הנאה שהיא באה שלא כדרך הנאתה מותרת לגמרי ואפילו לדעת החולקים ואומרים שגם שלא כדרך הנאתן אסור אפשר שיודו דבהנאה שאין בה ממש שעיקרה מדרבנן מותר בהנאה שלא כדרכה. ובצירוף דעת הרא"ש והטו"ז בדעת הרמב"ם, שעצי הדפנות לא נאסרו בהנאה אלא מדרבנן, נלע"ד להתיר הישיבה אחורי הסוכה ולהסתופף בצלה. ולפי שאין שעתי פנויה כעת לישא ולתת בהלכה עמוקה ורחבה זו הנני מסתפק בתשובתי קצרה זו וה' יזכנו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולכוין לאמתה של תורה והנני מסיים בברכה לאמר: ושמחת בחגך אתה וביתך. ונזכה לשמוח בבית ה' והיכל קדשו בשמחת בית השואבה במהרה בימינו.
בענין הנ"ל
שלום וברכה מאת אלקי המערכה. לכבוד הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא, כמוהר"ר אליעזר וולדינברג שליט"א.
אדוני הרה"ג
מכתבו היקר מיום כ"ח תשרי דנא קבלתי באהבה ונהניתי מאד מדבריו הנעימים וכדי להשתעשע אתו בדבר הלכה הפסקתי את למודי הקבוע עוד הפעם והנני כותב לכת"ר הערותי הקצרות.
ראשית דבר כתב כת"ר לסתור דינו של השעה"מ דהנאה מדבר שאין בו ממש ולא כדרך הנאתו מותר אפילו מדרבנן ממ"ש במעילה בונין בחול ואח"כ מקדישין דלא נתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר דלא יתבי זימנין בטולא דבנין ונמצא מועל ונהנה בצל הבנין מצד פנים שהוא דרך הנאתן. והמשל"מ היסוה"ת פ"ה (שם) עמד בזה וכתב דבנין זה הוא שעשה חומה אחת לצל ונמצא שדרך הנאתה הוא לישב בצלה ע"כ, ולע"ד תירץ זה הוא דחוק ורחוק שא"כ לא היה פוסק תלמודא לומר אין בונין בקדשים בהחלט שאפשר לבנות כשאין עושים חומה לצל אלא בפשטות יש לומר דמה שאין בונים בקדשים הוא שמא יהנה בצל הבנין מבפנים וזה הוי דרך הנאתו מגוף ההקדש הואיל והעמיד הבנין לשם זה וכמ"ש בגמ' עלה דמתניתין בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה הנאה הנראית לעינים אסרה תורה ופרש"י וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראית לעינים היא ולהכי מועלין (מעילה כ') ולפי"ז שפיר כתב השעה"מ דבאשירה אעפ"י שעשויה לצל כיון שלא נטעה לצל הוי הנאה מדבר שאין בו ממש ואינה אסורה אלא מדרבנן. והנאת הצל שמאחורי ההיכל כיון שלא לצל עבידא הוי שלא כדרך הנאתה ומותרת אפילו מדרבנן. ובזה נסתרת מאליה ראיתו השניה ממ"ש רש"י (קידושין נד. ד"ה והא חומות) שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זהירים מליהנות מן החומה לישב בצלה, ע"כ דה"ק: לישב בצלה של החומה מצד פנים, אבל מבחוץ מותר לישב בצלה דהוי שלא כדרך הנאתה, בדבר שאין בו ממש, ולעיקר ראיתו של השעה"מ ללמוד היתר ישיבה בצל מדאורייתא, משום שהיא הנאה שאין בה ממש, ממ"ש הרמב"ם (הע"ז ה"י) הגחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת מפני שאין בה ממש ע"כ וחזיתיה לכת"ר שכתב ללמוד מדברי הרא"ש (ביצה לט) דמה שאין מברכין על שלהבת של ע"ז הוא ביש עמה גחלת ע"כ, הרי דהנאה שאין בה ממש הבאה מדבר שיש בו ממש אסורה. דבר זה לא היה צריך ללמוד מתירוצו של הרא"ש ולע"ד סוגיא דגמ' שם מוכחא כן שהרי בכלל חמשה דברים שנאמרו בגחלת מנו גם המוציא גחלת ברשות הרבים חייב, ושלהבת פטור, ורמי בגמ' מדתניא המוציא שלהבת חייב ומתרצינן דברייתא דתני חייב הוא בהוציאו על ידי קיסם או דשיפי מנא משחא ואיתלה ביה נורא ובזה חייב המוציא משום דשלהבת קשורה בדבר שיש בה ממש ומאי דתני מוציא שלהבת פטור הוא בדאדייה אדויי לרשות הרבים. ופירש רש"י בנפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים. ומסתברא שגם מה שתנינא באותה בריתא שלהבת ע"ז מותרת הוא בכי האי גונא שהשלהבת מנותקת לגמרי מהגחלת.
