|
והנה מעכ״ת נשא ונתן בהלכה זאת בבקיאות וחריפות כיד ה׳ הטובה עליו, אסיפא דדינא אסיק וכתב להתיר מטעם זה: דכיון דאיסור טבילה ביום ז׳ הוא מגזרת חכמים שמא ישמש ביום, יש לומר דלא גזרו חכמים אלא במקום שיש לחוש שיבא אצלה, אבל בידוע שודאי לא יבוא עליה עד הלילה, לא אסרו. ועוד, שאם בערב שבת נאסור הטבילה, יצא מזה מכשול שיגרום אחור זמן טבילתה לכמה ימים, ומתרי טעמי אלה העלה להתיר, ומענותנותיה דמעכ״ת בקש ממני לחוות דעתי. והנני נמצא לאשר בקשני להשיב כהלכה לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי.
תשובה
גרסינן בגמרא: ״אמר ליה רב פפא לרבא ולאביי: מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן, ליטבלינהו ביממא דשביעאה? משום דר״ש, דתניא ״אחר תטהר״ [ויקרא טו,כח] אחר אחר לכולן, ר״ש אומר: אחר תטהר – אחר מעשה תטהר (כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע״י טבילה, פירוש״י). אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק (נדה סז,ב).
מכאן למדנו, שלדעת חכמים דפליגי אר״ש, אין הטבילה ביום מועלת כלל, אלא אם היא נעשית אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת בין הטבילה לגמר טהרתה, היינו הערב שמש, ולדעתם בודאי שגם אם טבלה בדיעבד, אין טבילתה מתירתה לבעלה אפילו בלילה, אלא צריכה לשוב ולטבול בלילה. ולדעת ר״ש, מן התורה מהניא טבילת יום השביעי להתירה לבעלה בלילה, אבל חכמים אסרו לטבול ביום, שמא תבוא לידי ספק אם משמשת ביום. וכן פירשו התוס׳: אסור לעשות כן לטבול (שם ד״ה אבל). ומסתברא לומר, שגם אם טבלה בדיעבד, אין בטבילתה כלום, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (עירובין עז,א), משום שאל״כ לא יתקיימו דבריהם. אבל הר״ן ז״ל מפרש מילתיה דר״ש אתשמיש לחוד, ומה שאמרו חכמים אסור לעשות כן, אטהרות או אבעילה קאי ולא אטבילה, אלא שאנו מחמירין יותר לאסור גם אטבילה. ולפי״ז אם טבלה ביום שנוי במחלוקת, יש אומרים לא עלתה לה טבילה, שאם תאמר עלתה לה טבילה, איכא למיחש שמא תבוא לשמש, ולפיכך צריכה לחזור ולטבול וכו׳, וזו היא דעת הראב״ד. אבל הרמב״ן והרשב״א ז׳׳ל כתבו, דאפילו בשביעי עלתה לה טבילה בדיעבד (הר״ן הלכות נדה שבועות פ״ב).
| ונראים הדברים שמחלוקת הפוסקים בדין זה תלוי בגירסת הגמרא שלפניהם, שהרי״ף ודעמיה גורסים: שלא תבא לידי ספק, כלומר שלא תשמש ביום כדי שלא תבא לידי ספק, שאם תשמש בו ביום ותראה מיד אחר התשמיש, נמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה. ולפי״ז לא אסרו חכמים הטבילה ביום השביעי, אלא אסרו התשמיש אחר הטבילה, אלא שאנו מחמירים לאסור גם הטבילה ביום השביעי, והיינו לכתחלה, אבל בדיעבד עלתה לה טבילה אפילו אם שמשה ביום, אלא שאם ראתה בו ביום אחרי ששמשה, פוסלת טבילתה. והאוסרים לטבול גורסים: שמא תבוא לידי ספק, ומפרשים שאסור לעשות כן, הוא אטבילה, כלומר שאסור לטבול שמא תשמש, ומשתשמש היא באה לידי ספק שמא תראה. |
והנה הר״ן הכריע כגירסא ראשונה: שלא תבוא לידי ספק, משום שלגרסת: שמא תבוא, קשה, דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק. ובאמת התוס׳ [ד״ה אבל] גורסין: שלא תבוא לידי ספק, ומפרשים אסור לעשות כן לטבול, דאי אתשמיש, מהו שלא תבוא לידיספק, הא כבר באה בשעת תשמיש שמא תראה, והוה ליה למימר שלא תבא לידי ודאי, אלא אסור לעשות – לטבול, משום שלא תבוא לידי תשמיש. ומ״מ לישנא לידי ספק קשיא, דבכל אופן אם שמשה בו ביום הרי היא באה לידי מכשול ודאי, ועכ״פ מוכח דאיסור חכמים הוא לטבול ביום הז׳, וכן כתב המרדכי בהדיא: אבל אסור לעשות כן לטבול ביום השביעי(מרדכי שבועות ה׳ מקואות סי׳ תשמז).
