סימן כט
(לאו"ח הלכות שבת סימן רמ"ב).
ישראלים דרי יפאן ושאר מדינות אחרות שהימים שלהם שונים מהימים שלנו, כיצד עליהם לקבוע את יום השבת ויום הכפורים
ירושלים, י"א מרחשון תש"ד.
שלום וברכה לריכא ובר ריכא. הרב הגאון המרומם כמוהר"ר יחיאל מיכל טוקצינסקי יצ"ו.
בתר דכפילנא שלמא ביקרא דאורייתא. הנני לענות על מכתבו החוזר בנדון השאלה שנשאלה לפנינו סמוך ליום הכפורים דאשתקד על קביעות יום קדוש ונורא זה לפליטי חרב ושמד על אחינו המתגוררים במזרח הרחוק שבמלכות יאפאן. ומעכ"ת כתב: דבר חדש נפל בישראל אחד מגדולי הרבנים אזר מתניו לפרסם קונטריס י"ח שעות לקיים הוראתו היחידה במדינות שונות שבמזרח הרחוק ישנו את יום השבת ליום הראשון ולהשיב על מ"ש מעכ"ת בקונטריס דיומם.
ומעכ"ת במכתבו החוזר שאל אם יש צורך עוד עכשיו להוכיח ביטול היסודות של הקונטריס י"ח שעות שאחרי שיש כיום נגד עיני רבנינו ספר היומם וקונטריס י"ח שעות.
ב) אם יש צורך להוסיף עוד הוכחות אם יש בזה מה תועלת כדי להשפיע, שלא תהא הלכה שלא למעשה.
והנני נענה לשאלתו ברצון, ספר היומם שחבר מעכ"ת, וכן קונטריס י"ח שעות לאחד מגדולי הרבנים שבדורנו, לא ראיתי אותם ואינם מצוים במחיצתי, אבל מכיון שבאה שאלה זאת לפני הנני מוצא לנחוץ לחות דעתי בהלכה זאת לפי קוצר השגתי, ואומר: שאלה זאת לא חדשה היא וכבר נשאלה עליה הרדב"ז, וכתב: שאלת ממני אודיעך דעתי בענין השבת כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב ונמצא שמה שהוא לאלו שבת הוי לאלו חול, והשיב. דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל שנאמר: כי אות היא ביני וביניכם, וכמו שאות הברית היא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד בכל מקום שהוא, נמצא מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת זכר למעשה בראשית שנאמר: כי ששת ימים עשה ה' את השמים, שאם אין אתה אומר כן אפילו בארץ ישראל יש חילוק וכו' שהרי יש מהלך קרוב לד' ימים בארץ ישראל מן המזרח למערב וכו' אלא מאי אית לך למימר בארץ ישראל מן המזרח למערב וכו' אלא מאי אית לך למימר כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו לפי סדר עולמו במקומו, ששה הקפים שלמים ונכנס לשביעי לקודם קודם ולמאוחר מאוחר וכו'.
ובסוף דבריו הביא ראיה מכרעת לדבריו וכתב: שהרי השבת ניתן במרה וממרה לארץ ישראל יש קצת חילוק, הרי מרה לדרום וארץ ישראל לצפון, נמצא שלא היה השבת מצומצם בין מרה לארץ ישראל אלא שהוא יתברך צוה את השבת לישראל לכל אחד מהם או לכולם בכל מקום שימצאו, שהרי גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין בניו לגלות לקצוי הארצות ויהיה ביניהם מרחק גדול, וטעם זה אנו צריכים לכל המועדות ויום הכפורים לפי שגם בהם תפול השאלה.
ודע כי נפלה מחלוקת בין הראשונים מאיזה מקום מתחיל היום, וגם מאיזה מקום מתחיל יום השבת (עיין בספר הכוזר ויסוד עולם) ולדעת כולם השוכנים בקצה המזרח השבת להם קודם להשוכנים במערב ונמצאו אלו מותרים במלאכה בזמן שאלו אסורים, אלא צריכים אנו לומר כי השבת ניתן לכל אחד מישראל כדי מקומו שימנה ז' ימים וישבות בשביעי, ובזה יש זכר למעשה בראשית (הרדב"ז החדשות ח"א סי' ע"ו), העתקתי בזה רוב דברי תשובה מזהירה זאת שממנה תוצאות חיים ללמוד הלכה ברורה ומחוורת כשמלה בבעיא חמורה זאת שקשורה במצות רבות ובעיקר במצות השבת ושהיא שקולה ככל התורה כולה, והיא מאלפת גם הדרך הישרה ונכונה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ממעינות הקדש של דברי רז"ל ופלפולם.
ואני הדל כתלמיד היושב לפני רבו הנני הולך בעקבותיו לפרש דבריו לאמר:
מצות השבת היא קשורה בששת ימי בראשית כדכתיב: ויכל אלקים את כל מלאכתו אשר עשה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.
וכן נאמר במצות השבת: שמור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש על כן ברך ה' את יום השבת.
