|
טו תמוז תש״ח
שלמא רבא מאת אלקי המערכה,
לכבוד הרב הגאון המפורסם,
בקי בחדרי תורה, מסגני כהונה,
כמוהר״ר שמואל מאיר הכהן הולנדר יצ״ו, מחבר ספר שו״ת ״שם הכהן״
שלום וברכה כרוב חבה,
רב עונג שבעתי מחברתו הנעימה בימי שהותי בתל אביב, ומאד התענגתי מדבריו היקרים בדברי תורה וחכמה, שהיו לשמחת לבבי, ועתה הגיע לידי מכתבו היקר ובו שאלת חכם בהלכה יסודית: אם יש לסמוך על אנליזה כימית לענין תערובת איסור וחמץ בפסח, אם הוא ממין חמשה מיני דגן, או שהוא ממינים אחרים שאינם מחמיצים, כגון אורז ודוחן וכיו״ב. ומעכ״ת אנהירינהו לעיינין בציינו תשובות גאוני דורנו, שרובם ככולם אמרו שאין לסמוך על אנאליזות כימיות, וגם בדורותינו שהתרחבה חכמה זאת, עדיין לא הגיעה למדה זאת של ידיעה ודאית, או אפילו קרוב לודאי, שנוכל לסמוך עליה להתיר. ומענותנותיה דמעכ״ת פנה אל האזוב בבקשתו לחוות דעתי, והנה נעתר לבקשתו במגילת ספר כתוב עלי, להשיב כהלכה לפי דלות השגתי בעזרת צור ישועתי, ואען ואומר:
שאלה זאת לא בפירושא איתאמרא בתלמודין והפוסקים הקדמונים שמימיהם אנו שותים, אבל מכללא איתמר, אם לסמוך על תגליות המדע הפיזי והכימי, להתיר בדברים שיש בהם אסור תורה. מדבריהם למדנו: אין להתיר אסורי תורה על סמך המדע, כמו למשל בהלכות טרפות שיסודן היא מדע האנאטומיה הפיזית של גוף הבע״ח, וכלל הוא בטרפות, ״כל שאין כמוה חיה – טריפה״ [חולין מב,א], ובכל זאת אין להוסיף ולא לגרוע משמונה עשר אבות הטריפה שנאמרו למשה בסיני [חולין פ״ג משניות א-ה וראה חולין מג,א], על יסוד מדע הויטרינארי שהתחדש והתפתח בדורות האחרונים במדה גדולה ורחבה. וכלל גדול למדנו הרמב״ם ז״ל: אין להוסיף על טרפות אלו כלל וכו׳, ואפילו נודע לנו מדרכי הרפואה שאין סופה להתקיים, וכן אלה שמנו ואמרו שהן טריפה, אעפ״י שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינם ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: ״על פי התורה אשר יורוך״ [דברים יז,יא] (הלכות שחיטה פ״י הלכות יב-יג).והסברם של דברים הוא: המדע האנושי שהוא שאוב ממקורות המוחשים והנסיונות, אינם ודאיים, אלא עלולים לטעות דמיונית והשערתית, וכמו שעינינו רואות ואזנינו שומעות מראות וקולות מטעים ודמיוניים, והננו פוגשים בחיים נסיונות מאוכזבים ומאכזבים, ער שהודאות לחיוב של היום הנהפך לשקר ביום המחר, על ידי נסיונות והקשים אחרים שמטעים את הראשונים, ושגם הם עלולים לטעות. לכן כל מדע אנושי-שכלי, אינו אלא קרוב לאמת בשעתו, אבל לא אמת מוחלטת לדורות. יוצא מכלל זה הן ההשגות השכליות שהאדם משיג מפי מקור החכמה – הוא אלקים חיים ומלך עולם, הן ראיות בהחלט שאינן משתנות ומתחלפות לעולמים, וזו היא סגולתה המיוחדת של תורת ישראל שנאמרה מפי הגבורה, ונתפרשה לחכמי התורה בדרך הדרוש במדות שהתורה נדרשת בהן, ומפי הקבלה למשה בסיני. וזהו עומק נונת הכתוב: ״ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ [דברים ה,ח]. ללמדך צדקת החקים והמשפטים שבתורה [שהן] נובעות מנותן התורה – ״אשר אני נותן לפניכם היום״.
