שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כו
(לחושן משפט סימן ע"ה).
בענין הנ"ל
ב"ה, ז' תשרי תרצ"ד.
שפעת שלומים וברכות ממרומים יחולו על ראש ידידי הרה"ג דולה מים מבורות עמוקים כמוהר"ר אליעזר וולדינברג יצ"ו
במכתבו האחרון אלי הזכירני את תשובתו הנכבדה שכתב לי כת"ר ביום כ"ח מנחם אב החולף. ולקחתי לי מועד לעיין בו ולשוב ולהשתעשע עם כת"ר במשא ומתן של הלכה.
א. עדות קרובים
בעיקר הדין על נאמנות עד אחד לחייב שבועה, כבר כתבתי בתשובתי הקודמת ואין דרכי לחזור עוד פעם על אותו דבר. ועדיין אני אומר שדין זה הוא מגזירת הכתוב בכל דין עדות ואעפ"י שאין בכח עד אחד להוציא ממון על פיו, בשני עדים אין עדותו מבוטלת לגמרי, ומחייבת שבועה את מי שכנגדו, ומה שרצה כת"ר לתרץ בזה דעת האומרים שעד אחד אינו חייב שבועה כשהתובע טוען שמא, משום שהעד עצמו אינו אלא מעורר ספק וממילא מחייבנו את הנתבע להכחיש טענת ברי של התובע, לענ"ד עדיין לא איפרק מחולשיה סברא זו שגם אם נאמר שהעד מעורר ספק מדוע לא נשביע את מי שכנגדו לבטל ספק זה?
ובאמת דעת האומרים לפטור משבועת עד אחד בטענת שמא אין לה שום סמך וכל הפוסקים הראשונים דחו אותה מהלכה (עיין ברא"ש והר"ן ושו"ע חושן משפט סימן פ"ז סעיף א' עין לעיל סימן כ"ב סעיף ד' ד"ה ולהלכה).
ועוד כתב כת"ר להסביר טעם פסול עדות קרובים אפילו אם מוחזקים לנו לנאמנים כמשה ואהרן עפ"י מה שכתבו התוס' (קדושין מ"ג ד"ה השתא): דשלוחי הלוה אינן נאמנים לומר פרענו אפילו אחר שנשבעו היסת, משום דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר, דמשמע הנאמנים בדבר בלבד. אבל עדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם, ומזה יצא לדון ולומר שעדים הקרובים אפילו שהם מוחזקים לנאמנים פסולים לעדות משום שדבר אחר גורם לנאמנותם, והוא חזקתם בנאמנותם. דבר זה הוא חידוד נאה ויאה, אבל לקושטא דמילתא אין הנידון דומה לראיה, שלא כתבו התוס' כן אלא במקום שהעדים עצמם צריכים לעשות דבר נוסף על עדותם, כגון שבועה, אבל בעדים ידועים לקרובים שפיר מתקיים מקרא שכתוב "על פי שנים עדים", הואיל והם אינם עושים דבר כדי שיאמינו בעדותם.
ובאמת פסלות עדות קרובים אינו משום שהם חשודים בעדותם, אלא גזרת הכתוב הוא כדכתיב לא יומתו אבות על בנים, שממנו למדו בגמרא שלא יומתו אבות בעדות בנים או להיפך, ושלא יומתו בנים אהדדי ובנים לעלמא, ואף למאן דאמר בגמרא ללמוד פסול קרובים משום שאין העדים נעשים זוממים עד שיוזמו כולם ואי סלקא דעתך בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו (סנהדרין כ"ח), גם זה הוא מגזרת הכתוב דלא יומתו אבות על בנים, ומפורש ומפורש אמרו רז"ל שפסול קרובים הוא מגזירת הכתוב (עיין בב"ק נ"ט וחושן משפט סימן ל"ג סעיף י').
עוד כתב כת"ר יצ"ו לבאר דעת הנתיבות, שסובר: שמה שעד אחד אינו נאמן לחייב ממון משום דחשדנו ליה שאומר בדדמי עפ"י מה שאמרו בגמ' (ב"מ) בדין שנים אוחזים בטלית זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע וכו' אפילו לבן ננס דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, אימור בהדי הדדי אגבוהה הרי דיותר תלינן שאומרים בדדמי ממה שנאמר שאחד מהם משקר, והוא הדין בעד אחד, ולא דק בזה לע"ד, דמאי דאמרינן אימור בהדי הדדי אגבוהה, היינו שבאמת שניהם הגביהוה וזכו בה בחלק שוה ונמצא שאין נשבעין לשקר ומה שאמר כל אחד שלי הוא משום דסבור שבהגבהתו קנה הכל, וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת דגם בעד אחד במלחמה אין העד חשוד לומר בדדמי אלא שהאשה סומכת על עדותו משום שמדמה שודאי מת, ואף זה הוא דווקא במקום שיש לטעות בדדמי כגון עד אחד במלחמה אבל אין שום סברא שעד המעיד על מראה עיניו או על משמע אזניו שהוא אומר בדדמי.
