סימן כ
(לאו״ח סי׳ תקמ״ח)
אם אמרי׳ מקצת היום ככולו מעיו״ט מצפרא
ב"ה, יפו ת"ו ה' תשרי התרע"ד לפ"ג.
לדזיו ליה כבר בתיה רב משרשיא הרה"ג כקש"ת מוהר"ר יוסף ענתיבי יצ"ו.
רב גדול! כן האיר אל עבר פני קונטרסו הנכבד אשר חבר בדין פגע הרגל בתוך שלשים שהדין הוא שרגל מבטל ממנו דין ל' ונסתפק כ"ת אם גם בזה אמרי' מקצת היום ככלו לבטל ממנו גזרת שלשים מערב יו"ט מצפרא, או נימא כיון שהרגל הוא המבטל צריך לנהוג כל דיני אבלות השלשים עד שחשכה כלומר עד כניסת הרגל ובזה שני מלכים מדינים זה עם זה כל אחד רמי ומקשה מוכיח ומברר בפולפולא מדברי הפוס' ואלו ואלו דברי אלקים חיים ולברר וללבן להיכן שורת הדין נוטה בדי"ז. ומענותנותיה דמר בקשני לחוות דעי גם אני ולעשות רצון צדיק הנני משרטט לו בזה מה שנלע"ד.
הנה בעיקר ספיקא דמר, הסברא הישרה נותנת לומר דלא אמרינן בזה מקצת היום ככולו משום דמסתברא דדוקא בדבר שמספר הימים גורם אמרינן בהו מקצת היום ככלו דכיון שנכנס היום והתחיל באבלות הרי נשלם מספר הימים, משא"כ בכל דבר שהזמן גורם, מהיכא תיתי לומר בו מקצת היום ככולו, כיון שאין הדבר תלוי לא בקדושת היום ומאותה שעה שקדש היום פוסקת האבלות אבל כל שעדין לא קדש היום למה תפסק האבלות? ועוד דהא דאמרינן מקצת היום ככולו היינו על אותו יום עצמו משא"כ ברגל שהוא יום בפ"ע הוא המבטל היכי נימא מקצת היום לערב הרגל? ולכן מסתברא שאין הרגל מתיר האבלות אלא משעת קדושת היום ולא קודם? זה הייתי אומר מסברא דנפשאי. וכד דאיקנא בהא מילתא במקורו נלמד דלא קימא סברא זאת אלא אפי' למ"ד דלא אמרינן מקצת היום ככולו לענין דין שלשים. מודה לענין רגל דאמרינן מקצת היום ככלו להתיר בערב הרגל. דהנה תמן תנינן במו"ק (י"ט ע"ב) תנא ומגלח ערב הרגל וכו' קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום הז' עולה לכאן ולכאן ע"כ. והנה מדקאמר ומגלח ערב הרגל סתמו כפירושו משמע דכל ערב הרגל הוא בכלל ההיתר, וכן מוכח מהירושלמי שהביאו התוס' שם ד"ה הלכה וז"ל: בירושלמי מקשה לרבנן דאבא שאול מה בין יום שלשים ליום שמיני דקאמר מקצת היום ככלו ומגלח ערב הרגל ויום שלשים לא אמר מקצת היום ככולו שיהא מגלח בו? ומשני משום כבוד הרגל התירו: עי"ש.
