סימן כ
(לאה"ע סי' ט')
- בדין קטלנית -
נשאלתי:
אשה צעירה לימים שנשאת בנעוריה לאיש חולה במחלת השחפת ושהתה עמו שנים אחדות ומת, ושוב נשאת לשני והולידה ממנו בן ומת, ועתה רצונה להנשא לשלישי שהוא אומר, שאין לבו נוקפו כלל ורוצה לישאנה כדי שתטפל בילדי אשתו הראשונה.
האם רשאים בית דין להזדקק לנשואין כאלה, או שנאמר: חמירא סכנתא מאסורא, ואפילו אם שניהם רוצים חובה על בית דין למונעם מזה ולהפרישם מסכנה.
עיקר דין קטלנית
תשובה:
בעיקר דין קטלנית נפסקה הלכה כרבי, דאמר: בתרי זימני הויא חזקה ואם נשאת לראשון ומת ונשאת לשני ומת לא תנשא לשלישי, דכיון שמתו שני בעליה הראשונים מחמת חולי הוחזקה אשה זו לקטלנית שנגזר עליה שימותו אנשיה כדי שתחיה בעוני (תשו' הרא"ש כלל נ"ג).
אולם הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (אסורי ביאה כ"א ל') פסק דאם נשאת לא תצא ולא עוד אלא שגם אם נתארסה לא תצא, ונזדקקים לה בי"ד להשיאה, משום שדבר זה אינו אפילו ספק סכנה, כי זה תלוי במזל ומקרה ומאורעות בלתי צודקות, והכנעת הזמנים ושנוי הוסת וחולשת המזגים, ודומה למכישא דאסר גינאה (חולין קה:); וכן נהגו הלכה למעשה בכל ערי האנדלס, שימות בעלה הראשון והשני ואינה נמנעת מלהנשא וכן נתפשט המנהג, שלא היו מקדשין למוחזקת עד שישאלו את פיה וכו' ואז מקבלת קדושין בפני שנים דעלמא ואחר זאת תבא לבי"ד ויכתבו לה כתובה. תשובות פאר הדור סי' קמ"ו ובכ"מ שם); והסכימו לדעתו הרשב"א והריב"ש ומרן ז"ל.
ובתה"ד (סי' רי"א) הביא מ"ש הא"ז: דהא דקבעינן הלכה כרבי לשלישי לא תנשא, לא לאוסרה, ולא לודאי חששא, אלא לספק חששא; דמעשים בכל יום שאנו רואים שנשאת לשלישי, ומאריכין ימים ומולידים בנים ובנות, ועל יסוד זה כתב התה"ד (שם) אפשר דאהני מילי דא"ז סמכי עלמא ולא חיישינן לספק חששא כמו שאין אנו נזהרים מכמה מילי דאזהירו רבנן עליהו משום חשש סכנה משום שומר פתאים ה' אלא שבכל זאת קשה לצדד להתיר הואיל ואיכא חשש סכנה. אבל נזקקים בי"ד משום תקנת עגונות בנשים ילדות דאתרע בהו כהך מילתא שאם תהיינה אסורות להנשא יש לחוש שמא תצאנה לתרבות רעה ע"כ.
אולם הר"ן והריטב"א והרא"ש סברי שדין קטלנית חמור מאד משום סכנה שבו, ואפילו אם נשאו כופין אותו לגרש ומנדין אותו עד שיגרש (ראה ב"י סי' ט').
ומשמע לדעתם דאפילו בצעירות לימים סבירא להו כן שאין להתיר נפשו של הנושא אותה משום שצעירה זו לא תצא לתרבות רעה (חת"ס אה"ע סי' כ"ד).
מהאמור אנו למדים שאף לרמב"ם אין בית דין נזקקים להשיא אשה זו לכתחילה אלא שאם נתקדשה משיאים אותה בחופה כדת משה וישראל, וכן צ"ל גם לדעת הא"ז דעל כל פנים למיחש מיהא בעי' אפילו בספק חשש סכנה, ולא לבטל דברי חכמים שמבוססים גם על עובדות ומעשים, כעובדא דאביי דנסיב לחומא ושכיב, (יבמות ס"ד), ולעשות לכתחלה שלא כדבריהם; אלא שאין בית דין מוחים ומונעים נשואיהם אבל להזדקק לנשואיהם לכתחלה ודאי שלא שרי לכל הדעות.
וחזי הוית להגנב"י (אה"ע ס"י) שחדש הלכה זו שלא נאמר דין קטלנית באשה שראינו בה שהיא מצלחת במעשיה אחרי מות בעליה, וסמך חדושו זה על מה שכתב הרא"ש (בתשובותיו כלל נ"ג) דמזלה גורם שימותו בעליה כדי שתחיה בעוני, ואם כן כשראינו שגם אחרי מות בעלה מצליחה במעשיה הרי זה הוכחה גמורה שלא מזלה הרע גרם למיתת בעליה עכת"ד.
