סימן כ
(ליו״ד סימן רצ״ד)
שתילים שנעקרו ממקומם ונטעו במק״א בתוך שנות ערלה:
א. עוקר אילן ממקומו לנוטעו במק"א אם מונים לו שנות ערלה משעת נטיעתו הראשונה או האחרונה
ב. ביאור תנאי של יכול לחיות
ג. שנות ערלה
ד. ספק ערלה
ב"ה כ"ד ניסן תר"ץ. לכבוד ידידי הרה"ג סוע"ה כמוה"ר יוסף דוד בר' משולם הכהן רב ואב"ד במושבה חדרה.
נתכבדתי ביקרתו מיום י"ז דנא ובה שאלת חכם בדין עצי פרי הנותנים תנובתם בתוך ג' שנים מזמן נטיעתם האחרונה אחרי שנעקרים בגושיהם ממקומם הראשון ונסתפק כת"ר אם נמנה להם שנות ערלה מזמן נטיעתם הראשונה או האחרונה היות ונוכח כת"ר מפי מומחים שאין שתילים אלה יכולים להתקיים בגושיהם אלא ימים אחדים. ואסיק להלכה שבאילן שעברו עליו שנות ערלה מספיק בזה שיכולים לחיות מגושיהם ימים אחדים כדי שלא לחייבם בערלה בנטיעתם השניה, אבל שתילים שלא עברו עליהם שנות ערלה מונים להם שנות ערלה משעת נטיעתם האחרונה כל זמן שלא התברר לן שיכולים לחיות ג' שנים בגושיהם. ומענותנותיה דמר שאל מאתי לחות דעתי בהלכה זו, היות ושאלה זו עומדת לפנינו פה בארץ שבחסד ה' עלינו שנה שנה הולכים ומתרבים פרדסי ישראל ויוצרים בארץ ענף כלכלי חשוב מאד להעסקת המון פועלים יהודים ובסוס ישובנו הישראלי בארץ חמדה, אומר אני אפריון נמטיה למר שסלל לנו הדרך לאנהירינהו לעינין בבקיאותו הגדולה וסברתו הישרה בשאלה חשובה ויסודית זו והנני נטפל לשנות פרק זה לברורה של הלכה זו לפי קוצר השגתי ובה' אשים מבטחי כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
והנה ברור הלכה זו מסתעף לדעתי לד' סעיפים:
סעיף א. עוקר אילן ממקומו לנוטעו במקום אחר אם מונים לו שנות ערלה משעת נטיעתו הראשונה או האחרונה:
בדין זה שנינו במס' ערלה (פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ע"כ. וכן תנינא בתוספתא נזרעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר וזרען בעציץ נקוב, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב (א).
והרמב"ם ז"ל (מע"ש ונטע רבעי פ"י הי"א י"ב) כתב: אחד הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה עמו וחזר ונטעו כמו שהוא בכל האדמה שסביבות שרשין אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטע הרי הוא כמו שלא נעקר. וכן פסק מרן (שו"ע יור"ד סי' רצ"ד סעי' ט"ו) אחד הנוטע גרעין וכו' או שעקר כל האילן ונטע במקום אחר וכו' כולם חייבים בערלה אילן שעקרו רוח או שטפו נהר וכו' אומדים אותו אם היה יכול לחיות וכו' ומדיוקא דמתני' שאמרו אילן שנעקר שטפו נהר ומדיוק דברי התוספתא דתני נשבר, שלכאורה הוא מיותר, וכן מדקדוק דברי הרמב"ם ומרן שבדין עוקר בידים לא הזכירו תנאי זה אלא אמרו סתם ומונה משעת נטיעתו ובדין נעקר הזכירו תנאי זה היה נראה לכאורה ללמוד שבעקרו בידים לא מהני תנאי דאם יכול להחיות אלא בכל אופן חייבים בערלה משעת נטיעה אחרונה.
