סימן כד

(לסי׳ תרמ״ח משו״ע או״ח)

אתרוג המרכב

נשאלתי לחות דעתי אם יוצאים באתרוג המורכב ידי חובת פרי עץ הדר בזמן שאי אפשר למצוא אתרוג שאינו מרכב, כגון בזמן הזה שהאתרוגים רובם ככולם הם מרכבים. וזאת תשובתי בעזרת צור  חמדתי:

א. עיקר דין אתרוג המרכב: התבאר בדברי הפוסקים לכל צדדיו, הללו אוסרים והללו מתירים ואין אנו רשאים להכריע בהלכה זו להיתר אלא חובתנו לקבל דברי רבותינו האוסרים אם גם לא  התברר לנו היטב טעמם ונמוקם, וכמ"ש בספר נחלת יעקב וז"ל: צריכים אנו לקבל עלינו באימה דברי רבותינו בדורות שלפנינו שפסלו אתרוג מרכב, (עיין שדי חמד אסיפ"ד מערכת ד' מינים סי'  א'). אולם לפי מה שהתברר לי מפי מומחים שהאתרוגים שבזמננו רובם ככולם הם ודאי, או לכה"פ ספק, מרכבים, ואי אפשר לעמוד על הדבר ולברר אי אלה אתרוגים הם בודאי בלתי מרכבים.  חובה עלינו למצוא היתר בדיעבד במקום שאי אפשר למצוא אתרוגים בלתי מרכבים כדי שלא תתבטל מצות אתרוג.

הפמ"א (הוב"ד בשערי תשובה סי' תרמ"ט ס"ק ז') כתב: דאתרוג מורכב שיש לו טעם וריח כאתרוג ממש בלי שום שנוי, הסומך על הראשונים ומברך עליו יצא בדיעבד ע"כ. והסברא נותנת לאמר שגם  מהר"ם פאדוה שהוא מרא דשמעתא זו, לא אסר אתרוגים מרכבים, אלא כשנשתנו מראיהם, כגון שהם חלקים לגמרי והעוקץ בולט, ונשתנו בתכנם שהמוהל שלהם רב והקליפה התיכונה קצרה. וכל ג'  סימנים אלה הם שנוי עיקרי במראיהם ותכנם של האתרוגים, אבל כל שלא נשתנה צורת האתרוג בצורתו ולא בפנימיות אין זה נקרא מורכב. וזו היא לדעתי גם דעת המג"א שכתב בטעם איסור אתרוג  מרכב משום שאינו נקרא אתרוג. וטעם זה שייך רק במקום שע"י ההרכבה נשתנית צורתו וטעמו הילכך אינו נושא עליו שם אתרוג שהרי הוא בריה חדשה אבל כשנשארה גם אחרי ההרכבה צורת  האתרוג בשלמותו עדיין שם אתרוג עליו, ואפשר לומר עוד שגם הט"ז מודה בזה שהרי מסיק בטעם אסור מורכב משום שהוא חסר הואיל וחלק המורכב שבו אינו אתרוג, וברור הדבר שלא נאמר זה  אלא בנשתנה האתרוג בצורתו טעמו וריחו, וחזותו מוכחת עליו שהוא ינק בגדולו גם מחלק ההרכבה שבו אבל כשעומד בצורתו הקודמת אדרבה חזותו מוכיחה עליו שההרכבה שבו בטלה היא  לגמרי. וכן מוכח ממ"ש (סוטה ס"ג) ילדה שסבכה בזקנה בטלה ואין בה דין ערלה. בנדרים (נ"ז ב) גרסינן ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אעפ"י שהוסיפו מאתיים אסור. ופרש"י דלא אתו גידולים של  היתר ומעלים את האסור. ודין זה נפסק להלכה ביו"ד סימן רצ"ד. ומזה מוכח שכל הרכבה שנעשית קודם נתינת פירות בטלה ילדה בזקנה. דון מינה בנדון דידן שההרכבה מתבטלת לגמרי ואינה  נכרת בגופם של האתרוגים שהרי הם דומים במראיהם, ריחם וטעמם לכל יתר האתרוגים הבלתי מרכבים הרי אתרוגים אלה נושאים עליהם שם אתרוג ואין בהם תערובת של פרי אחר. וראיתי  להחת"ס (חאו"ח סי' קפ"ו) שכתב: אך לפי האמת יש לאסור משום דעכ"פ כח אחר מעורב בו בלי ספק שאיננו פרי עץ הדר ותליא אי אמרינן דמו ואפילו מקצת דמו כמ"ש רמ"א ואסור ע"כ.

