סימן כט

(לאה"ע סי' הנ"ל)

- ענין עגונה -

 

שאלה:

הופיעה לפני הרבנות הראשית דפה האשה דבורה פלדנקרייז וספרה: בשנת תרפ"א גרתי יחד עם בעלי פישל פלדנקרייז בפתח תקוה. ביום שני כ"ה ניסן, כשהגיעה השמועה שבתל אביב התפרצו פרעות, הלכו משם כמה אנשים ובתוכם בעלי לת"א לשם הגנה. הוא היה לבוש אז באותה החליפה שקנה בעיר ויען צבע אפור וקוים שחורים. את החליפה הזאת היה לבוש גם בעת שגרנו בת"א בבית לפובסקי כשעברו ימים אחדים ולא חזר אז ביום ראשון, הלכתי לת"א לחקור עליו ושמעתי מפי אנשים שהוא נהרג בדרך אחרי שעה שיצא מפ"ת ביום כ"ה ניסן. כעבור איזה זמן הזמינו אותי לועד בתל אביב ונתנו לי שלשים לירות כדי שאסתדר, ועתה אני מבקשת להתיר אותי מכבלי העגון. מצורפות לזה העדויות שנתקבלו בנדון זה. במותב תלתא ובפני העגונה.

עדויות שבכתב

"גליון" שהופיע בחיפה בתאריך ט"ו סיון תרפ"א, כותב בחתימת ז. ב.: ה' יעקב פישל פלדנקרייז ויוסף גרסטל יצאו ביום ב' כ"ד ניסן מפתח תקוה ליפו. שמעו כי פורעים ביהודי יפו והלכו לעזור בהגנה. על שאלת אשת פלדנקרייז: לאן הוא הולך? ענה: אחינו ביפו בסכנה. צריך ללכת לעזור". נצטרפו אליהם בחורים אחדים (זכס ורפפורט שנפצע, ועוד) ששה במספר היו. בדרך על יד הגשר שלפני שרונה התנפלו עליהם ערבים. הגנו על עצמם כמה שיכלו. בינתים הלך מחנה הערבים הלוך וגדול וקשה היה לעמוד בפניהם. שנים נמלטו מידי המתנפלים. אחד (זכס) נפצע קשה ושלשה נהרגו. גויות ה' יעקב פישל פלדנקרייז ויוסף גרסטל לא נמצאו עד היום הזה.

באותו גליון כתוב עוד: רפפורט מספר:

הלכנו בצעד מהיר מפ"ת ליפו ופלדנקרייז האיץ בנו, בכל זאת, מפעם לפעם להגדיל את הטמפו של ההליכה. כשרק יצאנו מבין פרדסי פ"ת הסיר פלדנקריז את נעליו מעל רגליו ואמר בצחוק: הבה נראה, מי ימהר ללכת אני וארבעים וחמש שנות חיי או אתם הצעירים לימים. ובאמת הלך כל הדרך לפנינו. גרסטל שר כל הדרך שירים. התפלאנו על העליזות שלא עזבה אותו גם הפעם. אחרי שעברנו את הגשר שעל יד שרונה, ראינו מרחוק ערבים עם מקלות וסכינים הולכים לקראתנו. הוספנו ללכת לקראתם ובמהירות הרגילה בכדי שלא להראות  להם מורך לב. פלדנקרייז התחיל לנפנף ולהכות במקלו העבה על ימין ועל שמאל הגינונו על עצמנו כמה שיכולנו. בינתים הלך מספר הערבים הלוך וגדל וקשה היה לעמוד בפניהם. אני וזכס היינו כבר פצועים קשה. דמנו שתת בלי הפסק והספקנו לראות את ארבעת הנשארים מבני חבורתנו רצים אל בין האקלפטים שלפני שרונה ומגינים על עצמם וההמון אחריהם. מה היה אתם אחרי כן לא נודע לנו נמלטנו אל בית גרמני אחד ואחר כן העבירו אותנו באוטומוביל לתל אביב".

הצהרת ה' אברהם שפירא בכתב:

הריני מצהיר בזה שהכרתי הכרה אישית את ה' יעקב פישל פלדנקרייז שהיה תושב פתח תקוה במשך כמה שנים ואני יודע ידיעה ברורה שהוא נהרג ביום השני לחדש מאי 1921 בדרך שבין תל אביב ופתח תקוה, גופתו נמצא כעבור כמה ימים סמוך לגשר המצוררה שבין תל אביב ופ"ת והובאה לקבורות בתל אביב ביום החמישי או הששי למאי 1921.

אני מוכן לעמוד בפני כל החקירה שתערך מטעם משרד אגף הרשיונות או פקידות השלטון המחוז בנוגע לאמיתות הצהרתי.

חבר המועצה המקומית בפתח תקוה, אברהם שפירא.

אשור מזכיר המועצה המקומית בחתימת המזכיר ובחותמת המועצה.

עדות העד אברהם שפירא:

בשנת תרפ"א בשעת הפרעות בת"א יצאו מפתח תקוה קבוצה של אנשים מתנדבים להגן על תל אביב ובתוכם היה מר פישל פלדנקרייז ושמעתי שהוא נהרג בדרך על ידי ערבים. כעבור איזה ימים שמעתי שגוף אחד נמצא טמון באדמה ואת הגוף הובילו לתל אביב ונקבר שמה.

העדה שושנה לפובסקי מעדה:

בערך חצי שנה לפני הפרעות גרו אצלי הזוג פישל פלדנקרייז ואשתו שבועות אחדים והכרתיו שהיה לבוש תמיד החליפה צבע אפור כהה וקוים שחורים. אחרי הפרעות שנת 1921 הייתי במרכז מסחרי וראיתי שהביאו אוטומוביל עם הרוגים שנים או שלשה, שאלתי מהנאספים: מאין הביאו אותם? אמרו לי מדרך פ"ת, ומרחוק הסתכלתי בההרוגים וראיתי גוף אחד שהיה לבוש באותה החליפה של פישל פלדנקרייז שהיה לבוש בעת שגר אצלי. אולם מפני שלא ידעתי אז שפישל נהרג לא התקרבתי להסתכל בו בפניו ולהכירו. אחרי ימים אחדים באה אשת פלדנקרייז ובכתה שבעלה יצא ביום הפרעות לת"א ואיננו, אז עלה בדעתי שההרוג שראיתי במרכז מסחרי זה הוא בעלה עפ"י סימני הבגדים, ואמרתי לה שאין מה לחפשו.

תשובה: בהכירי צערה של עלובה זו שהיא מתעגנת זה כעשר שנים ובהשמעי למצות רבותינו הראשונים והאחרונים לצדד בזכות עגונא דאתתא, נזקקתי לשאלה זו לבררה מכל צדדיה על יסודות ההלכה כדי למצא לה היתר להצילה מכבלי העגון, ובאמת אמרו אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא צריכה סיעתא דשמיא, ובה' אשים מבטחי כי יצילני משגיאות ויורני מתורתו נפלאות.

