שאלה
ילמדנו רבינו, שאל אותי אברך אחד ממשפחתי, היות ואסון נורא קרה לאשתו ר״ל, שנפלה על ידה השמאלית ושברה אחת מאצבעותיה, וכדי לחבר השברים יחדיו, ולדבקן, חבשו אצבעה בגיפס [־גבס], כנהוג במקרים כאלה על משך כמה חדשים. ועכשיו נפשו בשאלתו, ואל הרבנים בקשתו, למצוא לאשתו האומללה דרך היתר לטבילה מטומאת הנדה, במשך כל הזמן שעליה לשאת הגיפס על אצבעה.
תשובה
גרסינן התם: ״אמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו – חוצץ, ושאינו מקפיד עליו ־ אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד, משום רובו המקפיד״ וכו׳. פירש״י: דבר תורה – הלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה, רובו – רוב שערו, שאם יש בו דבר החוצץ וכו׳, ומקפיד עליו – שמצטער על לכלוך זה שבראשו, ושאינו מקפיד עליו – הוי כגופו, ואע״ג דהוי ברובו – לא חייץ.
והתוס׳ כתבו: פירש בקונטריס בשערו משמע, אבל בשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד עליו – חוצץ, וקשה לר״ת וכו׳ (עירובין ד,ב. ותד״ה דבר תורה, סוכה ו,ב. יבמות עח,א).
והריטב״א [עירובין שם] כתב: דרש״י כתב, בשער לרבותא, וכדעת הגאונים שהביא הרמב״ם (הלבות מקואות פ״ב הט״ו], דהשערות נדונין לעצמן, דברוב שער לחוד חוצץ מן התורה, ודלא כדעת הרמב״ם ז״ל [שם], דסבר דברוב השער לחוד ליכא חציצה מן התורה, אם לא שע׳׳י חציצה בשער מצטרף לחציצה שבגוף להוות רוב.
ובפירוש אינו מקפיד עליו, פירש״י: הוה לי כגופיה, הואיל ואין סופו ליטלו ובטיל לגביה ולא חייץ (סוכה ו.ב), משמע, דכל שסופו ליטלו, אעפ״י שאינו מקפיד עליו – חוצץ. ועוד גרסינן התם: נכרית מעוברת שנתגיירה, בנה אין צריך טבילה. אמאי אין צריך טבילה, וכי תימא משום דרבי יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, פירש״י: והכא לא קפיד בהאי חציצה, האי וולדה דרביתיה הוא, ורביתיה אינו חוצץ, וכתירוצא דגמרא, שאני עובר דהיינו רביתיה (יבמות עח,א-ב). מכאן מוכח דכל שסופו ליטלו, אעפ״י שזה הוא לאחר זמן, הוי כמקפיד עליו, יוצא מכלל זה העובר, דכיון שהוא רביתיה – אינו חוצץ.
מכאן למדנו: כל דבר שנדבק בגוף או בשער האדם, וסופו ליטלו, בין בדרך טבעי, כגון קרום שנגלד על פני המכה, בין שהוא על ידי אדם ־ כגון גיפס כבנדון דידן – הרי הוא כדבר המקפיד עליו, והוא חוצץ, אבל דבר שאין סופו ליטלו, הרי הוא כגופו ובטל לגבי כל הגוף, כשאינו מקפיד בו ליטלו בזמן מן הזמנים, אבל דבר שמקפיד עליו בזמן, אעפ״י שאין סופו ליטלו, כגון נזמים וטבעות שהם הדוקים בגוף ואין סופו ליטלם, הואיל והוא רוצה תמיד להתקשט בהם, בכל זאת כיון שמקפיד עליהם בשום פעם – הרי הם חוצצים. וכן מוכח מדברי הרא״ש דהביא דברי התוספתא: השירים והנזמים והטבעות וקטלאות אוצצין ־ חוצצין, רפין – אינם חוצצין, אוצצין, פירוש מהודקין וכו׳. וא״ת טבעת דחוקה אמאי חוצץ, והלא מיעטו שאינו מקפיד הוא, ופירש הראב״ד ז״ל, לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה, וכיון שמקפדת בשום פעם, אעפ״י שאינה מקפדת בשעת טבילה, הויא חציצה(הרא״ש הלכות מקואות סי׳ כו). והא שירים ונזמין וכו׳, הם מדברים שאין סופו ליטלם, שכן דעתו של אדם שמתקשט בהם להשאירם עליו כל ימי חייו, ואעפי״כ אינם בטלים במעוטם, משום דלפעמים מוציא אותם, כגון בשעת לישה וכדומה.