וכן ראיתי בפתחי תשובה (שם ס"ק י"ג) שהביא מ"ש בלבושי שרד שלא התירו במתניתין אלא בדיעבד (ואין ספר זה מצוי אצלי לעיון בטעמו ונמוקו) ולכאורה נראה להסביר דין זה שבערלה המחשבה מחייבת וכמ"ש בירושלמי נטעו לסיג וחשב עליו למאכל בא במחשבה, למאכל וחשב עליו לסיג לאו כל הימנו (שם ה' א') הא למדת שהמחשבה מחייבת בערלה וא"כ הוא הדין לעוקר בידים לנוטעו במקום אחר מחשבתו זו נעשה כאלו נטעו מחדש: אבל כשנעקר מאליו וחזר ונטעו ה"ז המשך הנטוע מכבר ואם היה יכול לחיות מאותה האדמה שמסביבותיו פטור מערלה.
אולם אחר התבוננות נראה שאין מקום לסברא זו, שהרי פירש הרא"ש (שם) ומונה משעת נטיעה וכן פסק מרן ז"ל (שם סעיף כ"ג) הרי שהמחשבה אינה מבטלת מעשה הנטיעה לחשוב כאילו נטעה בשעה שחשב לאכילה, והוא הדין והוא הטעם בעקר אילן לנוטעו הואיל והיה יכול לחיות בגושיו הדין נותן למנות משעת נטיעתו הראשונה כדין עקרו רוח או שטפו נהר. ובעיקר דין זה מצאנו ראיה מפורשת בירושלמי לסתור, שהנה גרסינן (שם ה' ב') רבי יאשיה מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן ונציב לון בארץ רבי יונה לשכרו שנים רבי יוסי לשכרו רבעי (עין בפי' פני משה) הרי שרבי יאשיה עקר בידים אילנות שנטע בחו"ל כדי לנוטעם בארץ ישראל ולפוטרן מדין ערלה, למאי דסבר שאין דין ערלה נוהג בחו"ל כרבי יונה, הא למדת שגם בעוקר בידים אם עוקרם בגושיהם מונים להם שנות ערלה משעת נטיעתם הראשונה.
הילכך נלע"ד לומר דמתניתין נקיט שנעקר או שטפו נהר לומר שדוקא בכי האי גונא הוא שמצריכים תנאי של יכול לחיות שהואיל ונעקרו על ידי רוח או שטפון או אם נשבר העציץ ולא נזהרו בשמירת הסלע שהשרשים מעורים בו לכן חיישינן שמא לא נשאר עמם מאדמת נטיעתם או שנתפזרו בעקירתם וכדי לפוטרם מערלה צריך לראות אם יכול לחיות כלומר אם נשארו הגושים בשלמותם מעורים בשרשים. אבל בעוקר בידים בכונה לשם נטיעתם ועוקרם בגושיהם אין צרך לראות אם יכולים לחיות שהואיל ועקר כל גושיהם ודאי הוא שיכולים לחיות. ולפי זה מ"ש הרמב"ם ומרן או שעקר כל האילן ונטעו במקום אחר וכו' חייב בערלה היינו כשעקרו בלא הסלע שעמו וכן משמע ממ"ש הב"י ומ"ש או שעקר כל האילן גם זה משנה פ"ק דערלה וכונתו בודאי על משנת אילן שנעקר וכו' שממנה למדנו שכל שא"י לחיות בעפר שבסביבותיו חייב בערלה. וראיה גדולה לדברינו ממה ששנינו (ב"מ ק') שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו ובגמ' (שם ק"א): אמר ר"ל לא שנו אלא שנעקרו בגושיהם ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, ופירש"י (ד"ה שנעקרו) שנעקרו בגושיהם עם הקרקע שסביבותיהם שיכולים לחיות על ידו כדתנן וכו'. והרמב"ם (ה' שכנים פ"ד ה"י) פסק: וכן אם עקרן הנהר בגושיהם כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל שלש שנים. וכן כתב מרן (חו"מ קס"ח א'). ומדלא הזכירו בדבריהם תנאי זה אם היו יכולים לחיות משמע כשנעקרו בגושיהם בשלמותם הדבר ברור שהם יכולים לחיות בגושיהם אלא שאדמת מטעם עוזרת לגדולם ושגשוגם ולכן יחלוקו בעל הזיתים עם בעל הקרקע.