והרשב״א ז״ל בחדושיו כתב שני פירושים בסוגיא זאת:
א. קושית ר״פ ליטבלינהו ביממא דז׳, היינו רק על היתר טבילה, אבל על תשמיש לא ס״ד להתיר, משום דלא לפגע באיסור, ומתרץ בגמרא משום דר״ש, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, כלומר לטבול ביום, דשמא אחר שטבלה תחזיק עצמה לטהורה ותשמש, והרי היא עומדת בספק, ולפי פירוש זה לא תטבול לעולם אלא בלילה.
ב. קושיא דר״פ, היינו להתירה לבעלה ביום הז׳ אחרי טבילתה, ומשני אסורה לשמש מדר״ש. ולפי״ז מתירין לטבול ביממא דז׳, ותירצו להתירן לבעל אי אפשר משום דר״ש, וכיון שכן אף לטבול אסור, דאי טבלה מחזקא נפשה בכשרה מהשתא (חרושי הרשב״א נדה סז,ב).
מכאן למדנו לדין עברה וטבלה בז׳, דלפירוש קמא דגזרת חכמים שלא תטבול ביממא דשביעי, אין טבילתה מהניא כלל, וצריכה לשוב ולטבול בלילה. ולפירוש בתרא דגזרת חכמים שלא תשמש בשביעי, אע״ג דאנו מחמירים שלא תטבול ביממא דשביעי, אם עברה וטבלה, מותרת לבעלה בלילה, ואינה צריכה טבילה אחרת.
ואסיפא דמילתא כתב הרשב״א ז״ל: כתב הראב״ד בשם רב אחא משבחא, דאי טבלה בשביעי, לא עלתה לה טבילה. ואינו מחוור, דכולי האי לא אחמירו, והר״ז הלוי ז״ל מן המתירין לטבול ביום, ואפילו לכתחלה (חדושי הרשב׳׳א שם). וכן כתב הר״ן.
| * צ״ל: מדברי המרדכי פרק החולץ בשם מוהר״ם. |
| ולע״ד נראה שדברי הרשב״א אין בהם כדי להכריע, שהרי דומה לזה מצאנו שגזרת חכמים מחייבת לבטל המעשה, שהרי בדין הבחנה קיי״ל: המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו, הגה וי״א שמחייבין אותו לגרש, ואם הוא ישראל מחזירה לאחר שלשה חדשים וכו׳(אה״ע סי׳ יג סעיף י). דון מינה במכ״ש בטבלה ביום השביעי, ודאי מנדין אותה על שעברה אגזרת חכמים, ומחייבים אותה לטבול שנית בלילה אם לא שברחה. וכמ״ש: קידש וברח אין מנדין אותו, וה״ה אם ברחה האשה (שם ובאה״ט סקי״ב משם כנה״ג). ועכ״פ לדעת רמ״א ודעמיה דסוברים בקידש תוך תשעים יום שכופין לגרש, ודאי הוא דגם בטבלה ביום הז׳ אסורה לבעלה עד שתטבול שוב, כדי שלא יהנו מעשיה שבאסור.ויש לקיים דברי הרשב״א ממה שפסק רמ״א (מתשובת הריב״ש)*: לא כפו בית דין אותו עד שעברו שלשה חדשים, אעפ״י שקדש בעבירה, שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו(שם). וה״ה בטבלה ביום השביעי, כיון שעבר היום ולא ראתה טומאה, הרי היא מותרת לבעלה, מטעם דכיון שעבר עבר.מכללם של דברים למדנו ־ שלש דעות נאמרו בהלכה זאת:א. הרז״ה מתיר לטבול ביום השביעי אפילו לכתחלה, אלא שאסורה לשמש בו ביום.ב. הרשב׳׳א סובר, אסורה האשה לטבול ביום השביעי לימי ספירתה, אבל אם טבלה מהניא לה טבילה להתירה לבעלה בליל אור ליום השמיני.ג. הראב״ד סובר דאפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה, משום דעברה על גזרת חכמים. |
ולהלכה פסק הרמב״ם ז״ל: ״ואם טבלה בשביעי, אעפ״י שאסור לעשות כן לכתחלה, שמא יבוא לבעול בשביעי אחר הטבילה, הואיל וטבלה בזמנה, אפילו היתה זבה ודאית – הרי זו עלתה לה טבילה״(ה׳ איסורי ביאה פי״א הי״ז). הא למדת שהרמב״ם מפרש דאסרו חכמים לטבול, ואעפי״כ לא העמידו דבריהם לבטל הטבילה כאלו לא טבלה, כדין טבילה בששה ימי הספירה, דכיון שטבלה בזמנה ולא ראתה ביום השביעי, היא מותרת לבעלה בטבילתה ביום הז׳ שהוא זמן טבילתה.
