סימן כה
(לאה"ע סימן י"א)
- נכרית נשואה לישראל ורוצית להתגייר ולהשאר תחת בעלה בחו"ק -
לכבוד ידידי
הרב הגאון סוע"ה
כמוהר"ר בן ציון הלוי ליכטמן
חבר בית דין בעי"ת בירות
הנני מתכבד לאשר למעכ"ת קבלת מכתבו מיום ח"י שבט דנא. מפני טרדותי הצבוריות והלמודיות אחרתי תשובתי עד כה ואהס"ר. ועתה הנני פונה להשיב מאהבה לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
בתשובתי (משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד) העליתי להתיר נשואיהם של נשואי נכריות אחר גרותן, על יסוד הוראת רבינו ומורנו הרמב"ם ז"ל, ומעכ"ת השיג על הוראה זו שהיא נסתרת ממ"ש הרדב"ז ז"ל בתשובתו: שנשאל על ראובן שגירש את אשתו על מנת שלא תנשא לשמעון, לפי שנטען עליה ומחמתו הוציאה. והלך שמעון ונשאה בערכאות של גויים, ועתה רוצה ללכת למקום שאין מכירין אותו וישא אותה ע"י חו"ק ונמצא שהגט בטל ובניה ממזרים, אם נאמר לראובן שיגרש אותה בלא תנאי שלא להרבות ממזרים? וע"ז השיב הרדב"ז: דבר ידוע שהנטען על האשה אסור לישא אותה, הלכך אסורה היא על שמעון, ולא נתיר לו אנחנו איסור חמור; ואדרבה הלעיטהו לרשע, ועוד דאין לעשות תקנה זו (אלא) שיחזור ראובן ויקדשנה ויפטרנה בלא תנאי וכו' וא"כ כיון שראובן הוציאה מפני שהיתה אסורה עליו, איך נאמר לו שיחזור ויקדשנה, ואפילו שלא היה שמעון נטען עליה קרוב אני לומר, שלא נאמר לראובן שיקדשנה ויפטרנה בלא תנאי, כיון דעבד שמעון איסורא ונשאה בערכאותיהם לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע (דברי דוד סי' י"א). וכדי דלא לשוי פלוגתא בין הרמב"ם והרדב"ז כתב מעכ"ת דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שדינו של הרמב"ם בתשובתו הנ"ל הוא, בנטען על השפחה שלא הוברר שבא עליה, ושלא הוברר נמי שזו שנטען עליה היא לא יהודית שהרי לדבריה היא תנוקת שנשבית בין הגויים, הלכך מתירים לו לישאנה, והכי דייקי דברי הרמב"ם שכתב להתיר לו לישאנה משום תקנת השבים, ואם באמת בא עליה ונאסרה לו אין כאן תקנת שבים, שהרי גם אחרי נשואיה הוא מוסיף לחטוא, אולם דינו של הרדב"ז הוא במי שעשה אסור ועדיין עומד במרדו, ובזה גם הרמב"ם מודה שאין ראוי להתיר לו הנטענת כדי למלאות נפש רשע, וכמ"ש הרדב"ז, עכת"ד.