וכן מדויקים דברי הרמב"ם ומרן, שבדיני ערלה כתב הרמב"ם נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו עמו (וסלע אין זה גוש האילן אלא העפר המתעבה על עיקר האילן וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ) ומרן כתב שם אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו ע"כ הרי שדקדק לומר מהעפר ולא כל העפר ואלו בה' שכנים (הרמב"ם פ"ד י' ושו"ע סי' קס"ח א') כתבו ואם עקרם הנהר בגושיהם (בביאור גושיהם כתב הרמב"ם (בפיה"מ בגמ' שם) בעפר שסביבות השרשים) זאת אומרת שאין זה העפר המתעבה על עיקר האילן אלא כל העפר שסביבות השרשים נקרא גושיהם ובנעקר בגושיהם ודאי מתקימים, והילכך לא הזכירו בדבריהם אומדים אם היו יכולים לחיות וגם הטור ורמ"א שהוסיפו וכתבו בענין שיכולים להתקיים על ידם לא אמרו זה בצורה של תנאי "אם יכולים לחיות" אלא פרושי הוא דקמפרשי שכל שנעקר האילן עם גושיו הוא בענין שיכולים לחיות על ידם.
וכן מוכח מדברי הרשב"א (בשט"מ) שכתב קשיא לי אם נעקרו בגושיהם מאי קאמר הלה ארצי גדלה? וניחא דאעפ"י שנעקרו בגושיהם ויכולים לחיות ומצילים אותם מן הערלה אינם יכולים לגדל פירות ואם יגדלו אינם אלא פירות מועטים.
והראב"ד (שט"מ שם) סבר דבנעקרו עם הגושים ראויים אפילו לגדל פירות מרובים ולכן בעל האילנות טוען זיתי גדלו, ואין קרקעך צריך לי כלום: אלא שבעל הקרקע טוען זיתיך בטלו השדה שלי ע"כ. ולע"ד לשון ארצי גדלה משמע יותר כדברי הרשב"א שאע"פ שהאילנות שנעקרו בגושיהם יכולים לחיות צריכים לאדמת מטעם לגדל פירות מרובים ומשובחים. וגם הנסיון מוכיח כן שכל אילן שאינו מעורה באדמה כדי שעור יניקה בכל רוח התפשטות ענפיו מתגדל במדה ידועה אבל לא נותן פירות או שנותן פרחים נובלים ופירות מועטים, וכן נודעתי מפי אגרונומים מומחים. על כל פנים למדנו מהאמור שאילנות שנעקרו בכל גושיהם זאת אומרת בעפר שבסביבות שרשיהם יכולים לחיות בעפר שבגושים עצמם ומונים להם שנות ערלה מזמן נטיעתם הראשונה וזהו דינו של ר"ל שאמר שנעקרו בגושיהם בתוך שלש חולקים בעל השדה עם בעל הזיתים משום שבעל השדה נהנה בשנות ערלה שהוא פטור מהם ובעל הזיתים נהנה בגדול הפירות.
אבל במתניתין דערלה שנעקר עם האילן רק הסלע ז"א חלק מעפר הגושים שמתעבה עם האילן ולא כל הגושים בזה הוא שהטילו תנאי אם יכול לחיות ופירשו מרן (ה' ערלה שם) אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו, כלומר שדנים באומד הדעת אם עפר זה שנשאר יכול למלא התפקיד של כל הגוש. תבנא לדיננא: מהאמור למדנו שדינא דמתני' והתוספתא דתנו עקרו הרוח או שטפו הנהר או נשבר העציץ לא באו למעוטי עוקר בידים ובכונה של נטיעה במקום אחר, אלא אשמעינן שגם בעקרו הרוח וכדומה שלא נעקרו בגושיהם נשאר הסלע שעמו אם יכול לחיות מונים לו משעת נטיעתו הראשונה, אבל אילן שנעקר בגושיו ז"א בכל העפר שבסביבות שרשיו ונטעו במקום אחר מונים לו משעת נטיעתו הראשונה, ואין צריך לבדיקה או אומדנא אם יכול לחיות שודאי הוא שיכול לחיות. ברם אעפ"י שהוכחנו כן בראיות ברורות אין אני סומך על דעתי בזה.
