|
אמנם דברי הירושלמי צריכים הסבר דמנא לן דתנור וכירים שנטמאו אסורים בהנאה, ומקרא זה שנאמר ״תנור וכירים יותץ״, אין ראיה מפורשת, דפשטיה דקרא הוא שהם נבדלים בטהרתם, וכדפירש״י: שאין לכלי חרס טהרה בטבילה, אבל אין חייבים בנתיצה, אלא אם רצו לקיימם בטומאתם ־ רשאי(ספרא ויקרא יא,לה).
וכן פירש המלבי״ם: אין פירושו שחייב לנתצו, דאם כן למה אמר ״וטמאים יהיו״, הלא יתצם בהכרח ולא יהיו טמאים, וע״כ פירושו יותץ – אם רוצה לטהרו, וטמאים יהיו – אם לא ירצה לנתצו(מלבי״ם שם סי׳ קמב).
ולפי זה אין ללמוד מקרא זה, שתנור וכירים שנטמאו אסורים בהנייה, ומכיון שמותרים בהנאה, ודאי שמותרים בסחורה. שהרי כל תנור וכירים אינם עשויים אלא להנאה, וכשהותרו בהנאה ממילא הותרו גם בסחורה.
וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל, דכתב: ״תנור שנטמא ולא רצה לכתתו, כיצד מטהרין אותו״ וכו׳(הלכות כלים פרק ט״ז ה״ב), הרי לך מפורש דיותץ דקרא אינו חובה, אלא אם רצה לטהרו אין לו טהרה אלא בנתיצה.
וכן מוכח מדברי התוס׳ דכתב: ״ולר״ת, יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין וכו׳, אבל תנור, כל שעה ושעה מסיקו מבפנים, ולא כפנים חדשות דמי וצריך שבירה״ (פסחים דף ל,ב תוס׳ ד״ה התורה העידה), ואם איתא דיש מצות נתיצה אין מקום לקושייתם, דגזרת הכתוב היא דמצוה בנתיצה. מכאן מוכח דיותץ דאמר קרא הוא לומר שאין לו טהרה אחרת אלא בנתיצה, שעל ידי כך נעשה כפנים חדשות, ואם כן דברי הירושלמי דכתב אסורים בהנייה, קשים להולמם.
ולכאורה היה נראה לומר דהירושלמי חולק על הספרא, ולישנא דירושלמי מוכח דאמר: מה תלמוד לומר ״וטמאים יהיו לכם״, אלא אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה, ולדברי הספרא איצטריך קרא דטמאים יהיו, ללמד דמקיימים אותם בטומאתם. אולם אין זה מתקבל על הדעת לאוקומי פלוגתא.ולכן נראה לע״ד לומר, דהירושלמי דורש מקרא זה כדרוש הספרא, ומזה עצמו לומד דאסורין בהנייה, דהנה התנור וכירים לא נוצרו ואינם מתקיימים אלא להנאתם, היינו אפיה ובשול, וכשגילה הכתוב שאינם חוזרים לטהרתם אלא בנתיצה, הרי זה כאלו אמר בפירוש שאינם מתטהרין אלא אחרי בטול הנאתם, והיינו נתיצתם, שיתבטלו פניהם וישובו להיות פנים חדשות, וכמ״ש התוס׳ (פסחים ל,ב תד״ה התורה), הלכך כשריבה הכתוב ״וטמאים יהיו״ דמקיימים אותם בטומאתם, וכמ״ש בספרא, הכי קאמר דמקיימים בטומאתם באותה המדה של טהרתם, והיינו אסור הנאה. על כל פנים דברי הירושלמי הם ברורים ומפורשים, שתנור וכירים שנאמר עליהם: טמאים הם וטמאים יהיו לכם, אסורים בהנאה, והלכך אסורים גם בסחורה, דכללא הוא: כל שאסור מן התורה באכילה או בהנאה, אסור לעשות בהם סחורה, ומכאן תיובתא לדעת החוות יאיר, דמחלק ואומר דדבר שהיה לו שעת הכשר ואינו מאוס, מותר לעשות בו סחורה, וכדאמרן.ב. עוד כתבתי להוכיח מלישנא דמתניתין: ״אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות וכו׳ ולא בשקצים ולא ברמשים״ [פ״ז מ״ג], מוכח דלא זו אף זו קתני, וכ״ת כתב ע״ז: ראיותיו תמוהות טובא, דהא קתני ולא בנבלות ולא בטרפות, והם שניהם בני חד דרגא, וכן בשקצים ורמשים תנן, ולא בכל אחד מהם.ולא דק כלל, דנבלות וטרפות אינם חד דרגא, דנבלות הותרו במתנה ובמכירה, ולכן תנן – לא זו דנבלות שאסור לעשות סחורה דקילי ואתי לאכלם, אלא אף בטרפות שנאמר בהם: ״לכלב תשליכון אותו״ [שמות כב,ל], ולכן בדילי מיניה, בכל זאת אסור לעשות בהם סחורה, משום דשניהם שוים בזה שרגילים בהם ואתי לאכלם. ובשקצים ורמשים כתבתי דרמשים גריעי, משום דמאיס.
