סימן כ

(ליו"ד סימן קנ"ה).

אכילת בשר חזיר למוכי שחפת

 

כ"א טבת תש"ז.

לכבוד האדון הנכבד דגמיר וסביר כש"ת מוה"ר יהודא משאט יצ"ו

 

שאלה. אני עבדו הקל והצעיר ביהודה מצאתי לנחוץ לפנות אל מעלת כבודו ומעלת כבוד תורתו ולשאל את פיו בתור רועה ישראל בזמן הזה העונה ממעיני תורתנו הקדושה לכל פונה ושואל, האם יש היתר שהוא ולוא מדרבנן על אכילת בשר החזיר לאנשים הסובלים במחלת השחפת? כי מכשלה כבדה היא אשר רבים נכשלים בו מדעת ושלא מדעת ונאחזים בקרנות המזבח לאמר: גם הרבנים מתירים את אכילת בשר החזיר ר"ל לאנשים הסובלים במחלה ממושכה זו, ולדבריהם כי זה "מעין פקוח נפש" על כן אבקש את מעלת כבודו לזכות אותי בתשובה מאירה כי רבים המה הנכשלים והמכשילים בטענם כי גם הרבנות תסמוך את ידה על היתר לחולים מסוג זה את אכילת בשר החזיר ר"ל.

תשובה: נעתר לבקשתך הנני להשיב תשובה מאהבה בעזרת החונן לאדם דעת ואומר: כלל גדול הוא בדין זה שאין מתרפאין באיסורין דאורייתא בדרך אכילה ושתיה או בדרך הנאתן אלא בשלשה תנאים יסודיים והם: א) חולה שיש בו סכנה ב) רפואה ידועה או על פי מומחה ג) אין להשיג רפואה זאת בהיתר כמו באיסור כמו שנבאר להלן.

א) חולה שיש בו סכנה.

גרסינן בגמרא: מר בר רב אשכחיה לרבינא, דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה אמר ליה: אימור דאמר רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת סכנה מי אמור? אמר ליה האי אישתא צמירתא נמי כשעת סכנה דמיא (פסחים כה ב).

מכאן למדנו תרתי: שלא אמרו בכל האיסורין מתרפאין אלא בשעת סכנה כלומר בשעה שסכנת המות קרוב ויש צורך דחוף להציל את החולה מסכנה בכל הנסיונות האפשריים.

ב) שגם חולה שאין בו סכנת מיתה קרובה, אלא שממנה תוכל להתהוות סכנה מות הרי זה כחולה שיש בו סכנה דכך הוא שעת סכנה ממש כמחלה שאם לא יחישו לה תרופה מביאה לידה סכנה קרובה.

ג) וזהו דקדוק לשון הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו: בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה (יו"ד סי' קנ"ה סעיף ג) דוק ותשכח שלא נקטו לשון הגמרא: שעת סכנה, דהוה משמע סכנה ודאית קרובה, אלא אמרו "מקום סכנה" להורות על מקום אפשרות של סכנה קרובה. וכן מצאנו ראינו בהגה"מ שכתב: שאלו לרבי על נכפה והיה עכו"ם רוצה לרפאותו ולהאכילו מאכל אחד לרפואה, שנראים הדברים שיש בו שרץ העוף לפי הענין, והשיב: כי נכפה הוא חולי גדול וכמכה של חלל דמי, ופעמים שמסתכן ונופל באור או במים ומותר אם הרפואה ידועה (ה' מאכלות אסורות פי"ד הגה"מ אות ב).

מכאן תיובתא למ"ש רבינו ירוחם ח"ט: כל דבר שאין בו סכנה עתה אעפ"י שיכול לבוא לידי סכנה אין מחללין אלא שבות דרבנן, אבל לא איסור דאורייתא, (בית יוסף, או"ח סי' שכ"ח). [ד"ה כתב ר' ירוחם (ני"ב ע"ח ע"ב)].

והרי אשתא צמירתא אין בה סכנה עתה וכדאמרינן: אשתא צמירתא נמי כשעת סכנה דמיא, וכדאמרן.

ובאמת אפילו בשבת דחמירא הלכה פסוקה שנינו, כל מכה שבחלל מחללין עליו את השבת, היינו אף על גב שאין אנו יודעים שיש בו סכנה מכל מקום מציאות המחלה עצמה עושה את החולה עלול לבוא לידי סכנה תכופה ומיתה קרובה ולכן מחללים עליו את השבת וכדכתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם [שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין] פירוש מכה של חלל דאמרינן בגמרא אינה צריכה אומד, לומר שאפילו אין שם בקיאין, וחולה נמי אינו אומר כלום, עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה, ומחללים שבת ואין נשאלין כלל אבל כשיודעין ומכירין באותו חולה שהוא ממתין ואין צריך חלול ודאי אסור. (בית יוסף שם שו"ע סי' שכ"ח סעיף ד) דון מינה לענין רפואה באסורי אכילה שכל יום ויום הוא אסור בהם ואם לא עכשיו אימתי אף על גב שיודעים ומכירים שהוא ממתין מותר לו להתרפאות במאכלות אסורות.