ומזה מוכח להדיא להתיר בערב הרגל מצפרא וטעמא דמילתא דכיון שהוצרכו חכמים להתיר האבלות משום כבוד יו"ט כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול לא פלוג רבנן בשעות וכן מוכח להדיא מסוג' דאמרינן לקמן בסמוך אמר רב הונא בריה דרבי יהושע הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכו' ומדאמר הכא עד הערב משמע דמאי דאמרינן לעיל מינה בדברי רבנן ומגלח ערב הרגל היינו אפי' מצפרא הרי להדיא דמסוג' זו מוכח דלרבנן דאבא שאול מותר לגלח בערב הרגל מבע"י דמשום כבוד יו"ט מודה לאבא שאול דאמרינן ביה מקצת היום ככולו הילכך לאבא שאול אפי' חל יום הז' בערב הרגל אמרינן ביה מקצת היום ככולו אף לענין תגלחת ומותר מהבוקר דמקצת היום עולה לכאן ולכאן, וכדאמרינן בהדיא התם כמאן אזלא הא דאמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו מנחמים מאצלו מותר ברחיצה כמאן כאבא שאול הרי דלאבא שאול אפי' ביום הז' שרינן ליה משיעמדו המנחמים מאצלו. ולדידן דקי"ל כאבא שאול מותר לאבל לגלח אפי' ביום הז' מצפרא מטעם דשמחת יו"ט וכדאמרן ורבנן נמי מודים בחל שמיני שלו בערב הרגל דאמרי' ביה מקצת היום ככולו לבטל ממנו גזרת ל' וכדאמרי' התם ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת, וכן נראה להדיא להוכיח ממ"ש התוס' (ד"ה שאסור) וז"ל וא"ת מאי שנא דלא דלא אמרינן מקצת היום ככולו בשלישי ובשביעי לרבנן, ובשביעי לאבא שאול שרינן ע"י מקצת היום ככולו וכו'. וי"ל דבאבילות שבעה חמיר טפי והנ"ל בכונתם הוא דהכי קא מקשו דמ"ש לרבנן דמודים ביום שמיני לאבא שאול ולא מודים בשביעי, ולאבא שאול גופיה קשה מאי שנא שלישי דלא אמר מקצת היום ככולו ובשביעי מתיר מטעם זה? דהא אמרינן הכא הכל מודים שאסור ברחיצה עד הערב אלמא דגם לאבא שאול אינו ניתר ברחיצה אלא עד שחשיכה? ולזה תירצו דגזרת שבעה חמורה, הילכך לרבנן דלא ס"ל מקצת היום ככולו אפי' חל ערב הרגל ביום השביעי נמי לא שרי אלא עד הערב דהא לדידיה יום השביעי כולו נוהג בו דין שבעה, ולאבא שאול דסבר ביום השביעי מקצת היום ככולו ולדידיה אין יום השביעי מכלל ימי האבלות דס"ל דעולה לכאן ולכאן מתירין שלשים מצפרא, אבל בשלישי כלומר בתוך ימי האבלות גופייהו שנוהג בהם דין שבעה לא אמרינן בהו מקצת היום ככולו ואם פגע בהם רגל נוהג דין אבלות בערב יו"ט עד חשכה דרק בשלשים הוא שהקילו רבנן ולא בשבעה (וע' מהרש"א שנתקשה בדברי תוס' אלה) ומדבריהם מוכח דלדין שלשים מתירינן אפי' מהבקר.
ואולם הרא"ש סובר דבשבעה מחמרינן ביה שלא להתיר בסיבת הרגל, בדבר שאפשר לעשות בלילה כגון רחיצה אבל דבר שאי אפשר לעשותו ברגל מותר מהבוקר וכן כתב הראב"ד ז"ל: הא דלא אמרינן מקצת היום ככולו לענין רחיצה, משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא: משא"כ בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבס משתחשך וכו' ומסתברא כדברי הראב"ד ז"ל דאפילו כיבוס מותר תוך שבעה בערב הרגל כיון דאי אפשר לו לכבס בלילה עכ"ל. משמע מזה להדיא דסבר הרא"ש דכל מידי דאי אפשר לו לעשותו משתחשך מותר אפילו מבעוד יום עיו"ט דכיון דהתירו רבנן משום שמחת הרגל הותר כל היום ואמרינן ביה מקצת היום