ב. עד אחד שדעת הדיין סומכת עליו
תו חזיתיה למר שתמה על דברי הרמב"ם במה שכתב בהלכות סנהדרין (פכ"ב ה"א) וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, ע"כ, וכת"ר תמה שלפי מה שכתב הרמב"ם שעד אחד אינו מחייב ממון משום דחשוד לשקר בכגון זה שאינו משקר נקרע את השטר לגמרי, ונדחק לתרץ דחיישינן דילמא הדר ביה ואיתרע חזקתו, ולע"ד תירוצו דחוק ורחוק מאד שלא אמרו לחוש בצדיק מעיקרו שמא הדר ביה אלא במקום שמעשיו או דבורו מעוררים ספק זה: כגון שטעה בברכת הצדוקים (ברכות כ"ט) או שאמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני רשע (קדושין מ"ט) אבל כל אדם שמוחזק לכשר, ואין צריך לומר אם מוחזק לצדיק, אין מקום לחוש בו דילמא הדר ביה, תדע שהרי רבא לא האמין את רב פפא שאמר לפניו ידענא ביה דשטרא פרוע הוא משום דעד אחד לאו כלום הוא (כתובות פ"ח) ואי אפשר להעלות על הדעת שרבא חשד ברב פפא שהדר ביה מצדקו והוא משקר.
ולעיקר קושיתי נראה לע"ד לומר בדעת הרמב"ם שטעם פסול עד אחד הוא לא משום דחשדינן ליה שהוא משקר אלא גזרת הכתוב הוא שלא להאמין עד אחד לחייב ממון ומה שכתב "שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר" (גירושין פי"ג הכ"ט) הוא לומר דכיון שבמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי אע"פ שאין העד נאמן מצד עצמו עדותו של הדיין סומכת עליו ונעשה כאילו ידע מעצמו, שכך הוא האמת ובכל המשפטים ידיעת האמת היא המכרעת כדכתיב "משפט אמת שפוטו" (זכריה ו' ט') ואמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (שם ה' ט"ז) ולזה מכוונים דברי הרמב"ם שכתב: וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע. אם סמכה דעתו על דבריו יש לומר לו לא תפרע אלא בשבועה (סנהדרין פכ"ד ה' א'). תדע שהרי קרוב פסול לעדות מטעם לא יומתו אבות על בנים שממנו נלמד גם פסול קרובים לדיינים (ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ג וחושן משפט סימן ל"ג) ובכל זאת סמך רבא על עדות אשתו בת רב חסדא, ומכאן מוכח שלא מדין עדות הוא זה אלא משום שדעתו סומכת עליו אבל כל שאין דעת הדיין סומכת על דברי העד אע"פ שאין העד חשוד למשקר אין דנים על פיו לחייב ממון מגזירת הכתוב, וקים לו בגויה שדנים על פיו הוא מדין אומדנא שדעתו של הדיין סומכת עליה ונעשית לו כידיעת אמת ודאית.
ברם עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה לא קרעינן שטרא על יסוד עד אחד שדעתו של הדיין סומכת עליו, והלא הרמב"ם ז"ל פוסק שמוציאים מיד היתומים על יסוד ידיעת הדיין שאביהם לא היה אמוד וסימנים מובהקים של התובע. ונראה לומר בדעת הרמב"ם ז"ל שהוא סובר שאומדנת הדיינים אין בכחה אלא לבטל טענת התובע ע"י הטלת שבועה או הקדמת בעלי חוב אחרים או להסתלק מהדין. אבל אין בכח אומדנת הדיין להוציא כל דבר שהמחזיק בו טוען ברי, הלכך בטענת פקדון נגד היתומים אין בית דין טוענים להם ברי ומוציאים מידם עפ"י אומדנא, אבל בטוען ברי אין מוציאין השטר מיד המוחזק.
אסיפא דמגילתא תמה כת"ר על הגרע"א בתשובות סימן קי"ב שאישתמיטתיה דברי התוס' במכות ד' ו' דהרי אלו עדות אחת, וזו היא באמת תמיהה אלימתא ולית נגר דיפרקינה.
והנני מסיים בברכת גמר חתימה טובה לכת"ר וכל אשר באהלו.
בשולי המכתב הקשה על הרמב"ם שכתב: מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ, שנאמר והשביעית תשמטנה. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, בטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו וכו'. וכת"ר תמה שאם כן תהיינה נשים פטורות, שבהרי הוא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
על קושיא זו עמד כבר המנחת חינוך במצוה פ"ד עי"ש. ולענ"ד נראה לומר דשביעית אינה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא לדבר זה אף להרמב"ם. שהרי הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קל"ד) באר זה והביא דרשת המכילתא: והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה ומסיים הרמב"ם ואומר וכמו שהכרם שהפקרו מצות עשה הנה מניעתו בלא תעשה כן הזית וכל מה שיצמח בשנה שביעית שהפקרו בעשה הנה מניעתו בלא תעשה. הנה מתבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצות עשה ע"כ. ולפי זה אין מקום לפטור את הנשים הואיל ומניעת קיום העשה היא עצמה העברת הלאו ולא משכחת לה בטול עשה בלא בעברת הלאו (עיין קידושין ל"ד תד"ה מעקה). אלא שלענין מנין המצוות מונין אותו בכלל העשין על יסוד מה שהקדים הרמב"ם בשורש ו' שהמצוות שיש בהן עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצוות עשה ולא תעשה שבה עם מצוות לא תעשה. ובאמת הרמב"ם (בס' הי"ד פ"ד ה"ב וספר המצוות מל"ת רכ"ג) מנה את הלאו דענבי נזירך לא תבצור לומר שלא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, וכיון שבמצוה זו יש בה עשה ולא תעשה נשים חייבות אף אעשה שבו כמו שחייבות באכילת מצה משום דכל שישנו בבל יראה וכו' ישנו בקום אכול מצה אף כאן כיון שישנו בלא תבצור ישנו בתשמטנה ונטשת שלא אסרה תורה קציר ובציר אלא כדי שתהיה התבואה לעניים שנאמר ואכלו אביוני עמך. ולכן גם הנשים חייבות בזה שלא למנוע הנאתם של עניים. והנלע"ד כתבתי.