ולע"ד אני אומר שבהרכבת האילן אין כח אחר נוסף על אילן המרכב שהרי יחור זה שאנו מרכיבים באילן אין בו כח חיים משלו, ואם לא היה בתוך האילן המורכב, היה לעץ יבש, אלא שבהיותו  בתוך אילן זה הנטוע באדמתו נשאר גם היחור הזה בחיותו ולשד האדמה שנבלע בשרשי האילן ומתפשט בכל ענפיו עובר דרך יחור זה ומחיה אותו נמצא שאין היחור המורכב מוסיף כח באילן  שמרכיבים אותו, אלא שהוא פועל שהלשד העובר דרך צנור אחר שהוא משפר בטעמו וצורתו פירות היוצאים מאילן מורכב זה, כיון שאין כאן כח מעורב בו, אפילו למ"ד בכסוי הדם דמו אפילו  מקצת דמו להצריך כסוי כל הדם (חולין דף פ"ח) מודה באתרוג המורכב דכוליה אתרוג הוא ואין כח אחר נוסף בו לחיותו אלא שאותו הכח עובר דרך צנור אחר ומשנה צורתו.

ועוד דאפילו למ"ד דמו ואפילו מקצת דמו בעינן אינו אלא לרבות חובת הכסוי אפילו במקצת הדם, משא"כ באתרוג המורכב שלא נחסר כלום מגוף האילן אפילו אם נאמר שיחור ההרכבה מוסיף  בו כח אחר, מכל מקום אינו גורע ממנו, ושפיר הוי כלו אתרוג. והרי זה דומה לדין דם שנתערב במים שאם יש בו מראית דם חייב לכסות משום שהוספת המים אינו מגרע כח הדם. וכן שנינו דם  שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות (חולין פ"ח) והוא הדין באתרוג המורכב כיון שיש בו מראית אתרוג אתרוג מקרי ויוצאים בו ידי חובתו, ובר מן דין יש להכשיר אתרוג המורכב  מדין בטול כדין ילדה שסבכה בזקנה אין בה דין ערלה ומותר לאכול פירותיה של הזקנה משום שבטלה ילדה בזקנה, וכ"כ מוהר"ם אלשיך ז"ל. איברא שהחת"ס תמה על דבריו וכתב: מה ענין בטלה  ילדה בזקנה לכאן התם לענין בטול איסורים מיירי, ולא שישתנה הפרי ויעשה מאגוז תפוח ויש להוכיח כן מסוג' דהתם דאלת"ה להס"ד דהו"א הא דפרט למרכיב ככו"ע אתיא וכראבי"ה נמי, תיקשי  איך אפשר בהרכבה איסור א"כ תו לא הוי כרם דהרי הפרי בטלה ונעשית מין אחר ואין כאן כרם אע"כ הפרי לא בטלה והכרם נשאר כרם כמו שהיה עכת"ד.

ולקע"ד לא זכיתי להבין דבריו דבאמת ערלה ואתרוג מורכב חד טעמא אית להו וכמו שבערלה בטלה הילדה לגבי הזקנה ואינו נוהג בזקנה דין ערלה כלל. הוא הדין באתרוג המורכב הואיל ולא  נשתנה מראיתו על ידי הרכבה בטל היחור המורכב ונעשה אף הוא חלק מגוף אילן האתרוג פירות היוצאים ממנו הוו כולו אתרוג, וטעמא דהרכבת אסור שאינו חוזר ממערכות המלחמה הוא מפני  שהכרם נעשה באסור כמו שמעט גזלן מקרא דמי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, הלכך אף על גב שנתבטל יחור הילדה לגבי הזקנה עדיין כרם שנעשה בו אסור אבל לגבי אתרוג אעפ"י שנעשה בו  אסור הרכבה אינו יוצא משם פרי עץ הדר הואיל ולא נשתנה טעמו.

