שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כח
(לחושן משפט סימן צ"ט).
התיישנות חובות ושטרות
נשאלתי לחוות דעתי בדין התישנות שטר חוב, שלפי משפט העמים חל התישנות על חובות שלא נתבעו במשך תקופה מסוימת של אחר זמן הפרעון. ומה היא השקפת משפט תורת ישראל בנדון זה?
תשובה:
א. התישנות בשטר כתובת אשה
שנינו במתניתין: כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי ר"מ שאמר משום רשב"ג, וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, פירש רש"י: כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה, אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחלה.
ובגמרא גרסינן: שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב, ילמדנו רבינו כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת, או כשאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה? והלכה כדברי מי? שלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם והלכה כדברי חכמים (כתובות ק"ד).
מכאן למדנו שלדברי הכל זמן התישנות לתביעת הכתובה עשרים וחמש שנים, ולא נחלקו אלא בטעמה של הלכה: דר"מ סובר בנמוקה שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, ופרש"י מנכסי יתומים נותנת לחם ומלח לשכניה. כלומר: סכום מצער זה של לחם ומלח מצטרף לסכומי כתובתה במשך עשרים וחמש שנים.
וחכמים מנמקים מטעם מחילה. שכיון שעברו עשרים וחמש שנים ולא תבעה אעפ"י שהיא בבית אביה הרי זו הוכחה ברורה שמחלה כתובתה.
ובירושלמי מפרש: בטובה שעשו לה שנשלטה נכסיה בחיי בעלה עד עשרים וחמש שנים מחלה כתובתה. (ירושלמי כתובות פרק י"ב ה' ה'). זאת אומרת: בזמן שהיא בבית בעלה או אפילו אם היורשים נתנו לה מזונותיה יום יום אינה מוחלת, אבל כאשר היא בבית אביה ומתפרנסת מנכסי בעלה שבידה, משום טובת הנאה זאת היא מוחלת כתובתה. והנה בקרבן העדה פירש דברי הירושלמי אלה שנותנים טעם לסברת ר"מ, ואין זה מחוור לע"ד שדברי ר"מ אין צריכים פירוש, שהוא עצמו פירש דבריו ואמר שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה, ובהיינו שתעשה טובה לאחרים ולא שהיא קבלה טובה, ועוד שלר"מ אין זה מטעם מחילה אלא משום שגבתה כתובתה במשך הזמן ומדברי הירושלמי שאמרו מחלה כתובתה, מוכח בברור שאליבא דרבנן אמרו זאת.
אולם עדיין הדבר צריך ברור מה טעם למספר זה של עשרים וחמש שנים לא פחות ולא יותר?
שאלה זאת נשאלה בבית מדרשם של הגאונים ז"ל והשיבו: כך שמענו מרבי יצחק ריש מתיבתא לפי כתובתה דהיא עשרים וחמש זוזים מדאורייתא כיון שמחלה זוז בכל שנה מחלה וכו', כיון דמחלה כתובתה ממש ולא עמדה באונס שנים מחלה פיכך אינה יכולה לגבות כתובתה (אוצר הגאונים לד"ר מ' לוין כתובות חלק התשובות סימן תת"ד).
והנה ממה שכתוב ולא עמדה באונס מוכח שתפסו לעיקר דברי הירושלמי שהשתלטה בנכסי בעלה.
לפי טעם זה, שהוא מסתבר, מתברר שלא נאמר דין זה אלא לעיקר כתובתה ולא לנכסי מלוג שלה. שהם לא נתנים למחילה.
מכלל הדברים למדנו: שאין התישנות בזמן פוסל שטר כתובתה כל זמן שהוא יוצא מתחת ידה, שהרי שטר כתובה שיוצא מתחת ידה מעיד שלא נפרע, מטעם: שטרך בידי מאי בעי? ובזה לא נחלק אדם מעולם, וגם באין שטר יוצא מתחת ידה קיימא לן כחכמים שאומרים כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים משום דשתיקתה זמן ארוך כזה מעיד על מחילתה. ומכל מקום כשהיא בבית בעלה גובה לעולם משום דיש לתלות שתיקתה בסיבה שהיא בושה לתבוע.
ב. התישנות שטר הכתובה של אשה גרושה מבעלה או בתביעת נדוניתה.