מכאן שתחלת השבת קשור עם שעת הויתו הראשונה, זאת אומרת כלות יום הששי והתחלת יום השביעי כיון שאין ביכלת בינת אדם להשיג מפלאות תמים דעים במעשה בראשית שנבראו ברצונו ובמאמרו, וכיון שהשבת היא אות ברית בין ישראל שומרי שבת ומקדשי שביעי ובין יוצר העולם מקדש השבת, הרי זה הדבר מוכרע מעצמו שהתחלת השבת אינה קשורה במקום ובאיזו נקודה ארצית כל שהיא, אלא היא מצווה על כל ישראל לשבות יום השביעי מערב עד ערב בכל מקום שהוא, נמצא שעת שקיעת החמה באותו מקום כלה יום הששי ומתחלת יום השביעי, ומתקיימת בזה מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית, דבר זה הוא מחוייב לעצם קיום שמירת השבת שידע כל איש מישראל בכל מקום שהוא נמצא שהוא שומר שבת בזמנו וכהלכתו. ואם לא כן הרי אתה גורם לעקור השבת מיסודו שהרי כל איש או קהלה מישראל מתוך שאינם יכולים לכוין את רגע התחלת השבת ויציאתו ומתוך שיש חלוקי זמנים במקומות הישוב שרחוקים זה מזה מהלך רב של שעות שלמות, ונמצא שבשעה שעודמים ועושים מלאכה במקום אחד שובתים במקום שני, או להיפך, וכן בצום יום הכפורים ואכילת חמץ בפסח נמצא שכל איש וכל קהלה במקומה מחלל שבת או ספק שעות אחדות ממנו ולזה לא תועיל במאומה תוספת מחול על הקדש ומקדש לחול שהתוספת אינה אלא לשמור את העיקר וכשהעיקר אינו ברור גם התוספת נמשכת אחר העיקר ומה גם במקומות שזמני השקיעה נבדלים זה מזה ביותר מעשר שעות, ואם כן יש מקום לבעל דין לומר מכיון שאי אפשר לקיים השבת בשלמותו אין לקיימו גם במקצתו כי שמא מקצת זה שאני מקיים אינו שבת כלל אלא הוא חול, לכן צריך לומר כדברי הרדב"ז כי השבת ניתן לכל איש ולכל צבור לפי זמני השקיעה שבמקומם.
כדברים האלה אבל בסגנון אחר כתב במהרי"ט בספר צפנת פענח וזה לשונו: כל מעשה בראשית שנבראו בששת ימי המעשה לא היתה שעתן שוה בכל חלקיה, כיצד? כשאמר הקב"ה יהי אור התחילה האורה להאיר דרך משל מנקודת ירושלם והיה חצי הכדור אור והחצי חושך והיו מקיפין והולכין ומחשיכים ומאירים בכ"ד שעות העולם עד שחזרו לנקודתם, וזהו שנאמר: ויהי ערב ויהי בקר וכו' בהבדלת הרקיע וכו' וכן יהי מאורות נתלו והיו מקיפין את כל הכדור בכ"ד שעות וכו' וכשהתחילה הקפת יום השבת היו משתכללין והולכים כל מעשה בראשית אחר הערב מנקודתה הראשונה ובכל מקום שהיה מעריב שם היו שובתים כל מעשה בראשית וזו שנאמר: כי בו שבת מכל מלאכתו, בכל אותן כ"ד שעות של שבת והשבית כל מעשה בראשית אשר תחת כל השמים.
ואל תתמה איך ביום השבת היתה נמשכת פעולת שמים וארץ בחלק העולם, כי לא נקרא יום אלא על ההקפה הסובבת, ומששקעה החמה כבר נכנס יום אחד בזה האקלים וצריך הדבר להיות כן.
וכעין זאת כתב בס' חזון למועד (סי' ת' אות ז') משם החת"ס ז"ל: גם שביתת הקב"ה לא היתה בבת אחת בכל המקומות כי כל יום ויום מששת ימי המעשה הוציאה הטבע דברים חדשים במאמרו יתעלה וכשנעשה במקום אחד ערב, שבתה הארץ ממעשה יום ההוא ועדין הוציאה חדשות ממעשה יום ההוא במקום אחר שלא שקעה עדין שם השמש, וכן היה גם כן ביום ערב שבת בעשרה דברים שנבראו בין השמשות, ולכן נאמר: ויכל אלקים ביום השביעי וישבות ביום השביעי, כלומר ויכל במקום אחד וישבות במקום שני ולכן אנו שובתים בכל מקום שאנחנו בארץ.
גדול בדורנו מוהר"ד שפירא יצ"ו אחרי שהביא דברי הגאונים הנ"ל הוסיף נופך משלו לחזק דבריהם.
א) ממ"ש רז"ל במדרשם: ויברך אלקים את יום השביעי למה ברכו ר"ש בר נחמן אמר: שאינו נדחה, יום טוב נדחה יום הכפורים נדחה שבת אינו נדחה (בראשית רבא י"א ט') וע"כ כוונת המדרש היא דקדושת שבת ושמירתה צריכה להיות כפי שביתת הקב"ה בכל אופן ואופק בשבת הראשון ומאז חוזר חלילה עד עולם ועל כן אינו נדחה, דאם נדחה אם כן לא יהיו שובתים השבת האמיתי כפי שהיה באופק ההוא בשבת בראשית.
ב) וכן נתבאר בדבריהם ז"ל: שאל טורנסרופוס לרבי עקיבא וכו' מי ימר דהאידנא שבתא? פירש"י ז"ל: ודלמא אחד משאר יום הוא שבת, אמ"ל סמבטיון יוכיח (סנהדרין סה ב) מדהוצרך רע"ק להוכיח מסמבטיון דיום השבת שאנו מונין הוא השבת האמיתי משבת בראשית ואילך ולא סגי ליה בזה שמונים ששה ימים ומשמרים יום השביעי, שמע מזה דקדושת שבת ושמירתו הוא דוקא כפי שביתת הקב"ה באופק ההוא בשבת בראשית.