ומעתה צריכים אנו לברר אם צריך שיהיו באתרוג המורכב כל סימני אתרוג או די אפילו ברוב סימנים. והחת"ס (שם) העלה דבשני סימנים שבחוץ: שקוע ובליטות הרבה מוציא מידי ספק מורכב  ושוב אין לחוש שמא ימצא בסימנים הפנימים היפוך מזה ואפילו אם נמצא איזה אתרוגים בסימן הפנימי היפוך אין לחוש אפילו לאותו אתרוג וכו'. ובל"ז נמי סימן הגרעין ויתר הסימנים שהוזכרו  אינם סימנים מקובלים: אלא סימנים למודיים מתוך הנסיון באתרוגים שבמדינת איטליא שבכולם יש להם בליטות ועוקצים שקוע, אבל אתרוגים הבאים מקורפו הם חלקים לגמרי ועוקצם בולט  ואלה שממארוקו וארץ ישראל יש בהם הרבה שהם חלקים וע"י ערוך השלחן (להג' מהרי"ם עפשטין ז"ל) או"ח ס' תרמ"ח סעיף כ"ח. ולכן אין מקום לפסול האתרוגים מפני שנוי אחד אפילו שנים  מסימנים אלה. וכל שלא נשתנה האתרוג בצורתו טעמו וריחו הוא עומד בחזקת כשרות וכהוראת הפמ"א הנ"ל.

ב. מצוה בדבר שנוצר בעבירה: 

ועדיין נשאר לנו מקום עיון לסברת הלבוש שפסל אתרוג מרכב משום דנעבדה בו עבירה דהרכבה. ונאסרה לגבוה דומיא דבהמת כלאים שאע"ג שמותרת באכילה אסורה להקרבה משום דנעבדה  בה עבירה דמאיסא לגבוה ע"כ. ולטעם זה נסתרה הוראתו של הפמ"א שאע"ג ששם אתרוג עליו ולא חסר הוא ראוי לפוסלו משום שנעבדה בו עברה. והטו"ז סתר טעמו של הלבוש: א) ממה שאמר רבא  להנהו חברי: אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון אלא לגוזזו אינהו ויהבו לכו מאי טעמא סתם כותים גזלני ארעתא נינהו. ואם איתא לטעם הלבוש לא הועילו כלום שסו"ס הוי נעבדה בה עבירת גזילה על  ידי עכו"ם דהא בני נח נצטוו על הגזל? ב) מדין המשתחוה לפשתן נטוע שהוא כשר לציצית שהרי נשתנה ולדברי הלבוש מה בכך שנשתנה הרי נעבדה בו עבירה? ולע"ד אין מזה סתירה שהלבוש הכי  קאמר הואיל ונעבד בעבירה כלומר שמציאות אתרוג זה באה ע"י עבירה ולכן נאסרה לגבוה וסובר הלבוש שמטעם זה איתמעט כלאים מקרבן. ומכלאים נלמוד לכל דבר של מצוה שנוצר מעבירה.  אבל דברי הלבוש נסתרים לדעתי ממה ששנינו במס' בכורות (י"ב) אין פודין לא בעגל וכו' ולא בכלאים ורבי אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה. ובודאי שר"א לא מתיר קרבן מהכלאים שהרי  איתמעט מקרא דאו כבש להוציא את הכלאים (ב"ק ע"ז) ואם נאמר כדעת הלבוש שטעם אסור כלאים לקרבן הוא משום שנוצר בעבירה מטעם זה היה ראוי לפסול פדיון פטר חמור בכלאים מטעם  שנעבדה בו עבירה ביצירתו? אע"כ לומר דאסור קרבן בכלאים הוא מגזרת הכתוב ולא משום שנוצר בעבירה. וכן מוכח ממ"ש (סוכה ל"ה) אתרוג של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מטעם כיון  דלשרפה קאי כתותי מכתת שעוריה ע"כ. ולהלבוש תיפוק ליה מטעם שנעבדה בו עבירה וכל גדולו ויניקתו של אתרוג זה נובע מאשרה שנעבדה בו עבירה. ומהאמור מתבאר שדבר הבא מפעולות  עבירה אינו נפסל לקרבן ולא למצוה רק במקום שמיעט הכתוב.