אולם אין הדברים הללו אמורים אלא באלמנה, שהואיל שמשום חיבת בעלה יש לומר שמחלה כתובתה ליורשיו אפילו אינם בניה, אבל בגרושה לעולם לא אמרינן שמחלה, מכאן אנו למדים שהוא הדין לבעל חוב, כל זמן שהשטר בידו או אפילו אין השטר בידו, אם הלוה מודה שחייב לו וטוען לפטור עצמו בסיבת התיישנות, אין שומעין לו. דאין שום סברא לומר דמחל לו חובו מפני התיישנות השטר, וכן גרסינן התם בעל חוב גובה שלא בהזכרה וגרושה הרי היא כבעל חוב ומפורש בגמרא דבנקיט שטרא גובה לעולם וגם בלא נקיט שטרא גובה לעולם כשחייב מודה (שם).
וכן פסק מרן ז"ל: נדוניא אינה מוחלת אפילו שהתה כמה שנים, וגרושה לעולם אינה מוחלת (אבן העזר סימן ק"א סעיף ג' ד') והיינו משום דאשה בתביעת נדוניא, וגרושה לענין כתובה ותוספת דינן כבעל חוב, ואין טענת מחילה הנסמכת על התיישנות מהניא לפטור את היורשים מתשלומי כתובה ותוספת או נדוניא בטענת מחילה שאין לה ראיה אחרת מבלעדי ההתיישנות, (עיין ב"ש שם ס"ק ט').
ג. אלמנה שנטלה נכסי בעלה בלא רשות בית דין
מכאן אני תמיה על תשובת מהרשד"ם ז"ל בנדון אלמנה שנטלה כל עזבון בעלה ברשותה בלא שבועה והגבאת בית דין, ושהו הנכסים בידה כשלשים שנה עד שמתה ובשעה שהיתה נוטה למות הלכו ברורי העיר וכתבו כל מה שהיה לה, ונמצאו יותר מכדי כתובתה ונתנו הכל ביד שליש לפי שהיו יורשיה בעיר אחרת רחוקה כמו ארבעה ימים מעיר זאת, ואחרי מותה באו יורשי הבעל וטענו שנכסים אלו שייכים להם מדין יורשי הבעל, הואיל ולא נשבע האלמנה. ועל זה פסק מהרשד"ם דכיון שהנכסים מוחזקים בידה טענינן שהיו שלה, מנדוניא שלה או ממציאה או מעמל ידיה.
ועוד אני אומר שטענות יורשי האשה צודקות, אחר שיש כמה שנים כ"ה או ל' שנה שהנכסים היו בידה והיתה מוציאה ומפזרת כרצונה ואין דובר אליה דבר, הדברים מוכיחים אחד משני דברים או שיורשי הבעל היו יודעים האמת שנכסים היו מן האשה ושבעלה לא הניח אלא כדי כתובתה, או שמחלו לה כי אין הדעת סובלת שעיניהם יראו זכותם בידה ולא היו אומרים דבר, ואעפ"י שאני לא מצאתי ראיה גמורה לזה, זכר לדבר מצאתי דאמרינן האשה תובעת כתובתה עד כ"ה שנה וכו' גם בנדון דידן כיון שעמדו הנכסים ביד האשה כ"ה או ל' שנה ודאי מחלו יורשי הבעל ואם כן הנכסים הם בחזקת יורשיה (מהרשד"ם ח' אבן העזר סימן רכ"ט).
ולע"ד נראה פסק זה תמוה מאד, דכיון שראינו שהאשה נטלה לעצמה כל עזבון בעלה, אעפ"י שלא ידענו כמות העזבון, עליה להביא ראיה כמה נטלה, ומהיכא תיתי לומר שהיא מצאה מציאה או שהרויחה מעמל כפיה או אפילו שהיו נכסי נדונייתה, והרי הלכה ברורה היא שאין הנדוניא נגבית בכל מקום, אלא כשמראה כתובתה (מ"מ ה' אישות פט"ז ה' כ"ג וח"מ אבן העזר סימן ק' ס"ק ט') וכן לא טענינן לה שמא מציאה מצאה או הרויחה מעמל ידיה, דהואיל ולקחה את כל עזבון בעלה שלא בפניו ושלא ברשות בית דין, הרי היא כגזלן ועליה להביא ראיה שנכסים שבידה הם שלה, והרי זה דומה למה שפסקו הרמב"ם ומרן ז"ל: ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חברו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, אעפ"י שהוציאן מגולין ואעפ"י שבעל הבית זה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר: דרך גזל לקחן, והלה אומר ברשותך באתי וכו' אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חברו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאן בפני עדים, הרי זה בחזקת גזלן (הלכות גזלה פ"ד ה' י"ב וחושן משפט סימן צ' סעיף י"ד וסימן שס"ד סעיף א').
