סימן לא' ג. ברכת ההדלקה עובר לעשיתן

ג.   ברכת הדלקה עובר לעשייתה

בבתי מדרשם של הגאונים נשאלה שאלה על זמן ברכה זאת, אם היא לפני ההדלקה, ככל ברכת המצוה שהוא עובר לעשייתן, או שהיא כמו ברכת טבילת הנדה (יו״ד סימן ר ובהגה), וטבילת הגר (שם סימן רסח ס״ב), וכן כתבו: וששאלתם עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא, ואי הלכתא היכן כתיבה בתלמוד, ואי אית ליה לבעל הבית נרות הרבה על הראשונה מברך או על האחרונה, אי על הראשונה מכרך היכי מדליק בתר דקבלה לשבתא, ואי על האחרונה מברך הויא לה ברכה שלאחר מעשה. והשיבו רה״ג ורש״ג: ברכת נר של שבת הלכתא היא, ואע׳׳ג דלא איתאמרה בהדיא, דהא אמר ליה רבא לאביי שאני אומר הדלקת נר שבת חובה, ותנן: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך וכו׳ ותנן על ג׳ עבירות נשים מתות בשעת וכו׳. ולענין אי על הראשונה מברך או על האחרונה כולי האי דיוקא ליכא בהאי מילתא, ולא צריכא, דא״כ ליכא לאדלוקי טפי מן חדא וכו׳, ואע״ג דאי בריך ברישא ולא מקבל עליה שבתא עד דמתקן לכולהו שרגי, ולא מחייב בשביתה עד דמתקן לכולהו שרגי והוי ברכה עובר לעשייתן (שם סימן פה).

מדבריהם למדנו שהשואלים הסתפקו בעצם חובת הברכה ובזמנה, שאם תאמר עיקר ברכה זאת היא מנהגא,

שפיר מברכינן עובר לעשיתה, שכן הוא המנהג שאין מקבלים את השבת אלא אחר הדלקת כל הנרות, וא״ת שברכה זאת היא הלכתא, מכיון שברך מקבל את השבת והאיך ידליק עוד נרות, או אפילו הנר הראשון, דמכיון שברך אסור להדליק, הלכך צריך לברך אחר הדלקת כל הנרות. ורה״ג ורש״ג השיבו, שברכה זאת היא הלכה ולא מנהגא, ובכל זאת מברך עליה עובר לעשייתן, הואיל ואין הברכה קובעת קבלת שבת, אלא מעשה ההדלקה הוא הקובע, לפיכך מברך לפני ההדלקה על קבלת שבת, שבה היא מתקיימת בהדלקת נר האחרון, וברכה זאת היא עובר לעשייתן, היינו לקבלת שבת שבה.

לאור דברים אלה מתבארים דברי הרמב״ם ז״ל: וחייב לברך וכו׳ כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב מדברי סופרים. והכוונה היא ברורה, שדבריו מוסבין ומבוססים על דברי תשובת הגאונים הנ״ל, ולהוציא מדעת האומרים לברך אחר הדלקת הנר (עיין ד״מ סימן רסג בשם המרדכי ורמ״א שס בסעיף ה בהג״ה).