וכן מפורש הדבר יותר ממ"ש (פסחים כ"ז) דאפילו למ"ד אפה פת בגחלים לוחשות של עצי ערלה מותרת הפת באפאה באבוקה שכנגדו דהיינו שהבעיר עצים בפי התנור ונאפית הפת מחום האבוקה, נאסרה הפת לרבי והיינו משום ששלהבת האבוקה הואיל והיא קשורה בעצים נקראת דבר שיש ממש (וכן כתבו הטו"ז יור"ד סי' קמ"ב ס"ק א', ומג"א סי' רצ"ה ס"ק ח') אבל השעה"מ נראה שהוא חולק על זה שהרי הקשה על תירוץ הרא"ש ממ"ש בירושלמי דאשה היתה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה ואע"ג שאין נהנים משלהבת הקדש וכ"ש שלהבת ע"ז שמותרת בהנאה, הדין נותן שמותר לברך עליה, ותירץ דטעמא דמתני' שאין מברכים על נר ע"ז הוא משום שמקרב עצמו כדי ליהנות מאורו וכמ"ש הבאר שבע (בכריתות ד' ל"ה) ולפי זה יוצא כשהשלהבת דבוקה בדבר שיש ממש מותר ליהנות בשלהבת אם אינו מתקרב לאורו וכמו שהתירו לאשה לברור חטים לאור שמחת בית השואבה אעפ"י שהאור קשור להשמן והפתילות שהדליקו במקדש לשמחה זו. ולכאורה דברי שעה"מ נראים תמוהים דלפי מה שלמד מדברי הרמב"ם דטעמא דהיתר הנאה בשלהבת ע"ז הוא משום שהוא דבר שאין בו ממש לישתרי אפילו כשמתקרב אל האור? וצ"ל דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה, וכיון שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורה, וכיון שמתקרב אל האור ליהנות ממנו אין לך הנאה הנראית לעינים גדולה מזו ואסור בע"ז. אולם גם אם נניח ששעה"מ אינו חולק על הרא"ש בדין שלהבת ע"ז שאם היא קשורה לגחלת אסורה בהנאה מ"מ אין ללמוד מזה לאסור הנאת ישיבה בצל הסוכה, דשלהבת יונקת מציאותה מהגחלת הקשורה בה אבל הצל אינו נובע מגוף ההקדש או האשרה אלא היא נגרמת ממנו בזה שמציאות הכותל גורם העדר האור באותו מקום, ודומה לשלהבת הפורחת שאינה קשורה אל מקומה והוא דבר שאין בו ממש שאין אסורו אלא מדרבנן ושלא בדרך הנאתו, אולם בעיקר דין הרא"ש והטו"ז יש להעיר לענ"ד שדבריהם נסתרים ממסקנת הגמ' (פסחים כ"ז) דקול ומראה אין בהם מעילה לפי שאין בהם ממש ולטעם זה משמע דאפילו איסורא נמי ליכא וכמו שהוכיח בירושלמי מדתניא אשה בוררת חטים לאור הנר של בית השואבה דקול ומראה וריח אין בהם מעילה (התוס' שם ד"ה מעילה) והרי קול ומראה הם קשורים ונובעים מדבר שיש בו ממש ובכל זאת מותרים או לכל הפחות אין בהם מעילה, והוא הדין בשלהבת ע"ז ראוי להתיר אפילו אם