ג. מצוה הבאה בעבירה: 

ועדין יש מקום לומר שאתרוג המרכב פסול מדין מצוה הבאה בעבירה, ומטעם זה פסלו לולב הגזול (סוכה ל א). אולם מטעם זה אין מקום לפסול אתרוג המרכב כיון שהעבירה של כלאים נעשית  בשעת זריעה או נטיעה והאתרוג גדל מאליו ואינו דומה לגזל שמציאות האתרוג בידו בא בעבירה, וכן כתבו התוס' (סוכה ל' ד"ה משום) שבגזל מחמת עבירות הגזל באה המצוה שיוצא בו, אבל הני  (אשרה ועיר הנדחת) אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי מפיק ביה? (עין הרא"ש סוכה פ"ג סי' ט"ו) וכונתם ברורה לדעתי שלולב הגזול פסול משום מצוה הבא בעבירה הואיל ועבירת הגזל גורמת  למציאות הלולב בידו, אבל עבודת האשרה אינה גורמת למציאות האתרוג אלא שמטבעו הוא גדל והוא הדין להרכבת כלאים האסור הוא בשעת ההרכבה ומציאות האתרוג בא מאליו. והרמב"ם  בפיה"מ (פ' לולב הגזול) כלל דין גזול ואשרה ועיר הנדחת שכולם פסולים משום מצוה הבאה בעבירה ולדידיה יש מקום לומר שהוא הדין אתרוג המרכב פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, אולם  אחר העיון נראה לחלק דאשרה ועיר הנדחת הואיל ומציאותם הוא אסור תמידי, לכן נקרא כל גדולו ומציאותו של הגדל בו דבר עבירה ואין עושים בו מצוה. מה שאין כן הרכבה שהאסור נשלם  בשעת נטיעתו והפרי גדל מאליו בכח הצמיחה הטבעית ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה, ועל כל פנים אחרי שהמג"א והטו"ז דחו טעמו של הלבוש מהלכה וגם רמ"א בתשובותיו (ס' קי"ז וקכ"ו)  לא הזכיר אלא טעם שלא נקרא אתרוג משמע שלא סבירא להו כטעמו של הלבוש לאסור אתרוג המרכב משום שנוצר בעבירה ולא מטעם מצוה הבאה בעבירה וא"כ אחרי שהתברר טעמו של פסול  אתרוג המרכב שהוא משום שאינו נקרא אתרוג או משום שהוא חסר, ואחרי שהתברר מדינא דגמ' שילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה, ראוי לסמוך על דעת הפמ"א שכל שלא נשתנה צורתו ולא  טעמו וריחו שם אתרוג שלם עליו וכשר לקיים בו מצות פרי עץ הדר.

אולם עדיין יש מקום עיון בשאלה זו שמטעם בטול אין להתיר אלא בהרכבת יחור של לימון באילן של אתרוג דבטל היחור בגוף האילן המרכב ממנו אבל אם מרכבים יחור או עין של אתרוג באילן  של לימון יש לומר שבטל האתרוג לגמרי ונעשה כולו לימון ואין יוצאים ידי חובת פרי עץ הדר.

