סימן לא
(לאו"ח סי' רנ"ב ומשפטי עזיאל ח"א ד' רכ"ז).
מלאכת ישראל שעושה אותה לא יהודי על דעת עצמו
יום ב' כ"ז תמוז צ"ח.
לכבוד עורכי הירחון התורני "שערי ציון" הרה"ג כמוהר"ר ש' בלזר וא' י' זסלנסקי שליט"א. ירושלים עיה"ק ת"ו.
ר. מ. נ.
בקשר עם מאמרו של הרה"ג י' ש', אלישר בשערי ציון חוברת ח – י ד' כ"ה הנני ממציא לכ"ת בזה את תשובתי על דבריו.
בסה"ק משפטי עזיאל (ח"א ד' רכ"ז) כתבתי לתרץ דברי הרמב"ם, שפסק: השוכר את הגוי לימים רבים מותר אפילו שהוא עושה בשבת דהרי זה כאלו קוצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה. והשיג עליו הראב"ד: דאין הנדון דומה לראיה, דבקבלנות אין ישראל נהנה במה שהגוי עובד בשבת אבל בשוכר אותו לימים רבים אותה מלאכה משתרשא ליה (הל' שבת פ"ו ה' י"ב). ולזה כתבתי, שהרמב"ם למד דין זה מדגרסינן: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך. (שבת קכ"א), והא נכרי שבא לכבות נהנה ישראל בעבודה זו ובכל זאת מותר משום דאין שביתתו עליך, והוא הדין בשוכר אותו לימים רבים כיון דהגוי עושה על דעת עצמו נקרא אין שביתתו עליך, וכן מדאמרינן: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש (שבת י"ז ב), והא כשהגוי עושה מלאכה זו הישראל נהנה בזה שהוא יכול לקבל אותם במוצ"ש ונמצא דמשתרשא ליה מלאכת הגוי ואעפי"כ מותר, והיינו טעמא דכיון דהיתה לו שהות לעשותם מערב שבת אדעתא דנפשיה עביד ואין שביתתו עליך, והוא הדין לשוכר לימים רבים הואיל ואינו מחשב עמו יום יום אעפ"י שנהנה ממלאכתו מותר.
וע"ז כתב הרה"ג יוסף שאול אלישר יצ"ו בשע"צ חוברת ח – י תרח"ץ ד' כ"ה: ותמהתי מראות א. הרואה בדברי הרמב"ם עיניו יחזו דאין זה מקורו אלא מדתניא: היה שכיר שבת וכו' (מו"ק י"ב). וסובר הרב ז"ל לפי שהן כקבלנים. ב. איך אפשר לומר דזה מקורו של הרמז"ל, דהרי ההיא דנכרי שבא לכבות, הנכרי עושה מעצמו ולא הישראל אומר לו לכבות, משא"כ בישראל ששכרו לימים רבים, ושפיר יש לחלק ולומר דכיון דישראל שכרו אסור אפילו דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד את"ד.
לזה אשיב על ראשון ראשון, מ"ש דמקור דינו של הרמב"ם הוא ממ"ש במו"ק: היה שכיר חדש וכו' באמת המ"מ כתב כן, ובודאי שלא נעלמו מעיני דבריו, אבל אני ראיתי גם מה שסיים המ"מ "וצ"ע" ומזה דנתי שגם המ"מ לא ניחא ליה ולא סמך עליו וסיים וכתב וצ"ע, וטעמו ונמוקו עמו, משום דשאני דיור דאע"פ ששכרו לחדש או לשבת לא נהנה ישראל משום דכיון דשכרו לדיור שדותיו דוקא, כך הוא לו אם יעשה דיור זה בשבת או ביום אחר, והרי זה כאומר לו ארוג בגד זה במשך חדש זה או שנה זו, ובאמת בדין מדייר את שדהו לא איצטריך לגמרא לאשמעינן אלא דמסייעין אותו, דבזה גם ישראל עושה איזו פעולה והרי זה כאומר לו עשה בשבת, ואפי"ה אשמעינן דמותר משום דכיון שהגוי שכור לפעולה זו וכל שדייר את השדה עד כדי שתזדבל אין מה להוסיף עליה, לכן כשעושה בשבת אדעתא דנפשיה עביד מותר לסייעו כיון שהסיוע אינו מלאכה, אבל בשכרו לארוג או לכתוב סתם דכל יום יש פעולה נוספת של אריגה וכתיבה, יש לומר דאסור משום דאישתרשא ליה אותה מלאכה וכדכתב הראב"ד ולזה כוון המ"מ באומרו וצ"ע, והרב המשיג הנ"ל. שהעתיק דברי המ"מ כאלו אמרם מעצמו לא עמד על סיום דברי המ"מ במ"ש בקצורו "וצ"ע", מכאן אתה למד דסוגין דמו"ק אינה יכולה להיות מקור דין הרמב"ם כמו שהמ"מ שהוא אשר גלה מקור זה מסתפק בו.