ג) מדאמרינן שבת קביעי וקיימי (חולין קא ב) שבתא קביע וקיימא (פסחים קיז ב) שבת מקדשא וקיימא (ביצה י"ז) ופירש"י ז"ל: מששת ימי בראשית.
ד) מדכתב מספר העבור לרבי אברהם בר חייא הנשיא ז"ל: מצות שבת האות המעידה על תחילתה גלויה היא ומפורסמת לכל אדם ואין בה שום ספקא והוא סוף יום הששי ומפני זה ציונו המקום לשמור ולשבות בו בזמנו ואין לנו רשות לעבור על זמנו ולא להחליפו ולא לקדם אותו (ספר העיבור מאמר שני שער ראשון, בני ציון ח"א סי' י"ד סעיף י"ט).
הא למדת שכולם אמרו דבר אחד כדברי הרדב"ז ז"ל: כי השבת ניתן לכל אחד מישראל כפי מקומו שימנה ששה ימים שלמים וישבות ביום השביעי, ובזה יש זכר למעשה בראשית, ומה שסתם הרדב"ז פירשו הגאונים אחריו: לפי שבכל מקום שבתו בעשית בראשית אחר שקיעת החמה או הערב שמש שבאותו מקום.
והנה בעיקר הדבר דבריהם מפורשים בפשטיה דקרא שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי וכו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.
הרי לך מקרא מפורש כי שביתת השבת וקדושתה קשורה עם מנוחת יוצר העולם ביום הזה, שביתה זאת היא עם שקיעת החמה ממש והפסקת תנועת היצירה והגדלתה כמאמרם ז"ל: כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחין והולכין כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם נחה וינח לעולמו ביום השביעי (בראשית רבה י' י"ב).
וכיון שכן מוכרחים אנו לומר שבכל מקום שבתה הבריאה מעת שקיעת החמה של יום הששי שבאותו מקום, אלא שאין מזה ראיה שמצות השבת לישראל היא לפי שביתת בורא עולם שאם כן אנו עוקרין מצות שבת מעיקרו באשר אין אנו יודעים את זהות השביעי ובאמת שאלת טרנוסרופוס, היתה זאת: מי יימר דהאידנא שבתא (סנהדרין פה ב) או כלשון המדרש: מנאן את מודע לי (בראשית רבה י"א ו') וכן פירש"י: ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת.
והנה תשובת ר"ע: מסבטיון יוכיח. אינה תשובת נצחת, וכמו שכן אמר לו טרנוסרופוס: לנגדא אתה נגיד לי אתמהה (מדר"ב שם), וכלל הוא בדין: שאין הספק מוכרע על ידי ספק אחר, וכלשון רז"ל: ערבך ערבא צריך (סוכה כו). תשובותיו האחרות של ר"ע: בעל אוב יוכיח וקברו של אביו יוכיח. לא נאמרו אלא לטרנוסרופוס שאין לו קבלה נאמנה מסורתית ולכן אין תשובה אחרת לגביהם, אבל אנחנו עם התורה והנבואה לא נלמוד על התורה ממעשה אוב וכדומה, אלא ממקורות התורה הכתובה והמסורה שהיא תורת אלקים חיים.
הכוזרי פותר שאלה זאת באמרו: השמעת על אומה שחולקת בשבוע הידוע שהתחלתו מיום ראשון והשלמתו בשבת, היתכן שישוו בזה אנשי הצין עם אנשי איי המערב מבלי התחלה והקהל והסכמה?
אמר הכוזרי לא יתכן זה אלא מהסכמה מן הכל, וזה רחוק או שיהיו המקבלים כלם בני אדם או בני נח או זולתם ויהיה השבוע אצלם מקובל מאביהם (הכוזרי מאמר א' פ' נז נה).
ולשיטתו זאת הוא אומר: שתחלת הימים מקובלים אצלנו מאדם הראשון שהוא התחיל לקרוא שם לימים (כוזרי מאמר ב' פ' כ').
ואם כן נאמר שמאותה שעה ששבת אדם הראשון מתחלה שעת השביתה העולמית בכל מקום לפי הקשר שבמקום.
אבל עדיין השאלה במקומה עומדת: שאין אנו יודעים זמן יום השביעי כי יש מקומות שיום השביעי מקדים ובא ביום הששי ויש שמאחר ליום הראשון.
וכמ"ש הכוזרי: כי לא יתכן שיהיו הימים השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כולו אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה לקריאה ומקום מתקרב שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו אבל מקצתו מזרח גמור ומקצתו מערב גמור ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע מפני שכל מקום מסבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב לתחתית הארץ וכו' ואין מזרח ואין מערב לא תחלה ולא סוף ולא שמות ידועים לימים (כוזרי שם).
לכן מוכרחים אנו לקבעו נקודה התחלתית או מערידיאן בלשונם, שממנה מתחיל השבת לעצמו ולכל העולם כולו, וכל אחד לפי השקיעה שבמקומו בין אם מקדים השקיעה או שהוא מאחר, לפי שהוא בתוך כ"ד שעות של השבת על יסוד סוד הקביעות אשר הוא נבנה על י"ח שעות.
ולזה מכוונים דברי רז"ל באומרם: שבת קביעא וקיימא ואין שבת נדחה, שבלא שבת קבועה משעת התחלתה ועד סופה, אין השבת קבועה וקיימא כמובן, אולם נקודה התחלתית או מרידיאנית זאת. אינה יכולה להעשות מדעתנו, כמו שכן מקובל ומוסכם אצל העמים, לפי שהם אינם קשורים במעשה בראשית ולא במצות התורה.