| וראיתי למרן הב״י שכתב: ״וכן נראה מדברי הרי״ף (פ״ב דשבועות) ומדברי הרמב״ם (בפ״ו מה׳ א״ב) דאתשמיש קאי ולא אטבילה״ (בית יוסף סי׳ קסג). והנה מדברי הרי״ף אין שום הוכחה דאתשמיש קאי, ואדרבא מדברי הר״ן נראה להדיא דאטבילה קאי, ולכן גרס: שלא תבוא לידי ספק, ומדברי הרמב״ם נמי אין להוכיח כן, דמ״ש ״ולאשה זו תהיה לה תרבות רעה, שהרי בעילתה ומגעה תלויין וכו׳, ולפיכך היא אסורה לבעלה עד הערב, שלא תביא עצמה לידי ספק״ (ה׳ א״ב פ״ו הי״ג-י״ד). וכבר כתבתי שדבריו ברור מללו, שאסור לטבול ביום השביעי, כמפורש בדבריו (פי״א הי״ז). ובאמת גם מרן הבית יוסף הביא דברי הרמב״ם אלה ופירשם, דכיון דאסרו חכמים התשמיש, אף אנו אוסרים הטבילה, ואין כאן גזרה לגזרה דמשום חומר כרת חששו, וכמ״ש הרשב״א והר״ן (בית יוסף שם).ולע״ר נראה כדכתיבנא, דכולהו מפרשים דהאיסור שאסרו חכמים הוא על הטבילה, ואין כאן גזרה לגזרה, אלא כולה חדא גזרה היא – איסור טבילה ביום השביעי, ומשום ספק אסור, וכן מתפרשים דברי הטור שכתב: ״אבל חכמים אסרוה לטבול ביום שביעי, גזרה שמא יבא עליה״ וכו׳ (יו״ד סי׳ קצז).עברה וטבלה ביום השביעי |
כתב הטור: ״עברה וטבלה ביום השביעי, כתב הרשב״א: יש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה, ויש מי שהורה להקל אחר שטבילתה דבר תורה, ונראין דבריו״. ומרן הב״י הביא דברי הרמב״ם ורבינו ירוחם והרמב״ן והרשב״א והמ״מ שפסקו כן, וכן פסק להלכה: ״אם עברה וטבלה בשביעי ביום, עלתה לה טבילה, הגה. ומ״מ לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה, ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה״ (שו׳׳ע יו״ד סי׳ קצז סעיף ה). והב״ח פס׳ להחמיר דביום ז׳ לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בלילה, וטוב להחמיר היכא דאפשר, כיון שכן דעת הראב״ד והג״מ והר״א בשם השאלתות (ש״ך שם ס״ק יא).