ועוד אני אומר: שאין ללמוד מדין מדייר שדהו, דהא דין זה אינו משום אסור מלאכה, דמאי דאמרינן היה שכיר חדש וכו' מסייעים אותם, היינו בבאו הצאן מאליהם שאין בו מלאכה כלל, אלא כל אסורם הוא משום דמחזי כשומר דיור שדהו לשבת ומועד, ולכן כאשר היה הגוי שכיר חדש או שבת הרי ניכר הדבר שלא שמר דיור זה לשבת או ליו"ט ומועד, הלכך לא רק שמותר לעשותו על ידי הגוי אלא שגם מסייעין אותה הואיל ומינכר שלא כוון מלאכתו ליום זה, וכן כתב מרן הב"י ז"ל: דכיון דמעיקרא לאו אדעתא דמועד שכר אותו אין זה מכוון מלאכתו במועד (טור או"ח סי' תקל"ז סעיף י"ב), מכאן שהיתר שכיר חדש בדיור הוא משום שניכר הדבר שלא כיון מלאכתו בשבת ומועד, אבל במלאכה שהיא אסורה בשבת יש לומר שאפילו בשכירות חדש או שבת אסורה משום דאשתרשא ליה מלאכה.
אתאן להערתו השנית שאין ללמוד מדין נכרי שבא לכבות לשכיר חדש, שהואיל ושכרו לימים רבים אסור אפילו כשהגוי אדעתא דנפשיה עביד.
וכן הערתו של הרב המשיג דמדין נותן עורות לקבלן מוכח שאעפ"י ששכרו למלאכה זאת הואיל ולא אמר לו לעשות בשבת אע"ג דמתהני ממלאכת שבת מותר משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד. לא הוצרכתי לבאר זאת בדברי הקודמים כי סמכתי על המעיין שיבין זאת מעצמו דלא לחנם ציינתי (עיין שבת י"ז).
ואעיקרא דמילתא מה דפשיט ליה להרב המשיג דגוי העושה בשכר חמור יותר, טעות היא בידו, ואדרבא כל שעושה בשכר מותר יותר משום דגוי אדעתא דשכר עושה, ואשתמיטיתיה למר מ"ש מרן בשו"ע: אם לא קצץ או לא קביע בי דואר במתא אסור לשלוח אפילו מיום הראשון וכו', ואם התנה עמו שיתן לו שכרו אעפ"י שלא דרש כמה יתן לו דינו כקוצץ וסמכא דעתא דגוי ובדידיה קא טרח, וכן פסק בדין נותן בגדיו לכובס נכרי: כל שקצץ אעפ"י שיעשה הגוי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ אדעתיה דנפשיה קא עביד, הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהגוי גמרו בשבת וצריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשה, והכי נהוג לכתחילה אם לא שצריך אלינו בשבת שאז יש להקל (או"ח סי' רנ"ב סעי"ד). מכאן אתה למד דסברא שחדש מדעתו הרב המשיג דשפיר יש מקום לחלק, אין לה יסוד, וכלל הוא בהלכה שאין אנו יכולים לומר לפי העולה על הדעת, אלא סברות קדמונינו הן צריכות להאיר לנו את הדרך מה שאפשר לאומרו, ולהמנע ממה שאי אפשר לומר, ובאמת שגם הראב"ד בהשגתו, לא אתי עלה אלא משום דמשתרשא ליה במלאכה, ואפילו אם קצץ לו דמים מותר ליהנות מאותה מלאכה, ואף רמ"א לא כתב אלא להחמיר לכתחלה.
