שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כג
(לחושן משפט סימן פ"ט).
שבועת הפועלים
לכבוד ידידי ועמיתי דרופתקא דאורייתא מע"כ הרה"ג כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו רב בשכונת שפירא והעובד אשר בת"א. רב נהוראי
נתכבדתי בהערתו החשובה בדין שבועת הפועלים והנני נעתר לבקשתו לענות לפי קצר השגתי.
בדין שבועת הפועלים גרסינן בגמ' אי הכי אפילו עבר זמנו נמי, אלמה תניא וכו' ומתרצינן הני מילי היכא דלא מטא זמן חיובא אבל כי מטא זמן חיובא, רמי אנפשיה ומדכר. והקשו בתוס' ואם תאמר ימתינו לעולם עד למחר, ואי לא מדכר, הא שוכר זה צריך להביא ראיה? ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית הא כיון דמחייב שבועה רמי אנפשיה ומדכר? וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהיה מוחזק לשקרן (שבועות מ"ה תד"ה כי מטא).
ומעכ"ת הקשה על זה מדאמרינן בסוגיא דפוגמת כתובתה: דפרע דאיק, דמפרע לא דאיק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק (כתובות פ"ז). אלמא דגם כשהתחיל לכפור, מתוך איסור שבועה דאיק ואינה חשודה לעמוד בדבורה כדי שלא תהיה מוחזקת לשקרנית, ותירץ דשאני פוגמת הואיל והיא היתה יכולה לכפור בכל, ושטר קא מסייע לה, וכיון שהודית במקצת, ניכרים דברי אמת שנפרעה רק מקצת כתובתה. ולכן גם אם תחזור מתוך אסור שבועה לא תהיה מוחזקת לשקרנית אבל בעל הבית שכפר בכל, אפילו אם יודה אחרי כן יהיה מוחזק לשקרן אלא שחזר בו משום אסור שבועה, ונסתייע בזה ממה שכתב הפני יהושע בסוגין דפוגמת את"ד. סברא זו שחדש מעכ"ת נראית לי נכונה ואלימתא מצד עצמה.
אולם אעיקרא דדינא קשה במה שכתב התוס' פן יהיה מוחזק לשקרן, דהא לפי מה שכתוב בגמ': דטעמא דנשבע השכיר ונוטל, משום דבעל הבית טרוד בפועליו, ולכן אינו נזכר בתוך זמנו, ולפי זה לא שייך לומר שיחזיק דבריו הראשונים, פן יחזיקוהו שקרן, שגם אם יחזור ויודה לא יהיה מוחזק לשקרן אלא שבראשונה לא זכר היטב שכן טבע הדברים מחייב ולבסוף זכר.
וזה דומה ממש, לדין פוגמת כתובתה שגם היא אינה חשודה לשקר, שהרי היא מודה שנפרעה מקצת כתובתה אלא החשד הוא משום: דמפרע לא דאיק, ועל ידי השבועה דאיקה וזוכרת. והוא הדין לבעל הבית? ובזה נדחה תירוצו של מעכ"ת דלענין חשד דלא דאיקא לא מהני מה שהודית מרצונה על מקצת שגבתה, ואדרבה אם היתה כופרת בכל היו נכרים דבריה לאמתיים, משום דשטר כתובה שבידה מסייע לה. מה שאין כן כשפגמה כתובתה נכנסה בגדר דמפרע לא דאיק. וא"כ קושיתו עומדת כסלע איתן לסתור דברי התוס' דשבועות מסוגין דכתובות. ואפשר היה לחלק ביניהן ולומר: דמה שחושש בעל הבית שמא יוחזק שקרן הוא הואיל ואינו פורע אלא אחר העמדה בדין, נמצא שאימת בית דין הביאו אותו לידי הודאה משום שלא היה יכול להחזיק שקרו, אבל בדין פוגמת כתובתה שאין בית דין מוציאים מידה אלא שאינה גובה כל כתובתה, ואפשר לתלות שמחלה או ויתרה על תביעתה למרות זאת שהיתה טענת אמת.
אולם חלוק זה נדחה מעיקר דין מודה במקצת דאמרינן בגמ' והאי בכוליה בעי דלודיה ליה אלא דאשתמוטי קא משתמיט, ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי (ב"מ ג א) ולסברת התוס' איזו תועלת יש בהטלת שבועה? אדרבה יש לומר כיון שהתחיל לכפור במקצת שוב לא יודה כדי שלא יוחזק שקרן כשיוציאו ממנו בית דין על ידי שבועה.