וכתב בספר כ״ה: אותן הנשים שחל זמן טבילתן בערב שבת, וטבלה קודם חשיכה ליל שבת – לא עלתה לה טבילה, וצריכה טבילה שנית בליל שבת, וכן שמעתי משם הגאון מוהר״ר יהושע וכו׳ שפסק הלכה למעשה, והצריך טבילה שנית.ועד אחרון ראיתי בספר ״כפי אהרן״ להגאון החסיד כמוהר״א עזריאל זצ״ל, שנשאל מאת הגאון הגדול מרן ה״שדי חמד״ ז״ל על מנהגם של ק״ק קרסו בזאר, שהיו טובלות הנשים ביום הז׳ מבעוד יום, והגאון השד״ח בטל מנהגם זה, ולעומתו קמו אנשי הקהל וטענו שאינם יכולים לקבל גזרה זאת מפני כמה סיבות, שבית המרחץ רחוק וצריכות הנשים הטובלות לבוא באישון לילה, ובצנה מפני הצנה, וגם דרכן של בנות ישראל הצנועות להסתיר את טבילתן, וכמה יש להם בנים גדולים ושכנים בחצרם, ואם תבאנה בלילה יתוודע להם שטבלה, וכן יש הרבה מניקות וצריכות להניח עולליהן אצל השכנות וכדומה, שטבילתן בלילה גורמת לפרסום הדבר. והגאון שד״ח אייתי בידיה כל דברי הפוסקים האחרונים, ומדברי כולם אסיק להלכה שאין להתיר בשום אופן טבילה ביום השביעי מבעוד יום. והגאון כמוהר״א עזריאל זצ״ל פלפל בחכמה בעיקר דין זה, ממ״ש הט״ז דבר שמפורש התירו בתורה, אין כח ביד חכמים לאסרו מטעם גזרה (או״ח סי׳ תקפח [ס׳׳ק ה] ויו״ד סי׳ קיז סק״א), תירץ דע״כ לא אמר הטו״ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסרו, אלא דוקא בדבר המפורש להדיא בתורה, שזהו פשוטו לפי משמעותו, וכגון ההיא דחלב דמותר בהנאה וכו', וכן הך דלנכרי תשיך וכו׳, משא״כ בהא דטבילת זבה דההיתר לטבול בשביעי אינו פשוט ומבואר בכתוב, ואדרבא פשט משמעות ״יום״ – הוא יום שלם וכו׳, ובכן כיון שראו שימשך מזה איזה חטא, גזרו עדת״ד (כפי אהרן ח״א יו״ד סי׳ ט-י).ואני עני נקיטנא בשפולי גלימיה ואמינא דאעיקרא קושיא ליתא לפי דעת הפוסקים, דגם בטבילת יום השביעי עלתה לה טבילה לשמש בלילה, וביום ודאי שאין לשמש, כדי שלא להכנס בספק אסור שיש בו כרת. הלכך אין כאן איסור דבר המפורש התירו בתורה, ושפיר גזרו רבנן שלא תטבול ביום השביעי, הואיל ולא פורש בתורה שטבילת יום השביעי מטהרתה לבעלה בו ביום.
על כל פנים מכלל הדברים למדנו:א. גזרו חכמים לאסור טבילת הנדה ביום השביעי מבעוד יום, משום ספק מכשול אסור שיש בו כרת.ב. טבלה ביום השביעי מבעוד יום ־ עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה בליל יום ח׳.ג. אין הדברים הללו אמורים אלא באשה שטבלה ביום השביעי בדיעבד, אבל אם באה לשאול אין החכםרשאי להתיר לה לטבול ביום השביעי מבעוד יום, אפילו אם תבטיח שלא תשמש בו ביום.וכל המורה כזאת אפילו באופן עראי, הרי הוא עוקר דברי חכמים, שהם כמסמרות נטועים, וכמו שנאמר [קהלת יב,יא]: ״דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים״, ודרשו רז״ל: אי מה דרבן זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלין, תלמוד לומר ״וכמסמרות נטועים״ (חגיגה ג,ב). ופירוש דבריהם הוא, אי מה דרבן זה מטלטל ממקום למקום ומזמן לזמן, אף דברי תורה – כלומר דברי חכמים מטלטלין, ת״ל ״וכמסמרות נטועים״ שהם קבועים גם במקום וגם בזמן, וכמ״ש מהרש״א ז״ל, ת״ל מסמרות שקבועים, שהוא דבר קבוע במקומו, כך דברי תורה מתקיימין לעולם, וכמ״ש: כמה מלכים גוזרין גזרות ומתבטל, ומשה גזר כמה גזרות ואינן בטלות לעולם (ח ״א שם).טבילה ביום השביעי מסבת אונסמדברי השואלים מתברר שדחיית הטבילה ביום הז׳ שחל בערב שבת, גורמת: א. לדחות הטבילה ליום ב׳ שאחריו, הואיל ואין מחממין הטבילה אלא בימים ב׳ ה׳ ו׳ בשבוע. ב. כל ימי החול יוצאים האנשים לעבודתם עד ערב, ובשובם עייפים מעבודה אינם יכולים לקיים מצות עונה אלא ביום השבת. ג. ויש שאינם יכולים לקיים מצות עונה עד ליל שבת של שבוע הבא, הואיל וכל ימי החול אינם לנים בביתם. מכל טעמים אלו מבקשים להתיר להן טבילתן ביום השביעי שחל בערב שבת.