| עוד כתבתי להוכיח מדברי התוס׳, דכל האסורים שנזכרו במתניתין, חד דיבא אית להו, וגם על זה תמה כ״ת, דהרי נזכר בהך משנה ״לא בבכורות ולא בתרומות״ שהם מדרבנן.וגם בזה לא דק, דכוונתי בראיה זאת היא ברורה ומובנת לכל מבין, שאם כדברי החוות יאיר, דכל השנויים במתניתין אינם שוים בדינם, בטלה ראיית התוס' דלא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה, דבהדיא שרא רחמנא למכור נבילה. ולדברי החוות יאיר אין כל השנויים במשנה שוין בדינם, שהרי שקצים ורמשים אסורים, משום שלא היה להם שעת הכשר, ונבלות וטרפות שיהיו מותרים אם לא היה להם שעת הכשר, וע״כ מתניתין לצדדים קתני: נבלות וטרפות, אם לא היה להם שעת הכשר, ואם כן גם לענין אסור סחורה נימא דנבילה אסורה אם קונה כדי להרויח ולמכור ביותר, וכל הנהו דמתניתין, היינו סחורה רגילה שקונה ומוכר בשוק, כדרך כל הסוחרים. מכאן הוכחתי דכל השנויים במתניתין, אעפ״י שיש בהם חלוקים במציאותם, יש שאין להם שעת הכשר, כגון: שקצים ורמשים, ויש כאלה שאפשר להיות שעת הכשר, כולם שוים בדינם. ותמיהני על כ״ת שתמה טובא וחזר ואמר: אתמהה על דברי ברורים אלה.ובעיקר דברי, דמאי סברה היא לחלק, כתב כ״ת, שאין לבטל סברא זאת של החוות יאיר, שדין זה הוא בבחינת חידוש שבנזדמנו מותר ולכתחילה לא, בכה״ג יש לומר אין לך בו אלא חדושו, והיינו דומיא דשקצים ורמשים שלא היה להם שעת הכשר, ואין דבריו נהירין לי, דלא אמרו חדוש הוא, אלא בבשר וחלב, ״דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי, ומבשיל ליה בשולי אסור״, או בגעולי גויים, דבכל התורה נותן טעם לפגם מותר, וגבי גיעולי גויים אסור (נזיר לז,א-ב). דומה לזה בעדים זוממין, דמאי חזית דציית להני ציית להני (ב״ק עב,ב. סנהדרין כז,א). |
כללם של דברים הוא שלא נאמר חדוש אלא בדבר שהוא מתנגד לסברא, או לכל שבתורה, אבל עושה סחורה בדברים אסורים, אינו חדוש מצד עצמו, אלא הסברא נותנת כן להתרחק מן הכעור, ומה שהתירה תורה בנזדמנו להם, גם כן הוא מוסבר היטב, וכדפירש״י דלא מצרכינן להו להפקירם (פסחים כג,א רש״י ד״ה שנזדמנו). הלכך אין לומר בו אין לך בו אלא חדושו, או מחדושא לא גמרינן, כלישנא דגמ׳, אלא