ולע"ד הא לאו מילתא היא, שהרי טעמו דהרא"ש ז"ל אינו אלא למ"ד מזל גורם, אבל להרמב"ם ומרן שפסקו מעין גורם למיתת שני אנשיה, וימות גם בעלה השלישי אפילו אם ראינוה מצלחת במעשיה אחרי מות בעלה אסורה להנשא מדין קטלנית, ובר מן הדין אני אומר דאין מקום לסברא זו, שאם תאמר כן, תקשי לך, דלימא בגמ' איכא ביניהו באשה מצלחת, דלמ"ד מזל גורם מותרת להנשא לשלישי ולמ"ד מעין גורם אסורה, וכן ראיתי להחת"ס (אה"ע סי' כ"ד) שדחה סברה זו בשתי ידים מגמרא ומסברא. וראוים הדברים למי שאמרם.
אולם בנדון דידן, יש לצדד להתירא מתרי טעמי: חדא שבעלה הראשון קודם שנשא אותה היה ידוע חולי ומוכה בשחפת, שהיא מחלה שאין לה תרופה, ובזה מסתברא לומר: שאין לדונה כקטלנית, שהרי במחלתו שהיתה לו קודם נשואיו מת, וגברא קטילא נשאה, וזו היא סברא אלמתא לע"ד ואינה צריכה ראיה, וכן כתב החת"ס ז"ל (שם סי' כ"ד).
ועוד יש לצדד להתירא, משום דאשה זו דנדון דידן שהתה שנים אחדות עם בעלה הראשון וגם הולידה בנים מבעלה השני וכיון שלא מתו בעליה סמוך לנשואיה אין כאן הוכחה לומר: שמעינה או מזלה גרם למיתתה, אלא שהגיע שעתם למות.
וכן ראיתי בחות יאיר (סי' קצ"ז) שכתב דאין סברא לומר שאם חי בעלה אחר נשואין כמה שנים, ואח"כ מת שיהיה לה דין קטלנית, דפירוש ענין קטלנית הוא דומה למיתת הבנים אחר המילה, אלא שלא סמך על סברתו זו להקל.
שו"ר להרה"ג החריף זצוק"ל (בתשובתו שבספר שמחה לאיש למרן הגאון הראש"ל ישא ברכה אה"ע סי' י"ג) שתמך בסברא זו והביא לה ראיה ממה ששנינו (יבמות פ"ו:) בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה, נשאת ללוי וכו' מת ולה הימנו בן תאכל במעשר, נשאת לישראל לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר ע"כ, והשתא לסברת הרא"ש דכופין אותו להוציא בקטלנית שמתו שני בעליה הראשונים, לא משכחת לה נשאת לישראל ומת, ודוחק לומר דאיכפל תנא להיכא דמת בדבר או בזקן וחולה, ומזה מוכח דבילדה מבעליה הראשונים שוב אין בה דין קטלנית, וכן נסתיע ממ"ש בספר חסידים (סי' תע"א): אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליהם זה אחר זה לאחר שבאו עליה ומתו בלא בנים, או מיד לאחר בעילה, כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר.
ולע"ד נראה דממתניתין דיבמות אין ראיה מכרעת ללמוד דביש לה בנים יוצאת מדין קטלנית, דיש לומר דמתני' דינא דבת ישראל אוכלת בתרומה קא משמע לן ואפילו להרא"ש דאמר דכופין אותו להוציא מכל מקום אם לא הוציא את אשתו זאת וילדה ממנו בן אוכלת בתרומה, ואין זה דוחק לומר דמשנתנו איירי במקום שאינה נקראת קטלנית כגון שבעליה הראשונים היה בהם זקן או חולה, והוצרך תנא ללמדנו גם בכגון זה דינה של אלמנה זו אכילת תרומה ומעשר.
אולם מדברי ספר חסידים מוכח להדיא שאין האשה שמתו בעליה נדונית כקטלנית, אלא במתו סמוך לנשואיהם ושלא הולידו אתה בנים, וכמעשה דער ואונן, אבל אם הולידו בנים אעפ"י שמתו סמוך לנשואיהם או ששהו בנשואיהם שנים אחדות אעפ"י שלא הולידו בנים יצאה מכלל קטלנית, ובכן בנדון דידן שיש תרתי לטיבותא, דהראשון למרות זאת שקודם נשואיו היה חולה בשחפת חי אתה שנים אחדות, והשני הוליד אתה בן לפני מותו, נראה שלכל הדעות אשה זו יוצאת מכלל קטלנית, ומותרת להנשא לבעלה השלישי בלי כל פקפוק.
ובעיקר דין קטלנית אעפ"י שגם הרמב"ם לא התיר להשיאה לכתחילה אלא שאם נתקדשה משיאין אותה אבל מהראנ"ח ז"ל סי' ל"ו כתב: בזמננו זה אין מי שיחוש לאסור קטלנית וסמכו על שומר פתאים ה' כאשר לא חששו על שאר דברים שאסרו חז"ל משום סכנה כמו מים מגולין וכו' ובית דין שבדור אינם מוחים בידם לא קודם קידושין ולא אחריהם.
על יסוד כל האמור, והיות שבנדון דידן האיש השלישי שרוצה לישאנה הוא אומר שאין לבו נוקפו בדבר הזה, והיות כי האשה שבנדון דידן היא צעירה לימים עוד, ומחובת בית דין הוא שלא לעגנה כדי שלא תצא לתרבות רעה וכמ"ש הרמב"ם בתשו' (שם), והתה"ד (שם) נלע"ד כי אשה זו מותרת להנשא לבעלה השלישי זה, ולא יאונה להם כל רע, והבוטח בה' חסד יסובבנו.