ב. באור תנאי של יכול לחיות.
ולכן נדון מעתה על הסעיף השני שבשאלה זו והוא ביאור תנאי של אם יכול לחיות שנאמר במתניתין דערלה.
וטרם שנבוא לברר עיקר דין זה נעמוד רגע להשתעשע בדברי ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו שהביא בתחלת דבריו מ"ש בחדושי מהר"ץ חיות להקשות על הטו"ז (יו"ד רצ"ד ס"ק כ"ו) שכתב ואין שייך כאן זה וזה גורם כיון דסגי בעפר הראשון ע"כ. וע"ז כתב מהר"ץ חיות שדבריו תמוהים ובלא"ה הא קי"ל זה וזה גורם מותר ע"כ, וכונתו היתה להקשות על הטו"ז בתרתי: חדא שלדברי הטו"ז יוצא שאין מונים משעת נטיעתה, אלא כשהנטיעה הראשונה נעקרה בגושיה באופן שאינה צריכה כלל לעפר שבמקום נטיעתו האחרונה וזה אינו נכון כמו שהוכיח מהר"ץ חיות שם שאפילו בצריכה לקרקע שבמקום נטיעתה מונים לו משעת נטיעתו הראשונה.
ועוד שאעיקרא אין כאן שאלה שהרי זה וזה גורם מותר בערלה וכמ"ש בשו"ע (שם סעיף י"ב) ובאמת שתי התמיהות הן לע"ד חזקות ומוצקות ולית נגר ובר נגר דלפרקינהו, וכת"ר נדחק לישב דברי הטו"ז, ולע"ד נראה להגיה בדברי הטו"ז ולגרוס: ואין שייך כאן וכו' כיון דסגי בעפר האחרון. ודבריו מתאימים איפוא למ"ש הפרישה (שם ס"ק ל"ה): ואין לדמות לזה וזה גורם שמותר כדלעיל וכו' די"ל דוקא לעיל דאין עפר בלא יחור ואין יחור בלא עפר יכול לגדל משום הכי מחשב זה וזה גורם, משא"כ בזה דיכול העפר של קרקע האחרון לעשות הגדול בלא עפר שסביב האילן ע"כ וכונתו היא לבאר שגם באין סלע של עפר בשרשי השתילים היה ראוי להתיר מדין זה וזה גורם ומתרץ שהואיל והעפר האחרון אינו צריך לרגבי העפר שבשרשי השתיל נעשה כאלו צמח אילן זה לגמרי מאדמת נטיעתו החדשה, וזו היא לדעתי כוונת הטו"ז הנ"ל.
ולעיקר דינא תנינא (תוספתא דערלה) כיצד יודע אם יכול לחיות אם לא חופר גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ע"כ, וביאור התוספתא לע"ד כך הוא שבודאי כל אילן שנעקר ממקומו אפילו אם נעקר עמו הסלע המעורה בשרשיו אינו יכול לחיות, משום שחסר לו הבסיס הקרקעי שיעמוד עליו והילכך אם ימות אילן זה אין זה מוכיח שאינו יכול לחיות מצד חסרון אדמה שבשרשיו. אלא משום שחסר הבסיס הקרקעי שמעמידו ושומר את קיומו. ולעומת זאת אם נזרע אותו באדמה וחי, שמא הוא חי מסיבת העפר החדש שהוא נטוע בו, הילכך חופר גומא ונוטעו בו שלא בדרך זריעה אלא בדרך הנחה, ואם ראינו שהוא מתקיים זו היא הוכחה שאילן זה חי מסיבת האדמה המעורה בשרשיו ומזה נלמוד שאין צרך לדעת שיתקיים אילן זה כל שנות ערלה שלא יעלה על הדעת להניח אילן בגומת עפר ג' שנות ערלה אלא כל שחי אילן זה בגומא שמונח בה ימים אחדים קיומו מוכיח שיש באדמה שסביבות שרשיו לקיימו וכל שמתקיים ימים אחדים סגי לפוטרו מערלה.
