סימן כג
אשת כהן שנחטפה על ידי ליסטים
(לאה"ע סימן ו)
א לחדש אייר תרנ"ו
לכבוד
רב המופלא בתורת ה' מלא, החו"ב וכו' כש"ת
רבי עזרא הדאיה נ"י שליט"א
מדרש פורת יוסף
כאן
רב רחומאי!
את קונטריסו הנ' בשאלה של הלכה קבלתי בזמנו. אולם לפי שהיה זה בפרוס החג לא מצאתי זמן לעיין בדבריו הנעימים בכובד ראש הראוי כפי הענין, ו"האי שמעתתא בעיא צילותא".
ועתה הנני שולח לכב' את תשובתי בשאלה זאת, וביחד עם זה הנני מביע לכבודו את הוקרתי והתפעלותי הרבה על הסגנון המצוין ודרך הרצאת הדברים המבליט את בקיאותו וחריפותו, את עומק עיונו והגיונו להוציא לאור משפט.
והנה דבר השאלה: קרה מקרה אשר לא טהור, שבאו שני אנשים לסטים באישון לילה ואפלה והתנפלו על בית הא' לשם מטרת שוד וגניבה, וחטפו את אשתו של הנ"ל שהיתה מקושטת ועדויה בתכשיטיה אשר עליה, ושחררוה והלכו להם, וכעבור שעה חזרה לבית.
ובעת חטיפתה היו נוכחים בעלה ואמה והחזיקו בה להצילה מידי חוטפיה, בתוך כך שלפו המזוינים איש חרבו להכות אותם מכת חרב, ועל כן לא יספו להתנגד להם ולקחו האשה עם כנ"ל.
בשוב האשה הנ"ל לביתה הצהירה שלא נטמאה וטהורה היא, וכונת השודדים בחטיפתם היתה להקל את מעשה השוד ולהמלט מצעקות אנשי הבית פן יאספו עליהם ויכום. ושואלני כב"ת מה משפט אשה זו שאגב הוא כהן, מי חיישינן לה או לאו?
א. ואענה ואומר, בעזרת ה' עלי גומר. תנן התם: האשה שנחבשה בידי עכו"ם, על ידי ממון: מותרת לבעלה, על ידי נפשות: אסורה לבעלה (כתובות כו,ב). והנה במתניתין קשה דוקיא דרישא לסיפא, דמרישא: דוקא נחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה, משום דמרתתי להפסיד ממונן ואינן מפקירין אותה (פרש"י שם), הא נחבשה שלא על ידי ממון אסורה לבעלה. ואלו בסיפא קתני על ידי נפשות [אסורה] (מותרת) לבעלה. הא שלא על ידי נפשות [מותרת] (אסורה) אפילו אם לא נחבשה על ידי ממון.
והתוספות ז"ל עמדו על זה ותירצו: בודאי שלא על ידי ממון אסורה, דאי ס"ד מותרת אמאי נקט רישא הפסד ממון, ליתני שלא על ידי נפשות מותרת, אלא ודאי הפסד ממון דוקא נקט, וסיפא דקתני על ידי נפשות הוא הדין שלא על ידי נפשות אסורה לכהן דבה איירי, אלא בא להשמיענו, דאף לישראל אסורה. דאיכא למימר: מחמת פחד נתרצית לו (ע"ז כג,א תד"ה תדע). ולפי זה מתניתין הכי מתדרשא: האשה שנחבשה על ידי ממון: מותרת אפילו לכהן, דמשום הפסד ממון אינן מפקירין אותה. על ידי נפשות – אסורה אף לישראל, דהואיל ונוהגין בה הפקר, חוששין שמא נתרצית באחד מהן (פרש"י כתובות שם ד"ה על ידי ממון וד"ה על ידי נפשות, וע"ז שם ד"ה ע"י ממון, וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל).
אולם ריהטא דסוגיין לא משמע הכי, דהכי גרסינן התם: אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עכו"ם, אבל יד עכו"ם תקיפה על עצמן, אפי' על ידי ממון אסורה לבעלה (כתובות שם). והא בנחבשה על ידי ממון אינה מתרצית להם אפילו כשיד עכו"ם תקיפה, הואיל ואינה מופקרת להם בגופה, ולא מתפחדת ממיתתה, ואין לחוש אלא שמא נאנסה ולאוסרה לכהונה (וכמ"ש התוס' שם ד"ה ע"י ממון).