הטור ז״ל כתב: ״השירים והנזמים וכו׳, אם הם מהודקין – חוצצין, וכן הדין באגד שעל המכה, וקשקשין שעל גבי השבר״ (יו׳׳ד סי׳ קצח). ומרן הבית יוסף כתב: ונראה מדברי הרמב״ם [מקואות פ״ב ה״ד] דלא מפיק, בחוץ, אלא קרום שעל גבי המכה… אבל ר״ש פירש וכו׳, חוץ מקרום, כלומר חוץ מקרום ואגד וקשקשין, כל הני אחוץ קיימי, שכולם דינם כקרום, השיירים, מכאן ואילך איירי בדין חציצה וכו׳. והרא״ש נראה שתופס עיקר כפירוש ר״ש, שהרי בפרק תינוקת גבי חציצה, לא הביא אלא ההיא דשירים והטבעות, והשמיט ההיא דאגד וקשקשין וכו׳, וכן כתב הרשב״א וכו׳, ונראה דרבינו לא ראה אלא דברי הרא״ש והרשב״א ודברי הרמב״ם… ויותר נכון לומר, שאעפ״י שראה דברי הר״ש וכו׳, כתב ההיא דאגד וקשקשין סתם, משום דמשמע ליה דליכא נפקותא ביניהו לענין דינא, שאפילו לדברי האומרים שלא הוזכרו אגד וקשקשים בתוספתא לענין חציצה, מכל מקום נלמדים הם מדין שירים וטבעות דמאי שנא״
ולע״ד נראה דשנא ושנא שירים וטבעות, מאגד וקשקשים, דשירים וטבעות וכיוצא בהם, אין סופו להוציאם, לכן מן הדין שאינם חוצצין, אלא כשמקפיד עליהם לפעמים, כגון טבעות, דפעמים מוציא אותם בשעת לישה ־ הוא דחוצצין, אבל אגד שעל גבי המכה וקשקשים שעל גבי השבר, סופו להוציאם, שהרי לא נתנם אלא לזמן, ותמיד מצפה מתי יגיע זמן להסירם. הלכך, אעפ״י שכל זמן שהם מונחים בגופו, אינו מוציא אותם אפילו באקראי, מכל מקום כיון שסופו להוציאם, לא בטלי לגבי הגוף וחוצצין.
אבל קושטא הוא דלא נפקא מינה לדינא אלא בטעמא, ולדברי הכל אגד וקשקשים שע״ג המכה, או השבר ־ חוצצין, מטעמא שסופו להוציאם, ושירים ונזמים וכיוצא בהם – חוצצין, משום דלפעמים קפיד עליהם ומוציאם. והרא״ש השמיט דין אגד וקשקשים, משום שהוא נלמד ממילתיה דרבי יצחק: דבר תורה רובו ומקפיד עליו – חוצץ, ושאינו מקפיד עליו – אינו חוצץ, וכפירש״י דכל שסופו להסירו הוי מקפיד עליו, הואיל ואינו בטל לגבי הגוף.
מרן ז״ל בשו״ע פסק: ״צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ, ואפילו כל שהוא, ואם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו – חוצץ, אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם, כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו – חוצץ״ (סי׳ קצח סעיף א). ובבית יוסף כתב בשם הרמב״ם והטור, דהיכא שרוב בני אדם אין מקפידים והיא מקפדת, הויא חציצה (ש׳׳ך שם ס״ק ב וטו"ז ס״ק ג). מדבריו מוכח שגם בדבר שרוב בני אדם והיא עצמה אינם מקפידים עתה, ואדרבה רוצים בכך לרפואתם, אעפ״י כן חוצצים, הואיל וסופו (להצילו) [להוציאו] הוי כאילו היא ורוב בני אדם מקפידים, וכן מוכח מדפסק: ״השירים והנזמים והטבעות והקטלאות, אם רפויים – אינם חוצצים, ואם הם מהודקים – חוצצים, וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר״ ( שם סעיף כג ), והא אגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר, אין רוב בני אדם, ולא הטובלת עצמה, מוציאים אותם פעם מן הפעמים, ובכל זאת הם חוצצים, והיינו משום דסופו להוציאם כשיתרפא מהמכה או כשיתהדק השבר, ושירים ונזמים נמי חוצצים, משום שלפעמים מוציאים אותם.