ועתה ראיתי אחרי רואי שהמגדל עוז בכלל ראיותיו לסיועיה להרמב"ם ז"ל הביא הך דפ"ק דשבת דנותן כלים לנכרי לכבס, ולו טרח המשיג לעיין בציוני הנ"ל לא היה בא לידי השגה זו.
עמ"ש התוס' בתירוצם: דכי אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה עביד, הני מלי בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה נכרי, אבל הכא (נכרי שהדליק את הנר) שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קא עביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו (שבת קכ"ב תוד"ה אם) וע"ז כתבתי בסה"ק (שם): שדבריהם צריכים באור, דהרי גם במילא מים להשקות בהמתו שנינו: ואם בשביל ישראל אסור, אע"ג דאין ישראל נהנה בגופו ובארתי דמילא מים להשקות בהמתו חשוב הנאת הגוף בזה דאין ישראל צריך לטרוח בגופו לדלות מים מבורו כדי להשקות בהמתו. וגם ע"ז העיר הרב המשיג יצ"ו וכתב בראשית דבריו: קושיתו היא ממש קושית הק"נ ופלא שלא זכר שר מדברי ק"נ הנ"ל. ואנא דאמרי אין אני בוש לומר שאין דברי הק"נ או כל ספרי דבי רב גם בשיטות וגם בפסקים זכורים אצלי כמאן דמנחי בכיסאי. שלא כל אדם זוכה בכך, ואולם רוצה אני להודיע להרב המשיג יצ"ו שבלמוד המכוון לאסוקי הלכתא לא הקושיא היא העיקר אלא מסקנא היוצאת ממנה, וזו היתה כוונתי לבאר דברי התוס' דגבי מילא מים להשקות בהמתו חשיבא הנאת הגוף, ולהוציא מהם מסקנא הלכתית דבדבר שהגוף נהנה אסור כשהגוי עושה בשביל ישראל.
והואיל ואתא לידן דברי הקרבן נתנאל אלה אעמוד רגע על חבילות הקושיות שהקשה עליו הרב המשיג ומטו להו משם ידידי הראב"ד הרב הגאון המופלג בתו"י כמוהר"ח שבתי יצ"ו, והילך דברי הק"נ: ודברי המרדכי תמוהים, שכתב זה לשונו אם ליקט נכרי והאכיל לבהמות ישראל אין צריך למחות ואע"ג דנר הדלוק אם רוב ישראל אסור אעפ"י שלא אמר שעשה בשביל ישראל, התם שאני לפי שהגוף נהנה מן האיסור אבל בהמתו שרי ע"כ, וכן כתב המג"א (סי' של"ד ס"ק כ"ז), ודבריהם תמוהין, דא"כ הקושיא במקומה עומדת מהך בבא דמילא מים להשקות בהמתו אם בשביל ישראל אסור הא אין הגוף נהנה ממנו. ע"כ לשון הק"נ. וע"ז הרבה להקשות דמאי קא מתמה הק"נ, הלא המרדכי מיירי שהגוי לא אמר שעושה בשביל ישראל משא"כ ההוא דמילא מים הרי הוא אומר דעושה בשביל ישראל. ועוד מדוע הרחיק עדיו להקשות מדין מילא מים ולא מדין ליקט עשבים, ואחרון הכביד דגם לדידיה דמחלק דבעשבים ודליקה יש הנאה לגוי, מדוע אם עושה בשביל ישראל אסור, והלא כיון דיש לו הנאה מזה ודאי דכל עיקר כוונתו רק בשביל הנאתו גם כשאומר שעושה בשביל ישראל ע"כ תוד"ק, והרב הכותב סמך שתי ידיו ואמר ובאמת שדברי הק"נ תמוהים ומצוה ליישבם.