ככולו, ולענין הלכה בשבעה קודם הרגל לכו"ע אמרינן מקצת היום ככולו לבטל דין שלשים מהבקר, זכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק יו"ד מה' אבל ה"ה) הקובר את מתו שבעת ימים קודם הרגל מן הרגלים וכו' בטלה גזירת שלשים ומותר להסתפר בעיו"ט וכו' שמקצת היום ככולו, ושם (בה' ו') בדין חל ז' תוך הרגל כתב חל ששי וכו' ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולעשות עד שיכנס יו"ט ולא נתבאר טעמו דהרמב"ם אי סובר כהראב"ד דדוקא בדבר שאפשר לעשותו כגון רחיצה וסיכה הוא דאמרינן עד שחשיכה, או אפילו בדבר שאי אפשר נמי אסר משום דחמירא גזרת ז' וכדעת התוס'. ומרן הב"י (סי' תקמ"א) כתב ולענין הלכה נקטינן כדעת הראב"ד וכו' ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם לא התירו עד דעל וכו' אפשר שלא אמרו כן אלא ברחיצה מפני שאפשר לעשותה משחשיכה, אבל כיבוס כיון שא"א לעשותו משחשיכה מודו דמותר וכו' ואעפ"י שמרן ז"ל כתב זה בדרך אפשר כד דאיקנא בדברי הרמב"ם נראה מדבריו להדיא דהכי ס"ל דהא בהלכה ה' כתב: ומותר לספר ולכבס ובה' ו' כתב ואינו מותר לרחוץ ולסוך עד שיכנס יום טוב ומדקדוק דבריו משמע להדיא בדעתו, שלא התיר אפי' בשבעה קודם הרגל אלא דברים שא"א לעשותם ביו"ט כגון תספורת וכבוס, ולא אסר אלא דברים שאפשר לעשותם משחשיכה כגון רחיצה וסיכה, ומאי דנקט דינו ברישא בשבעה קודם הרגל היינו משום תספורת, דבשבעה בתוך הרגל לא הותר כלל בתספורת דאפילו אי אמרינן מקצת היום ככולו אכתי כיון שלא עברו השבעה לא בטלו ממנו גזרת שלשים (עי' בב"י בסי' תקמ"ח ד"ה ומ"ש רבינו דמותר לספר עי"ש). וכן פסק מרן ז"ל בשו"ע או"ח סי' תקמ"ח סעיף ח' וז"ל אם נהג ז' ופגע בו הרגל מותר לספר ולכבס בערב הרגל ומשמע דהיינו כל ערב הרגל דהא בסעי' יו"ד ביאר וטוב ליזהר מלכבס אחר חצות וכו' אבל לרחוץ אסור עד הלילה, משמע מזה דבנהג שבעה קודם הרגל מותר לגמרי לכבס כל היום וליכא אפי' משום טוב ליזהר דהא דינא הוא דמקצת היום ככולו.
מהאמור אתה למד דבנהג שבעה קודם הרגל שרינן ליה אבלותו לדין שלשים בערב יו"ט מצפרא דמקצת היום ככולו אליבא דכ"ע ולית מאן דפליג עלה זולת ראבי"ה ז"ל הוב"ד בהג"א שכ' וז"ל ואסור לספר עד הערב אפילו חל יום ח' או ט' בערב הרגל צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל הרגל הותר, ובאמת לא מצאתי יסוד בתלמוד לדברי ראבי"ה אלה לומר דאפילו לאחר שבעה מחמירינן כולי האי, ודברי ראבי"ה בעצמו אינם מובנים לי היטב דלהגהה קמיתא משמע דלא אסר אלא מבעוד יום הא בערב מותר ואילו בהגהה בתריתא כתב עד סמוך ללילה וכן ראיתי במרדכי דמכילתין (סימן תקע"ח) מבואר דגם ראבי"ה לא אסר אלא מבעוד יום ולא בעי סמוך ללילה דהכי איתא התם פי' ראבי"ה דכשחל הרגל בתוך ז' לאחר שלשה לא מחמרינן כולי האי ושרי לרחוץ סמוך לערב רק שלא יגלח. אמנם אחרי שרש"י וריב"ה ורשב"ם אוסרים עד הלילה נכון הוא להחמיר ואעפי"כ נהגו העולם היתר. ומשמע להדיא דראבי"ה לא אסר אלא מבעוד יום כדברי ההגהה קמייתא וע"כ לומר דמ"ש בהגהה ב' צריך להמתין עד סמוך ללילה, לאו סמוך ממש קאמר אלא כלומר עד הערב, דכל שפוסק האבלות בערב ניכר שבשביל הרגל הותר.