וזו היא דעת הרשב"א בתשובתו (הוב"ד בקצור בב"י יו"ד רצ"ד ובשלמותם בברכי יוסף יו"ד שם) שכתב: על דבר זה נתחבטתי כמה ימים, זמן שיכול לחיות כמה הוא וכו' ומסתבר לי, דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים, ואפילו אינו יכול לחיות שלש שנים כשנות ערלה, ומנא אמינא לה מדתנן שטף נהר זיתיו וכו' וכי אתא רבין אמר והוא שנעקר בגושיהם תוך שלש וכו' והכא נראה שאינם יכולים לחיות באותם הגושים לעולם דא"כ זיתיו ועפרו גדלו ואפילו כל שלש אינו יכול לחיות דאם איתא תוך שלש שנים מיהא להוי כולהו לבעל הזיתים דמאי אהני ליה בעל הקרקע ואעפ"י שאין ראיה גמורה וטעמא נמי נראה לי דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו ג' שנים, ממקום פטור בא, ואף שנעקר לגמרי ונטעו במקום אחר אכתי אהניה ליה נטיעה ראשונה ופטרו כל שיכול לחיות קצת ימים והיינו טעמא דכי לא נעקר ממקומו לגמרי אלא שעדיין מחובר כל דהוא במקום נטיעתו ואפילו כמלא סרבל אותו המעוט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון וכדתנן אילן שנעקר ממנו ונשתייר שרש פטור וכו', אלא שבתוספתא שנינו דבר שמספקא לי דתניא וכו' עכת"ד.
ודברי הרשב"א אלה נכונים בטעמם שכל שהאילן יכול לחיות מסבת נטיעתו הראשונה שלא פסקה ממנו אעפ"י שאינו יכול להתקיים זמן ארוך, מונים לו משעת נטיעתו הראשונה, איברא שמסו' דב"מ אין ראיה גמורה משום דהעפר החדש גורם לנתינת פירות במדה יותר גדולה וכמו שכתב השטמ"ק בשמו אבל הראיה שהביא מדין אילן שנעקר ונשאר בו שרש פטור (שם מ"ד ושו"ע יור"ד שם סעיף ב') היא ראיה חותכת שאין עליה תשובה שהרי אילן זה ודאי אינו יכול לחיות זמן ארוך ובכל זה פוטר מערלה הואיל ולא נתק ממקום חיותו, ומזה נלמד שלענין ערלה כל שלא פסק כח חיותו מונים לו משעת נטיעתו הראשונה, ובספר פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ע"ה) הביא קצור תשובת הרשב"א זו וסיים עלה וכיון שהרשב"א גדול הדור מספקא ליה ולא הכריע מאן ספין ומאן רקיע לפשוט ספק זה. וכן כתב מרן חיד"א ז"ל (בברכי יוסף יור"ד סי' רצ"ד ס"ק י"א ד"ה אמנם) שהרשב"א חזר בו מכח התוספתא, ובאר ספקו של הרשב"א שאם נאמר דבעינן שיוכל לחיות זמן רב אמטו להכי שאלו כיצד הוא יודע וכו' אלא אי אמרת דבקצת ימים סגי אין כאן שאלה, דבעידנא דמעקר אילן זה אם אינו יכול לחיות אפילו פורתא ניכר לעין תכף ומיד וכו'.