הרי הוא ככל שאר איסורין שבתורה, דילפינן מן המפורש על הסתום, ובכלל אין לנו לומר על כל דבר שבתורה חדוש הוא, אלא על מה שאמרו חכמים. תדע שהרי כלאים הוא דבר חדוש, דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי, ובהדי הדדי אסור(נזיר לז,א), ובכל זאת אינו בכלל חדוש. וה״ה לאיסור סחורה בדבר האסור, אע״ג דבנזדמנו מותר, אין זה חדוש וכדאמרן.תו חזיתיה למר דכתב לסיועיה להחוות יאיר, מדאמרינן בגמ׳: ולחזקיה, למה לי היקשא דדם ואבר מן החי למים (פסחים כב,ב), והנוב״י (מהדו״ת יו״ד סי׳ סב) הסכים לדעת הפר״ת, דדם שרי בסחורה משום דאיתקש למים (פר״ת יו"ד סי׳ קיז סק"ד) ודבריו נכונים, שאם מועיל היקש זה לר׳ אבהו להתיר בהנאה, למה לא יועיל להתיר סחורה, והקשה ומעתה אם איתא דאסור בסחורה בדברים אסורים הוא דבר תורה, אם כן מאי מקשה בגמרא: ולחזקיה, למאי הלכתא איתקש דם למים, הרי צריך ההיקש להתירו בסחורה, וכן מה שהקשה שוב: לחזקיה, למאי הלכתא איתקש אבר מן החי וכו׳.ונלע״ד דלחזקיה ודאי שהוא מדרבנן, כתב בפשיטות: ולהנ״ל* אינו משוקץ כל כך כמו שקצים ורמשים, דהא השחיטה מתירתו, וכן לאיסור דם לא משוקץ כ״כ כמו שרצים ורמשים, דדם שבשל או מלחו אינו עובר עליו מן התורה, ומן התורה הוי מותרים, כמו נבלות וטרפות ולא צריך קרא לרבויינהו.יאמין לי מר, כי מעת שלקחתי דבריו אלה לעיין בהם מאהבתי אותו מימי נעוריו, ורציתי להסכים לקלס דבריו גם בהשגותיו עלי, אבל מה אעשה כי האמת אהובה יותר מן הכל, לכן נאלץ אני לומר כי דבריו אלה אינם נכונים כלל, שהרי גם החוות יאיר לא העמיד במשקל אסורי תורה אלה לומר מי משוקץ יותר, אלא כל חלוקו היה בין אלה שלא היתה להם שעת הכשר, שרק הם נאסרו בסחורה, ובין אלה שהיה להם שעת הכשר, שלא נאסרו בסחורה, אבל לא חלק בין משוקץ יותר או פחות, וגם הפר״ת עצמו לא אמר להתיר את הדם בסחורה משום שהוא פחות משוקץ, אלא משום דאיתקש למים, מה מים שרי בכל, אף הדם שרייה רחמנא, לכל מה דאת בעי למעבד ביה, וכן הנודע ביהודה הסכים לדעתו מטעם ההיקש, וכ״ת אומר דלא איצטריך קרא לרבויינהו, וסברת כ״ת לחלק דאבר מן החי ניתר בשחיטה, ודם בבשול ומליחה, אין להם על מה שיסמוכו.