מכללם של דברים למדנו לשאלה דנדון דידן, שאצבעות האשה הכרוכים בגיפס שהוא הדוק על בשרה, אע״ג דליכא למיחש שיסיר אותו פעם מן הפעמים, שהרי הוא הדוק עד כדי כך שאי אפשר להוציאו אלא על ידי רופא ובדרך שבירתו, ואם הוציא אותו אי אפשר להחזירו אם לא בגיפס אחר חדש, והלכך היה מקום להתיר משום שהוא בטל אצל הגוף, ולפיכך בטל ברוב, ואעפי״כ חוצץ בטבילה, משום שמתחלת נתינתו הוא על דעת להוציאו כאשר יתרפא, והרי הוא כדין אגד שעל המכה וקשקשים שעל הבשר, שהם חוצצים, וכדפסק מרן ז״ל (שם סעיף כג), ומדפסיק ותני סתם הרי אלו חוצצין, ולא תני אם מקפיד עליהם, כמו שכתוב(בסעיף א), מזה מוכח דכל דיש אחד מתנאים אלה היינו: א. שמוציאה אותו בזמן מן הזמנים או פעם מן הפעמים. ב. שנתנו על דעת להוציאו בסופו – הרי זה חוצץ. ולא נאמר דין קפידא אלא בדברים שאין סופו להוציאם ושאין דרכו להוציאם אלא פעם מן הפעמים, בזה הוא שדנים אם קפדי עליהם רוב בני אדם או הטובל עצמו, אבל דבר שסופו להסירם, אעפ״י שלא קפדי עליה בשום פעם – חוצץ בטבילה משום שאינו בטל.
מעתה נהדר אנפין לדברי הרה״ג הפוסק יצ״ו: והנה בראש דבריו צדד להתיר על יסוד דברי ה״זכרון יוסף״, דמכל מקום בעינן דוקא שמקפדת לעתים מזומנות, כאותה שכתב הטו״ז דטבעת מהודקת באצבע ־ חוצץ, משום דמסירתו בשעת לישה, דהרי אם מיקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו, אבל אם אינה מקפדת רק פעם אחת לזמן מרובה לא, ומ״ש בשו״ע אפילו אינה מקפדת עליו עתה, אין פירושו אלא שמקפדת עליו לבסוף, לזמן רחוק, אלא פירושו שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה, מכל מקום מקפדת בימים שקודם ושלאחר הטבילה (פתחי תשובה שם ס׳׳ק א). מכאן למד הגאון הפוסק יצ״ו וכתב: בנדון דידן, שאין שום קפידא על דבוק הגיפס שבאצבעה כל משך היותו על פי פקודת הרופאים, ואדרבה מתוך הרגש שהוא הגורם לרפואה, היא קוראת מתוך שמחה רבה לדבק טוב, והרי זה מיעוט שאינה מקפדת עליו ואינו חוצץ, ובטל לגבי גופה אף דסופו להנטל.
ואנא דאמרי, דברי הזכרון יוסף צריכים לי בעיון, אלא שמתוך שאין ספרו מצוי אצלי לעיין בדברי קדשו, אני עובר עליהם בשתיקה, אבל מה שמעכ״ת למד מדבריו לנדון דידן, אני אומר שאין הנדון דומה לראיה, ואדרבה מתוך שהיא מצפה יום יום לרפואתה ולהסרת הגיפס, זה עצמו עושה אותו לדבר שאינו מתבטל לגבי הגוף, הלכך הוא חוצץ כדין אגד שעל המכה וקשקשין שעל השבר שחוצצין, אעפ״י שכל בני אדם אינם מקפידים עליו, אלא רוצים בקיומו במקומו עד רפואתם. אין אנו יודעים איכות שמושם של אגד שעל המכה.
וקשקשים שעל השבר, אם היו נעשים על ידי רופא בהנחתם וסלוקם, או שהיו נעשים על ידי כל אדם, אבל אם כה ואם כה, אין הדין משתנה, שהרי תרצו בגמרא: שאני עובר דהיינו רביתיה (יבמות עח,ב), והא עובר רוצה אשה בקיומו עד שעת לידתו, כדי שיהיה ולד בן קיימא ולא נפל, וגם אי אפשר להוציאו אלא על ידי רופא, ובכל זאת חוצץ, אם לא משום דהיינו רביתיה, שגדל מגופה ומתקיים בגופה. מכאן מפורש יוצא לשאלה דנדון דידן, דכיון שהוא נתון לזמן, אע״ג שהיא רוצה בקיומו עד שתתרפא, ואי אפשר [להוציאו] אלא על ידי רופא, בכל זאת הואיל דסופו ליטלו, אינו בטל לגבי הגוף, והרי הוא חוצץ.