ואם כן הוה ליה לרב לומר: אבל יד עכו"ם תקיפה על עצמן – אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה כהן. מכאן מוכח דכולה מתניתין איירי בכהן, ואפילו ע"י נפשות לא נאסרה אלא לבעלה כהן, אבל לבעלה ישראל אינה נאסרת לעולם, דלא חיישינן שמא נתרצית להם, או אפי' אם נתרצית – אנוסה חשיבה, דהוי כתחילתה באונס וסופה ברצון.
וכן כתב בתוס' רי"ד: והמורה פירש: הואיל ונוהגין בה מנהג הפקר, חוששין שמה נתרצית לאחד מהם, ומשמע שהיא אסורה לישראל, ואינו נראה לי, דא"כ גם בשבויה נאמר כן ונאסור אותה על בעלה ישראל? והיאך מתנה אדם לאשתו "אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו"! אלא ודאי אעפ"י שמפקרין אותה, לא חיישינן שמא מתרצית, אלא הכל באונסא, וכן פירש ר"ח ז"ל אסורה לבעלה כהן (תוס' רי"ד כתובות שם). וכן כתב הר"ן בשם הגאונים ור"ח והרמב"ם ז"ל (שם).
והנה מהרש"א ז"ל עמד בזה וכתב: ולקמן בגמרא ביד עכו"ם תקיפה על עצמן וכו' אסורה לבעלה, וכתבו התוספות לעיל: דהיינו לכהונה, ותקשי להו דהו"ל אסורה לכהונה? וי"ל דלקמן סמך עצמו אברייתא דאשקלון (כתובות שם). ואין תירוצם מיישב את הדעת, דבאמת, דברי רב שמואל אינם סמוכים אמתניתין דמיירי בהורהנה, אלא דרבא מתרץ לה דהוא הדין נחבשה. ותירוץ מהרש"א שייך רק לאיכא דרמי לה מרמא, שדברי רב שמואל נאמרו לתרוצי מתניתין, אבל סתמא דתלמודין שגורס דברי רבא על מתניתין דאשה שנחבשה ע"י ממון דמותרת לבעלה, ובפירוש התוספות דהיינו אפילו לבעלה כהן, היה צריך רבא לפרש דיד הגויים תקיפה, היינו רק דוקא לבעלה כהן, אבל לא לבעלה ישראל.
ובתוס' ישנים כתב: דנקט רב שמואל אסורה לבעלה אגב לישנא דמתניתין, תירוצו זה מסתבר יותר, אבל עדיין דברי התוס' לא איפרקו מחולשייהו לע"ד, אולם לדבריהם הדרן לדוכתא רומיא דמתניתין מרישא לסיפא.
וצ"ל לדעתם: דנחבשה על ידי ממון דמתניתין, לאו כשבעלה היה חייב ממון, אלא כל שנחבשה שלא על ידי נפשות הרי הוא כנחבשה על ידי ממון, משום שאינם מפקירים אותה, משום שאפשר להצילה בממון. אבל בנחבשה על ידי נפשות, כיון שנגמר דינם למיתה אליבא דחזקי', או כיון שעומדות להיות נדונות למיתה, אליבא דרבי יוחנן, אין אפשרות של הנאת ממון להצלתן, והילכך מפקירין אותם. וכן משמע מדברי הרמב"ם והשו"ע דנקטו בדבריהם: האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת לכהונה (הלכות איסורי ביאה פרק י"ח ה"ל ושו"ע אה"ע סימן ז' סעי' י"א), ומדנקטו בדבריהם סתם ע"י ממון משמע שהם מפרשים דרבי יוחנן וחזקיה פליגי אדרב ולוי דמפרש נשי דגנבי, או אשתו של בן דונאי, והיינו משום שכיון שהן עצמן לא נידונות למיתה, לא הוי כנחבשה על ידי נפשות, והרי הן מותרות לכהונה, ודוקא בנחבשה על ידי נפשות שהן עצמן נידונות להריגה, הוא שאסורות משום שמפקירין אותן (יעיין מ"מ וב"י שם), ולא כרמ"א בהגה דסובר שעל ידי ממון הוא דוקא פן יפסידו ממונם, אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן.