מבחינה זאת צדקו מאד דברי רבנו הרמב״ם ז״ל, שאין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: ״על פי התורה אשר יורוך״. ואל תשיבנו מדברי הרמב״ם עצמו שכתב: ״נטולה כיצד וכו׳ ואלו הן: צומת הגידים והכבד ולחי העליון״ (הלכ׳ שחיטה פ״ח הט״ז), והרי נטל הלחי העליון לא נמנה בי״ח טריפות שנאמרו למשה ונשנו במתניתין. והנה הרמב״ם ז״ל בתשובתו לחכמי לוניל כתב: ״לחי העליון קבוע הוא, והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה, ואותו לחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה. עד שלא תכנס בו נשמת הרוח והיא קדה לריאה וימות החי וכו׳, ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו, ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון״(ב״י יו״ד סי׳ לג). ועדיין הקושיא במקומה עומדת, דהרי זה הוספה בטריפות, וכמו שכן השיג הרשב״א וכתב: ״שאם כן, מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמרא״ (ב״י שם). והנה הפלתי[סימן לג אות א] כתב שניטל לחי העליון הוא ספק טריפה, ולכן לא תני במתניתין. ולא ירדתי לסוף דעתו, דכיון שאין להוסיף על הטריפות, אין כאן אפילו ספק טריפה.והנה מרנן מרי ארעא דישראל הפר״ח ופרי תואר, תרצו דברי הרמב״ם אלה וכתבו: דכיון דטריפה זאת היא מצד הריאה, הרי היא נכללת בדין נקבה הריאה, וכמ״ש רש״י: ״כל הנך טריפות דלקמן, כגון חליף אוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה, כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה״(חולין מג,א רש״י ד״ה לא חיפוק), הכי נמי, כיון דטעם טרפות נטילת לחי העליון הוא דמתקרר הריאה, הרי הריאה לקויה היא ודמי לבשרא וריאה (פר״ת סי׳ לג ס״ק ב). והם הם דברי הפר״ח שהוסיף וכתב: וכדלקמן סי׳ מא סעיף ח (עיין פר״ח ס״ק יג).
ותירוצם הוא לאמתה של הלכה, אלא שעדיין אנו צריכים לתרוצו היסודי של הרמב״ם, דדאיק ממתניתין דתנא, ניטל לחי התחתון כשר, מכלל העליון טריפה, והרי זה כאילו נזכר במשנה אעפ״י שלא נמנה במספר י״ח טרפות.הלכה זאת שנאמרה בחלק מן התורה, הלכות טריפות, היא בנין אב לכל התורה כולה, שאין לשנות בה דבר, להוסיף או לגרוע, על פי יסודות מדעיים, דבר מדברי תורה.השאלה שעומדת לפנינו, אם אפשר לסמוך על האנליזה הכימית לברור טבע הדברים ותרכובתם להתיר או לאסור. לפתרון שאלה זאת צריכים ללמוד במדת היקש מדבר לדבר הדומה לו, זאת אומרת מדין מדע הפיזי, שאחד מענפיו העיקריים הוא המדע הרפואי, שהוא מדע שכלי־אנושי לקוח מהנסיון והמוחש. והלכה פסוקה היא: בכל מתרפאין – חוץ מע״ז, גלוי העריות וש״ד (פסחים כה,א-ב), וכן פסק הרמב״ם: ״כענין שאמרו באונסין, כך אמרו בחולאים, כיצד, מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאין שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה וכו', בד״א… בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביוה״כ, אבל שלא כדרך הנאתן, כגון שעושין לו מלוגמא או שמשקין אותו דבר שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה״ (הלכות יסודי התורה פ״ה הלכ׳ ו-ח), וכן פסק מרןז״ל, אלא שרמ״א הוסיף שני תנאים: א. שתהא הרפואה ידועה, או על פי מומחה. ב. שאי אפשר לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור (יו״ד סי׳ קנה סעיף ג).מכאן למדנו: ברפואה ידועה ועל פי מומחה, מתרפאין באכילת דברים אסורים אפילו בהנאה – בחולה שיש בו סכנה, ובשלא כדרך הנאתן – גם בחולה שאין בו סכנה, וכל מדע רפואי, אפילו מפי מומחה, אינו רפואה ודאית והחלטית, שהרי הדבר בדיאגנוזה של המחלה ובמבנה גופו של החולה, שלא כל הרפואות, אפילו הידועות, מרפאות כל חולה אפילו במחלה ידועה, ובכל זאת התירה תורה להתרפא באכילת דברים אסורים, ובחלול שבת (שו״ע או״ח סי״ שכח), ובאכילה ביום הכפורים (שם סי׳ תריח) מכאן שסומכין על המדע במקום רפואה.