ונראה דרבינו ירוחם סבר כהתוס' דכתבו, בדין יוה"כ דהא דקאמר הש"ס: חולה אומר צריך אני, היינו שאומר שהוא ירא שאם לא יאכל שיכביד ויהיה מסוכן למות [תו"י יומא פג א] (והרא"ש יומא ח' סי' י"ג), ולפי זה מאי דאמרינן אישתא צמירתא כשעת סכנה דמיא הכי פירושו אף על גב דלא שעת סכנה היא יכול הדבר להתהפך לסכנה של מיתה תכופה ורבינו ירוחם אזיל לשיטתו דפירש: אישתא צמירתא פירוש קדחת עם קרירות מלשון תסמר שערת בשרי (בית יוסף שם) וקדחת עם חום היא מחלה שסכנת מיתה קרובה כרוכה בה.

אבל הרא"ש ז"ל כתב: ונראה לי דחומרא גדולה היא זאת בספק נפשות דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות אלא הרופא דרכו לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד החולי ויסתכן וכו' (הרא"ש שם ועיין בית יוסף ומג"א או"ח סי' תרי"ח א'). הא למדת שגם מחלה שאין סכנה ודאית קרובה, משום דאפשר שתתהוה ממנה סכנה על ידי שיכבד החולי חשיב כמחלה שיש בה סכנה, וצ"ל לפי זה, דאישתא צמירתא אינה מחלה מסוכנת אלא שאם לא יחישו רפואה תתהוה סכנה על ידי זה שיכבד החולי וכאמרן, מהאמור ומדובר למדנו לענין מחלת השחפת דאע"ג שאינה מחלה מסוכנת למיתה קרובה ולא מחלה שמיתה ודאית כרוכה בה אלא היא יכולה להיות עוברת על ידי טפול רפואי וזהירות מרובה מצד החולי במזונות מבריאים ואויר צח, מכל מקום, הואיל וחוסר הטפול מביא לידי סכנת מיתה או אפילו מיתה קרובה הרי היא בכלל מכה שבחלל הגוף שנקראת מחלה מסוכנת לענין שבת וכאישתא צמירתא לענין רפוי במאכלות אסורות. אולם דבר זה תלוי שני תנאים שיתבארו להלן:

ב) רפואה ידועה.

תנן התם: מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, רבי מתיא בן חרש מתיר.

והנה במתניתין לא פורש טעם מחלוקת זאת, אבל רש"י והר"ן פירשו: אעפ"י שנהגו הרופאים ברפואה זאת אינה רפואה להתיר לו בהמה טמאה על כך, ורבי מתיא בן חרש מתיר דקסבר רפואה גמורה היא (יומא פד).

ולדבריהם יוצא שמחלוקתם היא מן הקצה אל הקצה, דחכמים סוברים דאינה רפואה לגמרי, ור"מ בן חרש סובר דרפואה גמורה היא, ואין זה מסתבר להעמיד מחלוקתם בהלכות רופאים. ולכן נראה יותר פירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דכתב: וחכמים סוברים: דאין עוברים על המצות אלא ברפואה בלבד, ר"ל: בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתם אסור, כי כחם חלוש אינו מצד הדעת, ונסיונו רחוק והוא טענה חלושה מצד הטועה, וכן פירש התוי"ט [יומא פרק ח משנה ו], ולדבריהם מתברר כי מחלוקתם היא אם רפואה סגולית מותרת באסורי תורה, ונפקא מינה לדינא דלפירש"י והר"ן, אין עוברים על המצות משום רפואה אלא ברפואה גמורה ר"ל: רפואה ודאית שהיא מרפאה את החולה לגמרי אעפ"י שאין הדעת מסכימה לה, ולהרמב"ם ז"ל אין עוברים על המצות אלא ברפואה טבעית שהדעת והנסיון הקרוב מאמתים אותה; אבל בדבר שהנסיון הוכיח שדבר זה מרפא, אין מרפאין בה הואיל ואין הדעת מסכים לה, ולישנא דגמרא מוכח כן: דתניא מי שאחזו ירקון מאכילין אותו בשר חמור, מי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, וחכמים אומרים באלו אין בהם משום רפואה (שם פד א) ולשון זה מוכח כדברי הרמב"ם [פירוש המשניות לרמב"ם פרק ח דף פג] דמשום רפואה אין בהם אלא משום סגולה לכן אין מרפאין בהם לעבור על אסור תורה. כי אין הנסיון מאמת דבר שאין הדעת מסכימה לו.

וכן מוכח עוד מגרסינן: רבי יוחנן כי חש בצפידנא עבד הכי בשבתא ואיתסי, אמר ליה ר"ח בר אבא לרבי יוחנן כמאן כרבי מתיא בן חרש וכו'? אמ"ל שאני אומר בזו ולא באחרת, כלומר בזו דמי שנשכו כלב שוטה שהיא רפואה סגולית הוא דנחלקו עליה ולא באחרת שהיא רפואה טבעית שהדעת מסכימה לה כגון החושש בגרונו מטילין סם לתוך פיו, וכגון הך מלתא דההיא מטרוניתא שהיא רפואה מדעית.

והיינו דקאמר בגמרא: ממאי הוי? מחמימי דחטי וכו' ומאי סימניה וכו' ושאני צפידנא שמתחיל בפה וגומר בבני מעים (שם) וזהו מה שהרופאים קוראים פאטולוגיה היינו דעת שורש המחלה והתפשטותה, והכרת המחלה וסימניה או סימפטומים שלה שנקראת בשפת המדע הראואידיאגנוזה ומתוך כך מוצאים את רפואתה בסמים המיוחדים שהם הולמים להפסקת התפשוטתה ורפואתה.