והנני להשיב על ראשון ראשון, א) לא ידעתי מי הגיד לו דמילא מים להשקות בהמתו ואם בשביל ישראל אסור, איירי באומר שהוא עושה בשביל ישראל, אלא כל שאין לו בהמה לגוי כשמילא מים להשקות זהו מוכח שהוא בשביל ישראל, ואפילו לא אמר כאומר דמי, כמו נר הדלוק שאעפ"י שלא אמר כל שמוכח ממעשיו שהוא בשביל ישראל אסור. ב) מליקט עשבים אין להקשות על המרדכי, משום דליקוט עשבים לבהמתו הויא הנאת הגוף שמונעו מטורח זה של לקוט, אבל ממילא מים מקשה שפיר משום דסבר שדין זה נאמר אפילו כשיש אפשרות לישראל להשקות בהמתו ממקום אחר. ג) וקושיתו השלישית לא ידעתי לפרשה, דהרי הקו"נ מחלק דבדבר שיש לו הנאה לגוי ממנה אע"פ שמעשיו מוכיחין שעושה בשביל ישראל מותר משום דכיון שיודע שלא יפסיד שכרו להנאת עצמו הוא עושה, וכדכתב רש"י שבת (דקכ"א ד"ה נכרי) אבל בנר הדלוק ושואב מים אינו מגיעה לו הנאה (ק"נ שם). וכוונת דבריו היא דבכבית הדליקה ברי לו שישראל ישלם לו שכר עבודתו כיון שמונע ממנו הפסד מרובה ויש טורח רב בעבודתו, משא"כ נר הדלוק ושאיבת מים, שההנאה היא מועטת והעבודה קלה אינו בטוח שישלם לו, והלכך אדעתא דישראל הוא עושה, וזהו מה שכתב: אלא ודאי כדפרשתי כלומר שלכן במילא מים בשביל ישראל אסור אע"ג שאין ישראל נהנה בגופו, משום דמעשיו מוכיחין שבשביל ישראל עשה ולא להנאת עצמו, ולא ידעתי מאי קאמר: מדוע אם בשביל ישראל אסור, והלא כיון דיש לו הנאה מזה ודאי כל כוונתו רק בשביל הנאתו, ודבריו איני יודע לפרשם, דהא כשעושה בשביל ישראל שאיבת מים אין לו הנאה לגוי הואיל ואינו מצפה לשכר, וכדכתב הקו"נ, מכלל הדברים למדנו שדברי הקו"נ בהירים וברורים לכל מבין.
אולם מצד אחר יש להעיר על דבריו מדוע הקשה כזאת על המרדכי ומג"א ולא על התוס' עצמם שכתבו כן משם רבינו שמשון הזקן ועליו סמכו המרדכי והמג"א.
ולעיקר קושיתו כבר כתבתי לתרץ דר"ש הזקן סובר דמילא מים להשקות וכן מלקט עשבים יש בהם הנאת הגוף, היינו מניעת הטורח של פעולת הדליה והלקוט, ולאידך גיסא חילוקו של הק"נ בין מכבה ושאיבת מים, וכבוי הנר משום דמכבה סומך הגוי בודאי שלא יפסיד שכרו ועושה להנאתו, והשקאת הבהמה והדלקת הנר אין לבו סמוך שודאי לא יפסיד, דחוק וקלוש בעיני, ועוד שליקוט עשבים דומה למכבה ויש לומר שדעתו סמוכה שלא יפסיד שכר עבודתו בליקוט עשבים.
מעתה נהדר אנפין לדברי ידידי החשוב כבוד הריש"א יצ"ו, והנה הוא פתח דבריו בקושיתו ע"ד התוס' מדין מילא מים להשקות (ע"ז נאמר גירא מדויל ידיה משתלם. פסחים כ"ח) ולא הזכיר שם שקושיתו זאת כבר קדמוהו הק"נ ואני עני בסה"ק משפטי עזיאל (שהיו למראה עיניו), ועוד הוסיף להקשות וכתב: לא ידעתי מאי קמ"ל מההיא דכבוי דהתם אינו מוכח שעושה בשביל ישראל רק מכבה סתם, ולזה שפיר אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, משא"כ בנר דמוכח שמדליק בשביל ישראל. דברים אלה אין להם שחר. חדא דאין מציאות שהגוי מכבה סתם אלא שהוא מכבה דליקה שנפלה בביתו של ישראל ולשון המשנה הכי דאיק דתנן: נכרי שבא לכבות, כלומר שבא לכבות דליקה זו שהיא של ישראל.
