סימן כח
(לאה"ע סי' י"ז)
- ענין עגונה -
ב"ה כ"ב שבט, תרצ"ה
בקשני ידידי ועמיתי הרב הגאון חו"ב סוע"ה כמוהר"ר י. הרצברג יצ"ו לחוות דעתי הקטנה בשריותא של העגונה צפורה אלטשולר, שבעלה מר שמעון אלטשולר נסע מנמל יפו לארצות הברית באניה מרטה ואשינגטון דרך ברונדיזי בחדש אלול תרצ"ג, וביום ראשון בבקר אחרי שהפליגה האניה מברונדיזי לטריאסטה נעלם מר שמעון אלטשולר הנז"ל מהאניה ולא נודעו עקבותיו עד היום.
בשאלה זו כתב הרה"ג י. הרצברג הנ"ל תשובה ארוכה בבקיאות גדולה ועמוקה, והעלה להתיר אשה עלובה זו מעגונה, ואחריו עלו בהסכמה מרן הגאון הגדול מהרא"י קוק נשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל, והרה"ג סבא קדישא כמוהר"ר ש.מ. זילברמן יצ"ו. ולעשות רצון ידידי ועמיתי הרב הפוסק יצ"ו הנני נטפל להצטרף בחו"ד הקטנה כפי אשר יורוני מן השמים, בעזרת צורי וגואלי ובה' אשים מבטחי שינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
והנה מתוך קבלת עדות שנעשתה בשאלה התבררו פרטים אלה:
א) הנעלם מר שמעון אלטשולר היה חולה במרה שחורה ורוח נדכאה עוד טרם עלותו על האניה, עד כדי כך שחותנו מסר אותו בידי איש מהימן הנוסע אתו באניה זו, שיטפל בו וישגיח עליו בדרכו זה. מחלתו זו עוד גברה עליו עוד, בהיותו באניה עד כדי טרוף דעת, וביום חמישי שלפני העלמו חשב שהוא יום שבת ואסור בעשון סיגארה. וכל הזמן הרהר על דבר מאבד עצמו לדעת ושאל את אחת הנוסעות באניה אם נכון הדבר שמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.
ב) במכתבו שנמצא בבגדיו אחרי העלמו נמצא כתוב: אני עושה זאת לטובת משפחתי, שלא יסבלו ממני יותר, וקרבן בשביל המשפחה כולה, וכל זה מוכיח שמחשבת אבוד עצמו לדעת היתה קבועה בלבו עד שהחליט לבצוע מחשבתו זו.
ג) האניה שבה נסע הנעלם הנ"ל הלכה בלב ים, מרחק ארבעים קילומטרים מהחוף, והיא היתה סגורה באופן שאי אפשר לצאת ממנה אם לא על ידי קפיצה לתוך הים.
ד) הנעלם מר שמעון ז"ל נמצא בקצה האניה ביום ראשון בבקר, ואחרי שעה קלה בקשוהו בכל מחבואי ומסתורי האניה ולא מצאוהו, וגם לא נמצא כל ספינה אחרת סמוך לאניה זו ולא נראה כל גוף צף על פני המים.
ה) לפי עדות קברניטי אניה זו אי אפשר לאדם המפיל עצמו לים ממקום שנעלם זה עמד עליו לפני העלמו, להשאר בחיים אלא תיכף מתמקמקים אבריו מתנועת גלגלי מוטור האניה.
ו) בחדרו של הנעלם ז"ל נמצא אחריו: כובעו, שעונו, מזודתו; ופנקס הדרכיה שלו, ובכיסי מלבושו נמצאת פתקא כתובה שהוא עושה זאת לטובת משפחתו ולקרבן בשביל המשפחה כולה.
ז) אחרי העדרו של הנעלם זה שלחה חברת האניות הנ"ל טלגרמות לכל החופים ולא נתקבלה שום ידיעה על דבר מציאותו של גוף נעלם זה חי או מת.
ח) הנעלם הנ"ל חי בשלום ואהבה עם אשתו וילדיו, ועם ידידיו שהיה רגיל לכתוב להם תכופות, ומאז נעלם אבד זכרו ולא קבלו ממנו ממכתב וגם לא נודע להם שום ידיעה שתאשר מציאותו בחיים.
אחרי ברור פרטי השאלה נסורה נא לדון עפ"י ההלכה, אם אשתו צפורה מותרת לעלמא.
והנה ברור הלכה זו מסתעף לשני סעיפים יסודיים:
א) עדות ידיעה ברורה.
ב) היתר אשה שבעלה נפל למים שאין להם סוף.