כללא דדינא, מסוגין למדנו: כל רפואה מדעית שהתאמתה בנסיון קרוב ואפילו אם היא נאמרה מפי אדם שאינו רופא אלא שכך מקובל לו כגון ההיא מטרוניתא דרבי יוחנן, וההוא טייעא דאביי, מרפאין בה ומחללין עליה את השבת.

אבל רפואות סגוליות כגון: בשר חמור לחולה ירקון. או חצר הכבד של כלב שוטה, לנשוך ממנו, אין מרפאין בהם, דאינם אלא דמיוני טעות רפואה ולא רפואה. אולם מדברי הרמב"ם בהלכותיו מוכח דאין מאכילים את החולה דבר אסור לרפואתו אלא דוקא על פי רופאים, שכתב: מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה וכו' (ה' יסודי התורה פ"ה ה"ו) וכן כתב לענין שבת: חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום (הלכות שבת פ"ב ה' א') וכן כל חולי שהרופאים אומרים שזה יש בו סכנה (שם הלכה ה) ובדין יוה"כ כתב: אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו והוא שיהיה רופא בקי (ה' שביתת עשור פ"ב ה"ח) הרי לך מפורש שאין מאכילים את החולה דבר שהוא אסור מן התורה אלא בתנאי שהמחלה ידועה שהיא מסוכנת כגון: מכה שבחלל או שאמרו הרופאים שהיא מסוכנת ואין מרפאין בדבר אסור אלא על פי רופא אומן שבאותו מקום אבל לא על פי קבלה שבעל פה איש או אשה.

וסוגין דגמרא מוכחא דלא כוותיה שהרי רבי יוחנן עביד כהוראת ההיא מטרוניתא והתרפא בשבת, ובאמת דעת הרמב"ם זאת אינה מוסכמת וכמ"ש בהג"מ השיב: שכל בני אדם חשובין בקיאים במקצת וספק נפשות להקל (שם אות ב) [הל' שבת פרק ב'].

ומרן ז"ל [סעיף י' סימן שכ"ח] כתב: כל חולי שהרופאים אומרים שיש סכנה וכו' מחללין עליו את השבת ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחים קצת וספק נפשות להקל (או"ח סי' שכ"ח), ומכל מקום לדברי הכל צריך שיאמר הרופא שמכיר באותו חולי (מג"א שם סק"ז) מדבריו למדנו שלא נחלקו הפוסקים הללו אלא לענין הכרת הדיאגנוזה של המחלה והסכנה שבה, אבל אחרי שנודעה המחלה שהיא ממחלות המסוכנות עושים כל מה שאומרים מקצת בני אדם שיש בדבר זה רפואה, וכמו שכן כתב: מכה של חלל אינה צריכה אומד ואפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושים לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול (ה' שבת סי' שכ"ח סעיף ד בשו"ע).

מכאן נלמוד במכל שכן לענין מאכלות אסורות שאם נודע החולי שהיא מחלה מסוכנת עושין לרפואתו כל מה שאומרין עליו מתוך הנסיון או מפי השמועה שיש בו משום רפואה ובלבד שיאמרו שזו היא רפואה מדעית ולא סגולית כגון אכילת דבר טמא שטומאתו היא סגולתו הרפואית. אחרי שבררתי הלכה זאת ממקורותיה הראשונים. נסורה נא לעיין בתשובות הפוסקים האחרונים, והנה הלק"ט ז"ל נשאל להתיר שתית חלב בהמה טמאה למי שיש לו חולי "די לא אזמה" קצרת.

מעורב בחולי זה עוד אחר שנקרא: אפריטאמיינטו די פיג'ו (מועקת החזה) שאומרים קצת אנשים שעל דרך סגולה נתרפאו בהיותם שותים חלב אתון מספר ימים, והשיב: אנא ידענא מאומד והשמועה ששמעתי ממר חמי הח' השלם כמהר"מ מלכו: שחולי זה יש בו סכנה ואם לא היום למחר, והרי זה נקרא טרפה מחיים וסופו למות מחולי זה, ועוד עתה בשעת מעשה שאלתי את פי הרופאים ואמרו: שיש סכנה בדבר ושנמצא ספר הרפואות טבעית תרופה זאת למי שמוריק דם ושנתרפאו מהם על ידה ולהכי קראתיה: תרופה דאיתמחית בחזקה מפי רופאים ומפי ספריהם, וכן התרתי לשתית חלב זה לבעל החולי הזה כמאמר הרופאים בלי התערבות כלל וסמכתי אמה שהורה אבי התעודה הרמב"ם ז"ל הלכות יסודי התורה פ"ה דין ח', והדין דין אמת.

ועם כל זה אמרתי לו שאם לא יפסיד לרפואה, שכדי לצאת מידי ספק אי בעינן שהחולי יהיה מסוכן לזמן קרוב ונראה, או נימא שדי לו שיהיה החולה מסוכן אעפ"י שאינו נראה לפי שהוא לזמן רחוק והנה הוא מתהלך בחוץ על משענת רגליו, שיערב דבר מר שאז אין אוסר (תשובות הלק"ט ח"א ס' ק"ץ). והנה בתשובה זאת יש לי מקום עיון רב.