מרן ז״ל פסק: ״היכא דאיכא אונס, כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה וכו׳, יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום, אבל בשביעי לא תטבול מבעוד יום, אע״ג דאיכא אונס׳׳(יו״ד סי׳ קצז סעיף ד). הא למדת שאין דין יום השמיני והשביעי שוין לענין זה, וטעמא דדינא הוא, שביום השמיני הואיל וטעם הגזרה הוא משום סרך בתה, אין לאסור במקום אונס, שהרי אם האונס קיים, מותר לה גם לבת ביום השמיני, ואם יתבטל האונס, מלמדין את הבת שלא תטבול ביום. אבל ביום השביעי, הואיל וטעם הגזרה משום ספק מכשול איסור שיש בו כרת, אין להתיר אפילו במקום אונס.והנה רמ״א ז״ל פסק: ׳׳הכלות הטובלות קודם החופה, יכולות לטבול ביום, דהא לא באין אצל החתן עד הלילה״ (שם סעיף ג). מכאן יש ללמוד, שכל מקום שבטוח שלא יבואו לידי שמוש ביום, מותר לטבול אפילו ביום השביעי מבעוד יום, אבל הש״ך כתב: ״נראה דהיינו דוקא לדידן שאין הכלות טובלות ביום הז׳ וכו׳, אבל במקום שהכלות טובלות בו׳ וכו׳, אינה יכולה לטבול, דהא ביום זה מיתסרי משום שמא תראה ותסתור כל מה שלמפרע, ונמצאת זבה למפרע כדאיתא בש״ס ופוסקים״ (ש״ך שם סק״ט).ובדגול מרבבה [שם] כתב: ״צ״ע דהא ההיתר משום שאין מביאין אותה אצל החתן, ואם כן אי אפשר לבוא לבעילת זבה״. ולע״ד נראה שדברי רמ״א דייקי כהש״ך מדכתב: כלות הטובלות (סמוך) [קודם] לחופה וכו׳, ומדלא כתב כלות הטובלות ביום הז', משמע להדיא שדינו הוא בכלות שהן טובלות סמוך לחופה, כלומר שמאחרות טבילתן כדי שתהיה סמוך (לטבילתן) [לחופתן], וגם בזה לא התירו אלא משום שלא באין אצל החתן עד הלילה, הלכך אין כאן אלא משום סרך בתה, וכיון דאינן באות עד הלילה, ליכא למיחש, דמאין ידעו שהיא טבלה ביום השביעי, וטפי יש לתלות דטבלו בזמנן ומשחשכה, וטבלו שוב ביום החתונה כמנהג הכלות שטובלות קודם החופה, אבל ביום השביעי לספירתה אסור, אפילו אם ידוע שלא תבא לביתה עד הלילה.
הנה הדגול מרבבה סיים וכתב: ״ומכל מקום בשעת דחק נלע״ד להקל, אבל באופן שלא יעמידו החופה עד צאת הכוכבים ממש, אבל להעמיד החופה ביום ולסמוך שאין מיחדין אותם עד הלילה, לא מהני בזה״. ובסדרי טהרה השיג על הש״ך וכתב: אישתמיטתיה להש״ך דברי הגהות ש״ד שכתב להדיא בשם מהרי״ל, דכיון דהכלות אינן באות אצל החתן עד הלילה, ליכא למיחש לא לדר״ש ולא לסרך בתה וכו׳, ולפי״ז אין חילוק בין טבלה בשמיני או בשביעי״ (סדרי טהרה שם ס״ק י״א, וכן כתב במחצית השקל משם הפ״מ (שם ס״ק ט). וראיתי בשו״ת עבורת הגרשוני(סי׳ כ) שהרגיש מה וכתב שהש״ך שגה ברואה).ואנא עניא אחרי בקשת סליחתם של גאונים אלה הנני אומר, בי הפריזו על המדה לשוויה את הש״ך כטועה, אבל דבריו נכונים מאד, דלפי מ״ש דינו של רמ״א הוא בכלות המאחרות את טבילתן כדי לעשות סמוך לחופתן, ובזה שפיר כתב ליכא למיחש לא לדר״ש, הואיל וטבילתן היא אחר יום השביעי, ולא משום סרך בתה, כיון שאינן באות אל בית בעליהן עד הלילה.אולם ב״יד אפרים״ האריך בזה, ומדבריו יוצא מפורש שאין להתיר אפילו לכלות לטבול ביום השביעי לספירתן.מכלל הדברים למדנו, שלא נחלקו הפוסקים אלה להתיר טבילת הכלות ביום השביעי, לפי שהדבר ידוע לכל שלא יבואו לידי בעילה עד הלילה, אבל כל שאר הנשים אסורות לטבול ביום השביעי אפילו מסיבת אונס, וכמו שכן סיים רמ״א וכתב: ״אבל אחר החופה דינן כשאר נשים״.