ולפי שאין השבת דומה ליום טוב, שימים טובים שקשורים בקדוש החדש נמסרו לבית דין, וכדרשת רז"ל: אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ר"ה כח). אבל שבת קבועה וקיימת, וזהו פירוש דבריהם: שבעת קביעה וקיימא לאפוקי יום טוב שהוא נקבע על ידי בית דין ונדחה על פי דחיית קדוש החדש, לכן צריכים אנו למצוא את הנקודה המרידייאנית עפ"י דברי תורה או קבלה מוסכמת מבעלי הקבלה ולא כמ"ש הרב מראדום דאין לנו מרדיאן ע"פ התורה ורק המרדיאן הטבעי וכו' הוא גם המרדיאן שעפ"י התורה, וכן אסיק וכתב הבני ציון שם, מעתה על כרחין צריך לומר דמחוייב להיות לנו מערדיאן על פי דין התורה ונקודה מרידיאנית זאת היא הנקראת כלשונו של רבי יהודה הלוי "מודע מושתרך" ובתרגומו העברי מקום "משתתף" וכו'.
ועתה צריכים אנו לברר נקודת מארדיאנית זו לפי דין תורה ממקורות התורה שהתבארו מפי סופרים ומפי ספרים. והנה בבעיא זאת נאמרו ג' דעות. הרדב"ז ז"ל כתב עוד ראיה: שהרי השבת נתנה במרה, וממנה לארץ ישראל יש קצת חילוק וכו' נמצא שלא היה השבת מצומצם וכו' אלא שהוא יתברך צוה את השבת לישראל לכל אחד מהם או לכולם בכל מקום שימצאו. שהרי גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין בניו לגלות לקצוי הארצות ויהיה ביניהם מרחק גדול.
פירוש דבריו הוא שלפי דרוש רז"ל במאמר הכתוב במצוות שבת: כאשר צוך ה' אלקיך היינו כאשר צוך במרה (שבת ט"ז סנהדרין נו ב) וסמכו דרשתם זאת על הנאמר במרה: שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו וכו', מכאן שבמרה נצטוו ישראל מצות וחקים ומשפטים, וכיון שמצאנו במצות שבת שנאמר בה: כאשר צוך, הדבר מבואר מעצמו שהוא מכוון למצות שבת מכיון שנאמרה במרה.
ולפי זה הדין נותן שמרה תהיה הנקודה ההתחלתית שכל ישראל בכל מקום שהם יעשו את השבת לפי זמני השקיעה של מרה שממנו התחילו שבתם הראשון ומנין ימי השבוע שאחריו וכך צריך להמשיך הלאה מספר ששה ימים מיום הראשון שאחרי שבת מרה, מונה ששה ימים ומשמר שבת.
אבל זה אי אפשר לומר שכל ישראל אפילו אלה בארץ ישראל ובזמן שכל ישראל יושבים בה מקדש בנוי על תלו. ועוד יותר מזה כשיגלו ישראל ויתפזרו בקצות הארץ, ישמרו כולם את זמני שקיעת החמה שבמרה.
וזה מוכיח בברור שאין להסתפק בו שכך מצות התורה היתה לעשות את מרה שהוא מקום מצות השבת לנקודה מרדיאנית שממנה יתחילו ובה יגמרו את השבת כל מקום לפני זמני השקיעה שלו, אלא שכל המקומות למרחקיהם שומרים את השבת על פי אותה הנקודה על יסוד סוד הקביעות של י"ח שעות שבתוך כ"ד שעות, ונמצא שכל המקומות בין אלה שמקדימים או אלה שמאחרים כולם נכנסים בתוך כ"ד השעות של השבת, ונמצא שכולם שובתים ביום אחד שהוא יום השביעי ולא יום הששי שלפניו ולא יום הראשון שאחריו.
ב. דעת רבי יהודה הלוי.
רבי יהודה הלוי גם הוא עומד על השקפה זאת שמצות השבת מתחילה לישראל מאותו הזמן והמקום שנצטוו בה, אבל הוא מצרף לזה עוד יסוד חשוב ואומר: שמקום שנצטוו ישראל מצות השבת הוא המקום שבו התחיל אדם הראשון למנות ששת ימי המעשה ויום השביעי שאחריהם והמקום הזה הוא ארץ ישראל.
וכן הוא אומר: תחלת השבת אינה כי אם מסיני ומאלוש קודם לכן, שירד בו המן תחלה, ואין השבת נכנס אלא מי שבא עליו השמש אחר סיני על המדרגה ועד אחרית המערב ואחר כן עד אשר תחת לארץ ואחר כך עד הצין, ותקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל הוא באמצע לישוב וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה בצין וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין, וזהו סוד הקביעות אשר הוא נבנה על י"ח שעות וכו', והכוונה היא לארץ ישראל שהוא מקום התורה והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת וממנו תחלת המנין סמוך לששת ימי בראשית והתחיל אדם לקרא שם לימים (כוזרי מאמר ב' כ').
והנה הנחתו היסודית של רבי יהודה הלוי שמצות שבת לא ניתנה במרה, מבוססת על פירוש מאמר הכתוב: שם שם לו חק ומשפט כדברי הראב"ע: חק ומשפט ליסר אותם וללמדם, או כפירש הרמב"ן: מנהגים אשר יתנהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חק, כענין: הטריפני לחם חקי, ויקרא משפט בהיות משוער כהוגן, או כפירוש רש"י: נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין (שמות ט"ו כ"ה).