והנה ברור שאלה זו מסתעף לב' סעיפים:

א. עד אחד במלחמה

שנינו ביבמות (פ' האשה שלום קכ"א): אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו. ומשיאין על פי בת קול. ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממקום פלוני מת והשיאו את אשתו (קכ"ב) וכן תנינא: אפילו שמע קול מקוננת שמזכרתו בין המתים אין עדות גדולה מזו (תוספתא יבמות פי"ד, וירושלמי יבמות פט"ז).

מזה למדנו שקול של מיתה שהוא נשמע לנו מפי אדם בשעת השמעת קול זה, ואפילו אם לא נראה לעינינו האיש המדבר סומכים על הקול להשיא אשתו ואין צרך לשני עדים שיעידו על שמיעת הקול, אלא אפילו עד אחד מספיק להשיא האשה על פיו, וכדתנן: הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי עבד מפי אשה מפי שפחה.

ובגמ' שם לא איתברר טעם קולא זו שהתירו להשיא אשה עפ"י קול, ובאיזה תנאים נאמר היתר זה, וכדי לעמוד בברור ולבון ההלכה, נבין ונדון בראשונה בדין נאמנות עד אחד בעדות מיתה.

והנה בעד אחד מעיד על המיתה אבעיא לן בגמ' בטעם הנאמנות, אם הוא משום שהוא מעיד בדבר דעבידא לגלויי ולא משקר: או משום דדיקא ומנסבא, ובזה נאמרו פירושים רבים בדברי הפוסקים הראשונים:

א. שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק (גירושין י"ב י"ט) עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו' אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ, ומזה מוכח שהוא סובר שבעית הגמ' היא רק באומר מת סתם, אבל באומר קברתיו פשיטא לן להאמין העד ולהשיא האשה על פיו לכתחילה.

ולכאורה דבריו תמוהים ונראים כסותרים את עצמם. שהרי בעיקר דין עד אחד במיתה פסק אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות ע"כ, הרי להדיא שהוא מחליט בטעם נאמנות עד אחד במיתה שהוא מטעם מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, ולפי"ז הדין נותן שגם באמר ראיתיו מת יהיה נאמן, וכמ"ש בגמ' טעמא דעד אחד משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקר הכי נמי לא משקר. ומצד שני נמי נראים דברי הרמב"ם סתראי, שהרי פסק אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת וכו' ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו (שם פי"ג ה' ב') וא"כ גם בעד אחד במלחמה וטעמא דדיקא ומנסבא אינו נאמן לכל הפחות להשיא לכתחילה והוא פסק באומר קברתיו שמשיאים האשה על פיו.

והר"ן בתשובותיו עמד על סתירה זו האחרונה, וכתב: ואל יקשה בעיניך שאם באנו להשוות ע"א במלחמה לאשה עצמה א"כ אפילו אמר מת וקברתיו לא יהיה נאמן וכו'? שזו אינה קושיא כשאנו משוים עד אחד לאשה אין אנו משוים אותם אלא לענין דכי היכי דחיישינן באשה עצמה דאמרה בדדמי ה"נ חיישינן בעד אחד לפי דעת הגאונים ע"כ (עיין ב"י סי' י"ז) ואין זה מספיק לע"ד שהרי לטעם נאמנות ע"א משום דדיקא ומנסבא כל מקום שאין האשה נאמנת אין ע"א נמי נאמן.

ומרן הכ"מ (פי"ג מה' גירושין ה"א ד"ה ועל מה שהוקשה) כתב לתרץ דעת הרמב"ם שהוא מפרש בעית הגמ' בין באומר ראיתיו מת ובין באומר מת וקברתיו וצדדי הספק הם אם נאמר בטעם נאמנות ע"א משום דדיקא, והילכך אפילו באומר קברתיו אינו נאמן, או שנאמר בטעם נאמנות ע"א משום דלא משקר והילכך דוקא בעד אחד אומר מת אינו נאמן משום דחישינן שאומר בדדמי. אבל קברתיו שאין לתלות בדדמי נאמן, וסובר הרמב"ם שבעיא זו נפשטה רק לדין מת וקברתיו שאין לומר בו בדדמי אבל באומר מת דאיכא למיחש בדדמי נשארה הבעיא בתיקו, והילכך באומר קברתיו מאמינים את העד אבל לא את האשה עצמה, שהואיל ואינה עשויה להתעסק בקבורתו, ואדרבה היא בהולה להמלט מחמת הפחד מחזיקים אותה למשקרת. וכ"כ בדרישה (סי' י"ז ס"ק ב) לחלק בין אשה לעד אחד דבאשה עצמה הואיל והיא בהולה להמלט ומתוך אהבה רוצה להתעסק לקבור את בעלה, יכול להיות שמתוך בהלה קברה איש אחר מההרוגים לפיכך אפילו אמרה קברתיו חיישינן שאמרה בדדמי.

ולפי"ז למדנו מדברי הרמב"ם שאין עד אחד נאמן להשיא אשה על פיו לכתחלה בכל מקום שיש חשש שהוא מעיד בדדמי כגון שאומר ראיתיו מת במלחמה.

ב. שיטת הרי"ף שגם הוא מפרש בעית הגמרא בין באומר מת ובין באומר קברתיו וסובר שאיפשטא רק לענין קברתיו אבל באומר מת נשאר בספק והילכך אם נשאת לא תצא וכמ"ש בתשובתו. אלא שהוא מוסיף על הרמב"ם לומר שגם בשני עדים שאומרים מת במלחמה מסתפקים אנו בדבריהם שמא אמרו בדדמי (עין כ"מ שם ד"ה ועתה).

ג. שיטת הראב"ד שבעית הגמ' היא בכל ענין ונפשטה הבעיא מעובדא דחסא להאמין עד אחד במלחמה אפילו באומר מת ומשיאים האשה על פיו לכתחילה (עיין נמק"י יבמות קט"ו).

ד. שיטת המאור שמפרש בעית הגמ' באומר ראיתיו מת אבל אם אומר קברתיו פשיטא לן שהוא נאמן הואיל וגם האשה עצמה נאמנת בכגון זה והוא סובר שלא נפשטה בעין והילכך עד אחד במלחמה שאומר ראיתיו מת אין משיאים את האשה על פיו לכתחילה. מהאמור למדנו להלכה שלכל הדעות נאמנות עד אחד בעדות שבמיתה היא מטעם דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי והילכך באומר קברתיו מהימנינן ליה לכל הדעות. ובמקום שיש לחשוש שהעד אומר בדדמי כגון שאומר ראיתיו מת לדעת הרי"ף והרמב"ם ומרן והרז"ה אין משיאין את האשה על פיו לכתחלה שחשוד הוא עד אחד לומר בדדמי. ולהרי"ף גם בשני עדים חיישינן שיאמרו בדדמי אם לא שפירשו דבריהם באופן ברור כגון שאמרו קברתיו.