ולע"ד אני אומר עיקר חלוקו יש לו יסוד למאי דס"ד דהרמב"ן בדעת רש"י סובר, שמ"ש הנטען על השפחה אם כנס לא יוציא, היינו ברנון לבד; אבל אם נטען והוברר שבא עליה, אפילו אם כנס יוציא, ולדעתו ודאי שלא נתיר אסור דרבנן שנתקל בו כל ימיו משום שלא יעשה אסור יותר חמור דאוריתא של בעילת בת אל נכר, אבל לדעת הנמק"י שגם הב"ש הביאה להלכה פסוקה (אה"ע סי' י"א) שגם אם בא עליה אם כנס לא יוציא, אין לחלק בין נטען שעשה אסור או רנון של כעור, וכיון שאף אם בא עליה אם כנס לא יוציא, שפיר יש לומר שנזקקים להשיאה לו משום תקנת השבים. וכשנדקדק בדברי הרמב"ם בתשובתו משמע הכי. איברא שהעובדא שנשאל עליה הרמב"ם היא רק בנטען ע"י יחוד פנויה, אבל בתשובתו אומר: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שיגרש (וצ"ל שישחרר) וישא ופסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם עת לעשות לה' הפרו תורתך (תשובות פאר הדור סי' קל"ב) הרי שכל טעמו של הרמב"ם הוא שהואיל ואינו אסור אלא לכתחילה, בכגון זה שאם נעמיד על קו הדין יהיה באסור חמור כל ימיו, מצוה עלינו להציל איש מישראל מחטא שהוא עצמו אינו יכול להשתחרר ממנו. והרי זה דומה למה שאמרו בדין יפת תואר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות. (קידושין כ"א). הא למדת שכל מקום שירדה התורה לסוף דעתו של אדם שאינו יכול לפרוש מבולמוס יצר הרע שבו, פתחה לו פתח תשובה כדי שלא יחטא ואעפ"י שגם אחר שיגירנה עדיין נשאר אסור בדבר הואיל וגרותה היתה מחמת אונס (שם, תד"ה שלא). דון מינה בנדון דידן שלא נאסר אלא לכתחילה, ואם כנס לא יוציא, ודאי שמצוה עלינו או לכה"פ אנו רשאים להשיאנה לו כדי שלא ילכד באסור בעילת בת אל נכר כל ימיו. ומאי דעבד עבד. וה' הטוב יכפר עונו. ולא יוסף עוד לחטוא כל ימיו, וקצת דמיון לזה ממ"ש בגמ' דרש רב עולא מאי דכתיב אל תרשע הרבה, הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע? אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור יאכל שום ויהא ריחו נודף יותר? (שבת ל"א) וכיון שכן ראוי שאנו נעזור לו כדי שלא ימות ברשעו. ואל תשיבני ממ"ש בגמ' הלעיטהו לרשע וימות, (ב"ק ס"ט), הא ליתא שלא נאמר זה אלא למי שהוא רוצה לעשת איסור כגון הגזלנים בשאר ימי השבוע שנכנסים לשדות חבריהם לגזול, הלכך אין אנו חוששים להם למונעם מאיסורים אחרים של ערלה וטומאה אבל למי שאינו רוצה לחטוא ומבקש דרך היתר נזקקין לו להורות לו דרכי היתר להצילו מחטא חמור, ודומה לזה אמרו: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי אסור סקילה (שבת ד' ועיין בהרי"ף ומלחמות ה' והר"ן). ומדבריהם למדנו שאע"ג שברדיה יש אסור שבת להרמב"ן, או לכל הפחות עובדין דחול להר"ן, אעפי"כ התירו לו כדי להצילו מאיסור סקילה וכן פסקו הטור ושו"ע, אין נותנין פת בתנור וכו' ואם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבוא לידי אסור סקילה (או"ח סי' רנ"ד סעיף ו' וב"ח שם) והוא הדין, ואי בעית אימא, כל שכן הוא, להורות היתר למי שהיה נשוי נכרית והיא באה להתגייר מרצונה, לא מפני הנאה חמרית או גופנית אלא משום שרוצה להיות נשואה כדת וכדין כדינה של תורת ישראל. רשאים אנו להתיר גם הגרות וגם הנשואין לא משום תקנתא דידה אלא משום תקנה דידיה להצילו מעוון תמידי יום יום, דכל ביאה היא אסור נוסף, והגרות והנשואין אינו אלא לכתחלה ולא דיעבד, ובכגון זה למדנו הרמב"ם שמותר לנו לסמוך על אמרם ז"ל עת לעשות לה' וכו'. ומעתה נהדר אנפין לתשובת הרדב"ז שנשאל במי שגרש אשתו ע"מ שלא תנשא לשמעון לפי שנטען עליה, ומחמתו הוציאה. והלך שמעון ונשאה בערכאות של גויים ועתה רוצה ללכת למקום שאין מכירים אותו וישא אותה על ידי חו"ק ונמצא שהגט בטל ובניה ממזרים. וע"ז השיב: דבר ידוע שהנטען על האשה אסור לישא אותה, ולא נתיר לו אנחנו איסור הקל כדי שלא יעבור על אסור חמור, ובסו"ד מסיק הרדב"ז ואפילו כשלא היה נטען. קרוב אני לומר שלא נאמר לראובן שיקדשנה ויפטרנה בלי תנאי, כיון דעבד שמעון אסור ונשאה בערכאותיהם לא נשתדל למלאות נפש רשע.