והנה מעכ׳׳ת הרה״ג הפוסק יצ״ו, הסתייע מדתנן: ״בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו״, ובגמרא, ״האי מלח היכי דמי, אי דמיבטליה הא קא מוסיף אבנין״ וכו׳, מכאן דכל מקום שמבטל את המלח אינו חוצץ (עירובין קד.א). ולדידי נראה שאין כאן ראיה כלל, דמלח על הכבש כשמבטל ליה, נעשה כגופו או כעפר שעל הכבש, ואינו מוציאו משם לעולם, אבל דבר הדבק בגופו של אדם וסופו להוציאו, אינו מבטל ליה, שאין אדם מבטל את גופו לשום דבר שסופו להוציאו, ובזה נדחית גם ראייתו ממ״ש לענין כסוי הדם שאינו נוהג במוקדשין (חולין פג, ב).
תו חזיתיה שהביא ראיה מדגרסינן [סוכה ג,ב-ד,א]: היתה גבוהה מעשרים אמה, ובא למעטה בכרים וכסתות, לא הוי מיעוט, בתבן וביטלו ־ הוי מיעוט. ופרש״י: תבן וביטלו – בפיו לשבעה. הוי מיעוט, דבטול אף לזמן הוי בטול. ועוד הביא ראיה מדברי הר״ן שכתב כפירש״י, ולעומת זאת הרא״ש כתב: ר״ח ואבי העזרי, דבטול זמני לא הוי בטול. ונראה כפירוש רש״י ממ״ש בפרק חלון וחריץ שבין שתי חצרות, דלא בעי ביטול אלא באותה שבת דקאמר התם, דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט, אבל דבר הניטל אינו מתמעט (הרא״ש סוכה פ״א סי׳ ב). מזה למד מעכ״ת לנדון דידן, דבטול הגיפס שבאצבעה לכל זמן שצריך לרפואתה – הוי ביטול.
וגם בזה נראה שאין הנדון דומה לראיה, דאף לרש״י, בטול זמני אינו בטול, אלא דומיא דסוכה, שכל זמנה הוא שבעת ימי החג, ואחריהם יוצאת מכלל סוכה, והרי היא אהל של עצים כמו התבן, ולא איכפת אם היא גבוהה מעשרים, הלכך בטול לז׳ ימים הוי בטול עולמי. וכן מפורש בדברי הרא״ש דכתב: ונראה כפירוש רש״י דבטול דהכא כל זמן מצות סוכה דומיא דמיעוט דכותל וחריץ דפרק חלון דלא בעי בטול אלא באותה שבת וכו'. הרי לך מפורש שבטול זמני לא הוי זמן אלא כשהוא לכל זמן של אותו דבר שמתבטל בשבילו, כגון סוכה וכותל וחריץ שבין שתי חצרות, דלא הוי בטול אלא לאותה שבת, מה שאין כן לענין טבילת נדה, שאין לה זמן, שאע״ג שזמן טבילתה היא במלאות לה ימי טהרתה, אבל אם לא טבלה בזמנה, טובלת כל זמן אחר שבימי טהרתה, הלכך לדברי הכל בטול זמני אינו בטול.
מענין לענין באותו ענין, כתב מעכ״ת הרב הפוסק יצ״ו: ואל יתעקש המתעקש לומר שהגיפס שעל השבר, דינו כדין רטיה שעל המכה, שפסק מרן ז״ל: רטיה שעל המכה חוצצת (יו״ד סי׳ קצח סעיף י). ובאו״ח פסק: צריך ליזהר מחציצה וכו׳ ורטיה שעל בשרו…
אבל במעוטו שאינו מקפיד אין לחוש (או״ח סי׳ קסא סעיף א). ובמעדני יום טוב הלכות מקוואות להרא״ש ז״ל [סימן כו אות נ] הקשה דבריו אהדדי, דאלו לענין חציצה של טבילה פסק, סתם רטיה שעל המכה חוצצת, ולענין נטילת ידים פסק, דמעוטו שאינו מקפיד ־ אינו חוצץ, ואסיק בצ״ע. מזה אסיק הוה״ג הפוסק יצ״ו וכתב: בנדון דידן, נדון את הגיפס לרטיה – אינו חוצץ.