היא קשורה בגחלת, ומ"ש הטו"ז (יו"ד סי' קמ"ב סק"ג) דאם שלהבת קשורה בגחלת אסורה בהנאה מסוגין דפסחים (כ"ז) דאמר רבי כשאבוקה נגדו, אין זו ראיה לע"ד דלא אסר רבי אלא משום דיש שבח עצים בפת, ולא משום שנהנה משלהבת. תדע שהרי רבנן מתירים אף כשאבוקה כנגדו משום דשלהבת אינה באה מן העצים (פסחים דף כ"ז. תד"ה חדש), ומה שהוכחנו לעיל בדברינו מדין מוציא שלהבת ברשות הרבים שאינו פטור בדאדייה אדויי, אינה ראיה מוכרחת דאפשר לחלק ולומר דלענין הוצאה הוא דמתחייב כששלהבת קשורה בגחלת משום דשלהבת אחשביה לקיסם או לקסדא שדבוק בו ומחייב גם כשאין בו שיעור הוצאה וכדין המצניע לזרע ולדוגמא שחייב בהוצאה אפי' בכל שהוא. אבל משום הנאה משלהבת לא היה מתחייב משום דשלהבת אין בה ממש ומינה בע"ז מותר ליהנות משלהבת אפילו אם היא קשורה בגחלת משום דשלהבת אין בה ממש. וא"כ הדרא קושית הרא"ש לדוכתא: שלמה לא יברכו על נר של ע"ז ומוכרחים אנו לומר בטעם דין זה שלא משום אסור הנאה נגעו בה אלא משום דמאיס למצוה וכמ"ש בשעה"מ (ה' ע"ז שם משם השטמ"ק) ולישב דעת הרא"ש נלע"ד לומר דהנאת האור הבא משלהבת סובר הרא"ש לאסור משום דאין אורה מאיר אלא כשהוא דבוק עם הנר שממנו שואב את אורה ולכן הנאת האור אעפ"י שהיא דבר שאין בה ממש אסורה משום שנהנה מהגחלת או הפתילה שהאור נאחז בה. וכן דאיק לשון הרא"ש: והא דאסרינן לברך בשלהבת ע"ז וכו' משום דיש עמה גחלת ע"כ. דוק ותמצא שלא כתב הרא"ש דהתם מירי כשיש עמה גחלת אלא כתב משום דיש עמה גחלת, כלומר דכל הנאת אור היא קשורה עם הגחלת והוי כנהנה מגוף דבר הדולק. ודבר זה למדתי מדברי הב"ח והפרישה שכתבו שלהבתה מותר פירוש מותרת לחמם בה דלית בה מששא וכוונו בזה למעט הנאה אורה. היינו מטעם שכתבנו לעיל שהאור מחובר עם השמן והפתילה או העצים הדולקים והוי הנאה שמגופה. ומכאן תמיה לי על הטו"ז שכ' אם השלהבת קשורה בגחלת אסור לחמם בה (יו"ד שם), וזה נסתר ממ"ש הב"ח והפרישה, וגם הסברא נותנת כן שהרי הנאת החמום היא נגרמת מחום השלהבת ולא מגופה. תדע שהרי גם אחרי שכבתה השלהבת נמשך חומה זמן ידוע באותו הדבר שהתחמם ממנה, והנאה כזו שאין בה ממש מותרת. ועל כל פנים גם אם נאמר דלהרא"ש לא הותרה הנאת שלהבת אלא כשאין עמה גחלת אין לאסור משום זה גם הנאת צל שאחורי הכותל, משום דהצל אינו נובע מהכותל והיא הנאה מדבר שאין בו ממש.