| קושטא הוא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ופירש״י שהרי אסורה משום אבר מן החי, ונשחטה בחזקת היתר עומדת (חולין ט,א), אבל היתר זה אינו אלא משום שכיון שנשחטה, פרח ממנה אסור זה, שלא נאמר אלא בחיי הבהמה, ולא בדרך שחיטה.תדע שהרי אסור לאכול מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת עד שתמות הבהמה (יו׳׳ד סי׳ כז סעיף א), הא למדת שאין הבהמה ניתרת לאכילה אלא בשני דברים: א. שחיטה כהלכה שנאמר: ״וזבחת… כאשר צויתיך״ [דברים יב,כא]. ב. מיתת הבהמה שהיא מתירה מאיסור ״לא תאכלו על הדם״ [ויקרא יט,כו]. מכאן יוצא מפורש שלא הותר אבר מן החי בשום אופן, אלא שלא נאסר אלא בעוד הבהמה חיה, מדכתיב ״לא תאכל הנפש עם הבשר״ [דברים יב,כג], פירש״י: לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו, וזו אזהרת אבר מן החי, אבל מצוה להמית את הנפש בדרך שחיטה כדי לאכלו, כדכתיב: ״וזבחת… כאשר צויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך״.הוצרכנו לזה לפירש״י, אבל התוס׳ פרשו: בהמה בחייה [בחזקת איסור] בחזקת שאינה זבוחה, והיינו משום דאם כן למה לי עד שיודע במה נשחטה, כיון דחזינא שמתה, אם כן לא שייך בה איסור אבר מן החי, דאיסור אבר מן החי לא שייך אלא מחיים,ובזה ניחא אפילו למ״ד, בהמה בחייה לאו לאברים עומדת (ביצה כה,א תוס׳ ד״ה בחזקת), ולדבריהם ברור ומפורש דלא התירה התורה אבר מן החי בשחיטה, אלא המיתה היא המתרת, משום דלא אסרה תורה אבר מן החי אלא בחיים. |
| ובדם שבשלו או מלחו, מה דפשיטא ליה למר שהתירה תורה לקושטא דדינא, דין זה שנוי במחלוקת, שהרי בגמ׳ אותיב אביי לזעירי מדתנן: ״הקפה את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו ־ חייב״, ומתרצינן: לא קשיא: כאן שהקפה באור, כאן שהקפה בחמה, באור לא הדר, בחמה הדר״, פירש״י: בחמה הדרא לכמות שהיה צלולה, הלכך חייב (מנחות כא,א).הא למדת דמתניתין דהקפה את הדם חייב, היינו בהקפהו על ידי חמה, ואלו בפרק העור והרוטב עלה דמתניתין דהקפה את הדם פירש״י הקפה, הקרישו על גבי האור (חולין קכ,א), הרי לך מפורש דרש״י סובר דתירוצא בגמרא דמנחות אינה כהלכה. וכן מוכח מדברי הרמב״ם, ומרן כשו״ע, שהשמיטו לגמרי הלכה זו דזעירי, והיינו כפירש״י. אולם התוס׳ [חולין שם ד״ה הקפה] כתבו: הקפה הדם ואכלו הקפהו בחמה מיירי וכו׳, אבל באור לא, דדם שבשלו אינו עובר עליו להתחייב כרת, אבל איסורא איכא, והכי דאיק לישנא דזעירי: אינו עובר עליו, ולא אמר מותר. |
שבתי וראיתי להרדב״ז ז״ל דכתב: ״ואיכא מאן דאמר דדוקא אינו עובר עליו, אבל איסורא דאורייתא איכא, כחצי שיעור דאסור מן התורה לרבי יוחנן דקי״ל כוותיה, והכי דייק לישנא דאינו עובר עליו, וזה נ״ל שהוא דעת התוס׳, אבל הרמב״ן והרשב״א והר״ן והרא״ה והרבה מן האחרונים סבירא להו, דאין בו איסור תורה כלל, אלא איסור מדרבנן, ולישנא דאינו עובר לאו דווקא, אלא כיון דאינו עובר עליו בכרת, נפיק ליה מתורת דם, ושוב לא חזי לכפרה. אבל רש״י ז״ל פירש: והקרישו ע״י האור וכו׳, ובסוף דבריו אסיק וכתב, והכי אמרינן בגמרא פרק העור והרוטב: בשלמא הקפה את הרם, כיון דאקפיה אחשובי אחשביה (חולין שם), משמע משום דאקפיה הוא חשוב, ואם כן אמאי פטור עליו, ובשלמא אי אקפיה באור, איכא חשיבות, אבל בחמה ליכא אלא מאיסותא. כללא דמילתא דפלוגתא דרבוותא היא, ואיני כדאי להכריע, אבל שומר נפשו ירחק ממנו, ולא יכניס עצמו במחלוקת באיסור כרת (שו״ת הרדב״ז ח״א סי׳ קצט). |
* צ״ל: אבר מן החי.