והראב"ד סובר שעד אחד נאמן במלחמה אפילו באומר ראיתיו מת ודעתו היא דעת יחיד.

ב. עד מפי עד ושמעו שמת במלחמה

ועתה נבין ונדון בדין עדות מפי השמועה או שמע בת קול שפלוני מת אם משיאין האשה לכתחלה על פיהם גם בזמן מלחמה. ולדעת הרי"ף שסובר לחוש על בדדמי גם בשני עדים ודאי שלא עדיף עד מפי עד או שמיעת בת קול משני עדים ואין משיאין האשה עפ"י בת קול או עד מפי עד בזמן מלחמה. וכן מסתברא לומר לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל שדין עד מפי עד או שמיעת קול שמת נובע מדין נאמנות עד אחד ומטעם דלא משקרי במילתא דעבידא לגלויי. והילכך לא עדיף עד מפי עד או בת קול מעד אחד בראיה.

ומסתברא עוד לומר שגם לדעת הראב"ד שלא חוששים אנו שעד אחד מעיד בדדמי מודה שבעד מפי עד חיישינן, שהרי כל נאמנותו של עד אחד מיוסדת על החזקה שאין אדם משקר בדבר העשוי להגלות וטעם זה שייך דוקא בעד המעיד מעצמו אבל בעד שהוא מעיד מפי השמועה או בת קול בהיותו יודע שאין עדות שמיעתו מתאכזבת אפילו אם ימצא שהאדם שהעיד עליו הוא חי, עשוי הוא לשקר בדבר שאינו עשוי להגלות שקרו, ומטעם זה היה נראה לי שלא נאמר דין עד מפי עד או שמעו בת קול אלא בזמן שלום אבל לא בזמן מלחמה שיש מקום לומר שגם העד הראשון או הבת קול אמרו שמת על סמך אומדן דעתם בדדמי.

אולם אעפ"י שהסברא הפשוטה נותנת לומר כן קשה להחליט כן להלכה, שהרי הלכה פסוקה שנינו: משיאים אשה עד מפי עד, או מפי בת קול, והרמ"א בהגה (סי' י"ז סעיף ה') פסק ואפילו לא אמר ממי ששמע אלא אמר סתם ששמע כשר לא חיישינן ששמע מפסולי עדות ע"כ.

ומשמע ודאי שהוא הדין שאין חוששים שמא העד הראשון אמר בדדמי. ולכן נראה שעדות שמיעה עדיפא מעד אחד בראיה משני טעמים: א) שאינו אומר ראיתיו מת במקום המלחמה אלא פלוני מת סתם וכל האומר כן נאמן כדין עד אחד במלחמה שמעיד ראיתיו מת על מטתו גם האשה עצמה נאמנת בכגון זה (ס' י"ז סעיף מ"ח) וכן כתב המרדכי (יבמות קט"ו סי' פ"ח) משם ראבי"ה: לא אמרינן מת במלחמה אלא אם כן אמרה נהרג או מת במקום שהיתה המלחמה, כדאמרינן בהאשה דאילו אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא אבל אם אמרה מת על מטתו מהימנא ע"כ. וכדומה לזה כתב הרא"ש (יבמות שם): ויראה הא דבעינן אסקינהו וחזינהו לאלתר, היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם וכו'. וכן פירש ר"י הא דבעינן סימנים ולא סגי בטביעת עין לחודיה היינו משום דראו הטביעה יאמרו בדדמי ע"כ.

וזו היא לדעתי דעת הרמב"ם ומרן, שכתבו: כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאים אשה על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן מיתה אין משיאים את אשתו וכו' (שם סעיף ה'). הרי לך שבעדות שמיעה אין שואלים את העד אם עדות השמיעה היתה בדברים שרובם למיתה. והמ"מ (ה' גירושין י"ג ט"ו) כתב: מ"ש בכאן שאם אמר העד ראיתי שמת ששואלים אותו וכו' אעפ"י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעים האומר ראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן, אין דנים אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלים אותו ע"כ. ואין זה מחוור לע"ד שגם בשמע אפשר היה לחקור אם נשמע קול זה בשעת מלחמה. והנכון בדעת הרמב"ם ומרן לע"ד הוא דבשמע שמת כיון שהעד הראשון אינו מזכיר בדבריו ראיתיו שמת אין מקום לחוש שאומר בדדמי ודוקא באומר ראיתיו הוא שמסתפקים בו שמא אומר בדדמי. הואיל ואם היה העד נמצא במקום המלחמה עלול לטעות בדדמי ולכן שואלים אותו. וכן מוכח ממ"ש ריא"ז (שלטי הגבורים סוף יבמות) אין בודקים עדי נשים בחו"ד אבל שואלים אותו אם הוא יודע בעדות זו שמא אמר בדבריו באומד הדעת או שומע דברים ממי שאינו ראוי לסמוך עליו ע"כ. מדקדוק דבריו אלה נלמד שבעדות שמיעה לא חיישינן אלא שמא שמע ממי שאינו ראוי לסמוך עליו. אבל אם ברור לנו זאת לא חוששים שוב אם המשמיע אמר מתוך אומדן דעת. מהאמור אנו למדים שבעדות מיתה על פי השמועה או בת קול משיאים את האשה על פיו אפילו בזמן מלחמה. ולכאורה נראה להביא ראיה לסתור ממ"ש רמ"א בהגה, בדין מצאו כתוב בשטר שמת ואפילו אם יודעים שהוא כתב ישראל אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה אין מתירים על הכתב שחוששים שכתב כן מפני הקול שיצא ע"כ (שם סעיף י"א). ומסתברא שהוא הדין בשמע מפי עד או בת קול שמת שאם יש לחוש שקול זה יצא מתוך אומדנא שטבע במים שאין להם סוף או נהרג במלחמה אין משיאים האשה על פיו, וכן כתב בפירוש בח"מ (שם ס"ק כ"ב) ואין להתיר בזמן המלחמה על עדות כזו כשיודעים שמת במלחמה אף שהעד אומר סתם נהרג.