ובהאי ענינא חזיתיה למר שפלפל בחכמה בחריפות ובקיאות גדולה בעיקר דין הנאה שלא כדרכה בדברים שאסורים בהנאה מן התורה והביא מ"ש הגו"ר להכריע לאסור ממ"ש (פסחים ו א) שני דברים אינו ברשותו של אדם בור ברה"ר וחמץ משש שעות ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו. ואם תאמר שהחמץ אעפ"י שאסור בהנאה מותר שלא כדרך הנאתו הרי החמץ הוא ברשותו שיכול להנות ממנו שלא כדרך הנאתו. וכת"ר דחה ראיה זו באומרו שכיון שאסור בהנאה לא מקרי שלו ונסתייע מהירושלמי ושוב דחה זה ממ"ש התוס' (קידושין נ"ו) להקשות אמאי אין האשה מתקדשת בערלה כיון דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתה. ואם איתא דכל דבר שאסור בהנאה מקרי דבר שאינו ברשותו אין מקום לקושיתם. דהואיל ואינו שלו אין האשה מתקדשת בו עכת"ד. ולע"ד נראה דיפה כתב כת"ר דכל שאסור בהנאה ואפילו אם הוא מותר בשלא כדרך הנאתו נקרא דבר שאינו ברשותו של אדם ויותר מזה כתבו התוס' (ב"ק י' ד"ה שהשור) דכל שאין עיקרו מותר בהנאה אעפ"י שיש בו היתר הנאה בדבר הטפל לו כגון שערו חשוב אין המת שלו, וכל שכן דבר שאין בו שום צד היתר כדרך הנאתו שהוא נקרא דבר שאינו שלו. ואולם אעפ"י שדבר האסור בהנאה נקרא דבר שאינו ברשותו אם קדש בו את האשה מקודשת כיון שאפשר ליהנות בו משוה פרוטה שלא כדרך הנאתו, שלא אמרו שהמקדש בדבר שאינו שלו או שאינו ברשותו אינה מקודשת אלא כשיש רשות אחרים בדבר זה. אבל כל שאינו דבר שרשות אחרים בו והוא שוה פרוטה מקודשת בהנאת פרוטה שנגרמה לה על יד נתינה זו. דומה למ"ש תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו שמקודשת בהנאת קבלת המתנה (אהע"ז ס' כ"ט) והוא הדין והוא הטעם בקדשה בדבר האסור בהנאה מקודשת מדין הנאתה בשוה פרוטה על ידי שמושה בו שלא כדרך הנאתן.
איברא שהתוס' (ע"א ס"ב. ד"ה בדמיהן) חולקים על דבריהם בקידושין (נ"ו) וסוברים שהמקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת אפילו אם מותר ליהנות בו שלא כדרך הנאתן, אבל אין זה משום שמקדש בדבר שאינו שלו אלא משום שכל קידושי כסף שהוא בדרך נתינה מיד ליד, דמו למכירה וצריך שיתן לה דבר שראוי לקנות בה חפץ או שאר הנאות. ומדברי התוס' אלה אנו למדין שדבר האסור בהנאה אינו נקרא שלו או ברשותו של בעליו כמו שאינו נקרא קנין אלא דבר שראוי לקנות בו חפץ או כל שאר הנאות.
תו חזיתיה לכת"ר שהוכיח ממס' דסנהדרין (מ"ז) קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו יאות עבדין קרקע עולם וקרקע אינה נאסרת ע"כ, ומזה למד כת"ר דאל"ה היה אסור אף שהוא שלא כדרך הנאתו ע"כ ולע"ד אין מכאן ראיה דשמואל קושטא דדינא קאמר דקרקע עולם אינה נאסרת ואדרבה אם היה מתיר משום שלכד"ה היה מקום להקשות ולומר ותיפוק ליה משום דקרקע עולם הוא.
מן האמור יוצא שאין ראיה מכרעת לסתור סברת התוס' דשלכדה"נ מותר לגמרי ואף החולקים עליהם סברי דאינו אסור אלא מדרבנן ובדבר שאין בו ממש מותר אפילו מדרבנן וכדכתיב השעה"מ ז"ל ומזה יוצא לנדון דידן דמותר לשבת בצלה של סוכה מאחריה כיון שהוא שלא כדרך הנאתו, ודבר שאין בו ממש.