דהנה דין זה הוא סוגיא ערוכה בתלמודין: תניא רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת (כתובות ס א) וגונח היא אותה מחלה אסטמא או מעוקת החזה, שנשאל בה הלק"ט ובתלמודין מוכח שמחלה זאת אינה בגדר חולי שיש בו סכנה ולא שהוא קרוב לסכנה, ולכן לא התירו אלא באסור דרבנן דהיינו מפרק כלאחר יד (עיין תד"ה גונח).

על כל פנים מסוגיא זאת למדנו שרפואתה של מחלה זאת היא ביניקת חלב מדדי בהמה כשרה.

וכן תנינא: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית. ופירש"י: צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו (ב"ק פ א) וכן אמרו בבראשית רבה וישאר אך נח אך מיעוט אף הוא גונח דם מן הצינה (בר"ר לב), פירוש מוציא קול כעין שעול ומשליך דם (ערוך ערך גנח).

זו היא חולי האסטמה שהזכיר הלק"ט ורפואתה היא יניקת חלב משחרית לשחרית מדדי העז, ובודאי שמזה נמשך הדבר לאותה השמועה שמפי הרופאים וספריהם לחלב אתון. ואין לסמוך על דבריהם נגד המקובל מפי רז"ל.

ולכן יש לפקפק הרבה בהוראת הלק"ט, אלא שיש לקיים אותה לפי שכך היה מקובל בזמנו מפי הרופאים שבמקומו ובדורו שמחלה זאת היתה מחלה שיש בה סכנה והחולה בה נקרא טרפה מחיים ושנמצא בספר הרפואות תרופה דאיתמחית בחזקה מפי רופאים ומפי ספריהם וסומכין על פיהם, כפי שכתב הרמב"ם ז"ל: על פי רופא אומן שבאותו מקום (הלכות שבת פ"ב ה"א), ודעת רופאים עשויה להשתנות כמו שבאמת נשתנו ונתבטלו הרבה רפואות שהיו מקובלות כתרופות שהתחדשו לפי מדע הרפואה או מפני שהתבררו טעותם וממילא התברר שהנסיונות היו מוטעים ואלה שנתרפאו הוא מסיבות אחרות ידועות או נעלמות.

וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: על מה שאמרו במתניתין יוצאין בביצת החרגול שהוציאו אותם מן הנסיון והיו משום רפואה והולכין על דרך שתולין העשב שקורין פאוניה על הנכפה וצואת הכלב על מורסת הגרון שכל מה שנתאמת נסיונות כאלו אעפ"י שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשות משום רפואה (מורה נבוכים ח"ג פ' לז), ובאמת בזמנו של הרמב"ם בטלו תרופות אלה ולכן לא פסק משנה זאת בהלכותיו אף אנו נאמר שמה שאמרו הרופאים בזמנו של הלק"ט היה אפשר לסמוך עליו במקומו ובזמנו, אבל עתה התברר הדבר שאין ברפואה זאת ממש ואין מרפאים לחולי האסמה אפילו אם אמרו הרופאים שהוא חולי שיש בו סכנה.

מהאמור ומדובר למדנו לכללא דדינא, אין מתרפאין במאכלות או משקאות אסורים אלא א) חולי שאמרו הרופאים שהכירו את החולי שהוא מביא לידי סכנה אם לא ימהרו לרפאותו ב) שהרפואה בדוקה בנסיון מדעי רפואי מפי רופא מומחה שהיא מרפאה חולי זה, ובהעדר אחד משני תנאים אלה דינו כחולה שאין בו סכנה שאין מתרפאין בדבר אסור אלא שלא כדרך הנאתן.

ורמ"א ז"ל כתב: וכל חולה שמאכילין אסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה (יו"ד סי' קנה), מדבריו למדנו: שרפואה ידועה אעפ"י שאינה מפי מומחה מותר להתרפאות, וכן מומחה אעפ"י שאינה ידועה מותר לחולה שיש בו סכנה להתרפאות בה אפילו בדרך אכילה שתיה שהיא דרך הנאתם.

והנה רמ"א ז"ל סתם דבריו ולא פירש טיבה של רפואה ידועה, וסתם דבריו משמע דהיינו שהיא ידועה מפי הנסיון, ולפי מה שכתבנו מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובהלכותיו לא הותר להתרפא במאכלות אסורות בדרך הנאתם אלא על פי רופאים מתוך מדע ונסיון רפואי, ומתניתין מסייעתו שהרי חצר הכבד שוטה היתה רפואה ידועה לנשוך כלב שוטה ועל סמך זה התיר ר"מ בן חרש, ובכל זאת חכמים דקי"ל כוותיה אסרו משום דאין אלו רפואה מדעית, אעפ"י שהיא ידועה.

והנה הטו"ז [צ"ל הש"ך] כתב: עיין בא"ח סי' שכ"ח ותרי"ח יו"ד קנ"ה סק"כ ולע"ד אין ללמוד משני סימנים אלה אלא לענין הכרת מחלה שיש בה סכנה אבל במהות הרפואה לא מצאנו רפואה ידועה מפי שאינו מומחה שהותר להתרפאות בה.