מכאן למדנו שאפילו במקום שחשוד לשקר כגון מודה במקצת, פורש ואינו מעמיד דבריו במקום אסור שבועה, וכן אמרו במודה במקצת הטענה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא? התם אשתמוטי קא משתמיט (ב"מ ו א). מזה נלמוד במכל שכן לבעל הבית ופועליו דהחשד הוא משום דבעל הבית טרוד בפועליו ולא מדכר כשהוא בזמנו, ולאחר זמנו רמי אנפשיה ומדכר, שאינו מעמיד דבריו הראשונים משום שלא יוחזק שקרן. לכן נראה לע"ד דמה שכתבו התוס' כן, הוא דוקא בבעל הבית ופועליו, והיינו טעמא לפי שבעל הבית מקפיד מאד בכך כדי דאיתגרון ליה פועלים כמו שכתוב בגמרא וסברא זו לא נדחתה לגמרי, אלא דסברת בעל הבית טרוד בפועליו, הכריעה בין שתי סברות מתנגדות דבעל הבית ופועל, שזה רוצה שהפועלים ימצאו לו וזה רוצה שבעל הבית ישכור אותו (שבועות מ"ה) וסברת בעל הבית טרוד בפועליו הכריעה לצד הפועל, לחזק סברא קמיתא דבעל הבית טרוד בפועליו מטעם זה מחזיק בעל הבית את דבריו גם במקום אסור כדי שלא יוחזק שקרן וימנעו פועלים להשכיר עצמם לעבודתו, משום דלא ניחא להו לעמוד בדינא ודיינא לגבות שכר עבודתם. אבל בכל טענות אחרות אין אדם מעמיד דבריו משום שלא יוחזק שקרן במקום אסור שבועה.
בהיותי בזה ראיתי בשטה מקובצת דכתב: ואי קשיא לך מקמי דלימטי זמן חיוביה נמי, לתקון שבועה אבעל הבית ורמי נפשיה ומדכר משום שבועה? איכא למימר דלא מדכר אלא, ממאי דרמי אנפשיה מנפשיה, כגון החיוב דבל תלין דכבר ידע ליה ומסיק אדעתיה, אבל מחיוב שבועה הבאה עליו פתאום ולא אסיק אדעתיה לא דכיר (שטה מקובצת ב"מ קי"ג ד"ה אבל). ודבריו תמוהים לדעתי דאם היו מחייבין רבנן שבועה לבעל הבית היה יודע שמוטל עליו להשבע כמו שיודע לאו דבל תלין, ולבד זה דבריו נסתרין מסוגין דפוגמת דרמי רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק, ומדין שבועת מודה במקצת דרמי רחמנא עליה שבועה כי היכי דלודי, הרי דמשום שבועה פורש ומודה על האמת והוא הדין לבעל הבית? לכן נראה לפרש דברי השטה מקובצת דהכי קאמר בדין שבועת הפועלים כיון שתלוי בענין זכירה אין אדם זוכר אלא ממאי דרמי אנפשיה מנפשיה. אבל לענין הודאה על האמת מודה משום אסור שבועה.
ועתה נבוא לבאר סוגיא זו אליבא דהלכתא. הנה בסוגין דשבועות אסיקנא, דמה שעקרו רבנן שבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר הוא משום דבעל הבית טרוד בפועליו וזהו רק בתוך זמנו. אולם אחר זמנו כיון שיש לבעל הבית תרי חזקות מסיעות: דאין בעל הבית עובר משום בל תלין, ואין השכיר משהה שכרו, לעמת זאת השכיר יש לו חזקה אחת שאינו עובר אלאו דלא תגזול, דומה לחזקה, דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, הלכך חוזרת חזקת ממון לבעל הבית ואין השכיר מוציא מידו אלא בראיה בעדים, שכלל גדול הוא בדיני ממונות: המוציא מחברו עליו הראיה. וכן תנינא: עבר זמנו ולא נתן לו, הרי זה אינו נשבע ונוטל. ועוד תנינן: אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל, ואקשינן: ולעולם? אמר רבי חנינא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה, ופירש רש"י: ולעולם? בשביל שתבעו כל היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם, לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעל הבית להשבע לא נאמין וכי כל כך השהה שכיר שכרו? ומתרץ כנגד אותו היום של התביעה יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע ויטול.
והתוס' הקשו על פירוש זה וכתבו: ואינו מיושב דאין בזה ראיה שנפרע, דחזקה דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעל הבית עובר בבל תלין בהדה, ובל תלין אינו עובר אלא בקר ראשון? אלא הכי פירושו: ולעולם שכיר נשבע ונוטל? אין זו תקנה טובה שיהיה נאמן לומר לא פרע לי (ב"מ קי"ג ותד"ה ולעולם). ולע"ד לא זכיתי להבין דבריהם, דקושטא הוא דחזקה דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת לחודה, אבל זהו רק לענין פטורו הגמור של בעל הבית, אבל חזקה זו לחודה מהניא לאלים טענתו של בעל הבית כדי לא לעקור שבועה ממנו, וכן דקדק רש"י וכתב: ואם רוצה בעל הבית להשבע לא נאמין לו?