אולם אעפ"י שרמ"א בהג"ה סובר כן הרי ראינו שמרן הב"י בתשובותיו חולק ע"ז שדוקא בטבע במים שאין להם סוף שרובם הגדול הוא למיתה הוא שחוששין שהעד אומר בדדמי על סמך הרוב, אבל אם יצא קול שנהרג פלוני ואחד אמר שמת לא אמרינן שסמך על הקול. וכן כתב מהרשד"ם (אה"ע סי' מ"ז) שדוקא בטביעה הוא שדרך בני אדם לדבר באומד הדעת לפי שרוב הנטבעים מתים, ומפני זה היה הדין נותן שכל אשה שטבע בעלה במים שאין להם סוף אפילו שלא ראוהו אח"כ, שהיא מותרת להנשא דמן התורה אזלינן בתר רובא אלא שחכמים החמירו בדבר ערוה ועם כל זה אמרו שאם נשאת בדיעבד מותרת וכו'. ולפי"ז אם מצינו בטביעה שאדם מדבר מת וכיוצא בזה יש לחוש שמא מאומד הדעת אמר כן בכיוצא בזה וכו' אבל בענין אחר לא אמרינן (שהעיד בדדמי) אלא נקטינן העדות כפשוטו ולא חישינן לאומדנות להחמיר. ועיין בב"ש (ס"ק ל"א) ובכנה"ג (סי' י"ז) הגהב"י ס"ק ל"ט) הביא להקת הפוסקים כדעת מרן שבאומר מת מפי השמועה אין חוששים שאומר כן מחמת הקול.

ויותר מזה כתב מהר"ם (בספר עזרת נשים הוב"ד בברכי יוסף אה"ע סי' י"ז סעיף י' ד"ה אמנם) דבאומר פלוני מת ולא אמר אני ראיתיו שמת אין שואלים אותו ותלינן לומר שמה שאמר מת פלוני הוא ששמע מפי אחר והוה ליה כאלו אמר שמעתי שמת פלוני. איברא שמרן חיד"א (שם) חולק על זה ולמד מדברי שה"ג שהזכרנו לעיל שגם במעיד מת סתם שואלים אותו אבל בשומע שמת ודאי מודה שאין שואלים אותו הואיל והעד הראשון לא הזכיר שנמצא במלחמה וראהו שמת אלא מקבלים העדות כמובנו שמת ולא שסמך על הקול.

ועוד טעמא רבה להאמין עד אחד מפי השמועה ואפילו בזמן מלחמה. הואיל והעד הראשון לא כיון להעיד אלא שהוא מדבר דרך ספור והתאוננות ובאופן כזה אין לחוש לומר שמעיד בדדמי.

וכן כתב המרדכי (פרק בתרא דיבמות סי' פ"ח) וסברת הלב היא דלא שייכא אותה בעיה בגוי שאינו נאמן כי אם מסיח לפי תומו, דבשלמא ישראל המתכוין כך להתיר, יש לומר דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות, אבל גוי שמספר לפי תומו ולא שם כונתו לשם אותו דבר אינו אומר אחר הנדמה כי אם כאשר ראה ע"כ.

איברא שמהרא"י בתה"ד (סי' ק"מ) חולק על זה וסובר שלא להתיר עפ"י עדות גוי מסיח לפי תומו במקום קול של טביעה. אבל כשנעיין בגוף דבריו נבין שהוא אינו חולק בעיקר סברת ראבי"ה, וקושטא הוא שאין חוששים בגוי מסיח לפי תומו שאומר בדדמי, אבל טעמו של התה"ד משום שרגילים העולם דכי חזו ליה טובע בנהר גדול קורין עליו שם מיתה ותלינן לחומרא שמא במאי דרגילי עלמא למיסח כלומר שביאור דבריו שאמר מת הוא לומר שנטבע במים שאין להם סוף. וזהו דוקא בטביעה שרגילים העולם לומר מת על מי שטבע ומשום דרובם הגדול של הנטבעים מתים. אבל אם מתברר לנו מדבריו של גוי שהוא מעיד על מיתה אין אנו חוששים שאומר בדדמי או שהוא משקר משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי.

ובזה מתישבת תמיהתו של הח"מ (שם ס"ק כ"ח) שכתב אבל מדברי הרמ"א בהג"ה זו משמע דכל שאומר הגוי מסל"ת פלוני נדון בערכאות נאמן, וע"ז קשה למה לא נאמר שכותי זה אומר מפי השמועה ובדדמי? ע"כ. ועיין בב"ש (שם ס"ק כ') ולע"ד נראה כמו שכתבתנו שהתה"ד מודה שאין אנו חוששים שהגוי אומר בדדמי אלא שמפרשים אמירתו מת במובן של נטבע. משא"כ באומר נדון בערכאות למיתה אין מקום לפרש דבריו שנדון למיתה ולא מת.

מהאמור ומדובר למדנו שעדות מפי השמועה או בת קול עדיפא מעדות עד אחד שמעיד ראיתיו מת ומשיאים האשה עפ"י עדות שמיעה או בת קול אפילו בזמן המלחמה ולא חוששים שמשקרים או שאומרים בדדמי.

אולם הרשב"א נראה שהוא חולק על זה וסובר שדין עד מפי עד או בת קול שוה לדין עד אחד במלחמה ואין משיאים על פיו בשעת מלחמה, שהרי הרשב"א בתשובותיו (סי' ל"ב הוב"ד בכנה"ג אה"ע סי' י"ז הגהב"י ס"ק נ"ט) כתב: ועל שהזכירו נשמתו בקהלות אין נראה לי מזה שאעפ"י שאמרו בתוספתא שמע קול מקוננת וכו' התם באיניש דעלמא שהלך למדה"י ושלום בעולם. אבל במלחמה בעולם לא ע"כ, ומזה מוכח בברור שסובר הרשב"א בדין שמעו בו שמת מפי עד או בת קול שאין סומכים ע"ז להשיא את האשה בזמן מלחמה.

אחרי שבררנו דין עד אחד במלחמה ועד מפי עד ושמיעת בת קול, נשוב לדון בנדון שלפנינו, והנה ברור הדבר שנדון דידן הוא עדות מיתה במלחמה, אעפ"י שמקום המלחמה היה ביפו, בכל זאת מקרה מיתתו של י. פישל פלדנקרייז לפי העדויות שנתקבלו לפנינו, הוא שמת במלחמה, ועיין בכנה"ג (אה"ע י"ז הגהט"ו ס"ק תצ"ו) שכתב משם מהר"ם לובלין דנפלו עליהם לסטים דינו כמת במלחמה. ומעתה נדון אם יש ספוק בעדויות אלה להתיר אשה זו מכבלי העגון.

והנה העדות הראשונה שלפנינו היא ההודעה שנתפרסמה בקונטרס "גליון" מיום ט"ו סיון תרפ"א, שבו מסופר תחת הכותרת "הזכרת נשמות" שה' יעקב פישל פלדנקרייז יצא עם חבריו מפתח תקוה ליפו לשם עזרת הגנה להישוב היהודי שביפו, ובהיותם בדרך על יד הגשר שלפני שרונה התנפלו עליהם ערבים, הם הגנו על עצמם כמה שיכלו, בינתים הלך מחנה ערבים הלוך וגדול וקשה היה לעמוד בפניהם. שנים נמלטו מידי המתנפלים. אחד נפצע קשה ושלשה נהרגו. גויות ר' יעקב פישל פלדנקרייז ויוסף קרסטיל לא נמצאו עד היום הזה ע"כ. הרי לפנינו עד אחד בכתב, שידוע לנו שישראל כתבו, ושאין בו משום חשש של זיוף, מעיד שיעקב פישל פלדנקרייז נהרג וגויתו לא נמצא עד היום.