ולפסק הלכה נראה, דראבי"ה הוא יחיד בדין זה, וגם מרן לא פסקה לסברתו ורק רמ"א הוא דפסק כותיה (יו"ד סי' שצט' סע"ג) והגיה: סמוך לחשיכה. ובש"ך (שם סק"י) כתב שדינו של רמ"א נובע מהג"א והיא ס' ראבי"ה אלא דלענ"ד כבר כתבנו לעיל דגם ראבי"ה לא הצריך להמתין עד סמוך לחשיכה, אלא מבערב הותר. ובלא"ה דברי הרמ"א קשיין אהדדי לכאורה דהא באו"ח סי' תקמ"ח סעיף א' כתב דאפילו ברחיצה מותר לרחוץ סמוך לערב והא ודאי סמוך לערב וסמוך לחשיכה תרי מילי נינהו. ואיך שיהיה לדידן דפסקינן כמרן ז"ל שרי להסתפר מהבוקר אפילו שחל ז' שלו ערב הרגל, דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו אם נחוש להחמיר כדברי ראבי"ה הלא גם ראבי"ה לא אסר אלא מבעוד יום, נשארו איפוא דברי הרמ"א ביו"ד הנ"ל שמצריך להמתין עד סמוך לחשיכה, ולא שבקינן סברת כל הפוסקים ותפסינן כותיה להחמיר בדיני אבלות, מכל שכן דחומרא זאת היא חומרא דאתי לידי קולא, דאי אסרת ליה עד סמוך לחשיכה שמא לא יוכל להסתפר ואתי להכנס לרגל כשהוא מנוול.
וכן ראיתי למרן השדי חמד ז"ל במערכת יום הכפורים סי' א' סעיף ח' דאייתי לן עובדא שעשה מעשה להקים את האבל מאבלו אחר המנחה משום סעודה המפסקת, ואם עשה כן בתוך הז' דון מינה במכש"כ לדין שלשים דפסק ממנו דין אבלות מבערב, זה הנלע"ד בהלכה זו.
ומעתה אסורה נא ואראה דברי חכמים וחדותם, טובים השנים להשתעשע באמרותם, והנה הרב הפוסק רב הוד יוסף יצ"ו אייתי לן דברי רמ"א שסובר לאסור התספורת עד סמוך לחשיכה, ושוב אייתי לן דברי מרן השד"ח בה' אבלות סעיף ר"י ומתוכם למד להתיר התספורת אחר חצות, וכן הורה הלכה למעשה. ובא רעהו וחקרו מע"כ הרה"ג כמוהר"ר רפאל אהרון בן ר' שמעון רב ראשי דעוב"י מצרים יע"א, ובירר וליבן הדברים היטב היטב, ואחריו בא הפוסק הראשון רב הוד יוסף להעמיד דבריו הראשונים, והכי אמר מר וז"ל ולא ידעתי היכן מצא פירוש זה דעולה למקצת יום השלשים, ורש"י והבאים אחריו לא כתבו אלא דעולה ליום הח' וכו', משא"כ הכא שעדיין לא השלים ימי אבלותו אלא שהרגל הוא המפסיק ליכא למ"ד דמשחרית שרי להסתפר זולת התוס' עכ"ל.
ואנא דאמרי במחכ"ת לא דק בזה דפשטא דסו' אדרבא מוכחא להדיא דאמרינן מקצת היום להתיר משחרית ורבותא קאמר אבא שאול דאפי' ביום הז' דהוא עדין מז' ימי אבלות ונמצא א"כ דלא חל עליה עדין דין שלשים אפי"ה אמרינן דחשיב יום ז' לימי ל', וממילא נקרא דפגע הרגל בתוך שלשים ומבטל ממנו גזרת שלשים מדין מקצת היום ככולו אפי' משחרית וראיה לזה מדאמרינן אמר ר' הונא וכו' שאסור ברחיצה עד הערב ומדאמר הכא עד הערב מכלל דבז' אין צריך להמתין עד הערב ומדברי רש"י נמי יש ללמוד כן מדכתב דודאי ג' שלמים בעינן עד הערב משמע בהדיא דבז' דלא בעינן שלמים שרינן מצפרא, וכל הפוסקים נמי שלא בארו בדין שלשים כמו שביארו בדין ז' סתמם כפרושם הוא דלדין שלשים מקילינן להתיר התספורת אפילו מצפרא.