ופירש הרמב"ן: משמע שהודיעם ולימד אותם מה שעתיד הקב"ה לצוות אותם בכך וכו' לדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב והוא הנסיון שאמר: ושם נסהו, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והאזנת למצוותיו אשר יצוה אותך בהן (רמב"ן על התורה שם), ולכן פירשו הראב"ע והרמב"ן: כאשר צוך ה' אלוקיך בהר סיני.
ולכל הפירושים האלה מתקיימים דברי רבי יהודה הלוי, שהשבת לא ניתנה במרה, וכיון שכן אין לנו לפרש מאמר: כאשר צוך ה' אלוקיך שנאמר בעשרת הדברות שבמשנה תורה, אלא על הנאמר בפרשת המן: ראו כי ה' נותן לכם את השבת. אבל רז"ל מפרשים מקרא זה כמשמעותו הנכונה: שבמרה נצטוו על מקצת המצות וכן תנינא: שם שם לו חק ומשפט חק אלו עריות וכו' משפט אלו אונסין (מכילתא בשלח ויסע).
הא למדת שלדברי הכל נצטוו ישראל מקצת מצות התורה ודברי רבי יהושע התקבלו כהלכה מוסכמת בתלמודין, דתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהם בני נח הוסיפו עליהם דינין ושבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה' אלקיך כאשר צוך במרה. (סנהדרין כו ב), וכתבו התוס': משום דבכבוד אב ואם נמי כתיב כאשר צוך במרה הכי נמי האי (שבת פז: תד"ה כאשר צוך) וכן כתב רש"י בפירוש על התורה: כאשר צוך ה' אלקיך, במרה. ובודאי שאין אנו רשאים לסטות מפירושם ודרושם ביחוד כשנוגע לענין הלכה, וכדי לתרץ דברי רבי יהודה הלוי שיהיו אליבא דהלכתא צריכים אנו לומר כי מצות השבת במרה הואיל ולא נכתבה בפירוש בתורה בכל המצות לכן אין דינה כמצות התורה לכל ישראל מפי הגבורה, וכן מצות השבת בפרשת המן לא נאמרה אלא לשעתה וענינה ללקיטת המן והכנתו ליום השבת שלאחריו, ולכן אין לה ערך של מצוה לדורות אלא מיום נתינה בסיני, והכונה היא לארץ ישראל: שהוא מקום התורה והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת וממנו תחילת המנין סמוך לששת ימי בראשית לכן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי השבוע שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב והוא בוא השמש בארץ ישראל ובו נברא האור הראשון ואח"כ השמש מפני שהיה אור ובא לעתו והיה לילה לישוב, והלכך הסדר להקדים הלילה על היום כמו שאמר: ויהי ערב ויהי בקר, וכן הזהירה התורה מערב עד ערב (כוזרי שם).
מדבריו למדנו: מצות השבת שהיא מסיני כוונתה היתה לאמצע הישוב שהיא ארץ ישראל, מנמוקים אלה: בארץ ישראל שקעה השמש ביום הראשון לבריאת עולם, בארץ ישראל שבת אדם הראשון את השבת מערב עד ערב, שהרי בליל השבת גורש מגן עדן לארץ ישראל ובה שבת שבתו הראשון, ובמוצאי שבת התחיל למנות את ששת ימי המעשה.
לפיכך ארץ ישראל היא הנקודה המרדיאנית לתחלת ששת ימי המעשה ויום השביעי שהוא יום השבת, וכן הוא אומר: ואין להמלט ממקום משתתף תהיה תחלת מזרחו ואחרית מערבו והוא לארץ ישראל תחלת הישוב.
אולם נקודה משותפת זאת אינה לקבוע על פיה את השבת לכל העולם כולו, כי זה אי אפשר מטבע הדברים, וכן רבי יהודה הלוי אומר: אך לקריאת השם רוחב על כל פנים מפני שלא יתכן לזכור מקומות כל נקודה ונקודה מהארץ כי בירושלם עצמה מזרחים ומערבים רבים ומזרח ציון דרך משל אינו מזרח בית המקדש ועיגולי אופקיהם נחלקים על דרך האמת אשר לא ישיגום החושים, כל שכן דמשק מירושלים, ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קודם שבת ירושלים ושבת ירושלים קודם שבת מצרים, ועל כל פנים נודה ברוחב, והרוחב אשר נחלקים בו הקטרים בקריאת יום בעצמו הוא שמונה עשרה שעות לא פחות ולא יותר קוראים אנשי הקוטר הזה שבת, וכבר יצאו אנשי קוטר אחד מן השבת קוטר אחרי קוטר עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת עד שתהיה השמש לעמת ראש ארץ ישראל ותסתלק הקריאה מהיום ההוא, ולא ישאר אדם שקירא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם מאחריו, כי הכוונה השם השבועי הפושט בכל הישוב שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה יום קבעתם ראש השנה? ואמרו, יום השבת על הדמיון אעפ"י שאחד מהם כבר היה יוצא מהמועד כשהיה האחד במועד כפי מקומותם בארץ ישראל, אבל בקריאת ימי השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו, והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה' עם מה שקראתו ואשר נקראת הר קדשו והדום רגליו ושער השמים וכי מציון תצא תורה וכו' (כוזרי שם).