| ושרי ליה מריה למר דנקט בפשיטות כהלכה פסוקה, דדם שבשלו או מלחו התירתו התורה, ואולם גם לדעת הסוברים דדם שבשלו או מלחו מותר, אין זה בגדר התירתו תורה, אלא שלא אסרתו תורה, וכן פירש רש״י ז״ל, דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה, ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם. וכן מליח הרי הוא כרותח (מנחות כא,א רש״י ד״ה שבשלו), לזה מכוונים דברי הרדב״ז, נפיק ליה מתורת דם, ושוב לא חזי לכפרה.הא למדת שגם לזעירי, וגם לדעת האומרים שמותר מן התורה, אין זה אלא משום שדם זה לא אסרה תורה מעיקרו, ולא משום שהתירתו התורה כמ״ש מר.ועוד זאת חלוקו דמר מופרך מגופה דמתניתין, דתני תרומות ובכורות בכלל האסורין בסחורה, והרי תרומות מותרין בשאלה לחכם (יו״ד סי׳ שלא סעיף מח), ובכורות אדם או פטר חמור מותרין בפדיון חמשה שקלים או בששה, וכל בכור בהמה מותרין כשנפל בהם מום, ושוחטו עפ״י מומחה ואוכלו (יו׳׳ד סי׳ שו סעיף ה,ו) והרי תרומות ובכורות הם מכלל אלה שהתירה אותם התורה, מכאן תיובתא למר.ובדברי הפר״ת הואיל ואתא לידן, נימא בהו מילתא, דהנה הפר״ת חדש הלכה זאת שדם מותר בסחורה, מדאיתקש למים, והנוב״י כתב: ונכונים דבריו, שאם מועיל היקש זה לרבי אבהו להתיר דם כהנאה, למה לא יועיל להתיר הסחורה, ולענ״ד איכא למפרך, דכיון דאיסור סחורה בדברים האסורים, הוא אפילו באסורי אכילה, שאין בהם אסור הנאה, כגון נבלות וטרפות, אין להתיר הסחורה בדם שהוא אסור באכילה, וכיון שכן אסור בסחורה. |
| ובזה מיושב שפיר דמקשה לחזקיה: למאי הלכתא איתקש דם ואבר מן החי למים, דכיון דאסור באכילה אסור נמי בסחורה, ואין להתירו מדאיתקש דם למים, דאיסור אכילה וסחורה חד הוא, אם לא במקום שפירש הכתוב היתר סחורה כמו חלב וכדומה. ובזה נדחה גם תירוצו דמר על קושית התוס׳ יו״ט פ״ז דשביעית הלכות מאכלות אסורות מסוגיא דבכורות: ואימא לסחורה. |
ובעיקר דברי התוי״ט ראיתי בתוס׳ חדשים דכתב: ונראה דלק״מ דבפסחים כ״ב,ב מפורש דאבר מן החי מותר בהנאה מדאורייתא, מדאיתקש לדם, אם כן גם חלב, כשם שהיה בכלל איסור אבר מן החי הרי הוא מותר בהנאה, ואין לומר דיש חלוק בין הנאה לסחורה, דאי אפשר לומר כן וכו׳, ושם איתא נמכר לגננין לזבל. ולע״ד נראה דקושיית התוי׳׳ט היא שרירא וקיימת, וכדכתיבנא דמהיקש דדם למים לא למדנו אלא היתר הנאה, ולא היתר סחורה, שהוא נאסר בכל הדברים האסורים באכילה, אעפ״י שאינן אסורין בהנאה, ומדתנן ונמכרים לגננים ולזבל, אין ללמוד שמותר בסחורה, דכיון דמתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, נתבטל הדם ממהותו ונעשה זבל, אלא שבכל זאת אסור באכילה ובהנאה מגופו של אסור, וכן כתב החתם סופר משם תשובות הרשב״א, שכל דבר הנפסל מאכילה אין בו משום אסור סחורה, וה״חתם סופר״ הוכיח מסוגיא דגמרא, דכל דבר דבדילי אינשי מיניה, לא נאסר בסחורה (״חתם סופר״ יו״ד סי׳ קח). ולפי זה דדם היוצא לנחל קדרון ונמכר לזבל, אינו אסור למוכרו. ועוד יש לומר כי דם השירים של חטאות הפנימיות והחצוניות הם מותרים, מדין נזדמנו, וכדתנן [שביעית פ״ז מ״ג]: לקח לעצמו והותיר – מותר למכרן, וכן כתב ב״ראשון לציון״ שם, אולם הוא הקשה דמנא לן למילף מקראי: ״ודי חלב עזים ללחמך״ וכו׳ [משלי כז,כז], ומקרא דאת ״חריצי החלב״ [שמואל א. יז,יח] להתיר באכילה, דילמא לא היה להם מקובל, אלא דשרי לסחורה דוקא, אבל לא לאכילה, ואין זה תרוץ לע״ד, דאין לך דבר שאסור באכילה ומותר בסחורה, אם לא במקום שפירש הכתוב ולא מהיקש גרידא, וזוהי קושיית התוס׳ יו״ט.