ד. כלאים במין במינו: 

ונראה לצדד גם בזה להתיר משום דשני אילנות אלה הם מין אחד, ואינם כלאים זה בזה הילכך אע"פ שאם לקח לימון לא קיים מצות אתרוג שהרי קבלנו מרז"ל שפרי עץ הדר הוא אתרוג ולא שו"ד  אחר אע"פ שהוא ממינו אבל כל שהפרי עצמו הוא נושא צורת אתרוג במראהו וריחו וטעמו אע"פ שהוא משתנה קצת בטעמו על ידי ההרכבה אינו יוצא מכלל אתרוג. עתה נבין ונדון אם אתרוג  ולימון הם כלאים זה בזה או לאו והנה הרמב"ם ז"ל כלל דיני כלאים באילנות ואמר: וכן באילן יש שני מינים שדומים זה לזה בעלין או בפרות והואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים, ויש זרעים  ואילנות אחרות שהם שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה שאין  הולכין בכלאים אחר מראית העין (ה' כלאים פ"ג ה"ד). מדבריו למדנו שכל אילני פרי שהם בטבעם מין אחד כגון אגסים עם קרסטומין ופרישים עם עוזרדין אע"פ שהם חלוקים בטעמם אינם כלאים  זה בזה. וכן אילנות שהם שני מינים בטבעם ודומים זל"ז בעלין שלהם כגון הלפת עם הנפוץ, או שדומים זה לזה בטעמם הלפת עם הצנון אינם כלאים ולא נאסר מדין כלאים אלא שני מינין בטבעם  וחלוקים בטעם רחוק ביותר זה מזה כגון צנון עם הנפוץ (שם הל' ו), ולמד זה ממ"ש בירושלמי יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין וכו' ומפרש הרמב"ם דבשניהם הולכין להקל  בדין כלאים לא אסרו כלאים בשני מינין אע"פ שדומין זה לזה בעליהם או בפירותיהם אלא כשטעמם חלוק זה מזה ביותר. אבל הר"ש (בפיה"מ כלאים פ"א מ"ה) מפרש דהירושלמי להחמיר קאמר  שכל שחלוקים בעלים או בפרי הרי הם כלאים, וריהטת לשון הירושלמי משמע יותר כפירוש הרמב"ם וכמ"ש הכ"מ והרידב"ז (שם) ועיין בפירוש פני משה ומראה הפנים ירושלמי שם.

ועל כל פנים באילנות שבטבעם הם מין אחד, אעפ"י שיש בהם שנוים במראה הפרי והעלים כגון האגסים עם קרסטומין או פרישים עם העוזרדים אינם כלאים זה בזה לדברי הכל שלא מצאנו בזה  מחלוקת. ולפי זה בלימון ואתרוג מסתברא לומר שהם מין אחד נפרד לצורות הרבה, כמו החזרת וחזרת גלים ועולשים עם עולשי שדה, וכדומה להם.

ברם מדקדוק דברי הרמב"ם משמע שלא נקראו מין אחד אלא כשהוא נפרד לצורות הרבה מפני שנוי המקומות והעבודה שעובדים הארץ עד שיראה כשני מינים. ולפי זה אתרוג ולימון שהם  משתנים בטבעם ולא מפני שנוי המקומות ותנאי העבודה נחשבים כשני מינים.

אבל דברי הרמב"ם אלה תמוהים בעיני שנראים סותרים מרישיהן לסופיהן שהרי בפרטי מין במינו מנה גם החטין עם הזונין ושבולת שועל עם השיפון ופול הלבן עם השעועית והקישות עם  המלפפון וכו' ואלה כולם אינם נפרדים בצורותיהם מפני שנוי המקומות והעבודה, וכן בפירות האילן פרט האילנות משני המינין כגון תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח (שם פ"א הלכה ה') תפוח עם  החזרת ולעמתם נקראים מין אחד האגסים עם הקרוסטמלים והפרישין עם העוזרדים (שם פ"ג ה"ד) ומזה מוכח שנקראים מין אחד לענין כלאים כל פירות שהם ממשפחה אחת בטבעם אע"פ שהם  חלוקים בצורתם וטעמם. וכן מוכח מהירושלמי דאמר עלה דמתניתין דכלאים שלמן בר' לוי משום ריב"ל אמר זוגות זוגות ורב אמר כולהון מין אחד (ירושלמי כלאים פ"א ה"ד) הרי שאין זה תלוי  בשנוי המקומות אלא במין הפרי דלריב"ל דוקא אגסים דקרוסטמלין או פרישין עם עוזרדין הם מין במינו ולרב כל ארבעה מיני פירות אלה הם מין אחד.