מדברים אלו מוכח שנטען זה אינו רוצה לשוב אלא אדרבא רוצה להוסיף לו פשע על חטאו ללכת לעיר שאין מכירים אותו ולישא את אשה זו בחו"ק אעפ"י שעל ידי זה יתבטל הגט וילכד באסור אשת איש. וע"ז משיב שבכגון זה אדרבה הלעיטהו לרשע וימות. ואדרבה מדברי הרדב"ז מוכח שגם בכגון זה לא פשיטא ליה לאסור משום שכל אסור זה אינו אלא לכתחילה (אה"ע סי' י"א סי' א') ולכן כתב טעם שני משום דאי אפשר לעשות תקנה זו וכו', דכיון שראובן הוציאה מפני שהיתה אסורה עליו איך נאמר לו שיחזור ויקדשנה? ובסו"ד מסיק שאפילו אם לא היה נטען, קרוב אני לומר שלא נאמר לראובן שיחזור ויקדשנה כיון דעבד שמעון אסורא ונשא בערכאותיהם לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע ע"כ.
דוק ותשכח שבדבריו הראשונים אמר: לא נתיר לו אנחנו אסור הקל כדי שלא יעבור על אסור החמור, ובסו"ד כתב: לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע. מכאן אנו למדים שבנטען שהוא אינו מבקש להתיר לו האסור אלא אדרבה רוצה להכניס עצמו גם באסור אשת איש, לא נתיר לו זאת ואדרבה בכגון זה נאמר הלעיטהו לרשע וימות, אבל כשאינו נטען אלא שבעלה התנה על אשתו שלא תנשא לו והלך ונשא בערכאות, אעפ"י שעשה אסור זה, אם הבעל קדשה וגרשה בלא תנאי נזקקים בי"ד להשיאה לו, אבל אין בית דין נעשים סרסורים שלו לומר לבעלה הראשון שיקדשנה שוב, ויפטרנה בגט בלי תנאי, כי לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע. ולפי"ז ברור הדבר שאין תשובת הרדב"ז סותרת תשובת הרמב"ם.
אסיפא דמגילתא ציין מעכ"ת לעיין בתשובות התשב"ץ (ח"ג סימן קפ"ח) ושמש צדקה (חיו"ד סי' מ"ח), ואין תשובות אלה שייכות לענינינו שמדברי התשב"ץ שכתב ולא מפחד תמורה התרתיה שלא כדין וכו' שהיא מותרת היתה לפי העדויות, אין ללמוד מזה שאין להתיר גם בכה"ג. אלא דקושטא דמילתא קאמר. ותשובת שמש צדקה היא בנדון אשה פרוצה שצודדת נפשות מישראל ברשעתה ובכגון זה ודאי שאין לחוש לתקנתה שהיא קלקלתם של אחרים, ובכלל בכל מקום שיש צורך להעניש מדין תורה אין להמנע מפני איומים של המרת הדת, שכל העובר ביד רמה ומאיים בהמרת הדת הרי הוא מעיד על עצמו שבהפקרא ניחא ליה, ואדרבה אולי על ידי מוסר ותוכחה ישוב ורפא לו משא"כ בכגון נדון דידן שאנו באים להתיר לו דבר שאסור רק לכתחלה ושהוא נכשל בה מפני בולמוס יצרו הרע ורוצה הוא לבקש לו דרך היתר, בזה יש מקום רב לומר שמצוה עלינו ללמוד מדרכיו של הקב"ה שפותח פתח לשבים אליו ואפילו בתשובה פורתא.
נשארה לפנינו תשובת הרשב"א שאוסר גם בכגון נדון דידן ובזה כבר כתבתי בספרי (שם) דעת הפוסקים האחרונים שכיון שסברת הרשב"א זו אינה מוסכמת והואיל ובעיקר איסור זה הוא מדרבנן אזלינן בספקו להקל, ובזה נתבררה שאלה זו לגמרי.
והנלע"ד כתבתי