ולפי זה מתורצת שפיר קושית השטה מקובצת הנ"ל דלפי מסקנת סוגין זו למדנו, דטעמא דתבעו לאחר זמנו אינו נשבע ונוטל, אינו משום חזקה, דאין בעל הבית עובר בבל תלין ורמי אנפשיה ומדכר, אלא משום דאית ליה תרי חזקות, ולפי זה מתורצת קושית השטה מקובצת דליתקון שישבע בעל הבית, כמו מודה במקצת דפריש מחמת שבועה ומודה על האמת, משום דלטעמא דבעל הבית טרוד בפועליו אינו עלול לזכור, ויבוא להשבע בשקר על סמך דעתו שכבר שלם. ולא דמי לשבועה דפוגמת כתובתה דהחשד משום דמפרע דאיק ויש בידו היכלת לבקר את חשבונותיו בדקדוק ולדעת אם נפרע. לכן בדין שכיר אין תקנה להשביעו או להשאיר הדבר למחר ולהס"ד דגמרא היה מקום להטיל שבועה על בעל הבית או לדחות פסק הדין עד למחר, אלא דעדיפא מינה פריך: וכי שכיר עובר משום בל תגזול?
ג. שכיר אחר זמנו ותבעו תוך זמנו
בגמרא מסקינן דתבעו תוך זמנו נתנו לו חכמים זמן לישבע ויטול כנגד אותו היום של תביעה, ומפרש רש"י משמע שנתנו לו יום כנגד יום (ב"מ קי"ג) ולפי זה שכיר יום שזמנו כל הלילה עד הבקר, נותנים לו זמן עד הבקר של יום המחרת, דומה למה שאמרו בהלכות נדה שומרת יום כנגד יום, וכ"כ בנמקי יוסף בדעת הרי"ף ורש"י וכן מתפרשים דברי הרא"ש. אבל הרמב"ם פסק: הביא ראיה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל אותו היום של התביעה, כיצד? היה עושה עמו ביום השני עד הערב, זמנו כל ליל שלישי וביום השלישי אינו נשבע ונוטל. ואם הביא עדים שהיה תובעו כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי, אבל מליל הרביעי והלאה המוציא מחברו עליו הראיה, וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמישי (ה' שכירות פי"א ה"ו). הא למדת דהרמב"ם סובר: דהלנה של פעולת שכיר הוא י"ב שעות משעת גמר שכירותו, שכיר יום זמנו כל הלילה עד בקר, ושכיר לילה עד בוא השמש. ולפי זה כשהאריכו לו חכמים הזמן היינו בשיעור זמן חובת התשלומים, והסמ"ע כתב בדעת הרמב"ם ומרן שנותנים לו זמן מקביל לזמן התביעה ואם נמשכה תביעתו יום ולילה נותנין לו עוד זמן כזה של יום ולילה (חושן משפט סימן פ"ט סמ"ע ס"ק י"ג). ואין זה מסתבר לע"ד דאי אפשר לפרש מושג "יום" שבענין אחד בהוראות חלוקות אלא להרמב"ם דמפרש יום ולילה הנאמר בזה הוא זמן של י"ב שעות, הוא הדין בהארכת הזמן שנתנו חכמים הוא מקביל לאותו זמן שקבעה התורה לענין זה, וזמן זה מתחיל מזמן זכות התביעה היינו לשכיר יום, כל הלילה ונמשך עד הפסקת התביעה ועוד שתים עשרה שעות אחריה, הלכך אם פסק מלתבוע ביום חמישי בבקר, נותנין לו כל יום החמישי (עיין טורי זהב שם). והמאור יש לו שיטה אחרת בהלכה זו: בתחלה הביא פירושם של הרי"ף ורש"י שנותנים לו להשכיר יום כנגד יום, ומוסיף וכותב: ולי לא נראה פירוש זה, אלא כל זמן שטענותיהם באות על אותו היום של זמנו שאין בעל הבית טוען שפרעו אחר זמנו אלא שפרעו בזמן ויש עדים שטענו כל זמנו, זה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי, ומתוך אלו הטענות עבר זמנו איתריעא ליה חזקה דאין שכיר משהה שכרו, שהרי בעל כרחו השההו, כיון שתבעו כל זמנו, ואף חזקה נמי שאין בעל הבית עובר בבל תלין לא אלימא השתא כולי האי דבתר טענתו קמייתא גריר ומסרך סריך ליה בטענתיה קמייתא (המאור הגדול ב"מ פרק המקבל).