וכן כתב הבעל המאור: ודע כי חשבון הימים הנמנים מימי השבוע תחלת ומן הנקודה השלישית שהיא טבור הארץ והיא ארץ ישראל, והמשל על זה כי כשמתחיל יום מימי השבוע לשוכני ירושלים וארץ ישראל לא יתחיל לשוכני קצה המערב עד שש שעות לאחר מיכן, וכן בכל יום ויום מימי השבוע וכן בכל שעה ושעה מן היום ומן הלילה כך הוא סדרן לעולם.
ונתברר לך מזה כי יש הקדמת י"ח שעות במנין ימי השבוע ושעותיהם בין שוכני ירושלים לשוכני קצה המזרח, ששוכני ירושלים מקדימין על שוכני קצה המזרח אעפ"י שאין המרחק ביניהם כפי מהלך הגלגל הגדול אלא שש שעות כשאתה מתחיל למנות מקצה המזרח, אבל במנין ימי השבוע ושעותיהם כך הוא בסדר להן, וזהו הסדר הנסדר להם מששת ימי בראשית וזה המרחק ביניהן במהלך הגדול כשאתה מתחיל למנות מארץ ישראל (המאור הקטן ראש השנה פרק א').
ובכן מכללן של דברים מצאנו את המרידיאן שלנו שהוא ארץ ישראל באשר היא בטבורה של עולם או כלשונו של רבי יהודה הלוי ז"ל: מקום משתתף תחילת מזרחו ואחרית מערבו.
ומנקודה זאת לכל היקפה ועד קצה מהמזרח יש הקדמה ואחור של י"ח שעות, ואעפי"כ כולם שובתים וחוגגים באותו יום השבוע והחדש שהוא נכלל בתוך כ"ד שעות של יום יום שכולם קוראים אותו יום השבת שכך היא מצות התורה שכל ישראל יעשו שבת ומועד באותו יום שהוא משותף לכל העולם במספר הסדורי של החדש והשבוע, וכדברי הרדב"ז.
הנה בררנו בזה דברי רבותינו הראשונים רבי יהודה הלוי והרז"ה, ששניהם שאבו את תורתם ומדעם ממדרשיהם של רבותינו חכמי ספרד זצוק"ל, וכדברי הרז"ה ז"ל: ואני אומר כמי שאמר כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע וכמעט שהדיחוני בחכמתם חכמי ספרד.
ושניהם אמרו דבר אחד, כי אעפ"י שתחילת הזריחה הוא בקצה המזרחי שהוא צין תחלת הימים היא ארץ ישראל שהוא באמצע הישוב לפי שהיא ארץ הבחירה ומקום קדשו של יוצר העולם, כדברי הרז"ה, ולדברי רבי יהודה הלוי לפי שהיא הנקודה שבה התחילה זריחת האור הראשון של מעשה בראשית ואחריו תלית המאורות ביום הרביעי מששת ימי בראשית.
ועתה אלכה ואשוב אל אישי הרב הגאון החכם התוכן כמוהר"ד שפירא יצ"ו.
והנה בראשית דבריו הזכיר בקצרה דברי היסוד עולם שדחה דברי הכוזרי והרז"ה שהניחו ליסוד מוסד שהתחלת כל יום ויום להקרא בשמו תחלה הוא בירושלים או בצין וכו', והעלה כדעת הרב ר' אברהם בר' חייא הנשיא ז"ל הנ"ל, דקצה המזרח הוא דוקא המקום של תחלת הישוב במזרח שבו תחלת קריאת שם של כל יום ויום לא מקום אחר זולתו בעולם. וכמו כן קצה המערב הוא דוקא בסוף הישוב במערב שבו.
והרב הגאון המחבר יצ"ו הוכיח בראיות ברורות לקיים ולחזק דברי ר' יהודה הלוי ז"ל שהם מיוסדים על המסורת הנאמנה כפי רבותינו ז"ל שתלית המאורות שהיא תחלת תנועתם היתה ביום ד' ג' שעות של היום שהוא זמן החמה בעוצם זריחתה, וכבר ידענו שכל מעשה בראשית במלואם וצביונם נבראו ואם כן החמה והלבנה נבראו בעת מלואם שהיא שלש שעות מהיום (לבוש החור סי' תר"ט ומפרש הקדוש החדש להרמב"ם ותשובת רבנו האי גאון משם רבינו סעדיה גאון).
וזמן זה הוא באופק ירושלים (שם סעיף ז).
מזה נשמע ברור דגבול מקום השתתפות התחלת המזרח ואחרית המערב היא ירושלם והיא היא הגבול (מרידיאן) בחשבון מנין ימי השבוע מתחילת הבריאה על פי הקבלה והמסורה, ובנקודה זאת היו נפגשים תחילת המזרח ואחרית המערב גם מתחלת ערב הראשון משבעה ימי בראשית דחשך נברא תחלה כמבואר (שם תמיד לב).
באופן שבמעלה 135 למזרח ירושלים היה כלה הערב הראשון משבעה ימי בראשית וכו' (שם סעיף ח').