| והנה הראשון לציון תמה על התוי״ט דנקט קושייתו מחריצי חלב דדוד, ולא מדכתיב: ודי חלב עזים, דמחריצי חלב יש לדחות דהתם נזדמנו לו, כגון שגבה בחובו, משא״כ בקרא דודי חלב וכו׳, אי אפשר לומר שיהיו בהזדמנות, ואישתמיט ליה דברי ״המשנה למלך״ דכתב: ״הא לא קשיא כלל, דלא נאסרה הסחורה אלא במתכוין להסתחר בדברים אסורים, אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים, פשיטא דמותר למכרם וכו׳, ואם כן פשיטא דמי שהיו לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למכרו, שהרי אין כוונתו להסתחר בדברים האסורים, אלא שנזדמן לו״ (משנה למלך הלכות מאכלות אסורות פ״ח הי״ח).ולפי זה צדקו דברי התוי״ט, דלא נקט קרא דודי עזים, דמלישנא דקרא מוכח דחלב העזים הוא מאותם עזי האכילה והגיזה, אבל מקרא דחריצי החלב לא מוכח כן.
ועדיין אנו צריכים לדברי הנוב״י ז״ל, דהקשה לדעת הש״ך והב״ח, דגם נבילה וטריפה דוקא אותן שנזדמנו לו בביתו מותר, אבל אחר אסור לקנות מחבירו הנבילה והטריפה להרויח בה, ואם כן קשה, דהרי כתיב: ״ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף״, ואם הם אסורים באכילה, מה יעשה בהם שר האלף, והרי שר האלף לא הזדמנו לו, ותרץ דמקבל מתנה זה נמי נקרא נזדמנו לו(נוב״י י״ד מהדו״ת סי׳ סב).
שבתי וראיתי למרן ה״חתם סופר״ דתירץ קושיית התוי״ט, דדם ואבר מן החי, כיון דאיתקשו למים מותרים בסחורה, דאין היקש למחצה, ורחמנא שרייה (חתם סופר יו׳׳ד סי׳ קו).
ולע״ד נראה דאין זה מוכרח, שהרי הדם אסור באכילה, ואיסור אכילה גריר אסור סחורה, וכדכתיבנה.