מכל האמור ומדובר למדנו: שלא נחלקו הראשונים בדין אשה שנחבשה אלא בענין אסורה לישראל, אבל לאוסרה לכהן, אם נחבשה על ידי נפשות, וכן לאוסרה לישראל אם אין יד ישראל תקיפה, אפילו אם נחבשה על ידי ממון, אסורה לדברי הכל.
ב. אשה שנתפשה ע"י גויים לשם גזילת ממונה
לאור הלכה זאת נבוא לדון בשאלה דנידון דידן: שליסטים מזוינים הוציאו אשה זאת מביתה באישון לילה ואפלה, אחרי שאיימו על אביה ובעלה שנמצאו בבית בהריגתם, ולקחו ממנה את תכשיטיה. ואשה עלובה זאת, בשובה לבית בעלה אמרה שהיא לא נטמאה והיא טהורה! אם נאמנת היא להתירה לבעלה שהוא כהן?
והנה בנידון זה נאמרו שלש חלוקות יסודיות והן: א. אשה שנשבית, דעצם עובדא זאת שנשבית מכניס אותה לספק אסור ואינה נאמנת לומר טהורה אני, אלא באית לה מגו, ומטעם הפה שאסר הוא שהתיר. ב. נחבשה בידי גויים ע"י ממון ויד גויים תקיפה על עצמן, או שנחבשה על ידי נפשות שאין ידם תקיפה, אסורה לכהן אפילו אם אין עדים שנחבשה.
וטעמא דדינא הוא: דכל שהאשה היא ברשות הגוי, כגון שבויה או נחבשה ע"י נפשות, או ע"י ממון וידם תקיפה, הרי היא בחזקת אנוסה, עד שיבואו עדים או עד אחד ויעיד שלא נטמאה.
ומן הדין היה לומר: שאפילו כשיש לה מגו לא תהיה נאמנת, אלא דבשבויה הקלו משום דמנוולה נפשא גבי שבאי (כתובות כג,א ותד"ה עדי טומאה. קדושין יב,ב תד"ה אם הקלנו), ונחבשה על ידי ממון וידם תקיפה, או על ידי נפשות אפילו אית לה מגו אינה נאמנת, שדוקא בשבויה הקלו ולא בנחבשה. וכן למדתי מדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בדין שבויה: עיר שבאה במצור ונכבשה, אם היו העכו"ם מקיפין אותה מכל רוחותיה, כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותן, הרי כל הנשים פסולות לכהונה כשבויות (הלכות אסורי ביאה פרק י"ח הלכה כ"ו). האשה שנחבשה ע"י ממון ביד עכו"ם מותרת וכו' אבל בזמן שיד עכו"ם תקיפה אפי' ע"י ממון כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרה, אלא א"כ העיד לה עד אחד כשבויה (שם הלכה ל'). וכן נקט בלשונו מרן ז"ל (שו"ע אה"ע ס' ז' סעי' י-יא).
מכאן אתה למד, שכל טעם אסור בשבויה ונחבשה הוא משום שהאשה נעשית ברשותו של חובש או שבאי. ודבר זה מפורש יותר בדברי התוס': ועוד יש לומר דאפי' לפי המסקנא אין לאסור יחוד מועט, דדוקא נחבשה שאני לפי שהיא מסורה בידם כבהמה, אבל היכא שאינה כלל תחת ידו של נכרי ויכולה לצעוק ויהיה לה מושיע, בודאי דהנכרי מירתת ואין לאוסרה על אותו יחוד, וכן עיקר. ובירושלמי דחי דאין דמיון אשה לבהמה, שאני אשה דדרכה לצווח, ואפי' חרשת דרכה לרמוז (ע"ז כג,א ד"ה ותו לא מידי), ולפי זה מתברר הטעם דנחבשה ע"י ממון מותרת אע"ג דלית לה מגו, משום שאינה מסורה בידם כבהמה.