ואני הדל מודה ואומר שידיעתי במדע העמוק זה דלה ועניה מאד כדבר הרז"ה: אבל הפירוש רחוק מי ידענו ועמוק עמוק מי ימצאנו, ולכן אני נמנע מהגיד דבר או חצי דבר בעצם בעיא זאת של תחלת הזריחה או תחלת הישוב או טבור הישוב לפי המעלות שקבעו התוכנים, וכלל גדול אמרו רז"ל: אמור לחכמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו (סנהדרין ז ב), אולם מכל מקום מצוה עלי כתלמיד היושב לפי רבותיו לחקור בדבריהם כדי להבין על בורין דברי חכמים וחדותם, מנקודת השקפה זאת אני שואל וקשה לי להבין ההנחה היסודית של לבוש החור שזמן תלית החמה היה ביום ד' ג' שעות וזה על יסוד מאמרם ז"ל: שכל מעשה בראשית במלואם וצביונם נבראו, וא"כ החמה והלבנה נבראו בעת מלואם שהיא שלש שעות מהיום.
והרב הגאון המחבר יצ"ו תמך הנחה זאת וכתב: והעיקר כהקבלה הנ"ל דלא היתה החמה משמשת ולא התחילה בתנועתה עד ג' שעות מיום ד' (שם סעיף ט"ו).
ולע"ד אני אומר: אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה, כי הדעת מחייבת לומר שבתחילת יום הרביעי נתלו המאורות שניהם יחד כדכתיב: ויברא אלקים את המאורות הגדולים וכל אחד התחיל פעולתו במקומו ובמלואו.
אולם אם גם נניח שביום נבראו שניהם אין צורך לומר שנתלה המאור הגדול של השמש בשלש שעות מהיום על סמך מאמרם ז"ל: בצביונם נבראו, כי השמש עצמו הוא בתכלית שלמותו לפני הזריחה כלאחריה אלא שהשפעתו על הארץ גדלה יותר בשלש שעות מהיום מפני שהיא נמצאת באמצע השמים ולא עליה אמרו רז"ל: בצביונם נבראו אלא בצומח ודומם, ובכללם האדם, ובעלי החיים שהם נמוכים בקטנותם וחלשים, והולכים וגדלים עד הגיעם לשיא שלמותם.
אבל המאורות עצמם משעת יצירתם נבראו בשלמותם כדכתיב: המאורות הגדולים, ואין צורך לפי זה לומר כי נתלו בשלש שעות מהיום, זאת ועוד אחרת שאם גם נקבל סברא זאת אין זו מחייבת למנות בכל מקום כמקום עצומה של חמה בירושלים, אלא צריך למנות את ההתחלה מתחילת זריחת השמש בירושלים, שלא נתנה התורה לששת ימי בראשית, אלא לכל ימות עולם, מיום שנברא אדם על הארץ, ובכל ימות עולם החמה זורחת באופק ירושלים בבקר שלה בעלות השחר או הנץ החמה.
ובאמת המחבר עצמו כתב דהגבול של מקום השתתפות התחלת המזרח ואחרית המערב היא במעלה קל"ח 138 למזרח ירושלים שהיא רכ"ה 225 למערב ירושלים, והיא היא הגבול מערדיאן בחשבון מנין ימי השבוע מתחילת הבריאה על פי הקבלה והמסורה.
ואם כן למה לנו להתחכם ולומר סברות מדעתנו, הלא כל ענין מעשה בראשית שהיו לפני בריאת האדם אינן אלא דברי קבלה, ואם אמנם הורשינו לשאול גם מששת ימי בראשית שנאמר: כי שאל נא לימים ראשונים (חגיגה יא ב) אבל לא הותר אלא לשאול בכל דבר אחרי הויתו ולא אפילו בשעת התהוותן, אלא כך מקובלנו שכולם בצביונן ושלמותן נבראו, מכאן אני מוצא תשובה על השגת יסוד עולם ע"ד רבי יהודה הלוי והרז"ה שהם נגד המציאות, וקצר בינתי מהבין זאת, שהלא את המציאות אנו יודעים אחרי התהוותה ולא קודם.
ובאמת שגם אחר המציאות אין אנו יכולים לדעת התחלה וסוף בעולמנו הכדור שלפי מהותו אין בו התחלה וסוף וכדברי הכוזרי: שכל מקום מסבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל וכמערב לתחתית הארץ וכו' ואין מזרח ואין מערב ולא תחלה ולא סוף ולא שמות ידועים לימים. ולכן אין לנו אלא להשמע בהערצה לדברי קדמוננו וקבלתם שקבעו את ההתחלה על יסוד כוונת התורה במצות שבת שהיא לארץ ישראל שהיא מקום התורה והדום קדשו והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת.
וממנו התחיל המנין סמוך לששת ימי בראשית, ומזה נדע גם יום שנתלו בו המאורות שהוא יום רביעי לפני השבת בו שבת אדם הראשון בצאתו מגן עדן והיינו באותה שעה שנברא האור ביום הראשון. וכדברי הכוזרי, ובו נברא האור הראשון, ואחר כך השמש מפני שהיה אור ובא לעתו, ודבר זה מוסמך מפי קבלת רז"ל, ודברים אלה כוון הרז"ה ז"ל שכן מדעו בענף זה היה מחכמי ספרד כאומרו: וכמעט שהדיחוני בחכמתם חכמי ספרד.
ונאמנים עלינו דברי הראב"ד ז"ל שכתב: כי הימים דבר ידוע הוא מן המזרח מתחילין, אבל לחשבון השבתות והמועדים וקביעתם ביום ידוע כגון בט"ו בניסן פסח ובט"ו בתשרי סוכות וכן וכל שאר המועדים אינן אלא לחשבון ארץ ישראל כי שם נקראו מועדי ה' ושבתות ה' והיום שהוא ראוי לקבוע בו המועד בארץ הוא ראוי לכל העולם ושאינו ראוי להם אינו ראוי לכל העולם (בני ציון סי' יד סעיף ד ט).