תו חזיתיה למר דהשיג על מה שכתבתי, דמה שהתירה תורה מכירת נבילה לגוי, היינו בנזדמנה לפניו, כתב מר: דבריו לא מחוורים כלל, דלמה לן קרא להתיר מכירה כשצריך לדם וכדומה, הא המעשה עצמו ודאי שרי, וא״כ הו״ל כנזדמנו לו, ורק כשעשה לשם מכירה הא הוה לכתחילחה, ולא בצריך לדם וכדומה, כנ״ל פשוט מסברא. |
| יהירות יתרה יש בדברים אלה, דאטו משום שכך נראה למר מסברא, שרי ליה לומר: דבריו לא מחוורים כלל ? ובעיקר הדבר איני יודע למה התעלם כבודו מדברי: ולא תימא אם כן למה צריך קרא ד״או מכור לנכרי״, והא בנזדמן לפניו מותר וכו׳ (משפטי עזיאל שם דף רלד).וסברתו דמר שהיא פשוטה בעיניו דכיון דהמעשה מותר הוה כנזדמנו, היא סברא פריכה, שהרי צידת דגים ועופות טמאים היא מותרת בהחלט, ובכל זאת אם מתכוין לכך, אסור לעשות בהם סחורה, וכדתנן [שביעית פ׳׳ז מ״ד]: ״ציידי דגים ועופות שנזדמנו להם״, הא למדת שדוקא בנזדמנו להם מותר, אבל אם כוונו לצוד דגים ועופות טמאים, אסור להסתחר בהם, וכן פסק מרן ז״ל: ״נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים מותר למכרם, ובלבד שלא יתכוין לכך״ [יו״ד קיז,א], הא למדת דהיתר המעשה אינו מתיר איסור הסחורה, אלא היתר הסחורה הוא רק בנזדמנו, הלכך כל שלא נבלה בידים, אלא ששחט ונתנבלה בידו, או נבל משום שצריך לדם, מותר לעשות בו סחורה, מדין נזדמנו.
עוד הוסיף וכתב: ומה שחדש ולהתוס׳ כה״ג שרי נגד הפוסקים, תמוה, דלא נזכר זה בדבריהם ולא הביאו כלל הספרי, גם עצם פירושו תמוה, דהיאך יאמרו עכשיו דבקביעות לנבל ע״מ למכור שרי, ולקנות ע״מ למכור אסור, היפך הסברה הפשוטה ונקטו קודם. |
דברים אלה הם יוצאים מאוצר התמיהות הרבות שלו, ובאמת אני לא חדשתי דבר, אלא אמרתי דלהתוס׳ היתר דאו מכור לנכרי האמור בנבילה, הוא גם כשנבלה ישראל בידים, דכן הוא משמעות נבילה, וכמ״ש הרמב״ם: ״כל שלא נשחטה כראוי נקראת נבילה״ [ראה: הלכות שחיטה פ״ג הי״ח. ואבות הטומאות פ״א ה״ב], ובאמת כן הוא הדין לענין אסור אכילה, דכל שלא נשחטה כראוי כגון: הגרמה, דרסה, וחלדה, אעפ״י שאין אסור טריפה, אסורה משום נבילה, ואמרתי שדבר זה נלמד מדברי הספרי, ובסו״ד כתבתי דאין לומר כן, אלא היתר מכירת נבילה לגוי הוא רק בנזדמנה לפניו, ולפי זה התקיימה קושיית התוס׳, ואלה הן דברים ברורים ומפורשים, וכ״ת מתוך שלא עיין בדברי כראוי, בא לכלל תמיהותיו והשגותיו. כ״ת ברוב חכמתו פירש את הספרי כפשוטו, דרבויא דכל נבילה אתא להתיר טריפה בחייה, דמנבילה אין ללמוד דאין לך בו אלא חדושו, ובמחי״כ דברים אלה אינם כפשוטו, ודברי הספרי ברורים ומפורשים לכל ישר הולך, שהוא ללמד על טריפה שהיא אסורה מדין נבילה, והיינו בהמה שלא נשחטה כראוי, וכדאמרן.
| רוצה הייתי לעיין בדברי כ״ת בענין עיקר איסור סחורה בדברים האסורים, אם הוא דאורייתא, אולם לפי שאין זמני פנוי להאריך יותר, ובעיקר ששאלה זאת נדונה כל צרכה לעומקה והיקפה בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, שרק מקצת מהן הבאתי בתשובתי שם, ואין מה להוסיף, ולא מה לחדש עוד, לכן נאלצתי לעבור בשתיקה על השגותיו וחידושיו בזה, ואתו הסליחה. |
| אסיפא דמגילתא מסגינא בשלמא לכבוד רב חביבאי, הגאון רבי אבהו כמוהר״ר שפטיה סגל יצ״ו,
ולכ״ת ברא מזכי אבא, והנני מאחל לכם בריאות שלמה ומעליא, ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה שתולים בבית ה׳ בחצרות אלקינו יפריחו, דשנים ורעננים יהיו, ועינכם תחזינה בבנין אפריון ואריאל. |
|
|