ואל תשיבני ממה שאמרו במתניתין: יוצאין בביצת החרגול וכו' (שבת סז א). אין זו תשובה משום דבאלו אין בהם משום הוצאה בשבת והם דומיא דכל השנוים בפרק זה, ולא הוצרך לאשמועינן במתניתין אלא דאין בהם משום דרכי האמורי הואיל שהם עושים זאת משום רפואה, וכדאמרינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי וכדפרש"י: שנראית רפואתו כגון שתית כוס ותחבושת מכה, וכבר כתבנו דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה (מו"נ ח"ג פ' לז) וכיון שאין בדבר זה אסור מצד עצמו אלא אסורם הוא משום דרכי האמורי מותר להתרפאות בהם הואיל וגם האמורי עצמו אינו עושה זאת אלא מפני שהוא חושב, שהם מרפאים בדרכי הרפואה ולא משום נחוש או פולחן, אבל דבר שהוא אסור באכילה מן התורה אין מתרפאים בו אלא אם הוחזק מפי רופאים וספריהם שהוא מרפא, ואל יקשה לך ממ"ש בגמרא: לטחלא ליתי שב ביני דמיא וכו' (גיטין סט א) והרי ביני דמיא אסורין מדאורייתא משום שרץ המים ובכל זאת התירו להתרפאות בהם, ושתי תשובות בדבר.

חדא שרפואה זאת, הוחזקה בזמנה לרפואה מדעית נסיונית, ועוד שהרפוי בה הוא שלא כדרך הנאתה, וכמ"ש: נייבשינהו בטולא וכו', וכן צריך לומר בהני רפואות שאמרם אביי בשם: אמרה לי אם (כתובות נ א).

מכל האמור יוצא לדין שאין מרפאים בדבר האסור אלא על פי רופא מומחה, ולכן צריך לומר דמ"ש רמ"א שתהא הרפואה ידועה היינו שהיא ידועה לכל מפי רופאים וספריהם שהיא רפואה למחלה זאת או מפי רופא מומחה לחולה זה. אבל רפואה שהיא מקובלת על פי השמועה או אפילו מפי נסיון אין מתרפאין בה אלא בדבר המותר ואין בזה משום דרכי האמורים, אבל לא בדבר שהוא אסור מן התורה או אפילו מדרבנן.

ג) רפוי בדבר אסור במקום שאפשר לעשות הרפואה בהיתר.

כתב הרשב"א ז"ל: ועוד אפילו תדין כל הקדחות בשעת סכנה, אין אומרים שהותרו כל האיסורים אצל חולה שיש בו סכנה, שאם כן אפילו יש דברים מותרים ואסורים נאכיל אותו מן האסורים, אלא דחויים הם אצלו וכל שאפשר להביא לו מן ההיתר אין נותנים מן האסור והרי חולה זה אינו מסוכן אם אינו משקהו אותו משקה לשעתו, שאינו כאמדוהו לשמונה ימים, שאין צריך אלא שימתין כחצי שעה ויעשה לו מן המותר וח"ו לא נעשה כן במקומנו ולא בכל מקומות ישראל ששמענו שומעם וכל העושה כן יבדל מקהל הגולה וישתקע הדבר ולא יאמר (בית יוסף סס"י קל"ד בתשובות הרשב"א ח"ג סי' רי"ד) הלכה זאת פסקה רמ"א ז"ל וכתב: ואין מתירין שום דבר אסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אעפ"י שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר (יו"ד סס"י קנה).

מדברי שניהם למדנו: שדוקא במקרה שהשהיה להשגת הדבר המותר הוא זמן קצר, הוא שאין מרפאים בדבר האסור, וכמ"ש הרשב"א: שאין צריך אלא שימתין כחצי שעה. וכן דקדק רמ"א וכתב: שצריך לשהות קצת, אבל אם יצטרך לשהות זמן ארוך הרי זה דומה לאמדוהו לתמניא יומי, כלומר לעשות לו רפואה שמונה ימים רצופים שאין דוחין עד למחר כדי שלא לחלל שתי שבתות (יומא פד ב) והיינו משום שהוא זמן ארוך של יום אחד. ומזה יוצא שאם אמדוהו לשמונה ימים ביום השבת בערב סמוך לחשכה אין דוחין השבת בו ביום. אלא משהין הרפואה עד מוצאי שבת.

אבל באמת מסוגיא דגמרא מוכח דמשעה שאמדוהו למיתה נקרא חולה זה חולה שיש בו סכנה ומתחילין לחלל עליו את השבת, דהנה גרסינן התם: אמר רבי יהודה אמר רב לא ספק שבת זו בלבד אמרו: אלא אפילו ספק שבתא אחרת היכי דמי כגון דאמדוהו לתמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא קמ"ל (יומא פד ב) הרי לך מפורש דלענין חלול שבת אחד ודאי מחללין אותו אפילו לחיי שעה (יומא פה א) אלא הספק הוא בחולה זה שצריך לחלל עליו שתי שבתות מספק הוא דאצטריך לאשמועינן, שלא יעלה על הדעת לומר לחסוך חלול שבת זה כיון דאין בו אפילו הצלת חיי שעה דהרי ברור לנו שלא ימות היום וכפירש"י, דפשיטא לן דהיום לא ימות ולשבת הבא נמי הוא ספק שמא ימות ואם כן תדחה התחלת הרפואה עד לאורתא, קמ"ל, מכאן מוכח דמשעה שזה נקרא חולה מסוכן מחללים עליו השבת בלא כל דחוי אפילו שעה קלה, וכן שורת הדין נותנת דמאותה שעה שידענו שחולה זה מסוכן אין סומכין על השערותנו לזמן הארכת המחלה כי אין ביכולת האדם לדעת תסביכי המחלה ושנויים שיכולים להתהוות בה לטובה או לרעה, ועינינו רואות יום יום בטול אומדנות הרופאים לזמן הארכת המחלה או קצורה ולכן מצוה עלינו לנצל את הרגעים הראשונים לעשות כל מה שביכולת מדענו ופעולתנו.