אלא שבכל זאת נראה ודאי שאין להתירה בעדות זו היות והיא גרועה מעדות שמועה סתם על פלוני שמת, שהרי שמועה זו אומרת בפירוש שנהרג במלחמה ובודאי שלא עדיפא מעדות ראיה. ואם כן בעדות זו אין ספוק להתיר אלא לדעת הראב"ד שסובר שנאמן עד אחד שאומר: ראיתיו מת, אפילו במלחמה, וכבר כתבנו שדעתו היא דעה יחידית.

מעתה נדון בעדות השנית של הגברת שושנה לפובסקי שאומרת: ראיתי שהביאו אוטומוביל עם הרוגים וכו' וראיתי גוף אחד שהיה לבוש באותה החליפה שהיתה דומה ממש לאותה החליפה של פישל פלדנקרייז שהיה לבוש בעת שגר אצלי היינו צבע אפור כהה וקוים שחורים. ובזה אתאן למ"ש הנוב"י אה"ע (סי' ל"ב) והחת"ס (סי' מה) ופתחי תשובה (סי' י"ז ס"ק צ"ה ד"ה והנה) ובנדון דידן שאשה זו מעידה על כל בגדיו של נעלם זה שהכירה אתם בסמנים של צבע כהה וקוים שחורים אפשר לסמוך על פיה ולהכיר מתוך סימני בגדיו בתור סניף להתירה.

העדות השלישית היא עדותו של מר אברהם שפירא שהעיד: שביום כ"ד ניסן תרפ"א יצא הנעלם יעקב פישל פלדנקרייז יחד עם חבריו מפתח תקוה להגן על תל אביב, ושמעתי מאנשים שנהרג בדרך על ידי ערבים, וכעבור איזה ימים נמצא בדרך גוף אחד טמון באדמה ואף הגוף הובילו לתל אביב ונקבר שם, ועדות זו אינה מוסיפה לנו כלום אחרי שלא מעיד על קבורתו של הנעלם הנ"ל, אלא על סתם גוף אחד שהובל לתל אביב לקבורה.

ברם אעפ"י שאין כאן עדות ראיה וידיעה, אבל יש כאן עדות שמיעה של מיתה במלחמה ועדות אשה אחת בהכרת סימני בגדיו של הנעלם הזה, וכבר כתבנו דעת כמה מהפוסקים שסוברים לסמוך על הכרת סימנים אלה, ויכול להיות סניף להתירא בהצטרפות עוד טעמים ונמוקים אחרים שיתבארו לקמן.

ב. עדות יצא עמנו מעיר פלונית ומת

לפי עדות הגליון הנ"ל מתברר שר' יעקב פישל פלדנקרייז יצא יחד עם חבריו מפתח תקוה ופניו מועדות ליפו לשם הגנה, ובדרך על יד הגשר התנפלו עליהם ערבים ופצעו אחד מהם, שנים נמלטו, ושלשה נהרגו, ובפרטות יותר מספר שם העד רפופורט: הלכנו בצעד מהיר מפ"ת ליפו ופלדנקרייז האיץ בנו בכל זאת מפעם לפעם להגדיל את הטימפו של ההליכה וכו' אחר שעברנו את הגשר שעל ידי שרונה ראינו מרחוק ערבים עם מקלות וסכינים הולכים לקראתנו, פלדנקרייז התחיל לנפנף ולהכות במקלו העבה על ימין ועל שמאל, הגינונו על עצמנו כמה שיכולנו, בינתים הלך מספר הערבים הלך וגדול וקשה היה לעמוד בפניהם, אני וזכס היינו כבר פצועים קשה דמנו שתת בלי הפסק, והספקנו לראות את ארבעת הנשארים מחבורתנו רצים אל בין האקלפטיים שלפני שרונה ומגינים על עצמם, וההמון אחריהם, מה שהיה אחרי כן לא נודע לנו ע"כ.

והואיל ונתברר לנו יציאתו של פישל פלדנקרייז מפתח תקוה ליפו ונתברר גם כן מקום ההתנפלות וכיון שהתברר שגם ביפו וגם בפתח תקוה לא נודע על העלם וחסרון אנשים אחרים, מכל זה מתברר: שפלדנקרייז נהרג בדרך זו, וזו היא סיבת העלמו שבודאי אם היה חי היה שב אל ביתו או אל מחוז חפצו שהוא יפו, וכיון שלא שב, הדבר ברור שמת. ומצורף לזה יש כאן עדות האשה שושנה לפובסקי שראתה שנים ג' גופים מובאים באוטומוביל ושאמרו שאלה הם הרוגים שנמצאו בדרך שבין פתח תקוה ליפו, והרי זה דומה למ"ש בתוספתא יבמות (י"ד י"א) אין מעידים עד שיזכירו שמו ושם אביו ושם עירו אבל אמר אחד יצא מעיר פלונית מפשפשים באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו ע"כ. והרמב"ם (ה' גירושין י"ג כ"ז) ומרן (בשו"ע סי' י"ז סעיף י"ט) הוסיפו: אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת. ומשמע מדבריהם, שדוקא היכא שאלה שיצא עמו מעידים על יציאתו ועל מיתתו הוא שסומכים על פיהם, אבל ידיעת אחרים שזה יצא מעירו ומת לא מהני. אולם לע"ד נראה דהרמב"ם ומרן לא להוסיף על דברי תוספתא בא כי אם לפרש דמשכחת לה שיעידו עדים על פלוני, וכן כתב המהרשד"ם (בתשו' אה"ע סי' נ"ז) והמבי"ט (ח"א סי' ק ל"ה) ועין בכנה"ג (סי' י"ז הגהט"ו ס"ק רנ"ב) שהביא להקת הפוסקים שסוברים "שעמנו" שכתבו הרמב"ם ומרן לאו דוקא. אלא כל שידענו שפלוני שיצא מעירו וחפשנו באותה העיר ולא מצאנו נעלמים אחרים בלעדו, סומכין על פיהם לומר שזהו שמת ומתירין את אשתו.

ואם כן בנדון דידן שמצד אחד אנו יודעים מתוך דברי העד ראפפורט שהוא עד ראיה ומעדותו של מר שפירא בפנינו שה' פלדנקרייז יצא מפתח תקוה ליפו, ומצד שני יודעים מעדותה של הג' לפובסקי שראתה גופות מתים מובלים ליפו, ושאמרו לה שאלה הם ההרוגים בדרך פתח תקוה ליפו וידענו שלא היו נעלמים אחרים לא ביפו ולא בפתח תקוה מבלעדי אלה שיצאו באותה החבורה שביניהם היה פישל פלדנקרייז. בהצטרפות כל זה מתברר הדבר בברור שפלדנקרייז הנ"ל נהרג בדרך פ"ת יפו.