ולפי זה ברור הוא שלימון ואתרוג הם מין אחד ואינם כלאים זה בזה ואפילו אם תמצא לומר שהם שני מינים הואיל ודומים זה לזה בעליהם ופירותיהם דמיון גדול עד שיראו שני גוונין ממין אחד  אינם כלאים זה בזה לפי שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין להרמב"ם ז"ל דקימא לן כותיה והואיל ואינם כלאים זה בזה והואיל וההרכבה אינה משנה צורת האתרוג לא במראהו ולא  בריחו, פרי הדר נקרא ויוצאין בו ידי חובת אתרוג, ולזה התכוין הטו"ז (או"ח ס' תרמ"ט סעי"ק ג') שכתב להתיר המרכב משום דאטו אתרוג כתוב בתורה? שלא יעלה הדעת שהטו"ז מתיר לימון או מין  אחר שנקרא הדר משום שלא נכתב אתרוג בתורה אלא כוונתו לומר דכיון שהוא שומר צורתו וריחו ולא נשתנה מכלל אתרוג אע"פ שהוא מרכב כשר כיון שהוא בהדורו ומראהו.

אולם הטו"ז פוסל המרכב ביום הראשון מדין חסר דחשבינן לחלק האחר כמאן דליתיה ונמצא אתרוג זה חסר ולפי מ"ש לעיל אין לפסול מטעם חסר חדא דאין החלק המרכב מוסיף בו כלום ואפילו  אם תמצא לומר שהוא מוסיף הרי הוא בטל ברוב ונעשה אף הוא אתרוג.

והשתא פלטינן גם מטעמא דהלבוש דאוסר מרכב משום שנולד בעבירה דכלאים זה שהוא מין במינו מותר ואין בו עבירה.

למסקנא דדינא אני אומר יודע אני בעצמי שלא חדשתי כלום בהלכה זו שרבים וכן גדולים נשאו ונתנו בה הללו אוסרים והללו מתירים וכלם הראו פנים מסבירות לדעתם והאריכו למעניתם. ואני  הקטן לא באתי להכריע שאיני כדאי ואיני רשאי לכך אולם היות ורבים שאלוני בכך ולבם נוקפם בדבר שאינם מקימים מצות ארבעה מינים כהלכתם והיות ואין במציאות אתרוגים בלתי מרכבים  ואם ישנם כאלה מועטים הם מאד מאד ואינם יכולים לספק את כל הצבור והיות ויש שמשתמשים בזה למצוא תואנה לבכר אתרוגים חו"ל על אלה שבארץ ישראל באומרם שהראשונים הם בלתי  מרכבים או שהרכבתם נעשית על ידי לא יהודים, והם אינם מצווים על על הרכבה והרבעה לדעת הש"ך (יו"ד סי' קצ"ז סק"ג),

לזאת מצאתי חובה לעצמי לצאת ממחיצתי ולסדר בזה ראשי פרקים של צדדי היתר להסיר כל פקפוק מאלה אשר אינם יכולים להשיג אתרוגים שהם ודאי בלתי מרכבים ולבטל טענתם של אלה  המתעטפים בטלית הלכה להזניח אתרוגי ארץ – ישראל שנעבדו על ידי ישראל ולבכר דוקא אתרוגי לא יהודים שבארץ ובשחו"ל, ואין זה אלא הונאה עצמית שבאמת כל האתרוגים שלהם מרכבים  וכל המכחיש זאת טועה בעצמו ומתעה את אחרים ומה גם שגדול המורים רבינו הרמב"ם ז"ל ורבים אשר עמו סוברים שגם בני נח נאסרו בהרבעה והרכבת זרעים ואילנות ואין כאן מקומו להאריך  בשאלה זו.