והשתא דאתית להכי ונתברר מתוך הסו' דאמרינן מקצת היום ככולו אין מקום לומר חצות היום או בערב דמקצת היום אמרינן ולא חצות היום ואעפ"י שכתב הר"ן וחשבינן חצי היום ע"כ חציו לאו דוקא ומקצת היום קאמר דחצי מאן דכר שמיה. ומעתה ע"כ לומר דגם מ"ש הטור (יו"ד סי' שצ"ט) ועולה תחילתו לסוף ז' וסופו עולה לתחילת שלשים לאו היינו סוף היום דהא איהו גופיה הסכים לפסק אביו הרא"ש ז"ל דסבר דכל דבר שאפשר לו לעשותם בלילה שרינן לו לעשותו בערב הרגל הרי לך להדיא דהטור לא בעי להמתין עד סמוך לחשכה וא"כ ע"כ לומר דסופו לא דוקא, ואע"ג דמדברי הב"ח נראה שהבין כד' הטור דסופו דקאמר הוי דוקא מ"מ לע"ד נראה דמ"ש הוא עיקר וכדמשמע כן מגוף דברי הטור דהכא וראיה לזה דבאו"ח סי' תקמ"ח לא הזכיר הך מילתא דבסופו, ואם איתא דלעכובא קאמר דאינו מותר אלא עד שחשיכה לא הוה שתיק מניה בסי' תקמ"ח.
ומה שכ' כת"ר ללמוד מדברי מרן הב"י דסי' תקמ"ח דלא התיר אלא מבע"י לאו ראיה היא לע"ד דהא שפיל לסיפיה דלישנא דמרן דכתב ומותר לכבס בו ביום, ואם איתא דלעכובא קאמר מבעו"י לא הוה סתים בלישניה לכתוב בו ביום סתם, אלא ודאי דמבעו"י דקאמר לעיל הוא לאפוקי בערב וכיון דאפיקתיה מערב ע"כ לומר אפי' מצפרא דממ"נ אם נאמר מקצת היום ככולו מותר אפי' מצפרא, ואת"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו, לא יהא מותר עד הלילה מדינא, ואם הוה ס"ל לחוש לס' ראבי"ה ולהחמיר עד הערב כדי שיהא ניכר שמשום יו"ט הוא דהותר, אכתי הו"ל לאסור אפי' מבעו"י באופן דלהתיר מבע"י אי אפשר אלא מטעם מקצת היום ככולי ולטעם זה מותר אף משחרית וממה שאסר ללבוש בגדים המכובסים עד שתחשך אין ראיה דהא לשיטת הראב"ד קיימינן דס"ל דכל מידי דאפשר לעשותו בלילה לא התירו לו חכמים, ותמיהני טובא על כת"ר דסבר דהרא"ש מיירי בחל ז' שלו ערב הרגל דאטו רגל מגרע גרע? ואם בחול נמי ביום הז' אמרינן מקצת היום ככולו להתיר לו אבלות, דל מהכא רגל הלא הוא מותר מצד עצמו מטעם זה דמקצת היום ככולו, אלא ע"כ לומר דכונת הרא"ש הוא כמ"ש הב"י דלענין תכבוסת מיירי ובחל ג' שלו לפני הרגל, ולפי חומר הנושא רציתי לפרש בכונתו דכת"ר רצה לסתור דברי מרן הב"י מדחזינא כי רבנו הטור בקיצור פסקי הרא"ש פסק לאסור הלבישה בחל יום ז' בערב הרגל, ובאמת כי זו היא קושיא אלימתא על מרן הב"י אבל לקושטא דמילתא צריכים אנו למשכוני נפשן ולתרוצי דברי הקיצור משום דאין סברא כלל לומר דרגל מגרע גרע כיון דגם בחול מותר האבל בלבישה כמ"ש מרן ז"ל בסי' שפ"ט וא"כ בחל ז' שלו ערב הרגל דל רגל מהכא הרי מותר מטעם מקצת היום ככולו משום שנשלמו ז' ימי האבלות, אם לא שנאמר דס"ל להרא"ש והטור כריב"א וסיעתיה דאסרו ללבוש מכובסים גם אחר הז', ואף אם נאמר כן אכתי אין ללמוד מזה דס"ל להרא"ש דלא אמרינן מקצת היום ככולו, אלא היינו טעמא דאסור משום דכל דבר שאפשר לו לעשותו בלילה לא התירו לו חכמים בערב יו"ט, וכיון דבערב יו"ט לא התירו ממילא לא שייך ביה לומר מקצת היום ככולו, דהא אפי' כולו אינו מתיר אבל בדבר שהתירו חכמים אימא לך דשפיר אמרינן ביה מקצת היום ככולו להתיר אפי' מצפרא.
