סימן לא

(ליו"ד סימן קצ"ח).

טבעת באותו מקום אם חוצץ לטבילה

 

כ"ה סימן תש"ו.

 

שאלה: לצערי עלי להשתמש בטבעת, טבעת זו נמצאת במשך כל החודש על האם, רק סמוך לוסת אני מוציאה אותה. ימים אחדים אחרי הוסת הרופאה קובעת אותה שוב על האם, כשאני מטהרת במקוה נמצאת הטבעת על האם. והנה העירה לי חברה. שיתכן שאסור לטבול עם הטבעת. דעה זו לא נתקבלה על דעתי, כי הטבעת נמצאת כל הזמן עמוק מאד ברחם. אבל בתור ספרדיה דתית – תמיד הייתי נזהרת באסור נדה. ולכן הנני פונה בזה לכ"ק. לענות לי בהקדם על הענין כדי שלא אכשל בעברה זו. ואם נכשלתי בזה ה' הטוב ישמור אותי מזה. נא להודיעני מה עלי לעשות כדי לכפר על החטא.

תשובה:

א. חציצה בבית הסתרים

גרסינן התם (קידושין כה א): וסבר רבי לענין טבילה (הלשון) כטמון דמי. והאמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שניה והצריכה טבילה אחרת. פירש"י: משום חציצה. אלמה בעי ביאת מים בתוך הפה, נהי דביאת מים לא בעינן ראויה לביאת מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

והתוס' הקשו: ואם תאמר בטבילה מנא לן דבעינן ראוי. ויש לומר משום דכתיב כל בשרו דמשמע אפילו בית הסתרים וכו' מכל מקום כיון דאיכא כל דמרבינן אפילו בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות מרבי להכי דבעינן ראוי לביאת המים (קדושין כה ותד"ה כל הראוי לבילה)

דברי התוספות אלה צריכים פירוש דמאי קשיא להן בטבילה והלא מילתיה דרבי זירא כל הראוי לבילה הם בנין אב לכל התורה והוא הדין לטבילה. אבל כוונתם מבוארת מדברי הרשב"א דכתב קשיא לן והא לא דמיא לדר"ז דבעיא ראוי לבילה משום דכתיב בלולה בשמן ולכתחילה צריכה בילה וכו', אבל כאן שאין צריך ביאת מים. ואפילו לכתחלה למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה התקינו דלשון ושינים שפעמים מגולין יהיו צריכים ראויין לבוא בהם מים והתוס' כתבו וכו' (חדושי הרשב"א שם כ"ה).

וכן כתב הריטב"א בשם רבו (משנה למלך מקוואות פ"א ה"ה אות ה) דראוי לביאת מים בבית הסתרים הוא מדרבנן [עיין רמב"ם שם ה"י].

והנה לתירוץ התוס' יקשה דאם כן למה צריכים לדברי רבי זירא הואיל ולדעתם ראוים לביאת מים הוא מדאורייתא מדכתיב כל בשרו ולא מתמעט מידיו לא שוטף במים אלא לענין שלא צריך שיכנסו בהם המים. אבל שיהיה ראוי לביאת מים הוא מדאורייתא מרבויא דכל.

דברי התוספות אלה מבוארים במקו"א דכתבו אמילתיה דרבי זירא: ואם תאמר כיון דבילה לא מעכבא היכא דאין ראוי לבילה נמי ליתכשר. ויש לומר דסברא הוא כיון דקפיד קרא לכתחלה לעשות המצוה בעינן שיהיה ראוי לכך אעפ"י שאינו מעכב, דאם לא כן נתבטלה המצוה לגמרי שלא היה יכול לעשותה. וכן בכמה מקומות כגון ביאת מים דכתיב כל בשרו וממעטים בית הסתרים ומכל מקום בעינן ראוי לביאת מים בכל בשרה וכו'. ואם תאמר אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובכורים. ויש לומר דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר דלכתחלה לבעי כיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה (נדה סו ב) [תוס' ד"ה כל הראוי לבילה].

מדבריהם למדנו מרבוי דכל בשרו היה מן הדין להצריך ביאת מים גם לבית הסתרים. אבל מצד הסברא הוא שאמרו שאין להצריך זאת לכתחילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר אדם והרי הוא טהור בטבילת כל הגלוי שבבשרו. ומכל מקום כיון דקפיד קרא לכתחלה שיכנסו המים לכל בשרו בעינן שיהיה ראוי לכך. והיינו כדרבי זירא (עי"ע סוכה תד"ה דבר דף ו ב, ומנחות יח תד"ה ואמר).

מהאמור ומדובר למדנו: דין ראוי לביאת מים שנוי במחלוקת, לדעת התוס' הוא מדין תורה. ולדעת הריטב"א הוא מדרבנן.

ולהלכה פסק הרמב"ם ז"ל: בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן המים שנאמר וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד. ואף על פי כן צריכים להיות ראוים שיבואו בהם המים (הלכות מקואות פ"א הל' י'). ועוד כתב: בית הסתרים באשה חוצץ עד שתדיח תחלה (שם פ"ב הל' ג') נתנה שערה בפיה או שקפצה ידיה או שקרצה שפתותיה או שנתנה עצם בשיניה כאלו לא טבלה (שם פ"ב הל' י"ג).

מדבריו אלה מוכח דהרמב"ם סבר כדעת התוס', דמדין תורה הוא דבעינן ראוי לביאת מים שלא התמעט מידיו לא שוטף במים אלא לענין שלא צריך שיכנסו המים לתוך בית הסתרים, אבל מן התורה צריך שיהיה גם בית הסתרים ראוים לביאת מים. ונראה שגם מרן סובר כן דפסק: צריכה לחצוץ שיניה שלא יהיה בהם דבר חוצץ שאם טבלה ונמצא שום דבר דבוק בהם לא עלתה לה טבילה (יו"ד סי' קצ"ח סעיף כ"ד וסעיף מ"ג וטו"ז שם ס"ק כ"ד וש"ך ס"ק ל"א).

ב) חציצה במקום בלוע.

אולם אין הדברים אמורים אלא בבית הסתרים שעשוים להתגלות כגון לשון ושינים וכדומה להם. וכדכתב הרשב"א: [חידושי רשב"א, קידושין כה א] התקינו דלשון ושינים כיון שפעמים מגולין צריך שיהיו ראוים לביאת מים.

ומסתברא ודאי שגם להתוס' דסברי שדין ראוי לביאת מים הוא דאורייתא היינו דוקא בסתרים שהן עשוים להתגלות והיינו לשון ושינים שהוזכרו בגמרא (קידושין כה). אבל מקומות סתרים שאינם מתגלים לעולם אינם בכלל זה לדברי הכל.

וכן מוכח מדגרסינן התם: איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית סתרים הוא? אביי אמר בלוע רבא אמר בית הסתרים (נדה מב ב). והרמב"ם ז"ל פסק: טומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין בידו בין ברגלו בין בשאר בשרו ואפילו בלשונו הרי זה נטמא וכו'. אבל אם תחב האדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו או שהכניסה לתוך מעי של אשה מלמטה ולא נגעה בבשרה לא נטמא הבולע משום מגע זה שהרי לא נגעה בבשרה לא נטמא הבולע משום מגע זה שהרי לא נגעה בבשרו (הלכות טומאת מת פ"א הל' ג).

ועוד כתב: הנושא בתוך בית הסתרים נטמא וכו' אלא אם כן נבלע הטומאה בתוך מעיו שמאחר שהגיע לתוך בטנו לא נוגע ולא נושא. ואם טבל טהור אעפ"י שהטומאה בתוך מעיו (שם הלכה ח).

הרי לך מפורש לחלק בין הלשון לאותו מקום והיינו משום דלשון הואיל ופעמים הוא מגולה הרי זה כבשרו. הלכך אעפ"י שהוא מגואי, הרי הוא נטמא בנגיעה או במשא. ואם טבל כשהטומאה בלשונו לא עלתה לו טבילה. אבל טומאה שבתוך מעיו אינה כבשרו כלל ואינו נטמא בה ואם טבל עלתה לו טבילה. ומעי האשה דהיינו אותו מקום של אשה דינו כטומאה בלועה לטומאה ולטבילה. והוא הדין לחציצה, ונקרא תוך מעיו לענין זה כל שהוא מכוסה היינו שאינו נגלה גם כשהאשה פושקת רגליה, דכל דבר מכוסה שאינו נגלה לעולם הרי הוא כבלוע בתוך הגוף, לפי זה צריך לומר דמ"ש רמ"א ז"ל: יש אומרים שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך. גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלה שלא תהיה צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראוין לביאת מים. גם צריכה להסיר צואת החוטם (יו"ד סי' קצח סעיף מג).

אין זה משום שהקטנים או גדולים שבמעיה חוצצים. וכמ"ש הש"ך ס"ק נ"ד. אלא משום דכיון שהיא צריכה לעצור עצמה. הרי זה כקרצה שפתיה בענין שלא באו בה המים שלא עלתה בהם טבילה (יו"ד סי' קצ"ח סעיף מג בהגה ועיין ביאור הגר"א ס"ק נ')

ומכל מקום לדינא נקטינן שאין זה מעכב, משום שלא דומה לקרצה שפתותיה דמתניתין ש"ך (ס"ק נה משם הב"ח ושיורי טהרה סי' קצח ס"ק פ"ג).

מהאמור ומדובר נקטינן שטבעת שנותנין ברחם אשה מדרכי הרפואה, הואיל והוא נכנס בתוך הרחם הרי הוא כבלוע ואינו חוצץ לענין טבילה.

שבתי וראיתי בנוב"י דנשאל בזה וכתב: ובמסכת נדה מב: פליגי אביי ורבא אותו מקום באשה בלוע הוא או בית הסתרים ובודאי דהלכה כרבא דבית הסתרים הוא וכן פסק הרמב"ם (פ"א הל' ח' מהלכות טומאת מת) אמנם עד כאן לא נחלקו אלא בבית החיצון אבל בעומק הרחם למעלה מבית החיצון לכו"ע בלוע הוא. וע"ש מב א תד"ה אמאי. וכן כתב הרמב"ן בחדושיו (מב א) וכתב דהיינו עד בין השינים ומשמע במסכת נדה מא ב, דהיינו עד מקום שהשמש דש (כן מבואר ברמב"ם פר' ה' הל' ב' מהל' אסו"ב)

ומעתה לפי שכלי זו עיקר רפואתה שתכניס טבעת זו בעומק מאד עד שהוא עמוק במקום שאין השמש דש אפילו בשעת גמר ביאה הלכך שוב מקרי בלוע ואין צריך ביאת מים ולא איכפת לן בחציצה ואין צריך להסירה בשעת טבילה אבל אם הוא במקום שהשמש דש הן בתחלת ביאה והן בסוף ביאה הוי חציצה (נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד סי' סד).

ודבריו צריכים לי תלמוד דהנה מאי דפשיטא ליה דודאי הלכתא כרבא שכן פסק הרמב"ם לא נהירא לי שהרי דברי הרמב"ם מפורשים שהרחם כולו הוא מקום בלוע, שכתב: או שהכניסה לתוך מעי של אשה מלמטה וכו' לא נטמא הבלוע משום מגע זה, והם הם הדברים שכתב: הנושא בתוך הסתרים נטמא אלא אם כן נבלע הטומאה בתוך מעיו שמאחר שהגיע לתוך בטנו אינו אלא נוגע ולא נושא (ה' טומאת מת פ"א ה"ג והלכה ח').

הרי לך מפורש דפסק כאביי דאותו, מקום הוא בלוע ולא בית הסתרים, ומשמע מדבריו דכל שנכנס לתוכו אפילו אם לא נכנס בעומק הרי הוא כבלוע שהרי אינה כבשרו, ובשרו היינו כל מה שבחוץ כדכתיב בענין טבילה ורחץ את כל בשרו וכל שנכנס בפנים הגוף הרי הוא לתוך הבטן, דכל אברי העכול שבתוך הגוף נקראים בשמם הכללי בטן.

ואעיקרא דדינא נלע"ד דלא נחלקו אביי ורבא אלא לענין טומאת מגע וטומאת משא, אבל לענין טבילה כיון שמעיקר הדין אין בית הסתרים צריכים טבילה אף על גב דבעינן שיהיה ראוי לביאת מים הוא משום בית הסתרים שמתגלים לפעמים כגון הקמטים או הלשון. אבל דבר שאינו בא לידי גלוי אין צריך אפילו שיהיו ראויים לביאת מים.

תדע מדלא אמרינן בגמרא למאי נפקא מינה לחציצה לטבילה מכאן מוכח דאותו מקום בין אם תקראנו בית הסתרים וכל שכן אם הוא בלוע אינו חוצץ.

והנה בסדרי טהרה הביא דברי הזכרון יוסף שעמד בזה ותירץ דניחא ליה להש"ס למיעבד נפקא מינה בדאורייתא והסדרי טהרה תירץ הא דבית הסתרים חוצץ אינו אלא באשה נשואה אבל לא פנויה לכך עביד נ"מ שהוא בין בנשואה ובין בפנויה (שיורי טהרה ס' קצ"ח ס"ק כ"ג).

ולע"ד אין תירוצם מישב את הדעת דאכתי קשה דלימא תרויהו, אלא נראה כמו שכתבתי דלא אמר נפקא מינה לענין חציצה דלכו"ע כשדבר החוצץ הוא בתוך הגוף כלומר מקום שאינו נגלה כלל אינו חוצץ, ובשפת הרחם לדברי הכל חוצץ מטעם דראוי לביאת מים בעינן.

ובאמת אין לדמות טומאה לטבילה וכדאמרינן: הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ מאי טעמא אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי כנגיעה היא (פירש"י בגלוי הוא שהרי מוציא לשונו), לענין טבילה כטמון דמי, פירש"י ואף להוציא כל לשונו אינו יכול וטבילה לקצת לא אשכחן (קידושין כה א)

דון מינה דמכל שכן לענין חציצה בדבר שהוא בתוך הגוף כיון שאינו נגלה אינו חוצץ.

ואם לא תאמר כן גם כשהטבעת היא בעומק תהיה חוצצת מטעם דכתב רש"י: טבילה למקצת לא אשכחן, הלכך גם למסקנת הגמרא דבעינן ראוי לביאת מים הוא בבית סתרים שעשוים להיות נגלים אבל לא ברחם ולכן לא אמרו נפקא מינה לענין חציצה.

מהאמור ומדובר מתבררים הדברים כשמלה שמה שאמרו הי ניהו בית החיצון וכו' במתניתא תנא מקום שהשמש דש, לא נאמר זה אלא לענין טומאת נדה שנאמר בה בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ (נדה מא ב).

אבל לענין חציצה כל מה שמכוסה מבחוץ אינו חוצץ דאין חציצה אלא מאבראי (קידושין כה ב) וכל שהוא מכוסה לאו מאבראי הוא הלכך אינו צריך להיות ראוי לביאת מים ולפיכך אינו חוצץ.

שבתי וראיתי שדבר זה נפתח בגדולים, דהנה הנוב"י כתב: ומה שהמציא מע"כ לחלק בבית הסתרים גופיהו שבמקום שהיו המים יכולין לבוא מעצמם כמו הפה וכו' צריכים להיות ראוים לביאת מים, אבל אותו מקום של אשה אפילו בית החיצון שודאי אינו נקרא בלוע אלא בית הסתרים מכל מקום כיון שאף אם היתה מרחקת ירכותיה זו מזו לא יכנסו שם המים רק קצת בהתחלת אותו מקום לכן שוב כל שהיה לפנים ממקום שהתינוקת יושבת ונראית אין צריך אפילו ראוי לביאת מים.

וראיה לזה:

א) מ"ש הרא"ש: ביה הסתרים תוך הפה תוך החוטם תוך האוזן, והרא"ש (מקוואות סוף פח ב) חשיב גם בית החצון עד בין השינים משמע דאין זה נקרא בית הסתרים אלא בלוע.

ב) ממ"ש רמ"א בשם המרדכי [דף שלג ב] פירוש על בית הסתרים חוטם ואזנים ולפנים מן הפה (ד"מ סי' קצ"ט) (אות א) ולא הביא בית החצון של האשה.

ג) דלא לישתמיט שום פוסק דצריכה לכבד את ביתה עד בין השנים אולי יש שם דבר נדבק וחוצץ.

והנוב"י דחה ראיות אלה מדכתב הרא"ש בית הקמטים כגון תחת האציל ותחת הצואר ובין הרגלים. וכיון שבכלל בית הקמטים הוא בין הרגלים כבר הוא נכלל גם אותו מקום. ולא היה לו לחשבו בכלל בית הסתרים. והרמב"ם שם כתב בית הקמטים היא הערוה.

ולע"ד נראה כי אין זו דחיה, דבין הרגלים אינו מקום הערוה אלא מה שבין הערוה ובין הירכים כדוגמת האציל שבין הידים. ושמם מוכיח שנקראו קמטים דכשמפשקת רגליה נגלים הקמטים. ובית הסתרים הוא המקום הפנימי שבגוף כגון פה וחוטם ואזנים.

ואם גם אותו מקום שבאה בפנימיותה נקרא בית הסתרים היה לו להזכירו בפירוש ולא להבליעו בכלל הקמטים.

ודברי הרמב"ם שכתב: בית הקמטים הוא הערוה, היינו שפתי הרחם, אבל לא פנימיות הרחם. וכבר כתבתי דהרמב"ם פוסק דפנימיות הרחם הוא מקום בלוע.

לראיה השנית מדברי הד"מ, כתב הנוב"י: והד"מ בסי' קצ"ט קאי אמה שאמרו לעולם ילמד אדם וכו' ובאמת בית הסתר של אותו מקום שם לא שכיח דבר חוצץ כלל כי מאין יבוא שם דבר חוצץ וכל שבעה נקיים בודקת בעד בדוק ולזה אינה צריכה להדיח ובזה נדחה מה שכתב דלא לישתמיט שום פוסק להביא דצריכה לכבד ביתה עד בין השינים (נודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' קל"ה).

ולע"ד נראה שאין דברים אלה מספיקים לדחות ראיתו של השואל כי בד"מ הביא זה משם הרא"ם [סימן כו אות ר"א] לפרש קמטים ובית סתרים שנאמר שם.

ואם איתא שגם אותו מקום של אשה היא בכלל קמטים או בית הסתרים היה צריך להזכירו.

ובאמת מציאות שקלת מעלמא והרי משכחת לה כגון שהכניסה או שתכניס לה דבר החוצץ באותו מקום סמוך לטבילתה וכמו שאמרו לענין מגע ומשא (נדה מב ב) ובודאי כשאמרו זה לענין משא ומגע אין זה בעושה דרך שטות להכניס באותו מקום כזית נבלה הרא"ם אלא שכן הוא מצוי להכניס באותו מקום דבר כזה לרפואה או לצורך אחר. ואם כן שפיר שייך לומר דבר זה לענין חציצה, וצריך היה לאומרו.

והנה הנוב"י הסכים לדבר זה ביסודו וכתב: אף שהוא דבר מסתבר מכל מקום אין בידינו לחדש חילוק במקומות בית הסתרים בין מקום למקום.

דברים אלה נכונים בטעמם לפי דברי השואל דכתב לחלק בבית הסתרים גופייהו.

אבל לע"ד אין זה נכון דבאמת אין לחלק בבית הסתרים בין מקום למקום, אבל החלוק הוא בין בית הסתרים למקום בלוע דבמקום שנראה לחוץ כשהתינוקת יושבת נקרא בית הסתרים ולפנים ממנו נקרא מקום בלוע.

ואף לרבא אין זה נקרא בית הסתרים לענין חציצה בטבילה הואיל ואינו נגלה בשום זמן כלשון ואינו נראה כאוזן וחוטם או כקמטים של בית השחי ובית הערוה.

ובאמת שאף למאן דאמר דעד בין השנים או מקום שהשמש דש, נקרא בית החיצון, אינו אלא לענין טומאה מדכתיב בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ (נדה מא ב) אבל לענין חציצה ילפינן מדכתיב וידיו לא שטף במים דאינו חוצץ אלא מאבראי (קידושין כא ב) לא בעינן ראוי לביאת מים אלא הנגלה ונראה, אבל מה שבתוך הגוף שאינו נגלה אין צורך שיהיה ראוי לביאת מים. וסיעתא לדברי אלה ממ"ש הגרעק"א ז"ל: תו כתב דלענין טבילה אותו מקום אין צריך להיות ראוי לביאת מים כיון דאי אפשר שיכנסו המים לתוכה. והגרעק"א אסברה מילתא דכיון דבלא החציצה אינה ראויה לביאת מים למה יגרע על ידי החציצה. וכעין זה כתב הבית יוסף. [קצ"ח ד"ה וצריך לתת].

והנה בתחלה צידד לדחות סברה זאת ממ"ש רמ"א שצריכה האשה להטיל מים וכו' (סי' קצ"ח סעיף מ"ג). ואסוף דינא כתב: לקיים דעה זאת דסברת המוחש מסייעתה ומה דרצינו לדחות מדברי הגהת סמ"ק יש לדחות דבתחלת שפת הרחם ראוי לביאת מים בעינן דהוי כגלוי אפילו לטומאה כדאיתא בנדה כל שהתינוקת יושבת ונראית הוי כגלוי ומ"ש רמ"א שצריכה האשה וכו' יש לומר דאם עוצרת מי רגליה מתהדקים שפתי הרחם אהדדי ושם בעי ראוי לביאת מים, אבל בחלל הרחם מלפנים יש לומר שבלאו הכי אין צורך שיהיה ראוי לבי"מ (תשובות רעק"א סי' ס בפסקים חלק א').

ועוד כתב שם: מ"ש מעכ"ת אף אם מדאורייתא בעינן ראוי לביאת מים דוקא היכי דלפעמים גלוי אבל היכא דתמיד אינו גלוי כגון חלל החוטם ופה מבפנים לא בעי ראוי לביאת מים.

הגאון רעק"א דחה זה בראשונה מדין קמטים דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים ואח"כ קיים סברא זאת וכתב דכיון דבאותו מקום פעמים בטומאה דהוי כגלוי שמא יתפשטו הקמטים משום הכי אמרו רז"ל דלא פלוג אף בשעה שאינם מתפשטים דבעי ראוי לביאת מים ואם כן יש מקום לדברי רום מעלת כבוד תורתו.

ושוב דחה זה וכתב כיון דמסתימת הפוסקים משמע דכל בית הסתרים בעי ראוי לביאת מים ומפורש כן בדברי הרמ"א. וכן משמע בד"מ דבתוך הפה והחוטם בעי גם כן ראוי לביאת מים אין בכחנו לחדש חילוקים מדעתנו (שם).

ולע"ד כבר כתבתי דחלוק זה אינו מדעתנו אלא מוכרח הוא מעצמו שאם תאמר שגם בחלל הגוף הוי כטומאת בית הסתרים, אין לחלק בין עמוק יותר ממקום שהשמש דש או מה שבתוך המעים, אבל הדבר ברור מעצמו דכל מה שבתוך החלל שאינו נראה ואינו נגלה, אין זה בגדר קמטים או בית הסתרים אלא הוא במקום בלוע ואינו דומה לחלל החוטם שהוא נראה תמיד ולא לחלל הפה שגם הוא נראה בפתיחת הפה שהוא עשוי להפתח לאכילה או לדבור וצעקה מה שאין כן חלל הרחם שאינו נראה ואינו נגלה לעולם הרי הוא מקום בלוע לדברי הכל, ולכן אינו צריך שיהיה ראוי לביאת מים. וכיון שכן אפילו אם מקפיד עליו להוציא לחוץ אינו חוצץ.

ג) מעוטו ואינו מקפיד.

הנוב"י כתב דטבעת זאת שבתוך חלל הרחם הוי כמעוטו ומקפיד עליו בשעת הלידה וכו' בשעת בדיקת ז' נקיים, הלכך חוצץ לענין טבילה.

והחת"ס חלק על דברי הנוב"י במ"ש שההסרה בשעת לידה חשובה כמקפיד עליה, הואיל והסרה זאת אינה משום קפידה לא על הטבעת ולא על הלכלוך אלא לפנות מקום ליציאת הולד, והסכים לזה דהסרה בימי בדיקה של שבעה נקיים הוי ודאי הקפדה דלא גרע מטבעת שביד האשה שהיא חוצצת מפני שמסירה בשעת לישה. וכן טבעת שיש בה אבן שהיא מסירה בשעת מלאכה (חתם סופר יו"ד סי' קצ"ב).

ולע"ד נראה שגם הסרת הטבעת בימי ספירתה אינו עושה אותה כמקפיד, דבאמת גרע וגרע מטבעת שבאצבעה הואיל ואינה מוציאה אותה אפילו בשעת לישה אלא מתוך הקפדתה על הטבעת עצמה שלא ידבק בה העיסה הנלושה או משום העיסה גופה שלא תלכלך אבל אין הסרתה מוכרחת שהרי אינה מחוייבת ללוש ולא להסיר הטבעת שאפשר ללוש גם כשהטבעת באצבעה. הלכך כשמוציאה אותה בשעת לישה מסתבר שמקפידה בכך או שכן דרכם של רוב הנשים להקפיד והוה מעוט המקפיד דחוצץ.

אבל טבעת זאת שהיא מוציאה בימי ספירתה ומחזירתו תיכף, אין זה דבר מקפיד, שבאמת אינה מקפידה אלא מוציאה אותה משום הכרח חובת טהרה שהיא חייבת לבדוק בחורין וסדקין (יו"ד סי' קצ"ו סעיף ו') וכיון שכן אין זה בגדר מקפיד עליו שהרי אינו מקפיד אלא שחייבת ומוכרחת להסירה.

מטעם זה היה מקום להתיר אפילו אם הטבעת עומדת במקום שצריך בדיקה דהיינו למטה ממקום שהשמש דש, בכל זאת אינו חוצץ לטבילה, דכיון שהסרתה היא משום הכרח ולא משום קפידא, הרי זה כמעוטו ואינו מקפיד, ואף למה שכתב רמ"א: ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים גזרה אטו דברים החוצצים (יו"ד סי' קצ"ח סעיף א' בהגהה) בנדון דידן שיש סכנה בהסרתה הוי כדיעבד ואין לגזור בדיעבד אטו דברים החוצצים.

מקום סכנה.

החת"ס הוסיף עוד טעם להיתר בטבעת שברחם, משום דכיון דיש סכנה להסירה הוה כגופה ממש, ויליף לה ממ"ש המרדכי ופסקו רמ"א להלכה: אותן שיש להם כמין קליעת שערות דבוקות זה לזה וסכנה להסירם לא חייצי (יו"ד סי' קצ"ח סעיף ו'). וראיה לזה מעובר במעי אמו שאין אמו חוצצת עליו אעפ"י דמכסה אותו בכל גופו, והיינו טעמא משום דהכי רביתיה, והוא הדין בכל מקום שיש סכנה הוי כמו היינו רביתיה (חתם סופר יו"ד סי' קצ"ב וסוף סי' קצ"ג).

וכן כתב הגרעק"א ז"ל: בנדון דידן דהרופאים אומרים דאין מזור למכתה לעולם וצריכה תמיד לכל זה ומתיאשת להסירו, לעולם יש לומר דמקרי אינה מקפדת כמ"ש הלבוש בקליעת שער (תשובות רעק"א סי' ס').

אסיפא דדינא אסיקו להלכה החת"ס והגרעק"א להתיר הטבילה בלא הסרת הטבעת בצרוף שני הטעמים א) שחלל הרחם הוא מקום בלוע ואין חציצה פוסלת בו. ב) משום דבמקום סכנה אינה מקפדת. וכן ראוי להורות הלכה למעשה.

לאור כל האמור ומדובר נסורה נא לעיין בשאלה דנדון דידן.

והנה לפי המבואר בשאלה טבעת זאת מוציאה אותה סמוך לוסתה עד ימים אחדים אחרי הוסת. ולפי זה ברור הדבר שזהו בגדר מעוטו ומקפיד עליו הואיל ומה שמוציאה אותה הוא משום נקיון כדי שלא תתלכלך מדם נדתה. ולפיכך אין כאן משום סכנה שהרי מוציאה אותה סמוך לוסתה ונשארת בלעדה ימים אחדים ואינה מסתכנת ואפשר להסירה גם סמוך לטבילתה ולהכניסה שוב אחרי הטבילה.

לכן הדיון שבשאלה זאת הוא אם נדון חלל הרחם כבית הסתרים וצריך שיהיה ראוי לביאת מים מדאורייתא לכל מר כדאית ליה, או שהוא נדון כמקום בלוע ואינו חוצץ לדברי הכל.

והנה אם טבעת זאת קבועה במקום שהוא למעלה ממקום שהשמש דש ודאי שאינה חוצצת הואיל וזהו מקום בלוע וכמ"ש הגנוב"י ז"ל.

ואם מסופקים בכך, החתם סופר פסק להקל בצירוף שני נמוקים: א) משום דיש סכנה וחולשא רבה להוציא וא"כ הרי זה כמעוטא ואינו מקפיד בו, ב) דהוי טומאה בלועה ולא בית הסתרים.

והגרעק"א אעפ"י שמדבריו נראה שהוא מסכים לדעת הזכרון יוסף דכל שהטבעת אינה יוצאת לחוץ אלא שהיא כולה טמונה בחלל הרחם, הרי היא כמקום בלוע ואינו חוצץ. מכל מקום למעשה לא הורה להתיר אלא בצרוף הטעם דבמקום סכנה הרי הוא כמעוטו ואינו מקפיד.

ולכן גם אני תלמיד תלמידיהם, אין אני סומך על דעתי להקל רק מטעם מקום בלוע, וכיון שבנדון דידן אין סכנה בהסרת הטבעת לזמן קצר סמוך לטבילתה עד אחרי הטבילה אין לסמוך להקל רק מטעם בלוע, אם לא שהטבעת נמצאת למעלה ממקום שהשמש דש. וכמ"ש הנוב"י והחת"ס ז"ל.

מסקנה דדינא.

טבעת הנמצאת בחלל הרחם לצורך רפואה שמוציאים אותה בימי הוסת ומחזירים אותה אחרי הפסקת הוסת אם היא עומדת בעומק הרחם למעלה ממקום שהשמש דש. טובלת בו ואינה חוצצת. ולמטה ממקום זה אעפ"י שאינה נראית בחוץ, יש לחוש שהיא חוצצת ולא עלתה לה טבילה.

ד) בדיקה בימי ספירתה.

לפי המבואר בשאלה כיון שמוציאה הטבעת סמוך לוסת הרי הבדיקה להפסקת ימי נדתה נעשית כדין וכהלכה. אולם עומדת לברור שאלת הבדיקה בימי לבונה אם מתקיימת גם כשטבעת זאת מונחת בחלל הרחם, ואם נניח שהבדיקה לא היתה כדינה ממילא גם הטבילה לא עלתה לה.

והנה בזכרון יוסף [יו"ד סימן י] פסק: אשה זאת תוכל להפריש בטהרה ולבדוק עצמה במוך נקי שתכניס באמצע רחמה עד קרוב למקום שהשמש דש וכו'.

והסדרי טהרה חלק עליו וכתב: דאף לפי דבריו שעל ידי מוך דחוק יתברר שפסק דם המקור הא תינח בבדיקה להפרשת טהרתה שבדיקה זו אינה אלא משום כך שתדע אם כבר פסק המקור. אבל הבדיקה שחייבו אותה לבדוק בז' ימי ספירת נקיים שהיא לברר שהם ימים נקיים ושלא חזרה וראתה אחר הפסק הטהרה שלה וכו' אם כן מה תועיל בדיקה זו שאינה מוציאה מידי ספק ראיה דהכא איכא למיחש שמא ראתה והטבעת היא מעכבת ומשום הכי לא נמצא כלל עד העד לפי שהדם הוא תותי הטבעת או על הטבעת (סדרי טהרה סי' קצ"ו ס"ק כ"ג).

והנוב"י כתב: לענין בדיקת הנקיים אם הוא באופן שפי הרחם הוא מכוון נגד חלל הטבעת אם כן בשעת הפסק טהרה תתן צמר גפן לתוך מטלית של פשתן נקי ולבן. באופן שיהיה עב קצת ועכ"פ כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס עד זה עמוק עד למעלה מהטבעת ויהיה אצלה מן קודם בין השמשות עד אחרי צאת הכוכבים. ואם תמצאנו נקי הרי הפסיקה בטהרה, וגם ביום הראשון תעשה כן, ובשאר ששת ימים תבדוק כפי האפשר לה (נודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' קל"ה).

והנה הגאון ז"ל סתם דבריו ולא פירש טעמם. ונראה שהוא סובר דכיון שהטבעת היא בכל חללה של פה המקור, אין לחוש שמא יצא דם מהמקור ונאחז על הטבעת או תחת הטבעת אלא הוא יורד ישר ונאחז בתוך חלל הטבעת או שעובר דרך החלל ונאחז בחורים וסדקים.

לפיכך כל שבדקה בשעת הפסקת הטהרה במוך עב כרוחב הטבעת ולא מצאה בו אדמומית דם הרי התברר שפסק מקור דמיה ותו לא צריכה בדיקה חמורה בזאת וכמו שכתב מרן ז"ל: ואם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק. לפחות יום ראשון מהשבעה תהיינה עד מקום שהשמש דש.

והחתם סופר כתב: אם אפשר לה להסירה בשעת פרישת טהרה אפילו על צד דחוק ורחוק מאד, תסיר הטבעת לבדוק עצמה כראוי. ואם אי אפשר בשום אופן צריכים להקל לה לבדוק עצמה בעומק שאפשר (חתם סופר יו"ד סי' קצ"ב).

והגרעק"א ז"ל אחרי שפלפל בחכמה בעיקר דין בדיקת חורים וסדקים בפסיקת הטהרה ובשבעה נקיים, העלה להלכה, וכתב: אם כן יש תקנה לאחותינו לבדוק בשפופרת ומוך בתוכו ולבדוק המוך הרבה עד שיכנס לבפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש, דבזה יש לומר: דהרי הוכחה דאם המקור זב היה נוטף אל המוך ולא בעי בדיקת חורין וסדקין, אם כן בנדון דידן על ידי הבדיקה הנ"ל יש להקל (תשובות רעק"א סי' ס').

מכל האמור ומדובר יוצא להלכה בנדון דידן שהטבעת מוסרה כל ימי הוסת הדין נותן שלא להשיב הטבעת למקומה עד אחרי הבדיקה כהלכה ביום הפסק הטהרה בבגד פשתן לבן ישן או בצמר גפן או צמר לבן נקי ורך ותכניסנו בעומק לחורים ולסדקים עד מקום שהשמש דש (יו"ד סי' קצ"ו סעיף ו') ובשאר שבעה ימי נקיים תבדוק ככל היותר אפשר בהכנסה עד תוך חלל הטבעת וכמ"ש הגנוב"י: תבדוק כפי האפשר.

והנלע"ד כתבתי.