והוא הדין לאשה אלמנה שנטלה כל עזבון בעלה ונמצא בידה, עליה להביא ראיה שהם שלה, והלכה פסוקה היא: האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמה, ואמרה: שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או אמא, עליה להביא ראיה. ופירש רשב"ם וכן האשה אלמנה. וסוגיא דגמרא מוכחא כן דאמרינן: מאי וכן? מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה דטרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קא משמע לן (ב"ב נ"ב ב).
הא למדת דאפילו אלמנה שנושאת ונותנת בתוך הבית ואפילו אם היא טוענת ברי שהם שלה אינה נאמנת לומר שלי הם, קושטא הוא דיש מקום לומר שלא נאמר דין זה אלא באשה הנושאת ונותנת בבית בחיי בעלה והמשיכה פעולתה זאת אחרי מותו, ומשום דבחיי בעלה כל מה שביד האשה הוא בחזקת בעלה, הלכך כיון שהוחזקו נכסים שבידה לבעלה שוב אינה נאמנת אפילו אחרי מותו, אבל אשה הנושאת ונותנת בבית בעלה אחרי מותו נאמנת לומר שלי הם, וכמו שכן כתבו התוס' היכא שאינה נושאת ונותנת בחיי בעלה וממון בעלה מצוי בידה יש להסתפק אם חשבינן לה כאלו נושאת ונותנת אם לאו (ב"ב נ"א: תד"ה קבל).
אבל מסוגיא דגמרא מוכח דאפילו אם נושאת ונותנת אחר מיתת בעלה נמי דינא הוא דאינה נאמנת לומר שלי הם מדאמרינן מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרין קא טרחא קמי יתמי, ופירש רשב"ם חשיבות היא לה שמאמינין אותה בית דין לעשותה אפוטרופוס בשל יתומין וגם משבחין אותה בני אדם על כך (שם) מכאן מוכח שגם כשנשאה ונתנה אחרי מות בעלה אינה נאמנת לומר שלי הם.
והואיל ואינה נאמנת לטעון כן לא טענינן ליתומיה אחרי מותה. וכמו שכתב הרשב"א בתשובה: ואל תשיבני דהתם כשמתה אין יורשיה צריכים להביא ראיה וטוענים להם וכדאיתא התם אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחים להביא ראיה דהתם שאני שאין האחים והיתומים טוענים ברי אבל כאן הבעל טוען ברי, ועוד דהכא שאני שהיא אשה היושבת תחת בעלה וכל אשר בידה או שקנתה או שהלותה בחזקת הבעל ואפילו מן הסתם וכל שכן כשהבעל טוען ברי (בית יוסף אבן העזר סימן פ"ט) ואף אם נאמר דמהרשד"ם סובר דטענינן להו ליורשי האלמנה דנכסים שברשותה שלה הם וכמו שכתב הריב"ש (סימן קס"ט) מכל מקום מסתברא לומר שאין הדברים אמורים אלא כשלא ידענו שהיו נכסים לבעלה אבל כשידענו שהיו נכסים לבעל ואלמנתו לקחה אותם אלא שאין אנו יודעים כמה היו, אין האשה נאמנת לומר על כל הנכסים שהם שלה אלא כולם הם בחזקת הבעל עד שתביא ראיה על כמות הנכסים שנשאר לה לבעלה ואם מתה אין טוענים לה.
אתאן לטעם השני, שכתב מהרשד"ם: דכיון ששהו הנכסים בידה כמה שנים הדברים מוכיחים שידעו היורשים שהם שלה או שמחלו לה, ואסתיע ממה שאמרו האשה תובעת כתובתה עד כ"ה שנים, ולע"ד נראה שאדרבה מדין כתובתה יש ללמוד להיפך שהרי קיימא לן כחכמים שאמרו כל זמן שהיא נזונית משל בעלה אין שתיקתה כמחילה להפסידה כתובתה, שמפני הבושה שתקה ולא מפני שמחלה.
ולא עוד אלא שגרושה לעולם אינה מוחלת אפילו שהתה כמה שנים והוא הדין לנדוניא (אבן העזר סימן ק"א).