ועוד זאת למדנו מדברי התוס', דביחוד מועט אפי' אם היא מסורה בידם, אינה נאסרת דתרתי בעינן לאוסרה: יחוד לזמן ארוך, וגם שהיא מסורה לידם, כמו נחבשה דאית בה תרתי, אבל בחד מינייהו לבד, אינה נאסרת.
וכ"כ מהר"מ מינץ: שדוקא בנחבשה ימים רבים, אבל יום או יומיים מותרת (באה"ט אה"ע סי' ז' ס"ק כה). ואל תשיבני מדברי הגהה דכתב: רא"מ פסק: אשת כהן שנתיחדה עם העכו"ם שעה אחת כדי ביאה אסורה וכו' (הרא"ש כתובות פ"ב סי' כ"ט), דשאני נתיחדה ברצונה, דיחודה מעורר חשד על רצונה, והילכך אסורה לבעלה ואפילו אם הוא ישראל, אבל אשה שנתפסה ע"י גוי לשם גזילת ממונה, אינה חשודה שנאנסה, ומותרת לכהן.
ובאמת הוראת הרא"מ זאת אינה הלכה פסוקה, וכדכתב בשם ספר התרומה דהתיר בדיעבד אפילו אם היא אשת כהן (שם). דון מינה בנתפשה ע"י גוי לשם ממון, אפי' אם שהתה כדי ביאה אינה נאסרת לכהן, הואיל ולא נחבשה לזמן ארוך, ולא היתה מסורה בידו כשבויה, או נחבשה על ידי נפשות.
הדרן לדינא בעובדא זאת שאשה זאת נתפשה לשם גזילת ממונה, ולולי שאביה ובעלה צעקו כנגדם לא היתה מוצאת מביתה, ואפי' כשהוציאוה מביתם לא הוליכוה לרשותם הם, אלא הוליכוה לגנה אחת רחוקה מן הבית, וגזלו את תכשיטיה, ואחר שעה חזרה לביתה ואמרה טהורה אני. ולא לקחוה חוץ לבית אלא כדי ל"המלט" מצעקת אנשי הבית.
הדברים מוכיחים שלא באו אלא לשם ממון, וכיון שלא שהתה עמם זמן ארוך, אפי' יום או יומיים, וכיון שלא היתה ברשותם אפילו שעה אחת, הרי זו [נראה דצ"ל: אינה] כשבויה או נחבשה, הילכך היא נאמנת באמירתה טהורה אני ומותרת אפילו לכהן.
ועוד יש לצרף סניף להתירה ממ"ש בגמ' והביא דבריה מרן הב"י ז"ל, היכא דאיכא דייני עכו"ם בעיר, אפילו תקפה ידם עלינו מותרת, ואין נראה כן מדברי הפוסקים דלא חלקו בכך (אה"ע שם).
ולשון הגמ': יד עכו"ם תקיפה על עצמן, מוכחה כן, שיד עכו"ם שחבשוה תקיפה על עצמן, והכי מסתברא דכל שיד עכו"ם אחרים תקיפה עליהם, הרי אשה זאת אינה ברשותם ומתיראים לאונסה מאימת מלכות.
ואולם אעפ"י שאנו מדמין לא נעשה מעשה נגד דעת מרן הב"י, אולם בנידון דידן דלא נחבשה בידם ולא שהתה בידם זמן ארוך, וגם היו טרודים בגזילת ממונה ויראים להתעכב יותר שמא על ידי כך לא ישיגו מזימתם להחזיק בידם גזילתה, בזה ודאי גם מרן הבית יוסף מודה דאין לחוש שנאנסה, ואם אמרה טהורה אני, מותרת אפילו לכהן.
ויש לצרף עוד טעמא רבה להתירה, ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו בדין אשת כהן שנכנסה בחצר המטרה עם הכתב בחקירה והגיפו הדלתות, וע"ז השיב וכתב: ובנידון שלפנינו לא נחבשה ביד הכתב אלא אדרבה הכתב מתירא מן המלך שמא תזעק ויתפש על ידה שאשה עשויה לצווח וכו', והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהיה הבית נעול וכו'. וטעמא כל שאינו נעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות. וכענין ההוא עובדא דפרק בתרא דע"ז ביין נסך, ועוד דהתם בפרק המדיר אמרינן וכולהו אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת. ואין לך ראיה לדבריה יותר מזה שלא נתיחדה לרצונה (הרשב"א חלק א' סימן אלף רנ"א וב"י אה"ע סי' י"א).