ולע"ד כבר פרשנו לעיל דברי התוספתא והוכחנו ממנה שאדרבה סימן זה הוא להוכיח שאפשר לו לאילן זה לחיות ימים אחדים. שאל"כ נצטרך להניח את האילן שלש שנים וזה לא יעלה על הדעת, שא"כ לא היה צריך לומר אם יכול לחיות אלא הכי היה צריך לומר אם חי שלש שנים. ולכן מוכרחים אנו לומר שהרשב"א לא חזר בו ומדינו אלא הכי קאמר שדברי התוספתא מסופקים בעיניו. וכן כתב מהר"ץ חיות (ב"מ ק"א) בביאור דברי הרשב"א והכי מסתברא שאי אפשר שהרשב"א ידחה הלכה ברורה שלמד מדין נעקר האילן ונשאר בו שרש אחד משום מה שנזכר בתוספתא. ומה גם שתוספתא זו אינה הלכה פסוקה שהרי נפסקה הלכה שעציץ שאינו נקוב חייב בערלה (יור"ד שם סעיף כ"ו).
ואפילו אם נניח שהרשב"א מספקא ליה האי דינא, מרן ז"ל ודאי הכריע שא"צ שיחיה שלש שנים שאל"כ היה מפרש ואומר אם היה יכול לחיות שלש בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר. ומדסתם דבריו ולא פירש אחר שראה דברי הרשב"א מוכח בברור דסבירא ליה בפשטות דיכול לחיות ימים אחדים סגי וכדמשמע סתמא דמתניתין.
ולבד זה המציאות מוכיחה דלא בעינן שיכול לחיות ג' שנים שהרי דינא דמתניתין בערלה ובב"מ איירי באילן זקן שכבר עברו עליו שנות ערלה ובאילן זקן או אפילו באילן שלא עברו עליו שנות ערלה ונשאר בו רק הסלע שהוא העפר המתעבה על יד השרשים אינו חי שלש שנים והילכך הדבר ברור שמ"ש במשנה אם יכול לחיות היינו אם יכול לחיות ימים אחדים. באופן זה באילן זקן פוטר מערלה לגמרי והוא הדין באילן שלא עברו עליו שנות ערלה מונים לו משעת נטיעתו הראשונה דחד דינא וחד טעמא הוא.
ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו חדש לן דין חדש שלא נזכר בשום פוסק ואין לו רמז בהלכה שבאילן צעיר צריך שיכול לחיות ג' שנים ולמד זה מדברי הרשב"א שכתב כיון שכבר היה נטוע ועברו עליו ג' שנים ממקום פטור ואין זה מוכרח דהרשב"א טעמא דמתניתין מפרש ומתניתין מיירי בעברו שנות ערלה מדקתני אם יכול לחיות פטור, ואם בשנות ערלה הנ"ל לומר מונים משעת נטיעה ולא פטור בהחלט.
ומה שרצה ידידי הרה"ג להביא דמות ראיה מדין הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונים לה משעה שנפסקה לדעתי אינה ראיה. ואדרבה משם ראיה לסתור שהרי למדנו מדין בריכה שכל מקום שהבריכה מחוברת אל המקור ויונקת ממנו אעפ"י שרוב יניקתה הוא מעפר החדש שדינן ליה אחר המקור ולכן כל הזמן שהבריכה מחוברת אל הזקנה פטורה מערלה, ודומה לזה בנעקר האילן עם הסלע אעפ"י שיניקתו קלושה ועתידה להפסק פוטרה מערלה או מונים לו משעת נטיעה, ומדין התוספתא בעציץ שאינו נקוב משמע דאפילו בנשבר העציץ בתוך שנות ערלה אם יכול לחיות פטור כיון שעיקרו בא ממקום פטור לדעת האומרים שעציץ נקוב פוטר בערלה. ועדיין לא ידענו טיבה של אומדנא זו מה היא אם צריכה דוקא להעשות על ידי העמדת האילן בגומא וכמ"ש בתוספתא או שמספיקה אומדנת מומחים ודבר זה פרשו הרא"ש וכתב אומדים אותו עובדי אדמה ע"כ (ערלה פ"א מ"ג).