ועדין יש מקום לבעל דין לומר שהרי סוף סוף על מה אנו סומכים על עדות הג' לפובסקי שראתה גופות מתים מובלים באוטובומיל ליפו, ושוב הוה ליה עד אחד במלחמה שאינו נאמן אלא באומר קברתיו? זה אינו שהרי כתב הרא"ש והבי"ד בבאר היטב (שם ס"ק קנ"א) דלאו דוקא קברתיו אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום בדרך המתים סגי.

ויותר מזה כתב המבי"ט (שם ד"ה ונראה): והוא הדין אם הזכיר סימנים שאינם מובהקים, ואמר: מצאתי הרוג בדרך פלונית וחפשו בכל המקומות ההולכים על אותו הדרך ולא נעלם ולא נתכסה בכל אותם הימים שום אדם משם תנשא אשתו. ע"כ.

דון מינה לנדון דידן שלפי עדותה של הגברת לפובסקי יש כאן לכה"פ סימנים שאינם מובהקים בהכרת מלבושיו, וזה דומה ממש לדין המבי"ט שסימנים שאינם מובהקים מצטרף להוכחה שחפשו ולא מצאו, להתיר האשה מכבלי העגון על פיהם.

ג. אבד זכרו ונשתכח שמו

ועוד יש סניף גדול להיתר עגונא זו מזה שכבר עברו כתשע שנים מיום העלמו ואבד שמו ולא נודע זכרו, והנה בגמ' (יבמות קכא) אמר רב אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אסורה הני מילי באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא דאי סליק קלא אית ליה ומסיק בגמ' דלא שנא צורבא מרבנן ולא שנא איניש דעלמא.

על יסוד דברי רב אשי אלו פסק רבינו אברהם בר' משה דכמו שסמכו באמדן דעתא בצורבא מרבנן כמו כן יש לומר דאפילו היכא דאינו צורבא מרבנן, דמאי שנא. אבל ראבי"ה כתב דראוי לשמתא המתיר לכתחלה כעובדא (דרב) שילא (מרדכי סוף פרק בתרא דיבמות). וכן פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל (אה"ע י"ז ל"ד) האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה, ואבד זכרו ונשכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו וכו' וחכם שהורה להשיאה לכתחילה מנדין אותו ע"כ, ומרן (בב"י אה"ע י"ז סעיף י"ז) כתב שכל המיקל עפ"י תשובה זו עתיד ליתן את הדין.

אולם המבי"ט (בתשו' ח"א סי' קל"ה) נשאל: בנדון מי שיצא ממקום פלוני ללכת למקום פלוני לביתו ולא הגיע לשם, ונאבד זכרו ולא נודע מקומו איה, וגוי מסיח לפי תומו אמר שראה יהודי באותו הדרך נהרג באותו הזמן, והשיב: נראה דעדיף עדות זו מעדות מים שאין להם סוף דסברא הוא דקרוב להתגלות מי שנאבד בישוב שיצא ממקום אחר ולא נודע אנה הלך ונשכח זכרו, ממי שנאבד בים וכו' שהנאבד בישוב, אחר שמחפשים בישוב ולא נמצא מי שראה אותו ומי שפגע בו, דעתו של אדם סומכת יותר לומר שמת או נהרג וכו' עי"ש (ובסי' שכ"ו) נשאל עוד: בנדון ע"א שהעיד מפי גוי מסל"ת: שפלוני יצא מעירו חליב ללכת לחמה "והמוקירים" הוליכום בדרך אחרת להורגם והתנפלו עליהם גנבים אחרים והרגו אותם, וע"ז הביא תשו' רבינו משולם שהתיר אשה עגונה להנשא וליטול כתובתה על סמך קול שנשמע שנהרג ואפילו אם לא היה עדות גוי מל"ת. וע"ז כתב הרא"ש בתשובה אלמא חזינן לגאון דבקול הברה בעלמא שנשמע שנהרג ולא נשמע עליו שהוא קיים אפילו שלא בא מעולם שום גוי מל"ת התירה להנשא וגבתה כתובתה, ולא מצינו שהחמירו חז"ל בהתרת נשים; אלא במים שאין להם סוף משום הנהו עובדי וכל פלוגתא דהתרת נשים יש לילך אחר המיקל, ואחר שחכמי הגאונים הקלו משום תקנת עגונות אתה למד לחכמי דור זה שיש להם ללכת בעקבותיהם ע"כ.

ומזה למד המבי"ט בנדונו בעדות גוי מסל"ת שהעיד על פלוני שיצא מעירו ללכת לעיר אחרת ונהרג על ידי גנבים בדרך, אעפ"י שלא הזכיר שמו ולא קברתיו, סומכים על עדותו להתיר האשה על פיו אחרי שנים עשר חדש מיום העלמו. אם לא ישמע עליו תוך זמן זה שהוא קיים, וזכר לדבר: נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ע"כ.

ובעיקר סברתו של המבי"ט להקל יותר באבד בישוב ממי שאבד בים, מצאתי לו חבר לע"ד, והוא: הראב"ד דסובר מת במלחמה כמים דמי (צ"ל לומר כמים שיש להם סוף דמי) וכן הוא בדברי הרא"ש (עין נמק"י יבמות קט"ו והרא"ש שם) ונמוקו של הראב"ד הוא דמלחמה הואיל וידענו המקום שבו נאבד שהרי מעידים על מציאותו במקום מערכות המלחמה, דומה למים שיש להם סוף, דכל שידוע מקום אבדתו כמה שיהיה השטח רחב אפשר הוא לחפש ולמצאו או שישוב אם הוא חי, משא"כ במים שאין להם סוף שהחשש הוא שמא השליכו אותו הגלים למרחקים גדולים שאי אפשר לדעתם ושהם יכולים להיות הסבה לאי חזרתו ממקומות הנדחים שהושלך שמה.

אולם סברה זו אינה מוסכמת, שהרי הרא"ש חולק על דברי הראב"ד: וסובר שמלחמה דומה למת במים שאין להם סוף, ונמוקו של הרא"ש הוא דטעם ההיתר במים שיש להם סוף אינו משום שאפשר להגלות או לשוב אלא משום דהואיל ושהה עד שתצא נפשו הוי ודאי מת. משא"כ מת במלחמה אעפ"י שראינו שנפצע פצעי מות עדין יש מקום לומר דאיכא דעבד סמתרי וחיה (יבמות קי"ד).