תדע שהרי תנינא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו ובין להברותו ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת ואין אומרים נמתין לו ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת (שם). [מד ב].

והרי לך מפורש שגם במקום ספק שמא יבריא ולא נצטרך לחלל שבת אעפי"כ אין ממתינין אלא מחללין שבת מיד והוא הדין לדין הסיפא של ספק שבת אחרת מחללין מיד שאמדוהו, ואפילו אם זה הוא שעה קלה לפני מוצאי שבת.

ומסוגיא דפסחים נמי מוכח כן דמעובדא דרבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו', ואמר ליה אישתא צמירתא כשעת סכנה דמיא (פסחים כה א) והא ודאי נמצא באותו זמן בחצי שעה או בקצת זמן גוהרקי שאינם דערלה ואם כן מאי תירוצא הוא זה דאישתא צמירתא כשעת סכנה דמיא? והלא גם בשעת סכנה לא הותר אלא כשאין למצוא תרופה זאת בהיתר, והנה ראיתי בבאורי הגר"א דאיתא ראיה לדעת הרשב"א מדתניא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל וכו' אמר רבה: היכא דאפשר בחולין דכו"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה (יומא פג א) ועוד הביא ראיה לסיועיה להרשב"א מדתנן: לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו מפני שהן מחמיצות (פסחים לט ב) וקשה דמה בכך שהן מחמיצות הרי שלא כדרך הנאתן שרי שלא במקום סכנה, וכדכתב הרמב"ם ז"ל: אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין מלוגמא מחמת וכו', אלא דמתניתין משום שיכול לרכך החטים במי פירות וכיוצא אלא דלועסין משום שהוא קרוב יותר (ביאור הגר"א יו"ד סי' קנ"ה ס"ק כ"ד).

ולע"ד נראה דאין ראיותיו מכריעות, דהנה מ"ש מאכילין אותו הקל הקל תחלה, היינו במי שאחזו בולמוס שאינו חולה בגופו אלא שתקפו רעבון. הלכך מאכילין אותו הקל הקל שנמצא לפנינו להשביר רעבונו, ודומיא דהכי שנינו עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוס ברוטב וכו' (יומא פב א) והיינו משום שאין זה חולי כלל ולכן מנסים לישב את דעתה בדבר המותר, אבל בחולה שיש בו סכנה עושין לו מיד כל דבר שיש בו משום רפואה וכדאמרינן מחמין לו מיד (יומא פד ב).

אתאן לראיה השלישית ממתניתין דלא ילעוס אדם חטין והנה תרוצו של הגר"א ז"ל הוא נסתר מסוגין דפסחים ובעובדא דגוהרקי דערלה דאמרינן איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאתן קעבידנא? ולדברי הגר"א עדין השאלה במקומה עומדת שהרי אפשר לעשות דבר זה מגוהרקי שאינה של ערלה וא"כ גם שלא בדרך הנאתם אסור.

וכ"כ הטור בשם הרמב"ן ז"ל: דוקא עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה פעמים מתישבת ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו. אבל חולה שמאכילים אותו עפ"י בקיאים מאכילים אותו מתחלה דבר הצריך לו. (טור או"ח סי' תרי"ז).

מכאן מוכח בהדיא דמותר להתרפאות בדבר אסור שלא כדרך הנאתם, אם הוא חולה שאין בו סכנה, אפילו במקום שאפשר להשיג רפואה זאת בהיתר.

ולפי זה עמדה במקומה הקושיא מתניתין דלא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו שהם מחמיצים, הרי מותר להתרפא שלא כדרך הנאתם.

והנה בקושיא זאת עמד המג"א וכתב וז"ל: דכ"מ כתוב באו"ח דמ"ש רבינו מותר לעשות לו רטיה או מלוגמא מחמץ בפסח, כיון שיש לו מכה, יש אומרים דלא התיר אלא מחמץ של נכרי וכו' ואם כן צ"ל דהא דאמרינן לא ילעוס וכו' דוקא ומשום דעבר בבל יראה, ואפשר דמפני זה אמרו: לשון חכמים מרפא, דקשה ליה למה ליה למימר ויניח ע"ג מכתו דהא איסור משום דעבר בבל יראה ולא משום הנאה, דהוי שלא כדרך הנאתן (או"ח סי' תס"ו ס"ק ב).

פירוש דבריו דמתניתין אשמועינן דרוק מחמיץ, ולכן אסור ללעוס חטין על מנת לפולטם מפיו אחרי הלעיסה משום דרוק מחמיץ, אבל להניחם ע"ג מכתו מותר משום שהוא שלא כדרך הנאתם וממאי דתנן ע"ג מכתו הוא משום דרך, לשון חכמים מרפא. ואין דבריו נהירין לע"ד דמשום לשון חכמים מרפא לא תני דבר שאינו כהלכה.

והנה הב"ה [תסו סק"א] כתב הא דלא ילעוס היינו בתוך הפסח, אבל אם היה חמץ כבר מותר להניח בפסח על איזו רפואה.