ד. התישנות שטר חוב או מתנה
מכאן אתה למד שאין התישנות השטר חשובה כשתיקה אלא בכתובת אלמנה, שיש סברא לומר שמחלה מפני חיבת בעלה, ושאין לתלות שתיקתה בסיבת בושתה לתבוע כתובתה, אבל בגרושה או מנדוניא שהוא כחוב אצל בעלה אין אנו תולין שמחלה כתובתה מפני ההתישנות, והוא הדין לכל בעל חוב, ואם כן ביתומים לגבי אלמנה אין שום סברא לומר שמחלו ואדרבה יתומים לגבי אלמנה, הרי הם כאלמנה לגבי יתומים, שיש לומר ששתקו מפני הבושה לתבוע אשת אביהם לדין, אלא האמינו בה שתהיה נזונית מנכסי מורישם כל ימי חייה, ובמותה שבים כל הנכסים להם בתורת נחלת אביהם ואין ליורשיה אלא כתובתה לפי סברת מהרשד"ם דלא חיישינן לצררי בכי האי גוונא.
תבנא לדיננא. בדין בעל חוב או מקבל מתנה מסוגיא דגמרא מוכח דבעל חוב אפילו דלא נקיט שטר בידיה כל שהלוה מודה בעיקר החוב אין הוא נאמן להפטר מחוב זה בטענת מחילה. והוא הדין לענין מקבל מתנה מדאמרינן התם כי אתא רב דימי אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה דמתנה היא ולא כתובה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפילו תוספת אין לה.
והתוס' כתבו: לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה, תימה א"כ אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אבל כששטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובה לעולם, ומאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב (כתובות קד: תד"ה אמר רב הונא) והנה דבריהם סתומים ומהרש"ל הגיה הואיל וגובה בה לרב, ומהרש"א כתב ואולי דכוונתו הואיל וגובה תוספת לרב בכתובה אם כן אין ראיה משטר כתובה בידה לענין מנה ומאתים.
אבל מהרש"א עצמו קיים גירסא שלפנינו ופירש: כיון דמתניתין איירי כשאין כתובה בידה וחייב מודה הא דקאמר הכא יש לה תוספת איירי נמי בכי האי גונא אפילו אין כתובה בידה אלא דחייב מודה למאי דמסיק רב (ס"פ הכותב) דבין אלמנה ובין גרושה לא תגבה בשטר כתובתה אלא תוספת וכו' מאי איכפת לן לעיל בשטר כתובה בידה לענין מנה ומאתים כיון דאינה גובה בה לרב, ולענין תוספת דגובה בשטר כתובה ליכא לאוקומא לא שנו דלעיל דהא קאמר רב הכא דיש לה אפילו אחר כ"ה שנים דלא איירי מתניתין כלל בתוספת.
ולע"ד נראה דפירוש התוס' כך הוא: דהנה סתמא דמתניתין מוכחא דמיירי אפילו כששטר כתובה יוצא מתחת ידה, דלר"מ הפסידה כתובתה משום שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה והרי זה כאלו גבתה כתובתה, וא"כ כשאמרו חכמים כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים היינו אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידה אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה שבגלל הנאתה משך זמן רב כזה אנן סהדי דמחלה ובטל שטר כתובתה, ורב דמחלק בין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מפרש דמתניתין לצדדין קתני ורבנן בתרתי פליגי: חדא דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה לעולם אינה מוחלת והיינו משום דהחזקת שטר כתובתה בידה מוכיח שלא מחלה אלא שמרה שטר כתובתה לתבוע לעת שתמצא צורך בכך, ובאין כתובתה בידה הוא דיש סברא לומר מחלה כשהיא בבית אביה. ועברו כ"ה שנים מאלמנותה או מזמן תביעתה, ולזה מקשים התוס' שפיר כיון דלרב גובה כתובתה בעדי מיתה לבד, וכיון דתוספת נמי יש לה אפילו אם אין כתובתה בידה כשחייב מודה, אם כן אין ראיה ממה ששמרה כתובתה הואיל ואינה גובה בה, ומתניתין איירי אם כן אפילו כשכתובתה בידה וכדאמר רבי אלעזר.
שוב ראיתי בשטמ"ק דכתב: והקשו בתוס' דא"כ אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה בידה דמאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב דאמר בפרק הכותב, גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת, והם הם הדברים שכתב מהרש"א ז"ל.
ובשטה מקובצת תירץ תמיהת התוס', וכתב: ונראה לי דמכל מקום הויא הוכחה, כיון דנטרא שטר כתובתה עד השתא דאינה חפצה למחול, דאע"ג דאינה גובה בו מכל מקום הוראה הויא בשמירת כתובה עד השתא דאינה מוחלת.