ומה שתמה כת"ר ע"ד מהר"מ לע"ד לאו תמיהא היא: דהכי קאמר מהר"ם דאע"ג דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה, הרוצה להחמיר על עצמו שרי להסתפר אחר חצות ולזה סיים וכתב דאע"ג דשרי להסתפר אחר חצות ואין בו איסור משום לתא דעושה מלאכה אחר חצות אפי"ה עדיף להקל באבלות ולהסתפר לפני חצות ולא להחמיר באבלות עד אחר חצות ולהקל ע"י כך עשית מלאכה בע"פ אחר חצות שמתוך חומרו באבלו יבוא לידי קולא באיסור מלאכה. ומ"ש ללמוד מדברי הטור כבר כתבנו לעיל מה שנלע"ד לפרש בדברי הטור ומוכרחים אנו לומר דסופו לאו דוקא דהא בחל ג' בערב הרגל התיר אפילו מבעוד יום, וכלפי ליא? להחמיר בשביעי יותר מבשלישי? והלא בשביעי מטעם דמקצת היום ככולו פקעה מיניה אבלות דז', ובג' לא אהניא מקצת היום אלא להתיר אבלו משום הרגל, ומעתה מה שרצה כת"ר לומר דהגהת רמ"א היא סברת הטור לע"ד אינו נכון דאי אפשר לומר בדעת הטור דאוסר עד חשכה, וכדאמרן וחלילה לומר שנעלמו מהש"ך דברי הטור אלא דלא ניח"ל לומר כן בדעת הטור מטעמא דכתיבנא.
והשתא דהוכחנו בדעת הטור דסופו לאו דוקא אף על גב דהב"ח כתב להדיא בפירוש דברי הטור עם חשכה ממש, אין ראיתו מכרעת, ומה שהחליט כת"ר בדעת מרן דס"ל כראבי"ה מדהביא דבריו בב"י ולא חלק עליהם, במחכ"ת לא דק שפיר, דהא קושטא דמרן חלק וכתב ובסמוך אכתוב עוד בזה גבי חל יום ז' וכו', וכיון שבחל יום ז' בעצמו הביא מחלוקת הפוסקים בזה ומסיק להלכה כס' הראב"ד הרי שחלק עליו בפירוש ומרן לשיטתיה אזיל דמשוה מבעוד יום עם סמוך לחשיכה, ולענ"ד כבר כתבנו דזה אינו ומבע"י וסמוך לחשיכה תרי זמני הוו, וכמבואר מתוך דברי מרן הב"י.
ומה שכתב מר להוכיח עוד ממ"ש מרן בחל הרגל תוך ז' שטוב להזהר וכו' דהוא הדין לאחר ז' דמאי שנא, לענ"ד שניא ושניא, דדין אבילות ה"ז חמיר טפי ולכן חיישינן בהו לסברת המחמירים, אבל בשלשים מוקמינן ליה אדינא ואין מזה סתירה לדברי מוהר"א די טולידא ז"ל.
אסיפא דמילתא: דהא סלקינן ובהא נחתינן לע"ד כי מעיקר דינא דתלמודא אפילו בחל יום ז' ערב הרגל אמרינן מקצת היום ככולו לבטל גזרת ז' ושלשים אפילו מצפרא, וזו היא דעת כל הפוסקים זולת ראבי"ה שמחמיר ביה לא מעיקר דינא אלא משום חומרא, וכדאמרן. והלכך למעשה בכל שאר הרגלים חיישינן להחמיר ולהמנע מתספורת וכיוצא בו, עד אחר חצות, משא"כ בערב פסח דאסור במלאכה אחר חצות והוה ליה חומרא דאתי לידי קולא, אדרבא טפי עדיף לאקומי התספורת קודם חצות.