א. היתר עגונה עפ"י עדות ידיעה ברורה
הספק הראשון בשאלה זו הוא: אם יש בעדות זו להתיר אשה זו לעלמא. הואיל ואין כאן אפילו עדות טביעה אלא שהיה באניה זו בשעה שהיא הפליגה בלב ים ונעלם ממנה. ולכאורה נראה שאין בעדות זו ממש להתיר אשת איש, וראיה לזה ממ"ש רמ"א ז"ל: מי שהעידה עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפילו שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו. (אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ד). הא למדת שעדות המביאה לידי אומדנא של טביעה אינה מספיקה להתיר אשה לעלמא, והוא הדין בנדון דידן שאין כאן עדות טביעה אלא עדות מציאות איש זה בקצה הספינה אין בה ממש. והכי מסתברא, שהרי שנינו: אין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו (יבמות ק"כ שו"ע סי' י"ז סעיף ל"א) וכל אלה הם נושאים לאומדנות מוכיחות למיתה. ובכל זאת אין מעידין עליהם, דכך הוא הדין: שאין אשה נתרת אלא בעדים. אולם אחרי התבוננות נלע"ד שבנדון דידן מהניא עדות זו להאמין שודאי נטבע עלוב זה, משום שיש כאן ידים מוכיחות הרבה להוכיח שאדם זה נטבע בים, והוא השאיר כובעו שעונו ומזודתו שלו באניה. וכן מצאנו במרדכי ז"ל: שכתב להתיר אשה שנתעגנה ד' שנין, כי נטבע בעלה, וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים (מרדכי יבמות פרק האשה שהלך בעלה סי' צ"ב) והכי מסתברא שהואיל וידענו את האיש הנעלם בשמו ותארו גם את נניח שכליו אלה היו שאולים לו, אין אדם מפקיר כליו השאולים לו והולך לו. הרי לך מפורש דמציאות כליו על שפת הים הויא הוכחה גמורה לחזק הקול שבעלה נטבע בים. ולא אמרינן שנמלט על נפשו ועזב את כליו ואת הדרכיה שלו; נוסף על זה בנדון דידן יש עוד הוכחות א) מכתבו שבכיס מעילו שבה אומר ע"ד אבוד עצמו לדעת היא הוכחה ברורה שעזב את כליו מדעתו אחרי שהחליט לאבד עצמו ב) שחפשו באניה בכל מחבואיה ומסתריה תיכף אחרי העלמו ולא מצאוהו. ולפי טבע הדברים אי אפשר לו לאדם לצאת מהאניה בהיותה נוסעת אם לא שישליך עצמו לים, וכיון שכן הרי זו הוכחה נוספת לטביעתו של עלוב זה. ודומה לזה מצאנו בתשובת המבי"ט (ח"א סי' קפ"ו) שנשאל: במעשה שהיו יהודים רבים בספינה גדולה, ורובם היו בחדר התחתון של הספינה, ונהפכה הספינה על צידה וטבעה ולא ראו אלו שנמלטו מהספינה שום איש מאלה שהיו בחדר זה שיצא לא חי ולא מת, אלא שכולם היו בחדר בהכנס המים עליהם, ובסוף תשובתו כתב: ועוד יש הוכחה גדולה שלא יצאו אלא שמתו שם דכיון שהעומדים למעלה ראו כשנהפכה הספינה וכו' מה נפשך אם היה הדלת סגורה, לא היו יכולים לצאת; היה פתוח הרי המים הנכנסים היו שוטפים אותה ע"כ. ואף מרן ז"ל לא חלק על המבי"ט בזה אלא משום דחשש שמא הדלת היתה פתוחה או שפתחוה והספיקו לצאת קודם שחדרו המים לתוכה (שם סי' קפ"ז) אבל בהמצא הדלת סגורה אין שום ספק שאלה שנמצאו בתוכה ודאי טבעו. והוא הדין בנד"ד שדלת האניה בהיותה נוסעת היא סגורה ואין שום אפשרות לצאת מהאניה אלא על ידי קפיצה לתוך הים, הר זו הוכחה חזקה נוספת לאשר, באופן שאין בו כל ספק, שעלוב זה קפץ לתוך הים. שו"ר דבר זה מפורש בדברי החת"ס (אה"ע ח"א סי' ס"ה) שכתב בנדונו: ועוד נראה לי דכל היהודים הרבים ההמה שהיו בספינה כולם עדים בדבר, כיון שידעו שבא עמהם בספינה ולפני שעה קטנה ראוהו עמהם ולשעה קלה אח"כ איננו, וחפשו חפש מחופש ואין מקום לצאת מהספינה לשום מקום אחר, אי אפשר ללכת באמצע הנהר ואין שום ספינה אחרת הלכה אז וכו', א"כ הוי ידיעה ברורה שנפל לתוך הנהר וכו', וקיי"ל בעדות ידיעה בלא ראיה הוי עדות גמורה מן התורה היכי דהוי ידיעה גמורה ברורה כנדון שלפנינו וכו', מ"מ שום אדם לא יחלוק על ידיעה ברורה דמועיל, והכא אומדנא דנדון שלפנינו דמיא להן, ונסתיע מתשובת המבי"ט (ח"ג סי' ק"ט) שהתיר אשה מאסור דאוריתא עפ"י עדות שקמה סערה בים ונטרפה הספינה ונטבע כל אשר בתוכה, הרי שאעפ"י שלא ראו הטביעה כיון שידעו שר' עמרם נמצא בתוכה ולא אפשר היה לצאת ממנה הויא עדות ידיעה זו בעדות ברורה עכת"ד. ומזה נלמוד לנדון דידן שכל הנוסעים שהיו בספינה ראו את העלוב לפני שעה קטנה ואח"ז נעלם בהיות האניה הולכת וחפשוהו חפש מחופש ולא מצאוהו הרי לך עדות ברורה שקפץ לים ונפל למים שאין להם סוף.