על כל פנים למדנו מסוגין: דמתנה כחוב דמיא לענין זה ואין ההתישנות חשובה כמחילה, ואפילו רבי אבהו דאמר אפילו תוספת אין לה, היינו משום דתנאי כתובה ככתובה דמיא, אבל במתנה מודה לריב"ל משום בר קפרא דהתישנות במתנה לאו מחילה היא, ואפילו אם לא נקט שטר בידו אלא שחייב מודה, או עדים מעידים על עיקר המתנה או החוב גובה אותם לעולם, וכן מוכח בירושלמי דכתב טעמא דרבי יוסי בר חנינא לא סוף דבר כתובת מנה מאתים אלא אפילו כתובתה אלף דינר מקולי כתובה שנו כאן (כתובות ס"פ י"ב).
מכאן מוכח דכל עיקר דין התישנות אחרי כ"ה שנים הוא דוקא בכתובה ותוספת ובישבה בבית אביה וזהו מקולי כתובה אבל בבעל חוב או מתנה אין התישנות אפילו של יותר מכ"ה שנים מחלישה במאומה תקפן החקי וגובה לעולם.
ה. התישנות השטר מביאה לידי דין מרומה
וכאן פסקו הטור ושו"ע: כשהמלוה מוציא שטרות מקויימים כראוי אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, ולא אמרינן מחל לו כיון ששתק כל אלו השנים בין ששטר חובו יוצא מתחת ידו, בין שאין שטר חובו יוצא מתחת ידו אם החייב מודה צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות כדי להוציא הדין לאמתו (חושן משפט סימן צ"ח סעיף א' ב').
מקור דין זה הוא מדברי הרא"ש שכתב: ומה שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם אם יש שיודע שהוא שטר אמנה. אם שטר ישן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא, אם לא היתה תחבולה, למה שמרו זה ימים רבים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו, ומאחר שיורשי הלוה טוענין להטיל חרם ראוי לשמוע להם בדבר הזה כי מה הפסד יש לזה. ראוי הדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמתו (תשובות הרא"ש כלל פ"ח סי' י').
ועוד כתב בסימן י"ח שאפילו אם הוציא השטר לגבות מיורשיו אחרי מות מורישם והיורשים טוענים לפוסלו מפני שלא הוציאו בחיי אביהם, ועוד שבא המלוה לתכלית העוני ולא הוציאו אין השטר נפסל בכך דיכול להתנצל ולומר לא היה השטר בידי לתבוע את אביך וגם בשעת עניי לא היה השטר בידי ודין זה פסקוהו להלכה הטור ושו"ע (חושן משפט סימן ס"א סעיף ט').
מדבריהם למדנו דהתישנות השטר אינה פוסלת השטר לגמרי שלא להזדקק לו, אלא היא מעוררת ספק דין מרומה לכן אם יטענו היורשים וכל שכן הלוה עצמו להטיל חרם ששטר זה הוא נכון שומעים להם, כיון שאין הפסד בדבר וכן מחייבים את הדיין לחקור בדבר, ואם יראה לו באומדנא דמוכחא שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה ויתן ביד הנתבע (חושן משפט סימן ס"א).
והנה הב"ח הוסיף וכתב: ואינו נאמן בטענת מחילה אפילו בשבועה במגו דפרעתי וקרעתי השטר או לא היו דברים מעולם, דאין זה מגו טוב, דמתיירא שמא יוציא הלה שטרו וימצא שקרן. והכי משמע ממה שכתב הטור בשם הרמב"ם דבאין שטר בידו נאמן לומר פרעתי אפילו הוא תוך הזמן (חושן משפט סימן מ"א סעיף ט') אלמא דוקא פרעתי אבל טענת מחילה לא. וצריך עיון דבסימן פ"ב סעיף ז' משמע דס"ל לרבינו כהרמב"ן דטענת מחילה הוי כמו פרעון? ואפשר דדוקא היכא שהשטר מקוים בידו אלא שטען ישבע לי דלא מחל לי חשוב כאלו טען ישבע שלא פרעתיו כדי לחייב שבועה למלוה בלבד, אבל היכא שאין השטר בידו אע"ג דנאמן בשבועה לטעון פרעתי וקרעתי השטר, מכל מקום כיון שמודה שהשטר קיים, אלא שמחל לו חובו נאמן בשבועה ויפטר מלשלם.