דבריו אינם נהירין לי, דודאי משום שהמעיו״ט אסיק בצ״ע, אין לדחות מהלכה פסק מרן שכתב סתם רטיה שעל המכה חוצצת. ובאמת אעיקרא דדינא, יש לתרץ שתי הלכות אלה עפ״י מ״ש הטו״ז לתרץ סתירת פסקי מרן שבהלכות נטילת ידים, ממ׳׳ש בס׳ קס״ב [סעיף י] די לו שלא יטול מקום הרטיה. והטו״ז תרץ, דמ״ש (בסי׳ קס״א) הוא שאין בו מכה רק מחוש בעלמא, ויוכל להסיר הרטיה כשירצה, זה תלוי בקפידא. אבל אם יש לו מכה, ואי אפשר לו להסיר הרטיה כשירצה, זה לא תלוי בקפידא (טו״ז שם ס״ק ב). ובאמת לשון מרן דאיק כן, דבסימן קס׳׳א כתב: ורטיה שעל בשרו, ובסימן קס״ב: מי שיש לו מכה בידו וכו׳, וכן כתב לענין נדה: רטיה שעל המכה חוצצת, ובזה מתורצת גם קושיתו של המעיו״ט, דרטיה שעל המכה, כיון דסופו ליטלו, לא בטל, הלכך חוצץ. אבל רטיה שעל בשרו, שהיא באה מסיבת מיחושים, אין סופו ליטלו, אלא הרי זה כטבעות ונזמים דיכול להסירם בכל עת שירצה, הלכך תלוי בקפידא, אם מקפיד עליו ־ חוצץ, ואם אינו מקפיד – אינו חוצץ.
מכל האמור ומדובר למדנו, דכל דבר הדבק לגוף וסופו ליטלו, כגון: אגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר, אע״ג דמבטל אותם לזמן, אינם בטלים והלכך חוצצין. יוצא מכלל זה הוא עובר שבמעי אמו שאינו חוצץ, וזה לא מטעם שהוא בטל עד צאתו מרחם אמו, אלא מטעם שהוא רביתיה, והרי הוא כגוף אמו, וכמ״ש מסוגיא דיבמות (עח,ב).
שבתי וראיתי בדבדי מע״כ הרה״ג הפוסק יצ״ו, שהסתייע להתיר הטבילה בגיפיס שעל אצבעה ממ״ש הבינת אדם (סי' יב), להתיר לצאת בשן תותבת של כסף, הואיל ואינו ניכר ואין בו שנוי משאר השינים, ואין לחוש דילמא איתרמי לה טבילת מצוה, ותוציא אותו משום חציצה, דשן של כסף אינו חוצץ. ומזה נלמד במכל שכן לנדון דידן, דאם שן תותבת – אע״ג דקל להסירו בכל עת שתרצה ־ בכל זאת אינה חוצצת, על אחת כמה וכמה בנדון הגיפס דידן, שאי אפשר להסירו אלא על ידי רופא מומחה, בודאי הוי מיעוט שאינו מקפיד, ומשום הכי אינו חוצץ. ואני אומר דק״ו זה הוא פריכא, ותמיהני טובא שהתעלם מדברי הבינת אדם באותו פרק ובאותו דבור שכתב: ״וכללא הוא דלנוי או שמלאכתו בכך, אפילו אם יש בו ממש ־ אינו חוצץ, אבל מה שהוא לרפואה כמו רטיה ־ ומארלאקאן, שכל זה ודאי מקפדת, רק שאינה יכולה להוציאו, ודאי חוצץ״ וכו׳. ולפי זה יצא לנו, דשן תותבת אינו חוצץ, כיון שהוא לנוי, מה שאין כן כשסותמת השינים לרפואה – זה חוצץ, שהרי מקפדת עליו אם לא היה לרפואה.
הרי לך מפורש, שכל דבר שהוא לרפואה – חוצץ, והיינו טעמא משום דסופו להסירו. מסקנה דדינא בשאלה דנדון דידן, באשה שנפלה ונשתברו אצבעות ידיה, וכדי לאחד השברים חבשה אצבעה בגיפס למשך כמה חדשים, הואיל ותחבושת זאת היא לרפואה וסופה להסירו לכשתתרפא, אינו בטל וחוצץ בטבילתה מדין תורה, אשר קדשה אותנו במצוותיה לטהר את נשמתנו בטהרתה, ולהתקדש בקדושתה.
והנלע״ד כתבתי
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
|
|
. |
|