אולם מעכ"ת חדש לן דיש מקום לאסור צל סוכה הואיל ואסורה בהנאה בכל שהו ונסתייע ממה שכתב הרש"ל ומהריב"ל (שבועות כ"ג תד"ה דמוקי). ולע"ד נראה שאף מהרש"ל ומהריב"ל לא כתבו אלא לר"ש דסובר בכל התורה כולה אסור בכל שהוא ולא אמרו כזית אלא לקרבן, מטעם דכיון דאכליה אחשביה אבל לרבנן דסברי שגם למכות לא אסרה התורה אלא בכזית, אפילו לרבי יוחנן דסבר חצי שעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי אינו אסור שלא כדרך הנאתם (עיין מהרש"א והגהות קרני ראם שם אות ב'). ברם מסתפק אני כעת לאסור מצד אחר ממ"ש (ביצה ל"ט) דשלהבת הקדש לא נהנין בה דכיון דלא מאיס ולא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן. אלא שאם כן קשה מה שריב"ז ישב בצלו של היכל, פרש"י שהתירו הוא משום שנהנה שלא כדרך הנאתו? וצריך לומר לא גזרו חכמים בהקדש משום דלא בדילי מיניה, אלא בשלהבת אטו גחלת אבל לא בצל שמאחרי היכל אטו צל שבפנים שידוע לכל שאסור ליהנות ממנו.
למסקנא דדינא בשאלה זו נראה להתיר הישיבה בצל שאחורי הסוכה מטעמים אלה:
א. דעת הרא"ש דלא נאסר בהנאה אלא סכך ולא דפנות והגם שרבים חולקים עליו לאצטרופי מיהא חזי.
ב. דעת ר"ת שלא נאסרו אלא דפנות הצריכות להכשר סוכה. ואף למ"ש מרן דאם עשאם כולם בבת אחת נאסרו היינו שבכל אחת מהם נאמר שזו היא דופן ההכשר וזו היא דוקא להנות מגופם, שהיא אסור דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא אבל ביושב בצלה של כותל כיון דאסור הנאה כזו אינו אלא מדרבנן, אזלינן ביה לקולא לומר שאין זה הכותל שהוא להכשר סוכה.
ואפריון נמטיה לכת"ר שהוסיף עוד נמוק חשוב להיתר הישיבה בצל הסוכה מאחריה ממ"ש הטו"ז (סי' תרל"ח ס"ק ג') דסוכה אינה קדושה קדושת הגוף כחגיגה וכל הנאה שאינה מבטלת קדושתה לא נאסרה. וזו היא סברא אלימתא ובאותו ענין כתב כת"ר לתרץ שאלת הטו"ז דלמה לא תאסר הסוכה בהזמנתה דומיא דחגיגה. ולע"ד אין תרוצו מחוור בעיני שהרי גם הפרשת קרבן חגיגה או כל קרבן אחר היא התחלת המצוה וגמר עשיתה היא ההקרבה ולפי"ז הדין נותן שגם בקריאת שם של סוכה תאסר כמו דקריאת שם של קרבן חגיגה והיא גופה קשיא מדוע לא תאסר הסוכה בקריאת שם מהיקשא דחגיגה ויותר נכון לתרץ דעצי סוכה לא תפסי קדושה שהרי יכול לחזור בו מלעשותה סוכה ופקעה קדושה מהם וגם כשעשאם סוכה יכול הוא לחזור ולבטלה קודם ישיבתו בה. ולפי"ז יוצא שלא הקדישה התורה את העצים אלא משעה שהתהוו לסוכה, וכל זמן שישמשו לסוכה בז' ימי החג. אבל קודם החג וכן אחרי החג פקעה קדושתם מאליה והיינו טעמא משום דלא קדשי קדושת הגוף וזהו באמת תרוצו של הטו"ז.
את זה כתבתי בנחיצות רבה כדי לעשות רצונו ולהתענג במשא ומתן של הלכה בדבריו הנעימים.
הרה"ג הנ"ל חזר וכתב לקיים דבריו הראשונים ולפי שאין הדברים נוגעים להלכה לא הובאו בדפוס.