ואין דבריו מחוורים לע"ד דלא אמרו שטר שנתיישן שאינו נפסל מסיבת ההתישנות אלא לומר שבית דין אינם פוסלים את השטר מסיבת התישנות, והכי דאיק לישניהו ולא אמרינן מחל לו כיון ששתק. אבל אם טען הלוה פרעתיו ואין השטר ביד המלוה אעפ"י שהלוה מודה שכתב שטר זה נאמן ונשבע היסת ונפטר, לדעת הרמב"ם דסובר שנאמן לומר פרעתי כשאין השטר ביד המלוה שאנו חוששין שפרעו, ולפיכך קרע השטר או שרפו (ה' מלוה פי"ד ה' י"ג).
ובטענת מחילה, הדבר תלוי במחלוקת. שלדעת העיטור הרי היא כטענת אמנה ורבית, שהואיל ועוקר השטר מעיקרו אינו נאמן לבטלו, ולהרמב"ן דינו כטענת פרוע ונשבע היסת ונפטר כשאין השטר בידו (עיין טור חושן משפט סימן פ"ב) והכי מסתברא, דאטו משום שהתיישן השטר יהיה כחו עדיף מאלו לא התיישן? (וכן כתב הטורי זהב והש"ך צ"ח ס"ק א').
ו. גדר זמן ההתישנות
מהאמור למדנו: שטר שנתיישן עומד בתקפו ואין זמן ההתיישנות פוסלו ודנים בו ככל השטרות שעבר זמן פרעונם, אלא שאם טענו להטיל חרם ששטר זה אין בו רמאות נזקקים להם, וגם בלא טענתם חייב הדיין לחקור בדבר, ואם יראה לו שהוא מרומה כותב ונותן ביד הנתבע.
אולם לא נתפרש בדברי הרא"ש גדר שטרות ישנים אם הוא דוקא יותר מכ"ה שנים או אפילו פחות מזה, ומה שסתם הרא"ש פירש מהרשד"ם ז"ל דשטר ישן נקרא משעברו שלש שנים מזמן פרעונו, שכתב צריך לחקור אם יש טעם למה באלו השלש שנים (שאחרי זמן פרעונו) לא תבע חובו, כי כפי האמת אפשר שהחייב היה עני והבעל חוב היה עשיר או כיוצא בזה. סוף דבר אם יראה לחכם העיר שיש טעם במה לתלות אריכות זמן אלו השלש שנים הנז', ואם יראה בעיני בית דין למה האריך יעקב הנז' הזמן יפרע הלוה כל החוב משלם, ואם לא ימצאו יעשה הבית דין פשרה קרובה לדין.
ודין זה נראה שאין לו מקור בתלמודין, שהרי אף בכתובה לא אמרו שמחלה אלא בהתישנות של כ"ה שנים אבל בבעל חוב גובה לעולם. אולם מהרשד"ם נמק דין זה וכתב: ואין כאן שום טענה לבטל זכות ראובן אם לא שהשטר ישן ולא נמצא בזמן הזה מי שמאחר לתבוע חובו ממי שיכול להפרע ממנו (מהרשד"ם חושן משפט סימן ע"ג).
מכאן אנו למדים שלפי השתנות הזמנים משתנה הדין, לפיכך כיון דבזמן הזה לא נמצא מי שמאחר חובו הלכך עתיקותא בשטרא חשיבה רעותא, וקבעו זמן לזה שלש שנים כדין חזקה.
ועדיין דברי מהרשד"ם צריכים דקדוקא ועיונא, שהרי מדברי הרא"ש למדנו, שאין ההתיישנות טענה לפסול השטר אפילו כשיש ידים מוכיחות כגון שהוציאו אחרי שמת הלוה ושהיה המלוה עני ביותר. אלא ההתיישנות היא מעוררת חובת חקירת הדיין להוציא דין אמת לאמתו, ואם אחרי החקירה הוכח לו שהוא מרומה ימנע הדיין מלהשתדל בו, או אם טען הלוה להטיל חרם נזקקין לו, אבל בכל אופן לא פוסלים את השטר, ואלו מדברי מהרשד"ם נראה שגם אם לא מצא הדיין אומדנא דמוכחא לפוסלו, עובדא של ההתישנות מבטלת אותו עד שימצא סבה מצדקת לאחור תביעתו, ולא עוד אלא שדבריו הוו סתראי דבתשובתו הראשונה כתב דעתיקותא דשטרא הויא ריעותא, ומחייבת המורה צדק לחקור הדין (סימן ע"ג), ובתשובתו השנית מוסיף וכותב דעושין פשרה קרובה לדין?