דברי המאור יש להם יסוד בירושלמי דגרסינן התם: עבר זמנו אינו נשבע ונוטל, ואם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל (ירושלמי ב"מ פ"ט הלכה א'). והיינו כדברי המאור שדוקא כשעובר זמנו, כלומר שהעביר הזמן בלא תביעה, הפסיד זכותו לישבע וליטול אבל אם תבעו בזמנו הרי לא העביר הוא את הזמן, או במלים אחרות לא השהה את שכרו, אלא בעל הבית הוא דעוית הלכך נשבע השכיר ונוטל. מדברי הירושלמי אלה מוכח עוד דאם לא תבעו בזמנו, אע"ג דבעל הבית אומר לו פרעתיך לאחר הזמן, אינו נאמן אפילו בשבועה, שהואיל והפועל תבע בזמנו זכה בתביעתו להיות נשבע להוציא ואינו צריך ראיה בעדים. אבל דברי הירושלמי אלה אינם הלכה פסוקה, שהרי בסוגיא דשבועות: תני רבי חייא אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה נשבע ונוטל, רבי יוסי אומר אין לו אלא אותו יום בלבד (ירושלמי שבועות פרק ז' ה"א).
מכאן למדנו שמה שכתוב בירושלמי בסוגין דפרק המקבל הוא אליביה דרבי חייא, אבל רבי יוסי סבר דאין לו אלא יום אחד אפילו אם הביא עדים שתבע כל זמנו. וכמסקנא דתלמודין. ושורת הדין נותנת כן דמשעבר הזמן נעשו דמי השכירות מלוה אצל בעל הבית, ונאמן לומר פרעתי מדאורייתא, ומדרבנן נשבע שבועות היסת וסברא דרבי חייא היא דחויה בתלמודין בתמיהתו: ולעולם? ומאי קושיא, והא סברא דאין אדם משהה שכרו קיימת כל זמן שהשכיר הפסיק תביעתו יותר מיום אחד, ואין חלוק בין כשבעל הבית טען פרעתיך בזמנו או פרעתיך אחר זמנו.
ופירוש המאור אינו הולם כלל דברי הגמרא, כנגד אותו היום של התביעה, וסבור הייתי לומר שדברי המאור מיוסדים על דברי הירושלמי, דגרסינן התם: אמר רבי מנא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה תוך זמנו. היך עבידא? תבעו ואמר לו: לא מאותו היום נתתי? אותו היום נעשה כמי שהוא אתמול, נותן לו שיעור אחד. (ירושלמי שבועות שם). אולם כשנדקדק בדברי הירושלמי נמצא שאין מזה ראיה לדעת המאור, דמדברי הירושלמי מוכח שאעפ"י שלא תבעו כלל בתוך זמנו אלא תבעו אחר זמנו, כיון שבעל הבית אמר לו פרעתיך בזמנו, הרי העיד בעל הבית שלא פרעו אחר זמנו, וממילא אינו נאמן אפילו בשבועה מטעם דבעל הבית טרוד בפועליו, והלכך נעשה יום תמול זמנו, ונותנין לו עוד יום אחד. מכאן יוצא דאפילו אם תבעו בתוך זמנו, נמי דינא הכי הוא דכיון דאמר לו בעל הבית פרעתיך בזמנו נאמן הפועל עוד יום אחד מיום התביעה. ולא משום דאתריעא ליה חזקה דבעל הבית, אלא משום דבעל הבית מודה ואומר דלא פרעו אלא בזמנו וליכא למיחש לשמא פרעו אחר זמנו. הלכך נעשה יום התביעה כיום זמנו שאין בעל הבית נאמן בו, ונותנים לו לפועל עוד יום אחד כדי שיהיה לבעל הבית שתי חזקות שאין בעל הבית עובר בלא תלין ולא פועל משהה שכרו, ומה שכתב המאור כל זמן שטענותיהם באות על אותו היום של זמנו ויש עדים שטענו כל זמנו דאיתרעא ליה חזקת בעל הבית שאין בעל הבית עובר בבל תלין דבתר טענתיה קמייתא גריר, אינם נהירין לע"ד.
מסקנא: א) שכיר בזמנו היינו שתים עשרה שעות אחר כלות זמן עבודתו, נאמן בשבועה לומר לא נטלתי שכרי. ב) הביא ראיה שתבעו בכל זמנו, נותנים לו עוד שתים עשרה שעות, כלומר יום או לילה להאמינו בשבועה שלא נטל. ג) הביא עדים שהיה תובע והולך יום יום בלא הפסקה של יום אחד, נותנין לו יום אחד מיום שפסק מלתבוע להאמין את הפועל בשבועה דלא נטלתי. ד) והוא הדין אם הביא עדים שתבע את בעל הבית אחר זמנו ובעל הבית טען ואמר לו הלא פרעתיך בזמנו נותנים לו לפועל עוד יום אחד מיום התביעה להאמינו בשבועה. והנלע"ד כתבתי.