ב. נפל למים שאין להם סוף
הלכה פסוקה היא זאת: ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת, שמא יצא ממקום אחר (אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ב). ומסתמא דדינא מוכח שאין הבדל בין נפל סמוך לחוף הים או אפילו בלב ים, ובכל אופן אין מעידין עליו משום דתלינן שיצא במקום אחר על ידי דף של ספינה שהזדמן לו או שהגל טורד אותו לחברו וחברו לחברו עד שהקיאו אותו ליבשה (עיין יבמות קכ"א) וכן כתב הרדב"ז בתשובותיו (ח"ה סי' שני אלפים ר"מ, והוב"ד בפ"ת אה"ע סי' י"ז ס"ק קל"ב) אולם הגרעק"א ז"ל (בתשובות סי' ק"ט) נקט בפשיטות שאם טבע באמצע הים רחוק מן היבשה בענין שהוא יותר מכדי שיעור שתצא נפשו (עין פ"ת שם ס"ק קמ"ד). וכן ראיתי בסי' "אבני האפד" לגאון שבדורנו מוהר"א פיפאנו ז"ל (אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ו) שכתב משם מרן החביב ז"ל (בספר חיים ושלום) לא ניתן להאמר שיגזרו חכמים גזרה כזאת שיטבע במים שאין להם סוף בשיעור כמה ימים שאי אפשר לחיות תחת המים שתהיה אשתו אסורה שמא יצא למקום אחר, דבר שאין הדעת סובלתו, ואם שהה יותר משתי שעות תחת המים הכריעו שאי אפשר לחיות כל שכן כשיהיה מרחק החוף יותר משני ימים. ע"כ.
ואמנם הסברא נוטה לדעה זו, אבל חלילה לנו להכריע בזה מדעתנו היפך סתמא דמתניתין שכללה ואמרה: מים שאין להם סוף אין מעידין עליו. ברם בנדון דידן שמאורע זה היה באניה שהים בכל רחבו והיקפו גלוי ונראה לכל הנוסעים ואם היה גוף אדם צף על פני המים היה נראה לנוסעים אלה או לנוסעים באניות אחרות שהולכות ושבות תמיד, והיו מצילים אותו, וכיון דלא חזינן כי האי סימנא אנן סהדי דראו אותו דשהה במים עד שתצא נפשו, וזהו סעיף חשוב לחושבו כמת, ולהתיר את אשתו מכבלי העגון.
ג. הפיל עצמו לים
הגאון מהר"מ מינץ חדש שלא אמרו נפל למים שאין להם סוף אין מעידין עליו אלא כשנפל לים שלא מרצונו אבל אם הפיל עצמו לים בכונה לאבד עצמו לדעת יש להקל ואין לחוש שמא גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק, דהרי בשאט נפשו הפיל עצמו לים ומואס בחייו. ומרן הגאון החת"ס כתב ע"ז: ואני חוכך אע"ג דעשה כאשר זמם וכו' מכל מקום יש לומר כיון שכבר נטבע והגיע לשערי מות נתחרט וכשהצילוהו גלי ים שמח לקראתם ועקר ואזל לעלמא. (חת"ס אה"ע ח"א סי' ס"ט) ולע"ד נראה לקיים סברת מהר"מ מינץ מטעם זה: שכל המפיל עצמו לים בכונת אבוד עצמו לדעת הוא מתאמץ לשחות מול הגלים מונע על ידי כך האפשרות של גלי אשפלוהו וברגע הראשון של השלכת עצמו לים הוא טובע. וראיה לדבר ממ"ש בגמ': אר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"ע, וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה, אמרתי לו בני מי העלך? אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. ועוד תניא אמר ר"ע: פעם הייתי מהלך בספינה וכו' אמרתו לו מי העלך? אמר לי גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה (יבמות קכ"א). ומזה מוכח שלא אמרו חכמים נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא משום דחיישינן שהוא רצה להנצל מטביעה ועל כל גל שבא עליו נענע בראשו או שהפך פניו כלפי היבשה באופן שכל גל טרדו לחברו, אבל בהפיל עצמו לים כדי לאבד עצמו לדעת אדרבה כל גל שבא עליו והוא אינו עושה מעשה הצלה לנענע את ראשו או להסב פניו לצד אחר שטף הגלים מטביעין אותו.