ולהלכה דברי מרן מוכיחים שאין לחקור בדבר משום סבת ההתיישנות אלא אם יראה צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמתו, ואם יראה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר יכתוב שהוא מרומה, אבל אם לא ראה בו צד רמאות אין לו לחקור ולדרוש וגם אחרי חקירה ודרישה אם לא ראה באומדנא דמוכח שהוא מרומה ושקר מעמידין השטר על חזקתו (סימן צ"ח סעיף ב').
וכן ראינו מפורש להתשב"ץ שכתב: אם לענין השטר שהוא ישן, כבר כתבתי לך בתשובה הקודמת שבזמן הזה אין לשום דיין לדון באומד הדעת אפילו אם יהיה רב גדול. והרא"ש ז"ל בתשובה ההיא בעצמה שכתב: וכשבאים לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמתו וכו' הנדון שנשאל היה גם כן החייב עשיר ובעל נכסים, ועוד נוסף שהבעל חוב היה עני והגיע לדלי דלות ומתפרנס מן הצדקה ברצון אם נותנין לו, ומעולם לא הוציאו בחיי הלוה אלא עד שמת הלוה. וכתב הרב ז"ל ובכל זאת אין לנו כח לפסול השטר בעניות המלוה וכו', ומה שכתב בסוף שאם יראה לדיין שהוא דין מרומה ושקר מחמת אומדנות מוכיחות אחרות, לא מצד עשירות המלוה ועניות הלוה ואריכות הזמן שבדברים אלו אין לפסול השטר, לבד אם יש הוכחות ואומדנות אחרות חוץ מאלו וכו'. אם כן נראה פשוט שהשטר הזה אעפ"י שעברו י"ג שנים והלוה היה עשיר ויש ספק בידו לפורעו לא מבטלינן ליה ואם נתקיים בחותמיו הרי הוא כשאר שטרות שרירין וקיימין (התשב"ץ חוט השני סימן י"ז).
הרי לך מפורש דהתשב"ץ דחה סברת השואל דבזמנים אלו אין מי שמוותר משלו כלום אפילו לבניו ובני ביתו ועינינו הרואות שעל הארכת הזמן מעט מזעיר בני אדם מקפידין, (שם ד"ה תשובה). והם הם דברי מהרשד"ם והתשב"ץ דחה סברא זאת בשתי ידים (שם ד"ה אבל) לכן נראה להלכה לפסוק כהתשב"ץ דאין לפסול שטר ולא להרע כחו מסיבת התיישנות אם לא שיש הוכחות מוכיחות לפוסלו.
שבתי וראיתי בנה"מ שכתב: והמנהג שאין גובין בשטר ישן מיורשים, והלוה נאמן לטעון פרעתי ונראה שאם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן, וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן, אפילו הכי פטור. דמתוך שהניחו השטר בידו איכא ראיה שנפרע כבר (חושן משפט סימן ס"א משה"א ס"ק י"א). ועוד כתב: המנהג שלא לגבות בשטר ישן, נשבע היסת ונפטר וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן פטורים, ושטר ישן הוא בלא רווחים שלש שנים ועם רווחים שש שנים (משה"כ ס"ק י"ח).
והנה מנהג זה לא ידענו מקורו, ומדברי הפוסקים שהזכרתי וכן מתשובת השבות יעקב שנשאל בשטר ישן יותר מט"ו שנים ולא תבעו בחיי אביו שהיה עשיר ובנו בתכלית העוני גם הראו כמה כתבים מבנו שבקש מאביו שיתן לו מתנה ואילו היה חייב לו היה תובע ממנו חובו, מה דינו? והשיב: הנה עפ"י הדין אי אפשר לפסול שטר זה בשביל אומדנות אלה, אכן לפי שראיתי בתשובת הרשד"ם. שכל כהאי גוונא יעשו הבית דין פשרה קרובה לדין וכו' דהיינו הנחת שליש או תוספת שליש וכו', וגם אם יעשה פשר וכו' יטילו עכ"פ הבית דין חרם סתם על מי שיודע שטענתו שקר ילכד בחרם (פתחי תשובה סימן ס"א ס"ק ד') מזה מוכח בפירוש, שמנהג זה לא היה ידוע להם. וצריך לומר שמנהג זה לא התקיים אלא במקומו ואין לך בו אלא מקומו ובכל מדינות אחרות אין דנים אלא על פי דינא דתלמודין והפוסקים שהזכרנו.