וראיה גדולה לדעתי לסברת הרא"ש ממ"ש בגמ': ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי דמסיק רב שילא אנא סברי כיון דקוו וקימי כמים שיש להם סוף דמי, ולא היא כיון דאיכא גלים אימור גלי אשפלי, ע"כ.

הרי לך שאפילו במקום שאבד במקום ידוע, ושיש אפשרות לחפש אחריו בגבולי שפת הנהר, בכל זאת הואיל ולא נודע לנו מיתתו אין מתירים את אשתו, והוא הדין לאבד בישוב. אלא שאם כן קשה שדברי הרא"ש נראים סתראי שהרי בתשובה המיוחסת להרא"ש (שהביא המבי"ט בס' שכ"ו) כתב: ולא מצינו שהחמירו חז"ל בהתרת נשים אלא במים שאין להם סוף משום הנהו עובדי, הרי שסובר הרא"ש שבעדות מלחמה הקלו חכמים יותר ממים שאין להם סוף.

וכן נלמד מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל, שכתבו: עד אחד אמר שמת במלחמה או במפולת, או שטבע בים הגדול וכו' אם אמר קברתיו לא תנשא וכו', וכן האשה שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה, ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו (שם סעיף ל"ג ל"ד), ומדקדוק דבריהם שבסעיף הראשון הזכירו בחדא מחתא מלחמה מפולת וטביעה ולא הזכירו בו אעפ"י שאבד זכרו, ובסעיף השני דברו רק על עדות טביעה והזכירו בו אעפ"י שאבד זכרו ונשתכח שמו מתירים אפילו לכתחילה, מזה מוכח דבמת ביבשה אם אבד זכרו משיאין את אשתו.

והסברא נותנת כן. דבים שיש לחוש שמא הושלך לאיים רחוקים שאין בהם ישוב בני אדם, תלינן שמה שאבד זכרו הוא לפי שהוא נמצא במקומות חשוכים ונדחים שאי אפשר להודע על מציאותו, אבל במלחמה ומפלות אין לחוש לזה. ולע"ד נראה ראיה לזה מסוגין (ד' קכ"א) דרב אשי סבר להתיר במים שאין להם סוף ובצורבא מרבנן, מסברא: דאם איתא דסליק קלא אית ליה ומסקנא דגמ' דלא שנא צורבא מרבנן ולא שנא איניש דעלמא, ופלוגתיהו לע"ד הוא בזה: דרב אשי סבר, כיון דליכא קול לא חיישינן שוב שמא נדח למקום שומם שאין בו ישוב, שהרי יש לפנינו שני צדדים מכריעים למיתה: האחד נפילתו למים שאין להם סוף, והשני שאבד שמו ולא הושלך למקום ישוב, ולספק כזה שמא הוא חי במקום נדח לא חישיינן. אבל מסקנת הגמ' היא דעיקר חששת מים שאין להם סוף הוא משום דמיא אשפלו למקום בודד ונעזב שאי אפשר להגיע ממנו הקול. דון מינה דאבד ביבשה שאין מקום לומר גלי אשפלוהו למקום בודד ונעזב מתירים אשתו באבד זכרו וכסברת המבי"ט.

את זאת כתבנו לתרץ דעת המבי"ט וסברתו, אבל להלכה נראה שהרמב"ם ומרן ז"ל חולקים בדינו שהרי לענין נחלה פסקו: וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות וכו' או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו, אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותן, בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדים לנחלה על פיו אעפ"י שאין משיאים אשתו, ע"כ (חו"מ ה' נחלות סי' רפ"ד).

הא למדת מדבריהם, שהם משוים מים שאין להם סוף למת במלחמה, ובשניהם אין מתירים האשה לכתחילה אפילו בעדות גמורה שמת ונהרג, אם לא שיראוהו אחרי מותו ויכירוהו בפניו. ואפילו ראינוהו במלחמה או בגוב אריות ונאבד זכרו אין אשתו מותרת להנשא, ומכאן ראיה סותרת לחדושו של המבי"ט (שם) שכתב: וכמו כן אם הועד כי באמצע הדרך בא פלוני שיצא ממקום פלוני ונאבד זכרו עדיפא עדות זו יותר ממי שהועד עליו שנטרפה ונהפכה הספינה ונטבע בים וכו' דהכא אם נזדמנה לו הצלה מן הרוצחים ולא היה נהרג היה נודע מקומו איה בכל הישוב ולא היה נשכח זכרו וכו' עי"ש.

והנוב"י מהדו"ק אה"ע (תק"ע סי' ט"ו) הביא מ"ש בשב יעקב לחזק סברת המבי"ט זו, מדתניא: שדה שנאבד בה קבר, הנכנס לתוכה טמא. נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא. רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה (פסחים י' בכורות כ"ה). והנוב"י דחה ראיה זא וכתב שדברי המבי"ט והשב יעקב לאו דסמכא נינהו, שכיון שדרך זו היא מפולשת לרבים, וברור הדבר שרבים עברו בו, אעפ"י שאינם ידועים לנו, אין כאן מקום לומר כאן נמצא וכאן היה, שהרי גם אחרים נמצאו כאן בודאי. ועי"ע בזה בספר שב שמעתתא (שמעתא ז' פ' י"ז) ולע"ד נראה שטעמו של המבי"ט אינו מטעם כאן נמצא וכאן היה, אלא משום דנשכח זכרו במקום ישוב הוי הוכחה ברורה שמת, לפי שאם הוא חי, ודאי שהיתה מזדמנת לו הצלה, או שהיה נודע מקומו איה, אבל אם לא מטעם נאבד זכרו מודה המבי"ט שלא מתירים האשה על סמך זה דכאן נמצא וכאן היה.

ברם מדברי הרמב"ם ומרן בהלכות נחלות נראה לכאורה תיובתא לדעת המבי"ט. אולם אחרי עיון בדבריהם נראה שאין מהם סתירה לדעת המבי"ט. שהנה לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים מצד עצמם, שהרי כתב: וכן אם ראוהו עדים שנפל לגוב אריות וכו' או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג משמע דאפילו אמרו שני עדים שמת ונהרג חיישינן שיאמרו בדדמי, וזה נסתר ממ"ש המ"מ (פ' י"ג מה' גירושין) בדעת הרמב"ם שבשני עדים לא חיישינן שיאמרו בדדמי, והלח"מ (ה' נחלות פ"ז ה"ג) עמד בזה, ונדחק לתרץ: דשאני הכא שאמרו נדקר, ולכן חיישינן יותר שאמרו בדדמי, ואין זה מחוור לע"ד, שאדרבה מדקדוק דברי העדים שאמרו נדקר ומת או נהרג מוכח שכוונו עדותם להעיד על מיתה ודאית ואופן המיתה. ולכן אמרו נדקר ומת.