דון מינה לנד"ד שלפי העדויות שנתקבלו חשב עלוב זה מזמן לאבד עצמו לדעת ולא היה שפוי בדעתו, ועוד זאת שהפיל עצמו מעל האניה בעודה הולכת, שההפלה כשהיא לעצמה היא מסוכנה והדעת נוטה לומר שהגלים נתקלים בעזם בדופני האניה ומטביעים בשטף עזם את כל הנמצא בתוכם ועוד שיש רגלים לדבר שנרמס מתנועת גלגלי המוטור של האניה וכעדות הקברניט, בצרוף כל זה יש מקום לסמוך על סברת מהר"מ מינץ ולהתיר את אשתו העלובה מכבלי העגון.
ד. דין נפל למים שאין להם סוף בזמן הזה
הלכה זו דנפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה אינה הלכה מוחלטת, אלא לא דברו חכמים אלא בהוה אבל אם יש הוכחות ברורות שלא יצא למקום אחר ראוי להתיר אשתו, וראיה לזה ממ"ש בגמ', אמר רב אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי באינשי דעלמא אבל צורבא מרבנן לא, אי סליק קלא אית ליה, ולא היא, לא שנא איניש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן, דיעבד אין לכתחלה לא (יבמות קכ"א), ובתוס' (שם ד"ה ולא היא) כתבו ואע"ג דרוביהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית להו מכל מקום לא חישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין שאין מעידין עליהם אעפ"י שרובן מתים ע"כ. ומדבריהם אנו למדים שלא נדחו דברי רב אשי להתיר אשת צורבא מרבנן, אלא משום דמעוט צורבא מרבנן נמי לית להו קלא. אבל אם ידענו בודאי שיש לו קול לטביעתו או לצאת למקום אחר ולא שמענו קול שיצא למקום אחר מתירים את אשתו.
ומזה למד מהרא"י ז"ל (כתבים ופסקים סי' קל"ט) להתיר כל אשת ישראל שיצא על בעלה קול שמת נהרג או שטבעוהו בים לפי, שבזמננו אפילו אדם בינוני אם איתא דחי הוא עדיין, זה כמה וכמה שנים, הוה ליה קלא, טפי וטפי מקלא דצורבא מרבנן בזמן חכמי התלמוד. ע"כ. קושטא הוא דהרמב"ם ומרן לא סבירא להו הכי, שהרי סתמו וכתבו האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא ע"פ עדות זו. (אה"ע פ' סי' י"ז סעיף ל"ד) וסתם דבריהם משמע דאפילו אם מי שהעידו עליו הוא ת"ח נמי דינא הכי הוא וכן כתב הבית שמואל (שם).
מכל מקום נלע"ד דהיינו דוקא כשלא ידוע שהיה לו קול ומשום דחישינן למיעוט צורבא מרבנן דלית להו קלא וכמ"ש התוס', אבל בידוע שהיה לו קול ולא נודע שיצא למקום אחר מתירים את אשתו.
תבנא לדיננא, היות ולפי קב"ע שבשאלה זו תיכף אחרי העלמתו של עלוב זה ערכו באניה ובטריאסטה פרוטוקלים מכל הנוסעים, והנהלת חברת האניות לויד-טריאסטינו שלחו טלגרמות לכל פנות העולם להודע ע"ד מציאותו של נעלם זה ולא קבלו ידיעה שנמצא איש כזה חי או מת. אין לך קול ופרסום גדול מזה וכיון שאחרי כל זאת לא נודעה מציאותו בחיים, הרי זה ברור שהוא מת ואשתו הותרה לעלמא במיתת בעלה.
מצורף לזה יש עוד טעמא רבא להיתרא בזמננו שיש הרבה אמצעי חבור מכל קצוי עולם בים וביבשה וגם פוסטא וטילגרף ועתונות המחברים כל קצוי ארץ ואיים רחוקים ואחרי ששהה י"ב חדש ולא נודע ממנו כלום יש מקום רב להתיר אשתו מכבלי העגון כמ"ש ידידי הרב הגאון הפוסק יצ"ו וכבר כתבתי ע"ז בשאלה אחרת.
אסיפא דדינא, מכל הני טעמי הנני מצטרף כיהודה ועוד לקרא בשריותא של עגונה זו צפורה אלטשולר. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן.