שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן לא
(לחושן משפט סימן קע"ו).
הלכות שותפין
ב"ה. ז' כסלו תרצ"ט.
לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון הנעלה כמוהר"ר ישראל יהושע הרצברג הי"ו, רב במרכז מסחרי אשר בת"א.
ראה ראיתי את השאלה בנדון מר מ' שעשה חוזה מכירה עם ערבי אחד ועם מר ז' היהודי שעל פיו קנה את האוניה שעלתה לשירטון ושלם לשניהם סכום 720 לא"י. ועוד עשה חוזה שכירות עם מר ע' שעל פיו שכר מחסן להחסנת שברי האניה. על יסוד חוזה זה כתב וחתם בחתימת ידו מר מ' שני מכתבים שבהם הוא מאשר שמר ע' השקיע באניה זאת 237 לא"י שכר פועלים לפרוק האניה משבירתה ובגלל זה שתף אותו בחמשים אחוז בריוח והפסד. במכתב של מ' לע' ע"י העורך דין שלו דרש ממנו חשבון הכנסה והוצאה של האניה הנ"ל. פנקס החשבון של זכות וחובה נרשם על שם מ' – ע'.
אניה זאת טבעה במצולות ים ואי אפשר היה לדלותה או לפוצצה בלב ים ולהוציא ממנה את כל חמרי ברזל ונחושת וכלים ומכשירים שבה, לרגל זאת מכרוה לערבי אחד בסכום מאה לא"י, חמשים במזומנים שקבלם מר מ' ומחציתם בשטר שמסרו מר מ' לחברו ע'.
ועתה התעצמו בדין וטענו כדלקמן:
מר מ' תובע ואומר: הסכומים שנתתי להערבי ומר ז' היו הלואה למר ע' להצילו ממצוקתו. ולהבטיח לעצמי סכומים אלה. כתבתי חוזה הקנין על שמי. וכן עשיתי כזאת בשכירות המחסן כדי להבטיח ברשותי את כל החמרים שיוציאו מהאניה. ב) המכתבים שמסרתי בכתב וחתימת ידי היו מכוונים לתת ראיה ביד מר ע' שהוא השקיע באניה זאת סכום כסף. ג) מכתבו ע"י העורך דין לדרישת חשבון הכנסה והוצאה לא היה בקשר עם השותפות. ולכן הוא תובע שע' ישלם לו כל מה ששלם להערבי ולמר ז' שהכל היה הלואה. ועוד מוסיף לטעון שהוא נתן ערבות על סך מאה לא"י בעד כלים ומכשירי עבודה שקבל מר ע' מאחרים ותובע שישחרר אותו מר ע' מערבות זאת.
לעומת זאת טוען מר ע' ואומר שהתובע נכנס בתור שותף לעסק זה אחרי שחקר ודרש ונוכח שהיה יכול להכניס רווחים עצומים וכן היה באמת לולא טבעה האניה במצולות ים, המכתבים שמסר לידי היו על פי תביעתי ממנו אחרי שכתב החוזה על שמו.
ראיה גדולה לדבריו טוען מר ע' שאחרי שטבעה האניה מכרה בסכום מאה לא"י וקבל מחציתם ואת השטרות על המחצית השניה מסר לידי, ובעיקר הדבר באמת מר מ' שלם 180 לא"י פחות להערבי ומר ז' וכתבו בחוזה מכירה סכום 720 לא"י כדי להראות לקונים אחרים ששלמו סך זה להשביח את מקחם באשר לטענת הערבות של מאה לא"י טוען כי לא ידוע לו דבר זה בעיקרו. לעמת זאת תובע לחייב את מ' בתור שותף בהוצאות פועלים שכר מנהל לפריקה בארבע מאות לא"י.
העד שנהל את החשבונות מעיד שהוא רשם את הכל על שם שניהם מ' וע' שכן נצטוה אבל אינו זוכר אם רשם כמה השקיע כל אחד מהם, כי לא היה זה מענינו ורק רשם על פי הקבלות שהגישו לו בתור מנהל החשבונות אבל הוא זוכר שמהתנהגות והתענינות שניהם הוא קבל רושם זה ששניהם היו שותפים בעסק.
על שאלה זאת דן כהלכה ידידי הרב הגאון מר דיינא דנחית לעומקא דדינא כמהר"ר י. הרצברג וזיכה את הנתבע מכל טענות התובע, ואף אני אענה חלקי לפי קוצר השגתי על פי הסעיפים דלקמן:
א. טענת פרעתי או אמנה נגד כתב ידו
דין זה במחלוקת הוא שנוי. דהטור ומרן בשו"ע סברו שנאמן הלוה לומר פרעתי שטר חוב בכתב וחתימת ידו, משום שדוקא בשטר שחתומים עליו עדים, אין אדם משהה שטר הפרוע ביד המלוה, שמא יחזור ויגבה ממנו; אבל כתב בחתימת ידו הואיל ואינו שטר גמור, אין אדם חושש לקחת שטרו הפרוע מיד המלוה, הלכך אין טענת המלוה שטרך בידי מאי בעי מכרעת שלא להאמין את הלוה בטענת פרעתי.
אבל הרא"ם סובר דלא גריע כתב ידו משטר שיש בו עדים אלא לענין שלא לגבות מנכסים משועבדים אבל בכל יתר הדברים דינו כשטר בעדים ואין הלוה נאמן לומר פרעתי. וכן היא דעת הרשב"א, ולמד זה מדין שטר פקדון בעדים שאינו גובה ממשעבדי, ואפילו הכי אינו נאמן לומר החזרתי אלא במקום שיש לו מגו דנאנסו, מזה נמשכת מחלוקת בטענת אמנה שלדעת האומרים שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר נפל ממני או אמנה היתה הודאתה במגו שהיה אומר פרעתי. ולדעת הסוברים שאינו נאמן לומר נפל או אמנה שכיון שמודה שזו היא חתימתו אינו נאמן לטעון לבטול השטר, והואיל שאינו נאמן בטענת פרעתי אין כאן מגו להאמינו בכל טענת נפילה או אמנה, (עיין טור שו"ע חושן משפט סימן ס"ט סעיף ב').
הש"ך הביא מחלוקת הפוסקים זו, מערכה מול מערכה והוסיף בשם הר"א טעם מכריע לדעת האומרים שנאמן לומר פרעתי, משום דשטר בעדים יש לו קול ואין הלווה שוכח לתבוע חזרת השטר הפרוע אבל בכתב ידו פעמים שאדם שוכח שנתן כתב ידו למלווה, ושוב הביא דברי הרבה מרבוואתא שכתבו, דפשט המנהג להאמין בטענת פרעתי על כתב ידו, הלכך אפילו אם נאמר שפשט מנהג זה משום ספקא דדינא מכל מקום הואיל שכן נהגו פשיטא שנאמן לומר פרעתי ואין טענה מנגדת של שטרך בידי מאי בעי מועילה לבטל נאמנות הלווה בטענה פרעתי (שם ס"ק י"ד).
ב. כתב ידו בעניני שותפות
ומעתה נובין ונדון בכתב הודאה אחתימת ידו על עסקי שותפות שמודה בו שחברו פלוני בן פלוני הוא שותף בעסק זה ובחלקים שוים או באחוזים ידועים ושהוא השקיע בעסק סכום מסויים, אם נאמן זה שכתב כתב זה לומר אמנה הוא זה.
ומסתברא לומר שאין השותף נאמן לומר פרעתי. כלומר סלקתי לך חלק השותפות שלך, משום שדוקא בהלוואה שעשויה לפרעון מעיקרא, הוא שנאמן הלווה לומר פרעתי בזמנו בשבועת היסת, מה שאין כן בשותפות, שאינה עשויה לפרק אלא בזמנה או בגמר העסק שהשתתפו בו, שניהם נקראים מוחזקים והבא להוציא את חברו מחזקת שותפותו עליו להביא ראיה. וכל זמן שלא הביא ראיה יכול לומר מי שכנגדו: שטרך בידי מאי בעי, או היה לך לקבל ממני שטר על פירוק השותפות וסילוק כל זכיותי ממנה. וכן אין מקום לטענת השותף: שכחתי שנתתי לך כתב ידי, ולכן לא דקדקתי לקבלו חזרה. שדוקא במלווה הוא שיכול לומר כן לדעת הרא"ש ודעמיה, משום דמצוי הדבר שאדם לווה מחברו מלווה על פה בלא שום שטר, מה שאין בשותפות שקשור בתנאי שותפות אין דרכם של רוב בני אדם לעשות שותפות בעל פה וכל אדם זוכר כתב השותפות שנתן לחברו. דבר זה שאמרתי מסברא דידי מצאתי לו סמך רב בתשובת המבי"ט דכתב: ואם יאמר שנתן לו מעות על העופרת אין זו טענת החזרתי אלא טענת לקוח הוא בידי שמכרתו לי או נתתו לי, ולאו כל כמיניה לטעון טענה זאת כיון שיש לזה כתיבת ידו שהפקידו בידו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' שאלה ופקדון פ"ו) הפקיד אצל חברו בעדים אין השומר יכול לטעון חזרתי ולקחתי ממנו וכו', או נתנו לי במתנה. ואף למה שכתב הרב המגיד משנה דאיירי כגון שיש עדי ראיה שאינו יכול לומר החזרתי להכי אינו יכול לומר לקחתיו וכו' (מ"מ ה' שאלה פ"ו ה"ד) הכא נמי בנדון דידן הוי כעדי ראיה כיון שאינו יכול לומר החזרתי, ולהכי אינו יכול לומר לקחתיו ממנו (המבי"ט ח"א סימן רצ"ב).
איברא שמרן ז"ל חלק על המבי"ט בזה וכתב שבנדונו יכול לומר החזרתי (אבקת רוכל סימן קמ"ז).
מכל מקום מדבריהם למדנו שכל מקום שאינו יכול לטעון החזרתי אינו יכול לטעון לקחתיו, מזה נלמוד דבשותפות דלא שייך בה טענת החזרתי הואיל ובחזרת הכסף אינה מתבטלת השותפות, שהרי חלק השותפות של חברו אינו פקדון בידו שצריך להחזירו לו; אלא הוא זכות חברו שהיא נמצאת בידו כל זמן שהשותפות קיימת. הלכך אין טענת החזרתי לך פוטרת אותו מהשותפות, דלא כל כמיניה להחזיר לו חלקו ולסלקו מהשותפות אלא בדרך חלוקה.
ג. טענת חלקנו השותפות
ואין לומר שנאמן לומר חלקנו את השותפות, וכדכתבו מרן הבית יוסף והב"ח. דהנה עיקר דין זה במחלוקת הוא שנוי והדרישה הוכיח בראיות ברורות דאינו נאמן לומר חלקנו אלא בראיה גמורה (פתחי תשובה הביא משם שער משפט) שהסכים לדעת הדרישה וכתב שדבריו נכונים מאד (חושן משפט סימן קע"ט טור ובית יוסף ודרישה ופתחי תשובה ס"ק ב') מינה נלמוד שאין השותף נאמן לבטל כתב ידו בענין שותפות בטענת החזרתי או חלקנו.
ומסתברא שאף לדעת הסוברים שנאמן השותף לומר חלקנו היינו להחזיק החלק שבידו בטענת חלקנו ונפל זה לחלקי, אבל ודאי לדברי הכל אינו נאמן לומר חלקנו ועברה כל השותפות לרשותי הואיל וזו היא טענת לקוח, ואין אדם נאמן לומר לקוח הוא בידי אלא בעדים וראיה או במגו, והוא הדין שאינו נאמן בטענת נתבטלה השותפות. וכיון שלמדנו שאין השותף נאמן בטענת פרעתי לבטל השותפות כולה, ממילא יוצא שאינו נאמן לטעון טענת אמנה או כל טענה אחרת שעוקרת או מבטלת השותפות.
ואל תשיבני ממה שכתב הב"ח ז"ל בדין פיתקות שהשותפין מוציאין זה על זה, דנאמן בטענת אמנה היתה או זולתה (ב"ח סימן ס"ט ס"א"). אין זו תשובה. שאין הדברים אמורים אלא בפיתקות שכל אחד מהשותפים כותב לחברו קבלתי כך וכך ובזה הוו השותפין בינם לבין עצמם ככל אנשים דעלמא. אבל בכתב שהוא בא לאשר התהוות השותפות אין אדם נאמן לבטל כתבו בכל טענה של חזרתי ובטלתי השותפות או סלקתי אותך בדמים וכיוצא בה משום שזה הוא בכלל טענת לקוח ולאו כל כמיניה לומר חזרתי ולקחתי. הלכך אינו נאמן לומר אמנה היה זה או טענה אחרת דומה לה.
ד. טענת מתעסק בכתב ידו
מרן הבית יוסף הביא תשובת הרשב"א ז"ל: על ראובן שטען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכרת סחורתי ובכמה קנית והוא יותר ממה שהודית לי ושמעון טוען לא כתבתי אלא להתעסק לא להיות לך לראיה וכו' והשיב: גם ממה שטען להתעסק כתבתיו אין בו ממש דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד עצמו (בית יוסף חושן משפט סוף סימן ס"ט). תשובת הרשב"א זו הביאה הסמ"ע שם להלכה מוסכמת.
מדבריהם למדנו שאף לדעת הסוברים שבכתיבת ידו נאמן לומר פרעתי או אמנה היתה הודאתי, במגו דטענת פרעתי, מודים בטענת מתעסק שאינו נאמן מטעם סברא זאת, שאין אדם מתעסק להפסיד את עצמו. כלומר עשוי אדם לומר כתבתי וחתמתי דבר זה אעפ"י שאינו אמת היום כדי להשתמש בה לעתיד לכשיתקיימו הדברים, אבל אין אדם עשוי לסלף העובדות לדעתו ולומר מכרתי במאה, דבר שמכרו באמת בחמשים או קניתי בחמשים דבר שקנאו במאה. וזו היא סברא נכונה ואלימתא שהיא מכלל המפורסמות שאינן צריכות ראיה סברא זו קיימה גם הש"ך במה שכתב ואפשר דיש חילוק בין טוען לטופס כתבתי לטוען להתעסק כתבתי (ש"ך שם ס"ק ד').
ולפי זה צריך לומר דהרשב"א באמת לא היה צריך לטעם זה שהרי הוא סובר דאינו נאמן לומר פרעתי או אמנה בכתב ידו. ולא נמק טעם זה שאין אדם מתעסק וכותב להפסיד עצמו, אלא לרוחא ולקושטא דמילתא. ובזה מתורצת תמיהתו של הש"ך על הסמ"ע שהביא תשובת הרשב"א זאת להלכה, הואיל ולדעת מרן שפסק שנאמן לומר פרעתי או אמנה היתה בכתב ידו, הדין נותן שהוא נאמן גם בטענת מתעסק. הלכך דברי הסמ"ע צריכים עיון (שם ס"ק ט"ז). ואני תמיה על תמיהתו שהרי גם מרן הבית יוסף הביא תשובה זאת בלי שום הערה ודעה חולקת מצדו, מכאן מוכח שמרן והסמ"ע סוברים דבטענת מתעסק אינו נאמן לכל הדעות מטעמא דהרשב"א וכמו שהסברתי דבריו לע"ד.
ועוד לפי מה שהוכחתי לעיל דבכתב שותפות אינו נאמן לומר פרעתי, ממילא אינו נאמן לומר כתבתי לאמנה או להתעסק. זאת ועוד אחרת דבטענת מתעסק אין מקום להאמינו מטעם מגו דכיון שאין אדם כותב ומתעסק להפסיד עצמו. הרי זה בגדר אנן סהדי, ומגו במקום אנן סהדי לא אמרינן וכמו שכתב הכנה"ג דאין להאמין טענת מתעסק במגו משום שהוא כמגו במקום עדים (כנה"ג חושן משפט ס"ט) מכל טעמים אלה אני מוצא לע"ד שדברי הסמ"ע צדקו מאד בהביאו דברי הרשב"א אלה כהלכה פסוקה ומוסכמת, ותשובה זאת היא מאירת עינים לכל טענות דומות לה שבאות לבטל כתב ידו שהן בטלות ומבוטלות.
ה. מנהג הסוחרים או דינא דמלכותא בחתימת ידו
כתב מהרשד"ם ז"ל: אם היה מנהג גמור באותם המקומות שכתב ידו חשוב כשטר או אפילו לא יהיה המנהג אלא בין הסוחרים, אם הוא דבר פשוט ביניהם אין ספק שזכה התובע בתביעתו, שהרי בדיני ממונות המנהג הוא עיקר כמו שמצינו פרק איזהו נשך, האי סיטומתא קניא וכו' ובאתרא דנהיגי למיקני קני (ב"מ ע"ד). הרי אע"ג דסיטומתא אינו מן הקנינים של תורה ולא מאותם שתקנו חכמים ז"ל עם כל זה אי נהיגו דקני, קני. וכתב המ"מ בשם הרשב"א וזה לשונו: כי המנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה, שבכל דבר שבממון על פיו קונים ומקנים, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים וכו' (מ"מ מכירה פ"ו). וכל שכן בנדון שלנו דאיכא מרבוותא דסברי דהכי הלכתא דכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי (תשובות הרשד"ם חושן משפט סימן קצ"ג וסימן תנ"ב).
ובכנה"ג הביא עוד תשובת הרמב"ן סימן כ"ב דכתב: הנהיג המלך שתהיה כתב ידו כשני עדים ולא יהיה נאמן לומר פרעתי אינו נאמן לומר פרעתי (כנה"ג חושן משפט סימן ס"ט ס"ק כ"ג – כ"ו וכ"כ בפתחי תשובה שם ס"ק ד'). ועיין עוד בדברי מרן זקני עט"ר הראש"ל הגאון האדיר כמוהר"ר חיים דוד חזן זצוק"ל בספר נדיב לב ח"ב (חושן משפט סימן י"ב וי"ג) שהעלה להלכה לדון על פי מנהג הסוחרים או דינא דמלכותא.
מכאן אתה למד דכל כתב יד שיש לו תוקף שטר גמור על יסוד מנהג סוחרים שפשוט הדבר בעיניהם שיש לו דין שטר, או שיש לו תוקף חקי על פי דינא דמלכותא, אין הנתבע נאמן בטענת פרעתי דאין אדם משהה שטר כזה ביד בעל חובו שיכול לגבות ממנו בתוקף החק או שמנהג הסוחרים מחייבו, דלא ניחא ליה לאדם מכובד להיות יוצא מכלל הסוחרים דלא ליפסיד נאמנותיה, ועוד דכשנתן הכתב על דעת המנהג נתנו שיהיה תוקפו כשטר חתום בעדים, הלכך אינו שוכח מסירת מכתב זה ולא שוכח מלתובעו ולקורעו אחר פרעונו וזה פשוט וברור.
ו. אגרת בחתימת ידו
המבי"ט ז"ל כתב: כתבים שכותב איש לחברו לא גרע מכתב ידו על התחייבותו לחברו. ומרן ז"ל בתשובתו חלק על המבי"ט בנדונו מטעם זה, שהכתב אינן בלשון התחייבות אלא ספור דברים וכו' אבל לעצם הדין מסכים גם הוא דכתב יד שיש במשמעותו הודאה של חיוב כגון שכותב לו אשלח לך מנה שיש לך בידי הרי זה כאלו הודה שאני חייב לך מנה (מ"ט ח"א סימן רצ"ב ואבקת רוכל סימן קמ"ז).
אחרי ברור פרטי הלכה זו נשוב לדון בשאלה דנדון דידן לפרטיה.
א) טענת מר מ' שחוזה קנין האניה שעשה לשמו וכן חוזה שכירות המחסן היו רק לשם הבטחת הלואתו לע' וכל הסכומים שנתן לקנין זה היו בדרך הלואה, טענה זאת אין לה אלא ערך של תביעת מלוה על פה שהרי הוא אינו יכול להוכיח שהלווה סכומים אלה, ואם הלואה אין כאן, אין כאן בטחון הלואה, והואיל וע' כופר בכל ואומר שלא הלוה לו כלום מסכומים אלה הרי זה נדון כופר ונשבע היסת ונפטר. והיות ויש כאן מכתב שבו הוא מורה שמר ע' השקיע בעסק זה 237 לא"י, ושהוא שותף בחמשים אחוז, בזה הרי הוא מבטל לגמרי את טענתו הראשונה שכל קנין זה הוא רק להבטחת הלואתו, ולכן נפטר הנתבע ע' אפילו משבועת היסת. ואין לומר כתב יד זו שוברה בצדו, שהוא טוען שכתבו רק לראיה על ההשקעה על השותפות ואם נאמין אותו בזה חוזרת הטענה הראשונה של מלווה על פה. בזה יפה דן ידידי הגאון י' י' הרצברג שליט"א ללמוד מדין תשובת הרשב"א שאין טענת מתעסק מבטלת כתב ידו, והוא הדין לטענה זאת, ויש להוסיף עוד נמוקים לזה מטעמים שכתבתי: א) דהודאת שותפות אינו נאמן לומר חלקנו או החזרתי (לעיל סעיף ב'). ב) מדין מנהג הסוחרים (סעיף ג). ג) דינא דמלכותא ויש להוסיף עוד נמוק מכריע הואיל והוא מודה גם עתה שמה שכתב במכתב זה בענין ההשקעה הוא יציב ונכון, הרי שמכתב זה לא להתעסק ולא לאמנה נכתב אלא הוא מכתב הודאה גמור מחלט וזה מוכיח שגם החלק השני בענין השותפות גם הוא נכון ולא נכתב לאמנה.
נוסף על זה הרי הפנקס לפנינו שנכתב על שם שניהם. הוא מחזיק את כתב ידו בענין השותפות, וכיון שהאניה המשותפת נטבעה ואבדה הרי ההפסד חל על שניהם וטענות מ' לחייב את מי שכנגדו בתשלום כל הסכומים מדין מלווה הם דחויות ובטלות לגמרי.
מה שיש לדון הוא אם לחייב את מר ע' בתשלום דמי ההפסד נוסף על הסכום שהשקיע. דאע"ג שמר מ' אינו תובע זאת, היינו משום שהוא רוצה לזכות בכל אבל אנו שבטלנו טענותיו מדין מלווה משום שהכרנו בכתב ידו על הודאת השותפות, ממילא יוצא ששניהם משתתפים בחלק שווה בריוח והפסד ולכן יש מקום לחייב את ע' להוסיף מביתו עד מחצית ההפסד, וכן לחייבו בערבות אשר נתן מ' בעד המכשירים והכלים.
ז. חלוקת השותפות בשותפים שנתנו לכיס זה מנה וזה מאתים
שותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והפסידו או הרויחו היאך מתחלקים לפי מעותיהם או לפי מנינם? בדין זה רבו הדעות ומסקנת ההלכה לפי פסק הרמב"ם והשו"ע היא, דלעולם חולקים לפי מנינם, זולת בקנו שור לטביחה וטבחוהו ומכרוהו והפסידו או הרויחו חולקים לפי מעותיהם, דהואיל ומשעת השותפות השתתפו בדבר שניתן להחלק ומכרו אותו גם כן לחלקיו ואבריו, והואיל ואין החלקים צריכים זה לזה חולקים לפי מעותיהם. וכל זה הוא מן הסתם אבל התנו ביניהם הכל הוא לפי התנאי (חושן משפט סימן קע"ו סעיף ה'). לכן בנדון דידן שהשתתפו בקנין אניה שבורה שאינה ראויה להשתמש בשלמותה ובגופה אלא לפרקה לחלקיה ולמכור כל חלק ממנה, לולא התנו ביניהם היה הדין נותן שיתחלקו בהפסד וריוח לפי מעותיהם. אבל הואיל והתנו ביניהם להשתתף בחמשים אחוז ריוח והפסד, זאת אומרת להתחלק לפי מנינם ולא לפי מעותיהם, הדין נותן שיתחלקו לפי תנאם היינו בחלקים שוים בהפסד וריוח.
ח. שותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והפסידו הכל
הטור ז"ל כתב בשם הרמ"ה הני מילי (שחולקים לפי מנינם בריוח והפסד) בגוף ממון שנשתתפו, אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא. כגון אם נשתתפו זה מנה וזה מאתים ונפסד הכל לא. והבית יוסף הוסיף וכתב: בתשובה להרמב"ן סימן ב' כתוב, שאם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשיתוף.
מכאן מוכח להדיא שדין זה נאמר בכל עניני הפסד בין שהפסידו בדרך משא ומתן ובין אם הפסידו הכל בדרך אונס כגון שעמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל הדין שוה שאין נותן חלק המעט חייב להשלים חלקו בהפסד מביתו. וכן מתפרשים דברי מרן ז"ל שכתב: יש מי שאומר דהני מילי בגוף הממון שנשתתפו, אבל להשתעבד לשלם מביתו לא, כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו (שם סעיף ו'). ומסתם דבריו משמע דבכל ענין של הפסד הדין שוה שאין השותף משלם מביתו יותר על מה שהכניס לקפת השותפות.
ולפי זה נראה שפסק רמ"ה זה חולק על מה שמשמע מדברי הרמב"ם, שאם ההפסד מבורר משלם השותף שנתן חלק המועט עד מחצית ההפסד מביתו (עין טור ושו"ע סימן צ"ג סעיף י"ג). והנה הב"ח עמד בזה וכתב דמה שכתב הרמב"ם שאם ההפסד מבורר אינו משלם מביתו, הוא בהפסד שבדרך משא ומתן משום שכל דרך המשתתפין סתם לחלק לפי מעותיהם אם לא שהתנו בפירוש. ובזה גם הרמ"ה מודה. ומ"ש הרמ"ה שאינו חייב לשלם מביתו הוא בנפסד הכל מסיבת אונס, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. וזהו דקדוק לשון הרמ"ה ונפסד הכל, ולזה הסכים הש"ך (שם ס"ק י"ג).
והדרישה חלק עוד דמ"ש הרמב"ם שמפסידים בחלקים שוים היינו בגבול הסכומים שהשקיעו, כגון זה נתן מאתים וזה נתן שלש מאות והפסידו ארבע מאות אין מחלקים לפי מעות, אלא זה שנתן מאתים מפסיד כל מה שנתן אבל אם הפסידו חמש מאות גם הרמב"ם מודה שאין זה שנתן מאתים חייב לשלם עוד חמשים מביתו. (דרישה סימן צ"ג ס"ק ב').
ולע"ד תירוץ הב"ח אינו מחוור. שאין שום סברא לחלק בין הפסד הבא בדרך משא ומתן, להפסד הבא בדרך אונס, וכל שלא התנו מסתמא דעתם הוא על דרכם של שותפים. ובאמת מדברי הרא"ש מוכח להיפך שדרכם של שותפים הוא לחלק הריוח לפי מנינם אם לא שהתנו, שכן כתב שדרך השותפים לחלק לפי הריוח (הרא"ש כתובות פ' הנושא ד' צ"ג) ומן הסתם הוא לחלק לפי מנינם.
ותירוץ הסמ"ע גם הוא לא נהירא לי, שהרי הרמב"ם נקט דינו בציור: שזה נתן מאתים וזה שלש מאות והפסידו חמש מאות, ובזה הוא שאמר שאם ההפסד מבורר חייב בעל המאתים לשלם חמשים מביתו (ה' שלוחין ושותפין פרק י' ה' ד'). ובנה"מ יצא לחלק דמה שכתב הרמב"ם ז"ל הוא באופן שאחרי שחלקו הריוח ונטל זה חלקו, טען שכנגדו שהיה היזק בקרן וממילא חייב להחזיר מה שנטל יותר (שם ס"ק י"א) ולע"ד אין לשון הרמב"ם הולם פרוש זה.
והטורי זהב כתב שדינו של הרמב"ם שפסקו מרן (חושן משפט סימן צ"ג) אינו אלא ללמד דעל כל פנים אין כח בשבועה להוציא ממון וכאן דהוא עיקר הדין כתב דעת הרמ"ה וראיתי מי שמחלק בדבר ואין טעם לחלוקו.
ומדבריו למדנו שהוא סובר שלדינא באמת הרמב"ם סובר דאם ההפסד מבורר ישלם מביתו, אבל המחבר לא סובר כן ומה שהביא פסק הרמב"ם (בסימן צ"ג) הוא ללמד דאין כח בשבועה להוציא ממון, וכאן (סימן קע"ו) כתב דינו של הרמ"ה בשם יש מי שאומר, להורות שהרמב"ם ודעמיה חולקין בזה ודלא כמ"ש הבאה"ט דהטורי זהב מחלק בזה כדי שלא תקשה מ"ש בסימן צ"ג וכן כתב הפת"ש (שם ס"ק ח') וכן כתב המבי"ט דהרמב"ם והרמ"ה חולקין בדין זה, וזו היא דעת המל"מ והכנה"ג שתמהו על הטור ומרן שפסקיהם בסימן צ"ג וקע"ו הם סתראי (ה' שלוחין ושותפין פי' ה'). עיין כנה"ג סימן צ"ג הגהט"ו ס"ק ל' וסימן קע"ו הגה ב' ב"י ס"ק ע"ג.
ולמעשה הואיל ודבר זה במחלוקת הוא שנוי אין להוציא מיד המחזק לשלם מביתו ומה גם כשההפסד הוא מחמת אונס.
ט. שותפים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ופרשו לחלק בשוה
ועדין יש מקום עיון בהלכה זו, דמסתברא לומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בסתם, אבל אם פרשו בדבריהם שהם שותפים בחלקים שוים לשכר ולהפסד מסתברא לומר שלדברי הכל חייב זה שנתן חלק מועט בשותפות להשלים ההפסד שמגיע לחלקו מביתו, וכן ראיתי בתשובת המבי"ט ז"ל שנשאל:
ראובן ושמעון ולוי שהשתתפו והטילו לכיס. ראובן ושמעון מאתים ולוי מאה, וכתבו ביניהם שטר תנאים שיהיו שוים בריוח והפסד ונשאו ונתנו והפסידו ארבע מאות ותובעים את לוי להשלים שליש ההפסד המגיע לחלקו אחר הפסד המאה שלו, ולוי אומר כי עד הקרן שלו שהוא מאה הוא שחייב בשליש ההפסד שוה עמהם ולא שישלם מביתו. עוד אומר שלא היה לו אלא מה שהניח בשותפות ולא נשתעבד על הפסד במה שאין לו. והשיב: נראה דאפילו לדעת הרמ"ה וכו' היינו דוקא כשנשתתפו סתם אבל היכא דהתנו בפירוש וכתבו בשטר השותפות שיהיה ההפסד שוה בשוה נראה כמפרש אפילו שיצטרך לשלם מביתו, דאף כשלא התנו היינו דנים להם כך על פי הרמב"ם ז"ל שאנו דנים על פי דעתו אם כן לא הוצרכו לכתוב תנאי זה אלא להתחייב לשלם מן הבית כשיהיה הפסד יותר מן הקרן משלם מביתו, מכל מקום היה צריך להתנות כשלא היה לו נכסים יותר ממה שהכניס בשותפות או לא היה המגיע מה שהיה לו לתשלום ההפסד שיתחייב לפרוע תשלום ההפסד המגיע לחלקו מכל מה שירויח אחר כך כדין חיב (המבי"ט ח"א סימן כ"ב). וכן כתב הקצות החושן: ואם התנה שיהיה ההפסד לחצאין אליבא דכו"ע מחוייב כפי תנאו (סימן קע"ו ס"ק ד').
והנה בכנה"ג למד מדברי המבי"ט דבמקום שלא נהגו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם חזר הדין אף דפירש בשטר שיהיה ההפסד שוה בשוה כאלו לא פירושו (כנה"ג הגהב"י ס"ק ע"ה).
אולם לע"ד נראה שלא כתב כן המבי"ט אלא לרווחה דמילתא. אבל לקושטא דדינא הסברא מחייבת לומר דכל שפרשו בתנאים שיהיו שוים לריוח ולהפסד תנאם זה מחייב אפילו למי שלא היה לו בשעת השותפות יותר ממה שהכניס לקופת השותפות, והדברים מוכיחים כן, שהרי כשלא היה לשותף זה נכסים יותר ממה שהכניס לקופת השותפות יש ידים מוכיחות לומר שלא התחייב על מה שלא היה לו ובכל זאת פסק המבי"ט לחייב אותו לשלם מביתו לכשיהיה לו דין בעל חוב. והדא הוא דכתיב במקום שלא פסקו כהרמב"ם והרי"ף אין בידינו להגביל תנאי זה רק למה שהכניס בשותפות או למה שיש לו בשעת חלוקת השותפות אלא מתחייב הוא בכל ההפסד הנוסף על מה שהכניס לחלקו מדין בעל חוב, וכ"כ במטה שמעון משם הדרכי נועם דתנאי בין בריוח ובין בהפסד הוי כאלו פירשו אפילו לשלם מביתם.
הדרן לדיננא בשאלה דנדון דידן, הואיל ואניה זו שהשתתפו בה היתה שבורה והרי זה כשור שהשתתפו בו לטביחה שהדין נותן שיתחלקו לפי מעותיהם, לכן יש לדון ולומר דכשפרשו שיתחלקו ביניהם בריוח והפסד בחלקים שוים, היינו בגבול הכספים שהשקיעו, ולא במה שכל אחד ישלם מביתו להשלים הפסד כמו שכתב הכנה"ג. ואעפ"י שכתבתי לע"ד שגם בכגון זה מהני התנאי לחייב לשלם מביתו בכל זאת לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להוציא ממון מיד המחזק.
אולם מצד אחר יש לחייב את ע' לשלם מביתו עודף ההפסד על מה שהשקיע, משום דבנדון דידן אין לפנינו חוזה שותפות שחתומים בו שני הצדדים, אלא כל יסוד השותפות הוא מכתבו של מר מ' ובזה בודאי שאי אפשר לומר שמ' זה שתף אותו בריוח והפסד בחלקים שוים על מנת שלא ישלם מביתו בהפסד נוסף, ואדרבה יש לומר כדפריש במכתבו שמר ע' השקיע 237 לא"י להורות בא שבמקרה של הפסד ישלם ע' מביתו כל מה שמגיע לחלקו, והסברא מחייבת לומר כן, הואיל ואניה זאת שעמדה בלב ים עלולה להאבד לגמרי בסערת הים הרגילה בחוף יפו וקרוב לודאי הוא שאסיק אדעתיה אפשרות קרובה זאת והתכוון בתנאו לחייב את ע' לשלם מביתו.
אולם לאידך גיסא היות וע' טוען שהסכומים שנכתבו בחוזה הקנין אינם אמתיים, ושבאמת לא שלם מר מ' אלא 130 לא"י ולא נכתבו סכומים אלה שעולים לסכום 720 לא"י אלא להשביח מקחם בעיני הלקוחות שלהם, והואיל וגם מ' עצמו מריע את כתב חוזה זה באומרו: שזה היה פיקציה להבטיח הלואתו, עליו להביא ראיה שבאמת שלם כל סכומים אלה או ישבע שבועת השותפים ואז יזכה לחייב את ע' לשלם מביתו.
באשר לטענת מ' על הערבות שנתן, היות שע' טוען שערבות זאת נתנה שלא מדעתו ושלא בהסכמתו, ובכלל לא קבל כלים כאלה שיצטרכו ערבות זאת, נדחית לגמרי תביעה זאת.
ועתה נדון בטענותיו הנגדיות של ע' שהוא תובע: א) שכר עבודתו בתור מנהל שלשים לא"י לחדש כמו ששלמו למנהל אחר שעבד לפניו את עבודתו הוא. ב) דמי שכירות שלשים פועלים ויותר, ועוד דמי עבודה לצוללים מיפו וממצרים. הטענה הראשונה היא בטלה, וכמו שכן מצאנו מפורש בתשובת רב שרירא גאון ז"ל: כך הוא הדין שאין לזה בשכר יותר מזה ולא לזה יותר מזה כי אעפ"י שממונו של ראובן יותר משל שמעון הרי אמרו חכמים: אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואעפ"י ששמעון טרח בפרקמטיא דכיון שיש לו קרן בין מעט ובין הרבה הרי הן שותפין ואין לו שכר וכו' (אוצר הגאונים להרב ד"ר ב' מ' לוין כתובות צ"ג חלק התשובות סימן תשכ"ו).
ולטענתו השנית, הואיל והוצאות אלה הן הכרחיות לעסק ובלעדן לא היתה כלל אפשרות קיום להשותפות, והיות ומתוך טענות שניהם מתברר שע' היה מנהל העסק, ולפי מה שהוכחנו (סעיף ד') בנדון דידן חייבים לשלם מביתם להשלמת ההפסד, לכן הדין נותן לחייב את מר מ' בהוצאות דמי פועלים בחלק שוה, אחרי ברור חשבונות מוסמכים על הוצאות אלה. והנלע"ד כתבתי.