מכל האמור נלמד להלכה שאילן שעברו עליו שנות ערלה או אפילו אילן צעיר שנעקר ממקומו בתוך שנות ערלה ונעקרו גם הגושים עמו, ולפי אומדנת מומחים יכול הוא לחיות ימים אחדים בלא תוספות עפר אחר נוסף על גושיו פטור מדין ערלה אם עברו עליו קודם עקירתו שלש שנים. ואם לא עברו עליו כל שנות ערלה מונים לו משעת נטיעתו הראשונה.
סעיף ג. שנות ערלה:
בדין שנות ערלה פסק מרן ז"ל (יור"ד רצ"ד סעיף ד') ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום אלא הולכים בהם אחר שנות העולם וכו' ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום וכו' כיצד נטע מקודם ט"ז באב שנשאר מ"ד יום עד ר"ח תשרי כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים ואם נטע ביום ט"ז ומיום ט"ז ואילך מונה מר"ח תשרי הבא ג' שנים שלמות ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית כל הפירות שיחנטו בה קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אעפ"י שנגמרים אח"כ והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית מותרים הם משום ערלה ועדיין יש להם דין נטע רבעי והנחנטים מט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים. ע"כ. והשתא נחזי אנן פירות שתילים אלה שנעקרים מאדמתם בתוך שנות ערלה אם יש בהם דין ערלה.
וכדי לעמוד על ברורם של דברים שאלתי מאת מומחה חקלאי מר א. קרוזא מנהל ביה"ס החקלאי במקוה ישראל וקבלתי ממנו תשובות אלו:
א) בפרדסים החדשים נוטעים עצים מרכבים שהעבירו אותם מקרקע אחר. ועי"ז הם נותנים פירות לאחר שלש ארבע שנים מעת נטיעתם השנית.
ב) מין גרפ – פרוט ממהר לתת פירות בשנה השלישית לנטיעתו.
ג) עונת נטיעת השתילים היא מפורים עד חג הבכורים, עונות אלה חובה הן לכל הנוטעים.
ד) בכלל, הפירות הראשונים שנותנים העצים בשנה השלישית או הרביעית הם כל כך מועטים בכמות עד שלא כדאי לטפל בהם וכמעט שאין מוציאים אותם אל השוק. יוצא מן הכלל הוא הגרפ – פרוט שנותן פרי אפילו ביבולו הראשון במדה דיה.
ה) מקובל הדבר אצל הרבה נוטעים שפירות האילנות בשנים אלו קוטפים אותם טרם שנתבשלו כדי שלא להכביד על העץ הצעיר.
ולפי"ז יוצא שבכל שאר עצי הפרי אין מקום לחוש לפירות ערלה שהרי פירותיהם אפילו של שנה הרביעית קוטפים אותם בעודם בוסר ומשליכים אותם לאבוד. הספק הוא בעץ פרי גרפ – פרוט שנותן פירות בשנה השלישית. ולפי מה שנתברר מתשובותיו של מר קרויזא שזמן נטיעתם הוא מאדר עד סיון, ולפי הידוע לכל שאילנות אלה אינם חונטים פירותיהם אלא אחר ט"ו בשבט. יוצא שאין מקום למציאות. פירות ערלה.
נקח למשל שתילים שנטעו באדר או בסיון תר"ץ:
מאדר תר"ץ עד תשרי תרצ"א מלאו להם שנה אחת. בתשרי תרצ"ג שהוא שנתים וחצי לנטיעתם מלאו להם ג' שנות ערלה ופירותיהם שחונטים אחר ט"ו בשבט הם בכלל נטע רבעי. ועדין יש מקום לדון ולאסור כל סתם פירות שלא ידוע שעברו עליהם שנות ערלה מדין ספק ערלה.
סעיף ד. ספק ערלה:
בדין ספק ערלה פסק מרן ז"ל כרם שהוא ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ואין צריך לומר בחו"ל (שם סעיף י').