ואחרי שבררתי הלכה זו בקצרה לפי קוצר השגתי הנני אומר שכל הלוקחים אתרוגי ארץ ישראל אפילו אם ידוע להם שהם מרכבים יכולים לסמוך על דעת המתירים שיש להם על מה שיסמוכו  ומקימים מצות ולקחתם פרי עץ הדר, ואלה המהדרין ומשיגים אתרוג בלתי מרכב עליהם תבוא ברכת טוב.

תשובה זו היתה כתובה אצלי מזה שנים אחדות, והנה עתה הופיע ספרא דבי רב וגאון הדור כמוהר"ש אלפנדרי ז"ל שנקרא בשם שו"ת מהרש"א וראיתי שהוא ז"ל נשא ונתן בחכמה ובקיאות מפליאה  בהלכה זו ובכלל דבריו דברי הקצרים ושמחתי מאד בראותי תנא דמסיע לן בהלכה זו ולפי שעתיקא קשה מחדתא לא יכלתי להשתעשע באמרותיו הקדושות בהלכה זו.

ב. והואיל ואתא לידן הלכה זו נימא מילתא בדין קדימת אתרוגי ארץ – ישראל. מרן הראש"ל ישא ברכה בספרו מעשה איש (או"ח ס"ד) העלה להלכה שמצוה להקדים אתרוגי ארץ ישראל, והוכיח זה  ממ"ש (ברכות מ') היו לפניו מינים הרבה מברך על מין ז' שנשתבחה בהם הארץ וכו'. שאפילו למ"ד חביב עדיף אינו אלא במידי דאכילה שבו שיך בחירה של חבה בטעמו וערבותו אבל בברכה של  מצוה אין מקום לחביב וצריך לאקדומי פירות ארץ ישראל. ולע"ד אין זה מוכרח שלא נאמר דין אקדומי אלא בז' מינים שנשתבחה בהם הארץ ובמצויים לפניו שברכת אחת מהם פוטרת את השאר,  אבל לא מצאנו בשום מקום שצריך לחזור אחרי פירות ארץ ישראל כדי לברך עליהם. אולם אעפ"י שמצד ההלכה אין דין קדימה לפירות ארץ ישראל מכל מקום משום חבת הארץ ומצות ישוב ארץ  ישראל מצוה להדר אחרי אתרוגי ארץ ישראל כדי להחזיק ידי העמלים בה לישב הארץ באוכלסי ישראל, וכל המבכר אתרוגי חו"ל הרי הוא חוטא לעמו וארצו בזה שמרפה את ידי אחיו היושבים  בארץ ממעט כח קליטתה לאוכלוסי ישראל המצפים להתישב בה להחיות אדמתה ולהתפרנס מעמל ידיהם, מעטם זה אני אומר מצוה וגם חובה היא לבכר תוצרת הארץ בתבואתה ותעשיתה, ומכל  שכן בדבר שכל עקרו היא מצוה ושתכליתה היא שמחה והודאה לפני ה' אלקינו אשר קדשנו במצותיו והנחילנו ארצות קדשו ואין שמחה לפני ה' אלא בפירות הדר של הארץ אשר נתנה ה' לאבותינו  ולנו ושהיא נעבדת על ידי ישראל בקיום מצות התלויות בארץ ובזה נעזור לבנין הארץ וכנוס בניה בוניה לתוכה, ונזכה לחזות בנועם ה' בהיכלו בשוב ה' שבות עמו ושכינת קדשו אל ארצו ועמו  ולשמוח בחג שמחתנו לפני מקדש ה' בירושלם.

דין הדלקת נר חנוכה במאור החשמל. עיין תשובתנו לעיל סי׳ ז׳.