ז. התישנות בשטר שבחתימת ידו
והנה בערוך השולחן חידש וכתב: ונראה לי דכל זה הוא בשטר בעדים, אבל שטר בחתימת יד הלוה אם יש בו כל כך ריעותות כיון שבלא"ה נאמן לומר פרעתי על פי שבועת היסת, בזה אין מחייבין אותו אפילו שבועה אלא חרם, וכל שכן אם הוציאו על יורשיו אין ממש בו וטוענין שפרוע הוא (ערוך השולחן סימן ס"א סעיף ח') ודינו נכון מאד.
אולם נלע"ד שאין הדברים הללו אמורים אלא בכתב יד שחייב לשלם רק להמלוה, אבל בשטרות שנהוגים בזמננו שכותבים לפקודת המלוה, הואיל ויכול המלוה להעבירו לאחרים אפילו שאינו יהודי וגובה ממנו בערכאותיהם בשופי הרי זה דומה לכתב חילוף שכתב התומים שנהגו כל בית דין בישראל לפסוק דאינו נאמן לומר פרעתי ואין הטעם רק משום דינא דמלכותא, אלא כיון דדינא דמלכותא הוא שאינו נאמן לומר פרעתי נמצא היה יכול לגבות חובו בערכאות או למוסרו ביד אחד מאומות העולם ויגבנו על ידי ערכאות, אם כן אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה וע"פ דין תורה אינו נאמן לומר פרעתי (התומים ח"מ סימן ס"א סק"ה הבי"ד בפתחי תשובה ס"ק ב'). מינה נלמוד לדין התיישנות שכתב יד כזה דינו כשטר גמור ואינו נפסל מסיבת התישנות אלא בהוכחות ברורות דנים אותו כדין מרומה או מטילין חרם סתם עפ"י תביעת הלוה או יורשיו, אבל בסיבת ההתישנות לבדה אינו נפגם כח השטר ותוקפו.
ח. דינא דמלכותא
אחרי שבררנו הלכה זאת מדינא דתלמודא, נדון אם מדין דינא דמלכותא דינא, נפסל שטר זה. והנה בזה נחלקו הפוסקים רוא"ח אם גם בדיני ממונות שבין אדם לחברו ובמקום שאין המלכות גוזרת לדון דוקא במשפטיה, אלא נותנת רשות לבית דין בתור בית דין של בוררים נאמר דין זה. ודעת רובא דרבוותא היא שאין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא ואכמ"ל.
אולם ממה שכתב רמ"א דאפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי לא נאמר דהרי הוא של אומן ולא של בעלים דמכל מקום צריך להחזירו לבעלים מכח דינא דמלכותא (חושן משפט סימן שנ"ו סעיף ד'). למדנו שגם בדיני ממונות שבין אדם לחבירו דנים בהם כדינא דמלכותא.
והיינו טעמא משום דבדינים כאלה השפעת חק המלכות עושה דין זה למנהג שקבלו עליהם (עיין ש"ך שם ס"ק י'). והוא הדין בנדון דידן נעשה דין ההתיישנות כדין מנהג המדינה. אולם בכל זאת אי אפשר לקבל חק זה כהלכה פסוקה ומוסכמת, לפי שדין ישראל מחייב את הדיין לדון דין אמת לאמתו. הלכך אם יראה הדיין בהוכחות ברורות שיש בהתישנות זאת משום רמאות על ידי הוכחות אחרות נוספות על סיבת ההתיישנות מסתלק מן הדין מטעם דין מרומה, ואם ימצא אמתלאות מתקבלות אל הדעת לסיבת התיישנותו מקיים השטר בתוקפו, ואין זה דומה למנהג שקבלו עליהם שלא נאמר זה אלא בדרכי הקנין כגון סיטומתא ומנהג הסוחרים שעל פי המנהג גמרי ומקנו אבל אין היתר לגזול מפני המנהג, והואיל וכל זמן שהשטר קיים יש הוכחה ברורה שלא נפרע מטעם שטרך בידי מאי בעי והואיל ואין הלוה מוכיח שפרע שטר זה אלא שטוען מחל לי או שמא פרעתיו, וראיה לדבר שלא תבעני, הרי זה בכלל דינא דגזלנותא ואין הגזל ניתר מפני המנהג, שתורת ישראל מחייבת את כל אדם להיות רודף צדקה ומשפט כדכתיב צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. והנלע"ד כתבתי.