ואל תשיבני לאמר: שזהו בחולה שיש בו סכנה, הלכך הוי בכלל פקוח נפש, שמחללין עליו את השבת אפילו במקום ספק פקוח נפש (שו״ע או״ח סי׳ שכט סעיף ג), הלכך סומכין על המדע הרפואי אפילו שהוא ספק, זה אינו, שהרי התירו גם בחולה שאין בו סכנה לאכול מאכלים אסורים שלא כדרך הנאתן, והרי במאכלים אלה יש בהם סכנה נגדית למי שאינו חולה במחלה זאת, או שאין מצב מזג גופו סובל אותם, מכאן שהיתר זה אינו מדין ספק, אלא משום שכך הוא דין תורה לסמוך על המדע הרפואי בשעת הצורך, שכן נאמר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ [ויקרא יח,ה].והנה הדבר מוכח מעצם מצות התורה להתרפאות על ידי רופאים, וכאמרם ז״ל: ״ורפא ירפא״ (שמות כא,יט) – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות (ב״ק פה,א), והנה הראב״ע כתב: שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שהם בחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים הגוף – ביד השם לרפאותו, וכן כתוב: ״כי הוא יכאיב ויחבש״ [איוב ה,יח], וכתוב באסא: ״גם בחליו לא דרש את ה׳ כי אם ברופאים״ [דברי הימים ב, טז,יב], והנה הכתוב הפריש כי לא אמר ״ורפא ירפא״… וכן כתב עוד: ״והנה שומר התורה אין לו צורך לרופא עם השם הנכבד״ (שם כג,כה). מדבריו מוכח להדיא, שהוא סובר לאסור התרפאות ע״י רופא במחלות שבחלל, אולם הראב״ע לא פירש טעם איסור זה, שאם הדבר מפני חוסר בטחונו בה׳, כך הוא בחולאים שהם בחוץ כאלה שהם בפנים, ואם נאמר שטעמו כמו שכתבו רש״י והתוס׳, שנראה כסותר על גזרת המלך – רחמנא מחי והוא מסי (ב״ק שם ד״ה שניתנה), קשה יותר, שאם כן אין לחלק בין חולאים שבחוץ לשבפנים, דגם חולאים שבחוץ יש בהם בידי שמים, כגון שחין וצרעת, או שנפל מן הגג וכדומה, ועוד לטעם זה, אין לחלק בין החולה להרופא. לכן ברור שטעמו ונמוקו של הראב״ע הוא, משום דחולאים שבפנים יש ברפואתם חשש סכנה, מחוסר דיוק במהות המחלה ובמזג גופו של החולה, לכן אסרה תורה לסכן עצמו על ידי רופאים שרפואתם אינה ודאית.
| אולם דברי הראב״ע נסתרים מסוגין דברכות [ס,א]: לא לימא איניש הכי (שאין דרכם של בני אדם לרפאות),דתניא דבי רבי ישמעאל וכו׳ מכאן שניתנה רשות, וכן משמע ריהטא דסוגין.והנה הרמב״ן נקט כדברי הראב״ע: ״לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות ולא היה מעדת ה׳ ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי ה׳ לבדו הוא רופא כל כשר, שכבר נהגו וכו' כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה: ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״ [דברים טו,יא) (ויקרא כו,יא).