והרדב"ז ז"ל בחדשות ס' תק"פ נשאל על זה שרוב פירות ארץ ישראל הם בספק ערלה. וכמה גדולי החכמים שבאו אל הארץ נמנעים לאכול פירות הארץ משום זה. אבל כל חכמי העיר נוהגים בם היתר, אם ראוי הדבר להחמיר ולהמנע מאכילת פירות הארץ משום ספק ערלה.
וע"ז השיב: כי רצו עבדיך את אבניה וכל שכן פירותיה, ויפה עושים חכמי ארץ ישראל שלא נהגו חומרא זו וכן עשיתי אנכי כשישבתי בירושלם וכן ראיתי זקני הדור ז"ל נוהגים ולא היו נזהרים עם רוב חסידותם ודקדוקם במצוות. ואותם שנהגו פרישות זה קרוב אצלי שחטאו לנפשם ק"ו מנזיר וכו' והוכיח בראיות חותכות להתיר אכילתם מטעמים אלו:
א. דאין מונים ערלה משעה שהאילן נותן פרי אלא משעת נטיעתו ושתי שבתות ויום אחד חשיב שנה לענין ערלה: והואיל ומעט מן המועט של הנטיעות הוא הנותן פירות לשתי שנים ושני שבועות אחזוקי אסורא מספיקא לא מחזקינן וספק ערלה האסור בארץ ישראל אינו אלא בהוחזק אסור ערלה.
ב. דקי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב. הילכך אע"ג שהוחזקו כרמים שיש בהם ערלה כיון שאין אדם לוקח מתוכם או מחוצה להם אע"ג דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו אפי"ה מותר.
ג. דקי"ל למעוטא דמעוטא לא חיישינן הילכך כל שאין שום כרם ידוע שכולו ערלה לא חיישינן למעוטא דנטיעות שעושים פירות לשתי שנים ושתי שבתות דמעוטא דמעוטא הוו.
ד. דספק ספקא אפילו מדאורייתא מותר. הילכך הפירות שבאים לפנינו לשוק אפילו אם יתברר שיש שם כרם של ערלה הוא ספק ספקא, ספק מאותו כרם ספק מעלמא ספק מהנטיעות החדשות שבאותו הכרם או הזקנות שבו.
ה. דקי"ל כל דפריש מרובא פריש. הילכך כל שאינו לוקח ממקום קביעותו (ז"א מאותו הכרם עצמו) אע"ג דיש כרם ידוע של ערלה מותר.
מכל הנמוקים האלה מסיק כללא דמלתא היכא דלא אתחזיק אסורא לא תבעי לך והיכא דאתחזיק אסורא לא תקנה מן הכרם שנתחזק בו האסור אלא מהנמכר בשוק ואין כאן בית מחוש ולא תהרהר אחר מנהגם של ישראל. וזו היא דעת מרן ז"ל (שם סעי' י"ז) שכתב ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העו"ג משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע שיש בהם ערלה יש להתירה משום שקודם שיעברו עליה שנות ערלה אם עושים פירות הם דקים וקלושים שאינם ראוים לעשות מהם יין. ע"כ, ומדבריו נלמוד דאין לחוש לספק ערלה בכל פירות הנמכרים בשוק. והנלע"ד כתבתי.
הערות:
(א) בנוסחאות דידן כתוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור אבל הרשב"א בתשובתו (שנזכיר להלן) גורס אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב וכן הגיה המנחת בכורים בפרושו על התוספתא אות ג' אלא שבמנחת בכורים גורס וזרען בעציץ נקוב חייב ומפרש מ"ש בתוספתא אם יכול לחיות שהוא ענין בפ"ע וקאי אמתני' דערלה (פ"א מ"ג) ולע"ד אין זה מוכרח אלא האי תנא סובר דעציץ שאינו נקוב פוטר מערלה וכדעת ר' יונה שאמר כלי חרש עומד בפני שרשים (ירושלמי שם) והיכלך תני שאם היה יכול לחיות בגוש שבעציץ שאינו נקוב פטור מערלה. ולקמן בסעיף ב' נבאר דברי התוספתא אלו בע"ה.