והחק יעקב [שם] כתב על דבריו עיקר הקושיא שהכריחו לחלוק זה ממ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה דשלא כדרך הנאתן כגון מלוגמא מותר להתרפאות מחמץ ומעיקרא לא קשיא דהתם בחמצו של עכו"ם.

ואין זה מוכרח שהרי האו"ח לא אמר דבר זה אלא בשם יש אומרים ובאמת אין זו הלכה מוסכמת דמאי שנא חמץ מאסורי שבת שמתרפאין בהם, אפילו אם אפשר לעשות אפילו על ידי גוי. ולכן נ"ל דמכתו דתנן במתניתין היינו מכה חיצונית עוברת שאינה אפילו בגדר חולה שאין בו סכנה, ולפיכך אסור ללעוס חטין לשם כך.

וזאת כוונת הגמרא דאמרה לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס, כלומר משנה זאת היא משנה שאינה צריכה דמהיכא תיתי להתיר אלא משום לשון חכמים מרפא הוא דתנן: ויניח על גבי מכתו וכל עיקר מתניתין הוא לאשמועינן דרוק מחמיץ הלכך ילעוס אדם חטין בפסח ע"מ לפולטם.

ולפי זה הדר דינא שבמקום חולי מותר להתרפאות באסור אעפ"י שאפשר להתרפאות בהיתר.

שבתי וראיתי שדבר זה נפתח בדברי הפוסקים האחרונים ז"ל ומכללם בשמש צדקה שנשאל: מי שיש לו חולי הלב וצוו לו הרופאים מים הנעשים מעשבים לימונים ואתרוגים וחומץ "דישטילאטי" שנעשה מסתם יינם, והורה להתיר משום דשתיה מעורבת זאת היא שתיה שלא כדרך הנאתן ומותרת אפילו שלא במקום סכנה.

והרב המגיה אהב"ה כתב: אמנם לטענת האוסרים דאין שום הכרח ליקח המים הללו ששאר תרופות יש שמרפאים הלב וסגולות כמו המים הללו ואפילו יפחתו מעט אין בכך כלום, אם אמת דבר זה נראה ודאי שאין להתיר להתרפאות באיסור החומץ, דבהדיא כתבו הרב"י ורמ"א דאין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר, וכ"כ מהריק"ש ז"ל, והוסיף לומר: אפילו אם יתעכב הרבה הכי נמי אם פחתיות תועלת שאר מיני רפואות אינו בעיקר הרפואה אלא במשך הזמן שצריך יותר זמן להרפא בהם אבל סוף סוף יועילוהו כמו אלו מי החומץ ועכבת הזמן דביני ביני לא יגרום לו סכנה ודאי אסור (שמש צדקה חיו"ד סי' כח).

מדבריהם למדנו לדעת השמש צדקה עצמו מותר להתרפאות בדבר אסור אפילו אם אפשר להשיג רפואה זאת בדבר היתר בין שהחולי הוא חולי שיש בו סכנה, או שאין בו סכנה, שהרי כתב: ועינינו הרואות שהלב באברים רב בריאות מכלם ורב חליים, ולפי חבתו סכנתו א"כ למה לא נתיר וכו' ועוד הרי שותהו שלא כדרך הנאתן וכו' והרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה, ואם נדון חולי זה כחולי שיש בו סכנה מותר גמור לשתות אפילו דרך הנאתן כל שהרפואה ידועה והרב המגיה כתב: דאם יש אפשרות לעשות זאת בהיתר אין להתיר את הרפוי בדברים האסורים כדרך הנאתם או אפילו שלא כדרך הנאתם.

ועוד נשאל בשמש צדקה להתיר לחולי הדרוקן אכילת בשר נחש על פי רופא בקי אחר שהחולה אכל ושנה שאר מיני רפואות ולא הועילו לו.

והנה הרב השואל אסיק וכתב: עפ"י הדברים האלה כרתי אתי ברית מיום עמדי על מלאכת הרפואה, שלא לצוות לחולים מדברים האסורים כי חוששני לי ולהם מחטאת, כי יודע אנכי שבכל החליים המתרגשים ובאים אין בהם אחד שרפואתו תלויה ברפואה אחת ביחוד, אדרבה מצאתי ראיתי בכל ספרי הרופאים תקן ותכן בכל חולי, רפואות רבות ולא בלבד מחמת השתנות מזג החולה ומצד המקום והזמן אלא אף באותו האיש ובאותו מקום ובאותו זמן.

והרב המחבר חלק עליו ואחרי שדחה ראיותיו כתב:

כלל העולה: כל חולי שיש בו סכנה מותר לרפאותו בכל אסורין שבתורה אפילו דרך הנאתן, כל שאמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני בלא תערובת כלל. ואם אפשר בלאו הכי פשיטא ופשיטא שאין לאכול נבלות ושקצים לתאבון. אמת הוא שנפש הישראל קצה מהם מחמת איסור דרביע עליה ואינו טועם בהם דבר שהנפש נהנה ממנו והיינו טעמא דשוחטים לחולה ביום הכפורים ואין מאכילים אותו נבלה אליבא דמאן, כדי שלא ימנע לאכול ויסתכן ובא. והרב המגיה אהב"ה פלפל בחכמה וכתב: שדין זה תלוי במחלוקת אם שבת או כל איסורין שבתורה הותרו לגבי חולה, או נדחו מפניו, דלמ"ד הותרו מאכילין אותו דבר אסור אפילו אם מצוי דבר היתר, ולמאן דאמר נדחו אצל חולה, לא התירו אלא כשאין אפשרות לעשות זאת בהיתר, ומכל מקום אף למאן דאמר הותרו איסורין שבתורה לחולה שיש בו סכנה, היכא דאיכא איסור והיתר שוים לפנינו לא ספינן ליה איסורא כיון דאפשר בלאו הכי, כמו גבי טומאה ללישנא קמא דבאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב לכו"ע טהורים עבדו, טמאים לא עבדו, אמנם באינם לפנינו אם הדבר בהול אין מדקדקין בכך שלא יבוא לידי דחוי. מעתה אומר אני דצדקו דברי בעל בית הלל דמ"ש רמ"א דאין מתירין שום דבר אסור וכו' אעפ"י שצריך לשהות קצת מיירי דוקא בחולה שאין בו סכנה דאלו יש בו סכנה אין צריך לשהות כלל וספינא איסורא כל שאין ההיתר מוכן לפנינו (שמש צדקה חיו"ד סי' כט).

ולפי זה צריכים לומר בעובדא דמר בר רב אשי דשייף לברתיה גוהרקי דערלה, דאיירי באופן דלא נמצא גוהרקי שאינם של ערלה אלא במקום רחוק שהיה צריך להשהות זמן רב להביאם הלכך הותר לו לרפאות בהם בחולה שאין בו סכנה שלא בדרך הנאתם.

כללא דדינא הואיל ודבר זה במחלוקת הוא שנוי, דהרמב"ם והרשב"א ודעמיה סוברים שאיסורים או שבת דחויים הם אצל חולה ולפי זה לא הותר כשהיתר מצוי לפנינו או שאפשר להשיגו בקצת שהוי, והואיל וגם הטור (או"ח סי' שכ"ח) [ד"ה ה"ה החולה צריך בשר] ודעמיה דסוברים שהותרה שבת (והוא הדין כל האיסורים אצל חולה) מודים דאם ההיתר מצוי לפנינו אין מתירים באיסורים וכדאמרינן טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בצבור רב ששת אמר דחויה היא בצבור היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורי עבדי (יומא ו א)

לפיכך בחולה שיש בו סכנה מרפאין בדבר אסור כל זמן שהחולה נמצא במצב סכנה בהול או שאין רפואה של דבר המותר מצויה לפנינו.

ואם הוא חולה שאין בו סכנה אין מתרפאין בדבר אסור אפילו שלא כדרך הנאתם אם אפשר להשיג רפואה כזו כדברים המותרים במשך זמן קצר.

סכום.

א) מחלת השחפת או Tuberculosis אם אמנם לפי המדע הרפואי שבדורותינו היא אינה מחלה מיואשת שאין לה תרופה אבל היא מחלה שיכולה להרפא על ידי סמים מזונות מבריאים אויר צח ונקיון מוחלט בגופו ומלבושיו ובדידותו של החולה ביחוד אם מטפלים ברפואתה תיכף לגלוי סימפטומי המחלה. אולם בכל זאת היא בכלל מחלה מסוכנת שרבים הם חלליה גם היום ולכן מתרפאין בכל דברים שמרפאין אפילו אם הם אסורים מן התורה ואפילו בדרך הנאתם.

וזה בשני תנאים א) שרופא מומחה או מדע הרפואי מצוה רפואה זאת שהתאמתה בנסיון ושחולה זה הוא נגוע במחלה זאת.

ב) שלא מצויה לפנינו רפואה אחרת דומה לה, ובנדון דידן. אין כאן שום אחד מתנאים אלה, אין רופא מומחה ולא מדע רפואי שיאמר שאכילת החזיר הוא רפואה ואדרבה לפי מדע הרפואה מחלה זאת נגרמת על ידי אכילת בשר שהוא מנוגע מחולי זה שהוא נמצא בבהמות ועל ידי כך שורצים חידקי מחלה זאת בבשרם או בחלבם ונכנסים בגוף אוכליהם.

וביותר נמצאים שרצים אלה בבשר החזיר שהוא נזון מזוהמא והוא כולו הוא מזוהם בגופו וכיון שכן הרי הנסיון הוא מכחיש רפואה זאת ובודאי שאין מתרפאין בה.

כל רפואות אחרות שמשתמשים בה הרופאים בדרכי התזונה ובסמי מרפא הם מצויים יותר מבשר החזיר, ובכגון זה לא עלה על דעת מי שהוא לומר שמותר ללכת ולחפש אחר האיסור שרפואתו אינה ידועה ולהיפך היא מוכחשת מהמדע ומהנסיון, לפיכך נראה לי ודאי שאסור להתרפא באכילת בשר החזיר ועל אלה שמורים היתר לעצמם או שתולים עצמם בהיתר הרבנים קורא אני עליהם דברי הרשב"א בתשובתו לאמר: לא יעשה כן במקומנו ולא בכל מקומות ישראל ששמענו שומעם וכל העושה כן יבדל מקהל העדה ישתקע הדבר ולא יאמר אלא כל חולה ממין זה יבטח בה' רופא כל בשר ויתרפא בדבר המותר ושב ורפא לו כאמור: שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.

והנלע"ד כתבתי.