| ולכאורה דבריו מיותרים, דמהיכא תיתי לומר ששאר הנשים תהיינה מותרות לטבול בשביעי מבעוד יום. הש״ך עמד על זה וכתב: ״כלומר אם טובלת אחר החופה, אעפ״י שהיא טבילה הראשונה לבעלה״ (ש״ך שם סק״י), ולע״ד גם לפי זה הוא משנה שאינה צריכה, הואיל והיתרה אינו אלא משום שאינה באה לבית בעלה עד הלילה, ולא משום שהיא טבילה ראשונה. אלא כונתו היא לומר, דבשאר הנשים כעין הכלות שמאחרות לשוב אל בתיהן עד שחשכה, אעפי״כ אסורות לטבול ביום השביעי מבעוד יום, משום ספק איסור דשמא תראה בו ביום, ואף לא ביום השמיני משום סרך בתה, הואיל ואין זה קבוע שלא תבוא הביתה מבעוד יום.מכלל הדברים למדנו: אסור לאשה נדה, אפילו בזמן הזה, לטבול ביום השביעי מבעוד יום, אפילו במקום אונס, ואפילו אם לא תשוב לביתה אלא אחרי צאת הכוכבים שהוא ודאי לילה.אולם בסדרי טהרה כתב בשם עבודת הגרשוני, דאיסור טבילה ביום הז׳ סמוך לחשכה, הוא משום סרך בתה, ומטעם זה החזיק הוראת חכם אחד שהורה שתטבול ביום השביעי סמוך לחשיכה, הואיל דליכא אלא חשש דסרך בתה, דחינן חשש זה משום מצות עונה אחת, כי ביטול עונה אחת נמי מקרי אונס, ולפי״ז נראה דה״ה אם צריכה לטבול מבעוד יום, כגון שבית הטבילה רחוק מביתה באופן שאי אפשר לה לשוב לביתה אלא כשתחשך שריא וכו׳, דכיון דמשום סרך בתה הוא, דחינן חשש זה במקום ביטול עונה (סדרי טהרה סי׳ קצז סק״ט). |
ודבריו נראים להלכה לע״ד לסמוך עליו בשעת הדחק של בטול עונה, להתיר טבילתן ביום ז׳ משחשכה, או אפילו סמוך לחשכה, הואיל ובסמוך לחשכה אין עוד חשש שמא תראה ותסתור, ולא לשמא תשמש בו ביום, הלכך אין בה אלא משום סרך בתה, ומשום אונס התירו טבילה מבעוד יום ביום השמיני, וה״ה ליום השביעי סמוך לחשכה, דחד טעמא וחד דינא הוא, ובטול עונה אחת נמי אונס הוא, וכדכתב בעבוה"ג .
| בתשובות חכם צבי הורה לאשה שחל יום שביעי שלה בערב שבת, לטבול בצונן או בחמין, על ידי הפגת צנתן בליל שבת, ואם אי אפשר גם באופן זה, יתירו להן לטבול בין השמשות ולא תבאנה לבתיהן עד הלילה, ומשום שמא תבא לידי ספק ליכא למיחש, וכדאי הוא רבינו תם לסמוך עליו [אפילו שלא] בשעת הדחק, אפילו באיסור תורה (שו״ת חכם צבי סי׳ מא).ובסדרי טהרה נשא ונתן ברוב חכמה בדברי החכם צבי והסכים להוראותיו, ואסיק וכתב: יש לסמוך עליהם אם תטבול מבעוד יום, ותמתין שלא תצא מבית הטבילה משתחשך עד שיעור טבילה, או שתטבול בין השמשות אפילו אחר שקבלו הצבור השבת אם לא היה אפשר לה לטבול מבעוד יום (סדרי טהרה שם ד״ה ובאמת).ובבית הלל כתב: ״ונראה דלפי דעת הב״ח שפסק להחמיר דביום השביעי אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית, אם כן לפי״ז, אותן הנשים שחלה טבילתן יום ז׳ ערב שבת, וטבלה קודם חשכה בליל שבת, לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בליל שבת, וכן שמעתי בשם הגאון מוהר״ר יהושע שפסק הלכה למעשה והצריך טבילה שנית״.