ולכן נלע"ד, דקושטא הוא כמ"ש המ"מ דבשני עדים של מיתה במלחמה משיאים האשה על פיהם ולא חוששים שאומרים בדדמי, במה דברים אמורים כשלא ראוהו אחרי מותו ואין צריך לומר כשראוהו והכירוהו. אבל אם ראוהו ולא הכירו את פניו אחרי מותו גרע טפי מלא ראוהו כלל, דכיון שלא הכירוהו הדעת נוטה יותר לומר שהוא אחר מלומד שנשתנו פניו, והילכך אין משיאים את האשה על פיהם. וכן מדוקדקים דברי הרמב"ם ומרן שכתבו בה' נחלות: ומת ולא הכירו פניו. ובזה אעפ"י שמורידים את היורשים לנחלה אין משיאים האשה על פיהם. ובזה מיושבת גם תמיהתו של מרן הכ"מ שהקשה על דברי הרמב"ם שהם סותרים תחלתם לסופם שבראש דבריו לא הזכיר שמעו בו שמת, אלא באבד זכרו לבד מורידים לנחלה, ואלו בסוף דבריו כתב: אבל לענין ממון אם העידו בדברים שחזקתם למיתה וכו' ואבד זכרו ונשמע אח"כ שמת הרי אלו נוחלים על פיו, משמע שצריך שנשמע אח"כ שמת, וצ"ע עכת"ד (ה' נחלות שם).

ולע"ד נראה לפרש דברי הרמב"ם, דברישא כיון שיש עדים שמת, אין לך עדות גדולה מזו. ובסיפא מדבר באין עדים שמת אלא שנדקר במלחמה או שנפל לים, ולזה צריכה גם שמיעה על עצם המיתה וגם אבד זכרו כדי להוריד היורשים לנחלה.

וכשנדקדק עוד בדברי הרמב"ם בזה שחילק דינו זה לשתי בבות: א. מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאים האשה לכתחילה הרי יורשים נוחלים על פיהם; ב. אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות וכו' או שנדקר במלחמה. ומדלא ערבינהו ותנינהו בחדא מחתא, מוכח בבירור דמים שאין להם סוף קובע לו דין מיוחד, שאעפ"י שלא ראוהו אחרי מותו ואעפ"י שאבד זכרו אין משיאים את האשה על פיהם. אבל אם ראוהו במלחמה או בגוב אריות באבד זכרו מתירים את האשה על פי עדותם אם לא שיש ריעותא אחרת שראוהו אחרי מותו ולא הכירוהו בפניו.

ועל כל פנים מתשובת המבי"ט למדנו: שרבנו משולם והרא"ש והמבי"ט סוברים להלכה ולמעשה שכל שידענו שיצא פלוני מעירו ולא הגיע למחוז חפצו ונשמע עליו שהוא מת ולא נשמע עליו שהוא חי במשך י"ב חדשים משיאים את אשתו אחרי י"ב חדש מיום העלמו. ולהלכה עיין תשו' מהרא"י כתבים ופסקים ס' קל"ט) שכתב: ונראים הדברים. בזמננו אפילו אדם בינוני אם איתא דחי הוא עדיין, הוה ליה קלא זה כמה שנים, טפי וטפי מקלא דצורבא מרבנן בזמן חכמי התלמוד ומטעם זה התיר בנדונו לאשה שנשאת כבר שלא תצא.

והחת"ס (בתשו' אה"ע סי' נ"ח ובסי' ס"ה) כתב: שנשתנה הענין בדורותינו עכשיו מבדורות הקדמונים. דקביעי דואר ושיירות מצויות מאד, ואפילו יהיה אדם בסוף גבעות עולם יכול להודיע לביתו ע"י הדאר, ובפרט האי גברא דלא הוה ליה קטטה עם אביו ואחיו ואשת נעוריו וראה עצמו נופל למים, ויודע שיהיו בני ביתו ועירו מצטערים ודואגים הרבה, אלו יצא בריחוק מקום ואפילו אירע לו דבר שמחמת כיסופא ערק לעלמא, היה מודיע לביתו ע"י דואר דקביעי בכל דוכתא וכו'. עכ"פ אמת נכון הדבר, דכולי עלמא הוה כצורבא מרבנן ואיכא תרי רובא, ואין כאן אלא אסור דרבנן משום חומרא דאשת איש, דהיינו אחר המתנת זמן רב ונאבד שמו ואבד זכרו ולא כתב שום אגרת, וראיתי סברא כזו בס' עזרת נשים וכו' וארכא יהיה יב"ח ואומר שם: זכר לדבר: נשכחתי כמת מלב, וגם בדינא דמלכותא כל שקראוהו ע"י צייטונג (עתון) ולא בא אחר יב"ח נחשב אבד זכרו, ש"מ דאינהו בקיאי דבזה"ז יכול להודיע ע"י דואר אפילו ממקום רחוק. ומדבריהם למדנו שבזמן הזה נשכח זכרו ואבד שמו אפילו במים שאל"ס מוציא את האשה מאסור אשת איש מן התורה ואסורה להנשא לכתחלה מדרבנן.

וכן מצאתי בספר כפי אהרן להגאון מהר"א עזריאל (ח"א ד' ס"ה ע"ב ד"ה הסעיף ה"ז) שהביא להקת הפוסקים שפסקו להלכה כדעת המבי"ט דבנאבד שמו ונשכח זכרו מהני להוציא האשה מאסור תורה.

תבנא לדיננא: היות והתברר שיעקב פישל פלדנקרייז יצא מפתח תקוה ופניו מועדות ליפו ושבדרך זו בהיותם על יד הגשר בשרונה התנפלו עליהם ערבים במקלות וסכינים ונלחמו אתם. ויש עוד אחד והוא ז.ב. שכותב בגליון מיום ט"ו סיון תרפ"א שנהרג בין ג' ההרוגים שבאותו מקום, ועדות הגברת שושנה לפובסקי שהובילו הרוגים מפתח תקוה ליפו והכירה במלבושיו את יעקב פלדנקרייז ונאבד שמו ונשכח זכרו זה כתשע שנים ואשתו שמעה שמת ביום כ"ה ניסן ושומרת שנה שנה יום פקודתו, ושיצא כשהוא בשלום עם אשתו, ובזמננו ובמקומנו שקבוע דואר ועתונות, ולא נשמע עד היום שהוא חי וידוע לנו שלא מתו אחרים ונעלמו לא ביפו ולא בתל אביב מבלעדי ההרוגים שביניהם הוא יעקב פלדנקרייז, בהצטרפות כל הדברים הנ"ל נראה שאשה זו מותרת להנשא לכתחילה לעלמא, אחרי שתחלוץ מיבמה.

והיו דברי אלה להלכה ולא למעשה. עדי יסכימו בשריותא דאתתא זו עוד שנים מגאוני וגדולי ההוראה שבארצנו וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.