ואחרי דברים ברורים ונכונים מדברי ז"ל שהם מוסמכים מדברי רז"ל בתלמוד ומדרשים, נתבררה הלכה זאת כשמלה, שכל העולם הישראלי בכל מקום שהוא נמצא שובת את השבת וימי המועד באותו היום ששובתים וחוגגים בארץ ישראל, שכן אנו מצווים מפי מקדש השבת והזמנים ונותן התורה לעמו ישראל שהוא מאוחד באמונתו ביחידו של עולם ובתורתו שהיא מאוחדת ומאחדת את כל ישראל.
הוצרכנו לכל האמור לברור הלכה זאת לענין השבת שהיא קבועה מששת ימי בראשית וקשורה עם מעשה בראשית, אבל בנוגע למועדי קדש שהם מתקדשים על ידי בית דין שבארץ ישראל לדעת הרמב"ם (ה' קדוש החדש פ"ה ה' י"ג) או על יסוד סדר העיבור שנעשה בארץ ישראל מימי הלל (רמב"ן ספר המצות מ"ע קנ"ג).
הרי שקדוש החדשים שהם היסוד לקדוש המועדים, הוא מתחיל לדברי הכל מארץ ישראל שבו נתקדש החדש עתה או בימי הלל הנשיא לדורו ולדורות עולם.
וכיון שכן אין ספק בדבר שבכל קצוי הגולה מתחילים מנין ימי החדש עם ארץ ישראל באותו יום לשבוע שקדשו אותו בארץ ישראל ועל פיו נקבעים המועדים שבכל חדש ובכללם יום הכפורים, ואם אתה אומר שבכל מקום ימנו את ימי החדש לפי מקומם נצטרך קדוש חדש מיוחד בכל מקום כדי שיהיה למשל העשירי לחדש תשרי ביום התשיעי או האחד עשרה של ארץ ישראל, וזה אסרו רז"ל בהחלט ואמרו על מקדשי חדשים בבבל: אמרו לאחינו שבגולה (שלא ישמעו להם) אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח וכו' ויכפרו כולם ויאמרו: אין לנו חלק באלקי ישראל (ברכות סג ב).
וכל כך למה לי, מפני שעל ידי כך מפירים אחדות התורה שהיא שומרת אחדות העם וקיומו ושניהם יחד מעידים על יחידו של עולם: אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שיש לו תורה אחת ומקדש אחד, וכיון שאין לקדש חדשים בחוץ לארץ אין לשנות את ימי המועדים מאותם הימים שהם קבועים בארץ ישראל שהם הם הימים שנקראו מועדי קדש על פי בית דין כאמור: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, וכדרשת רז"ל: שתקראו אתם (ר"ה כ"ה) ושנוי היום מאותו היום שנקבע בארץ ישראל עוקר את קדושת בית דין ממנו, וממילא בטל כל קדושתו של יום המועד, ראיה ברורה מכרעת היא העובדא שקדוש החדשים והמועדים שתקנו וסדר הלל היה אחר החרבן בזמן שישראל היו גולים ומפוזרים בכל קצוי תבל או שהיו עתידים לכך, ובכל זאת לא חשבו מסדרי החשבון לדורות עולם לעשות לוח מיוחד או הערות מיוחדות על זמני המועדים בחוץ לארץ ופזורי הגולה רחוקים מארץ ישראל בקצה מזרחי או מערבו של עולם, וזה מוכיח בודאות גמורה שאין עליה תשובה שכך הוא דינה של תורה שכל ישראל בכל ארצות פזוריהם יתיחדו עם ישראל שבארץ ישראל בימי המועד.
וכל המשנה בזה הוא מיפר אחדות התורה ואחדות ישראל ומכשיל את ישראל באסורי כרת של אכילת חמץ ומניעת הצום של יום הכפורים ובטול כל מצות המועדים כולם.
זאת היתה דעתי אז בשעת דיוננו בשאלה זאת להורות הלכה למעשה קביעות יום הכפורים לפליטי חרב ושמד של ישראל שהם יושבים חוסים במזרח הרחוק שביפאן. וזו היא דעתי עתה, ואני מודה לה' שהנחנו בדרך אמת ומנענו מטעות ומכשול בהוראה שהיתה מטילה עלינו אחריות גדולה וכבירה לדורנו ולדורות עולם.
מכלל הדברים תשובה יוצאה שאין צורך ולא ראוי להשיב על קונטריס זה, כי הדברים התבררו והתלבנו ונפסקה הלכה למעשה להשואלים וקיימו וקבלו אותו רבני ישראל להלכה ולמעשה באין חולק.
על שאלתו השנית: שמא ילמדו מדבריו הלכה למעשה, אין אני חושש בדבר, שישראל בני נביאים הם ולא ישנו מדבר הלכה שיצאה מפי חבר רבנים גאונים ומוסמכים לפי בחירתם ומעמדם להוראה זאת, מכל מקום ליותר טוב כדי לקבוע הלכה לדורות, ראוי שכל אחד יכתוב חות דעתו מבוססת ומנומקת, וכולם יחד במעמד אחד יכתבו ויחתמו לקבוע הלכה זאת לשעה ולדורות, כדי שתהיה יוצאת מפי רבים, וכעין מה שאמרו רבותינו ז"ל: ברוך שבחר בהם ובמשנתם: אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירים דברי היחיד בין המרובים לבטלן שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת (עדיות פ"א ה' ו').