בפתחי תשובה (שם סק׳׳ט) הביא דברי החתם סופר שכתב: הגאון סדרי טהרה החליט קולא זו לחלוטין, דבמקום ביטול עונה אחת לטבול ביום ז', ולא תבוא לביתה עד שחשכה, והיות הגזרה היא רחוקה ומילי דרבנן ובטול מצות פריה ורביה, הקילו הגאונים, ומי יבוא אחריהם ח"ו אפילו להחמיר, אך עכ"פ נראה שתשהה האשה בהליכתה ממקוה לביתה עד הלילה, אבל אינו מועיל מה שתלך לחברתה באותה העיר, כי מה לי בית זה או אחר, ולא ניתנו דבריהם לשיעורין כאלה, ומ"מ קשה הדבר איך תשהה כל כך סמוך לשבת בדרך, והחכם עיניו בראשו.
והנה במ"ש החת"ס שתשהה האשה בהליכה עד הלילה, יש למשדי ביה נרגא, דכל שהיא בדרך לא מצילה מגזרה דסרך ביתה, אלא אדרבה זה נותן מקום לסרך בתה, מתוך שהיא יודעת שאמה טבלה מבעוד יום, ומה שבאה לביתה בלילה הוא מסיבת מרחק הדרך, אולם מ״ש שלא תבא לבית חברתה מבעוד יום, הם דברים נכונים מאד, משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים, ומשום שחברתה יודעת שטבלה מבעוד יום, ואין ספק שדבר זה יוודע גם לבתה.
ובאמת שגם החת״ס לא העמיד דבריו, וכתב שאיך תשהה סמוך לשבת כל כך בדרך, והחכם עיניו בראשו, וכוונתו בדבריו אלה מבוארת, שכוונתו למ״ש הגאון סדרי טהרה וכו׳, ומי יבא אחריהם אפילו להחמיר, לפיכך נקטינן כדברי הסדרי טהרה ודעימיה דהתיר לטבול ביום השביעי שחל בערב שבת סמוך לחשכה, בתנאי שלא תצא מבית הטבילה משתחשך עד שיעור טבילה, או שתטבול בין השמשות, וגם בית הלל לא אסר אלא לדעת הב״ח שלא עלתה לה טבילה אפילו בדיעבד. וכבר כתבתי לעיל דעת הסדרי טהרה ודעמיה, להתיר הטבילה ביום השביעי בשעת דחק של בטול עונה, ויש לומר שבזה גם הב״ח מסכים להתיר הטבילה סמוך לחשכה, הואיל ואין בזה חשש שמא תראה ויבוא עליה, אלא משום גזרה דסרך בתה, שהיא נדחית במקום בטול עונה אחת.
| לאור כל האמור לעיל, תורה יוצאה לשאלה דנדון דידן, שאם לא נתיר להן לטבול ביום השביעי מבעוד יום, אי אפשר להן לטבול בלילה, וגם ביום א׳ לא תוכלנה לטבול, ונמצא אם כן שמתבטלת מצות עונה של שלשה ימים, הלכך יש להתיר הטבילה ביום השביעי סמוך לחשכה, על מנת שתשאר בבית הטבילה משחשכה בשיעור זמן טבילה. וזהו דוקא ביום השביעי שחל בערב שבת, ובנידון דידן שמתבטלת מצוה עונה של שלושה ימים, אבל בכל שאר הימים, אפילו ביום השמיני, בימינו שאין סכנת דרכים כלל, אין להתיר טבילת הנידה ביום מימות החול, אלא משחשכה כגזרת רז׳׳ל.
והנלע״ד כתבתי |
בכבוד רב ובברכת התורה
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
|
|
|
|