ובנידון דידן: כולהו טעמי איתנהו בה. דלא נחבשה לזמן ארוך, ולא נתיחדה אפילו בבית, אלא לקחוה לגינה כדי להתרחק מקרוביה ומפחד צעקתם, ולא נתיחדה לרצונה, ובזה לכל הדעות מותרת לבעלה כהן כשאומרת טהורה אני, והדין מחוור כשמלה לע"ד.
ועתה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה במ"ש רב חביבאי הרה"ג כמוהר"ר עזרא הדאיה יצ"ו כי חביבין עלי דבריו, והנה בראשית דבריו דמה שאלה זאת לדין נשביתי וטהורה אני, שאם יש עדים שנשבית אינה נאמנת, וא"כ בנידון דידן שאביה ובעלה יודעין שנשבית אינה נאמנת, ואסיק להלכה: שלא האמינה תורה לאב אלא לענין קדושין, אבל לא לאוסרה לכהונה או לבעלה ישראל, וכיון שכן, גם הבעל אינו נאמן. והדר דינא לומר שהיא נאמנת באומרה טהורה אני, מדין הפה שאסר הוא שהתיר. ושוב חקר בדבר, שמא אע"ג דאינו נאמן לאוסרה לכהונה, לעצמו הוא נאמן מטעם דשויא אנפשיה חתיכה דאסורה, ופלפל בחכמה בשני פסקי הרמב"ם שנראים כסתראי דכתב: מי שראה אשתו שזינתה, או שאמ"ל אחד מקרוביה או מקרוביו שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שאשתו זינתה, בין שהוא איש בין שהוא אשה, הואיל וסמך דעתו על דבר זה שהוא אמת, חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה ויתן לה כתובה (הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ז).
מכאן מוכח שעדות הקרובים שהבעל סומך עליהם מחייבת אותו לגרשה, מדין שויא אנפשיה חתיכה דאסורה.
ואלו לדין כהונה כתב: אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד. או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה, בין מאונס בין מרצון, הרי זו אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר. ואם היא נאמנת לו, או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם, הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק (הלכות אסורי ביאה פי"ח ה"ח). ולמה שינה לשונו ולא כתב חייב להוציאה? ולדידי אין כאן סתירה בשתי הלכות אלה, דלשון "הרי זה יוציא" הרי זה כאומרו: "חייב להוציא". בהלכות אישות כתב: אשת כהן שאמרה לבעלה וכו', ואם היתה נאמנת לו, או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו, יוציא ויתן כתובה (שם ה' כג). ומ"ש ש"הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק" (אסורי ביאה שם).
תו חזיתיה לרב נהוראי יצ"ו שהביא דברי הרשב"א ז"ל: דבמכחישתו האשה, אין הבעל חייב להוציא, דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא (מל"מ ה' אישות פ' כ"ד ה' י"ז). ופירש דבריו: דהיינו דוקא בשמע מפי עד אחד, אבל אם ראה שזינתה, אעפ"י שמכחישתו חייב להוציאה, משום דשויא אנפשיה חתיכה דאסורה.
אולם דברי הרשב"א עצמו צריכין עיון, דנהי דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והרי זה כאלו לא היה, מכל מקום לענין שויא אנפשיה חתיכה דאסורה, גם עד אחד חשוב הואיל והוא סומך ומאמינו עליו, אף כשאשתו מכחישתו. ולזה מכוונים לדעתי דברי המל"מ שכתב: ודבר גדול דבר הנביא, כלומר דברים אלה הם דברי נבואה, שאין להם על מה שיסמוכו.
אולם כשנעיין בדברי הרשב"א נמצא שנמוקו עמו, שהוא סובר דטעמא דעד אחד שהוא נאמן לאסור עליו את אשתו אינו משום דשויא אנפשיה חתיכה דאסורה, אלא משום "שאחר האמנת הלב הדברים אמורים" (הרשב"א חלק א סי' קי"ח).
הילכך כשהיא מכחישה את העד, הואיל ועד אחד בהכחשה לאו כלום, וכדאמרינן [קידושין סה,ב]: עד אחד בהכחשה מי מהימן כבי תרי? משמע דלא מהימן כלל. והוי זה כעד אחד אומר נתקדשה, דאינה מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפילו למאמין, הילכך גם ההיא דשמואל, אי מהימן לך זיל אפקה (קידושין סו,א), הוא באינה מכחשת. אבל אם מכחישתו, אינו נאמן עד אחד אפילו לגבי המאמין בו. וזהו מעיקר הדין, אבל אם הוא אומר שמתוך שהוא מאמין את העד נאסרה אשתו עליו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאסורה, ע"ז כתב הרשב"א: הוא יחוש לעצמו, ואם תרצה היא למחול על העונה, ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות (הרשב"א חלק א' סי' א' רלז).
מכאן אתה למד שאין מחייבין את הבעל לחיות עם אשתו חיי אישות, שאין מאכילין את האדם מישראל דבר שאוסר על עצמו, אלא אין מחייבין אותו בעונתה, ואם תרצה האשה למחול עונתה, יתן לה שארה וכסותה, ורק אם היא תדרוש גיטה, מחייבין אותו להוציא.
מזה נדון גם באומר שראה שזינתה אם היא אינה מכחישתו, מחייבין אותו להוציא. אבל אם היא מכחישתו, לא גרע הוא עצמו מעד אחד שזינתה, והוא יחוש לעצמו, ואם היא תמחול על עונתה, ושלא יוציא בגט, יתן לה שאר וכסות.
ולזה מכוונים דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: מי שראה אשתו שזינתה, או שאמרה לו אחת מקרובותיו שהוא מאמינם וסומכת דעתו על דבר זה שהוא אמת וכו', הרי זה חייב להוציאה, ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה (הלכות אישות פ' כ"ד הלכה י"ז).
ולכאורה דבריו מיותרים, דכיון שחייב להוציא ודאי שאסור לו לבא עליה? אבל לפי מ"ש הרשב"א דבריו מדויקים שפיר, והכא קאמר: מדין מורד על אשתו (הלכות אישות פרק י"ד הלכות טו-טז, ואה"ע סי' ע"ז סעיף א'). והוא הדין למי שאומר שראה אשתו שזינתה, או ששמע כן מפי קרובותיה ודעתו סומכת עליהם, הואיל ואסור לו לבא עליה, הרי זה יוציא ויתן כתובה אם היא תובעת זאת, ואם תמחול עונתה, יתן לה שאר וכסות. וביאור דברי הרמב"ם כך הוא: הרי זה חייב להוציא, הואיל ואסור לו לבא עליה, משום דשויא אנפשיה חתיכה דאסורה. ובזה מודה הרמב"ם לדעת הרשב"א, והיינו משום דעדות קרובות לאו שמה עדות כלל.
בזה מתורצים אצלי דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב: אמר לו אחד מקרוביו וכו' שזינתה אשתו וכו' הרי זה יוציא ויתן כתובה. ולכאורה קשה, מאין הוציא הרמב"ם דין זה, הואיל ובעובדא דשמואל לא אמרו אי מהימן לך זיל אפקה אלא בעד אחד שהוא כשר לעדות ולא בקרוב?
והרשב"א ז"ל כתב דס"ל להרמב"ם דאין הפרש בדבר זה בין קרוב או פסול ועבד ושפחה במה שהוא מאמין, ואפילו רחוק מן הדין אינו נאמן בדבר שבערוה (תשובות הרשב"א חלק א' א' רמ"ט), ולפי מה שאמר, דין זה דאמר לו אחד מקרובותיה פסקו הרמב"ם מדעתו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאסורה, ואסר על עצמו בזה לבא עליה, אבל אמר לו עד אחד כעובדא דשמואל, חייב להוציא מדינא, לצאת ידי ספק אסור.
אבל בחלוקה השנית, היינו אשת כהן שאמרה נאנסתי וכו', או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו, פסק הרמב"ם יוציא ויתן כתובה (ה' אישות פכ"ד כ"ג), והיינו משום הודאת האשה עצמה חשובה עדות מדין הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא. ועד אחד שנאמן לו וסומך דעתו עליו, הרי הוא כשני עדים לענין זה, אלא שבקדושין הוא דבעינן שני עדים, משום שבלא זה הרי הוא כמקדש שלא בפני עדים כלל. הלכך כיון שיש כאן תורת עדות הרי זה חייב להוציא, ולא משום שויא נפשה חתיכה דאסורה, אלא משום ספק אסור דשמא עיניה נתנה באחר והודאתה אינה אמת.
ובעד אחד נמי, אעפ"י שנאמן עליו ודעתו סומכת עליו, אין זה ודאי, שגם בשני עדים לולי שאמרה תורה "עפ"י שני עדים יקום דבר" [דברים יט,טו] לא היינו חותכים הדין על פיהם, אלא שמצות התורה עושה את עדותם ודאי, משא"כ בעד אחד שנאמן לו כבי תרי לענין אסור, אינו אלא כספק אסור דאורייתא שהולכין בו להחמיר. ומה שסתם בהלכות אישות פירש דבריו בה' איסורי ביאה בטעם דין זה. והנה הרמב"ם ז"ל לא פירש בדבריו אם היא מכחישה את העד? ומסתברא לומר דגם במכחישתו נאסרת עליו, דזיל בתר טעמא הוא, הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק. וכן היא דעת מרן ז"ל שנקט בשולחנו דברי הרמב"ם ז"ל בצורתם (אה"ע סימן ו' סעי' י"ב וסי' קט"ו סעי' ז').
ומעתה נובין ונדון באומרת נשביתי וטהורה אני וידע בעלה שנשבית, אם נאסרת עליו, שהרי לדידיה אין כאן מגו דהפה שאסר הוא שהתיר, וגם בזה ראיתי להרב רחומאי יצ"ו שפלפל בהלכה זאת והביא מ"ש בח"מ משם הרד"ק, שאעפ"י שבעלה ידע בה שנשבית קודם שנשאה, מאחר שלא נודע הדבר לבית דין מותרת לו. מכל מקום יש לה מגו שהיתה נשאת לאחר. ונראה, אם נשואה נשבית ובעלה ידע שהיא שבויה, אינה נאמנת לומר טהורה אני, דהא ליכא לה מגו דאי בעיא אמרה לא נשביתי דהא בעלה ידע שהיא שבויה, וכן משמע מתשובות הרא"ש (כלל לב' סי' ה) דכיון שידוע לבעל שהיא שבויה, אין לך עדי שבויה גדול מזה (ח"מ אה"ע סי' ז' ס"ק ח וב"ש ס"ק י"א). מכאן למדנו שהוא הדין אם אמר לו עד אחד שנשבית ונאמן לו ודעתו סומכת עליו, אינה נאמנת לומר טהורה אני, וחייב להוציא כדי לצאת ידי ספק. וסמכו הרמב"ם ומרן בדין שבויה על מ"ש בדין אשת כהן שאמרה נאנסתי, או שאמר לו עד אחד, דחד דינא וחד מעמא הוא.
ולע"ד דברי הרד"ק צ"ע במ"ש שאם ידע הבעל קודם שנשאה שהיא שבויה, מותרת לו משום שאית ליה מגו לגבי אחרים, ואין זה מסתבר לע"ד, דמגו לגבי אחרים לא מוציאה מידי ידיעה ודאית של בעלה, שלפי ידיעתו הרי היא לו חתיכה דאסורה, מאי אמרת דשבויה הקלו להאמינה במגו, משום שכל האומרת טהורה אני הוציאה את עצמה אפילו מספק אנוסה, הילכך אפילו אם ידע הבעל שנשבית לא נאסרה לו משום שנשבית אינה כודאי זינתה, אם כן גם אחרי שנשאת נאמר כן, דכל שלא באו לפני בית דין שנשבית האמינוה רבנן בדבריה לומר שהיא טהורה, ואין אדם רשאי להחמיר עליו במה שהקלו חכמים משום תקנת שבויות. וכן מוכח מסוגין בעובדא דברתיה דמר שמואל אמר ליה ר"ח והאיכא עדים במדינת הים? אמר להו: השתא מיהת ליתנהו קמן, עדים בצד איסתן ותיאסר. ופרש"י: והאיכא עדים שראו שנשבו, ודילמא אתו לקמן למחר וליומא אחרן לאחר שתינשא, וכן כתבו בתוספות: הא יצא קול דאיכא עדים במדינת הים שיודעים שנשבית (כתובות כג,א).
הרי שאע"ג דלית לה מגו לגבי שום אדם, דכל קול מסתמא ידוע לכל, אעפי"כ נאמנת במגו, דכל זמן שלא באו עדים לפני בית דין, והוא הדין לבעל אפילו אחר שנשאת, כיון שהתירוה חכמים אינו רשאי להחמיר על דבריהם.
ולפי זה יוצא לדין: שגם בעד אחד שנשבית, ומכש"כ כשעד זה קרוב או פסול, אעפ"י שנאמן לו וסומך דעתו עליו אינה נאסרת עליו, הואיל ואין כאן אסור ודאי, שהרי אפילו אם העיד בבית דין שאשה זו נשבית, נאמנת לומר טהורה אני, במגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואפילו האב שאמר נשבית בתי ופדיתיה אינו נאמן לאוסרה (אה"ע סי' ז' סעי' ד' וסעיף ז').
והנה הח"מ וב"ש סמכו עצמם בהוראה זאת על דברי הרא"ש שכתב: כיון שהיה ידוע לבעל שהיתה בין הע"א, אין לך עדי שבויה גדול מזו.
אולם כד מעיינן בדברי הרא"ש נמצא שלא אמר הרא"ש כזאת אלא בשאלה שעמדה לפניו, שנודע לבעלה שהיתה בין הגויים ושלח שלוחים אחריה לפדותה, וע"ז כתב השואל דדמי לאוקמינהו לשבויינהו מאבראי, שלא יבואו לבית דין, ולא ידעו בית דין שהיא שבויה אלא מפיה ויתירוה. והוא ז"ל חלק על זה, שכיון שנודע לבעל ושלח שלוחים אחריה, הרי כאן עדי שבויה, כי עדי שבויה האמורים בתלמודא לאו דוקא שראוה שנשבית, אלא שידוע לעדים ששהתה בין העכו"ם, וכן פרש"י ז"ל גבי ברתיה דמר שמואל וכו' דבאתריה דמר שמואל היו רוב יהודים, אי אפשר דליכא עדים דידעי שנשבית, והכא נמי כיון שידוע לבעל שהיתה בין העכו"ם, אין לך עדות שבויה גדול מזה (תשובות הרא"ש כלל ל"ב סי' ה').
מכאן אנו למדים, שכל עיקר דינו של הרא"ש סמוך על זה שהבעל ידע שאשתו נשבית ושלח שלוחים אחריה, ושלוחים אלה הם עדי שבויה, שידעו שנשבית, וכדי שלא תאמר שמכיון שעדים אלה לא העידו בבית דין ולא ידעו בית דין שהיא שבויה אלא מפיה, תהא נאמנת לומר טהורה אני כדעת השואל? לזה כתב דמה שהיה ידוע לבעל מפי עדים, דהיינו שלוחיו, אין לך עדי (צ"ל עדות) שבויה גדולה מזו, שידיעת הבעל הרי זה כידיעת בית דין, אבל ידיעת הבעל בלא עדים, או אפילו בעד אחד, אינה נאסרת עליו, הואיל ובשבויה הקלו רבנן וכדאמרן (בזה מתורצת רומית דברי הרא"ש אהדדי שבדברי רב רחומאי הנ"ל).
את זאת כתבתי למטוניה דמר מעכ"ת הפוסק יצ"ו, אבל לדידי כבר כתבתי ששאלה דנידון דידן לא דמיא לשבויה, ולא לנחבשה, ואף לא לדין עיר שכבשוה כרכום, הילכך: אשה זאת מותרת לבעלה כהן ואין משום שויא נפשה חתיכה דאסורא!
והנלע"ד כתבתי