מדבריו למדנו, שחייב הרופא לעשות כל מה שבכחו המדעי לרפא את החולה שהוא מבקש עזרתו, ואם ימות תחת ידו ובסבתו ־ אין עליו כל חטא. מכאן ברור שמותר לסמוך על המדע הרפואי אפילו בחולאים פנימיים ודלא כהראב״ע. ומקרא דאסא אין ללמוד, דלא גינה אותו הכתוב משום שדרש ברופאים, וזהו דקדוק הכתוב: ״כי אם ברופאים״. |
ורבנו ומאודנו הרמב״ם ז״ל כתב: ״שמעתי וכן פרשו לי הענין, כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולאים, היה מתכוין לאותו הספר, והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא, וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך, הסיר אותו וגנזו. ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות וכו', ולפי דעתם כן הננו מצווים לרפא חולים ונדכאים במדענו, ואם אמנם לא נמלט מטעות ומשגיאות, אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע״ז ג,א), שמטבע הויתם עלולים לטעות, ואנו חייבים ומצווים לעשות כמיטב מדענו ובכל כחנו ומרצנו. דבר הלמד מעצמו הוא שמותר ומצוה עלינו לסמוך על דברי הרופאים, שהם לקוחים ושאובים ממדע הרפואי, לא מפני שהוא דבר ודאי ככל דבר המוחש, אלא מפני שכך התירה תורה לסמוך על המדע השכלי שנתן בנו החונן דעת ומלמד לאנוש בינה.
והנה בשאלה זאת דנתי בארוכה בסה״ק משפטי עזיאל (ח׳ אה״ע סי׳ י ד׳ י״ט, סי׳ יב דף כ״ג-כ״ד, סי׳ י״ג כ״ה), וצדדתי להתיר לסמוך על דברי הרופאים מבחינה מדעית, וכן כתבתי בסי׳ ע״ו, ובו בפרק [סימן עז] נאמרו דברי הגאון הגדול הרב הראשי לא״י, מורנו ומאותו כמוהר״ר א. י. הכהן קוק זצלה״ה. אמנם אני חוכך שגם הוא מסכים לדינא לסמוך על עדות הרופאים מבחינה מדעית וכדאמרן.הדרן לדיננא, אחרי שהוכחנו מדינא שמדין תורה סמכינן על דברי הרופאים מבחינתם המדעית, יוצא לנו לדין מדין היקש דבר מדבר, לסמוך על דברי הכימאים מבחינת מדע כימיא לפי התפתחותה עד היום הזה, כי כל דברי מדע אינם עומדים במצב אחד, אבל הולכים ומתפתחים מתוך נסיונות חדשים, כמו שכן הוא במדע הרפואה. אולם הדברים אמורים בתנאי יסודי, והוא שאי אפשר להשיג דבר זה עצמו בהיתר מוחלט, שאם לא כן למה לנו להכנס בפרצה דחוקה של היתר, במקום שאפשר למצוא את המותר מצד עצמו, שהרי גם
| כשהתירו להתרפא במאכלות אסורים, לא התירו אלא במקום שאי אפשר לעשות בהיתר כמו באיסור (יו׳׳ד סי׳ קנה סעיף ג בהגה), והוא הדין לשמוש על ידי בדיקה כימית, אין לסמוך על בדיקה אנאליזית זאת להתיר במקום שמצוי לנו מצרכים שמותרים בהחלט, ואין לומר דבדיקה כימית זאת עדיפה מהיתר מאכלים אסורים לחולה, משום שאין כאן היתר דבר האסור, אלא גילוי מילתא, שאין כאן אסור, ובכגון זה אפשר להתיר על יסוד מדע הכימי, גם בכגון זה אמרו: ולא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם (חולין לז,ב), ודבר זה שהוא רק ממדת חסידות בבהמה שהורה בה חכם, צריך להיות נוהג בכל אדם בדבר שאנו באים להתירו על ידי בדיקה כימית, שלא תמלט מטעויות.
ועוד תנאי שני להגביל היתר זה, רק במקום שלא איתחזק איסורא, אבל במקום שאיתחזק אסור, כגון שנודע שלפעמים מערבין דבר אסור בחמאה וכדומה, או מין דגן בעיסה של קטניות וכדומה, אין לסמוך על בדיקה כימית להתיר.
סכום מסקנא דדינא:
א. בדיקה כימית של מומחים מפורסמים ומוסמכים בחכמה זאת, במוסדות ממשלתיים או צבוריים, שודאי מקפידים בדבר להוציא מתחת ידם דבר ברור ומתוקן, מותר לסמוך עליה להתיר דברים המסופקים בתערובת איסור.
ב. אין לסמוך על בדיקה כימית, במקום שמצוי דבר זה בהיתר גמור, ולא במקום שאתחזק איסורא.
והנלע״ד כתבתי |
|
|
|
|
|
|