ולעיקר קושיתנו מההיא דמילא מים, כתב לחדש דשאני מילא מים כיון דהישראל עצמו מוליך את הבהמה להשקותה הוה ליה כאלו ישראל עצמו משתמש בגוף המלאכה של גוי ומקרבה לבהמתו, גם סברא זו אינה מדויקת, דכוונת התוס' היא לחלק דנר דלוק כיון שישראל נהנה בגופו שהוא יושב באור הנר ונהנה בעצמו מן האור, והולכת הבהמה להשקותה אין זה נהנה בגופו, שהרי ההולכה נעשית בגופו ואין לגוי חלק בה, וההשקאה עצמה היא הנאת הבהמה ובעליה אינם נהנים בה, אלא הנאת ממונם זו בהמתם, ועוד לדבריו יוצא שאם אינו מוליך את בהמתו למקום המים אלא דקאים לה באפה ואזלא מותר אפילו אם מילא בשביל ישראל, ודבר זה לא ניתן להאמר וכל שכן להכתב, דבאמת כל מה שנעשה בשביל ישראל אסור אפילו אם ישראל אינו עושה שום מעשה, דבר זה מסתבר מצד עצמו ואינו צריך ראיה, אולם בכל זאת אביא ראיה לדבר מדגרסינן התם עלה דלקט עשבים בשבילו מותר: איני והאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה בשבת? ומתרצינן: דקאים לה באפה, (שבת קכ"ב). מכאן, דמה שהותר להאכיל בהמתו מעשבים שלקט גוי לעצמו, הוא דוקא באופן דקאי באפה ואזלה ואכלה, מכלל זה אתה שומע דמאי דתני בסיפא: ואם בשביל ישראל אסור דקאי באפה ואזלה ואכלה והוא הדין במילא מים להשקות בהמתו אם בשביל ישראל אסור היינו אפילו באופן דקאים באפה ואזלא, וכן שכן אם מוליכה בידים, לקושיתו מדוע לא הקשה הק"נ מדין ליקט עשבים שהיא רישא דהך בריתא, בפשוטו יש לומר דהק"נ הקשה ממתניתין, ובמתני' לא הוזכר דין לקט עשבים, אולם לקושטא דמלתא מעשבים אין להקשות משם דהליקוט הוא טרחא יתירה ונמצא שישראל נהנה בגופו במניעת טרחא זו ממנו, וגם אשתרשי בעשבים עצמם שאינם דומים למים שנמצאים לו תמיד ואין בשאיבתם טרחא מרובה בזה הוא יש לומר שאין ישראל נהנה מגופו.
הרב הריש"א יצ"ו כותב עוד להשיג על מה שכתבתי דעצם מניעת הדליה היא הנאת הגוף, וכותב: ואני תמה דאם כנים הדברים איך עלה על דעת ר"ת לחלק דדוקא בהמה הוא דאסור משום דלא היה יכול להשקותה בבור אבל לעצמו משום שיכול לירד לבור ולשתות מותר, דהלא גם הבהמה מיירי באופן שהיה יכול להשקותה מבור שיש לו ברשות היחיד. דלא אהני מעשיו, ובכ"ז אסור וכו', וגם דבריו אלה מתמיהים מאוד, דכל היודע צורתא דשמעתא יודע מאמר הגמ': גברא אגברא קרמית, והלא ר"ת אינו סובר כחילוקו של ר"ש הזקן לחלק בין הנאת הגוף להנאת ממון, ולדעתו אם מילא בשביל ישראל אסור משום דהוא נהנה בגופו, ועוד דאעיקרא דדינא, במח"כ לא הבין דברי ר"ת עצמו שהוא מחלק בין היכא דאפשר לישראל ליהנות ממלאכה זו שלא על ידי גוי כגון לשתות מהבור ואפשר לו לטפס ולירד להבור כדי לשתות. לבין השקאת בהמתו שאינה אפשרית אלא על ידי שאיבה, הלכך אעפ"י שיש לו בור ברשותו אסור משום דנהנה מעצם הדליה הואיל וגם בבור שברשותו אי אפשר לה לבהמה לשתות מהבור עצמו.
ובזה מתבארים שפיר דברי המג"א שכתב לדעת ר"ת דאם יש נהר בתוך התחום וכו' מותר להשקות בהמתו, דהא אי היה בעי היה משקה אותה מתוך הנהר, דוק ותשכח דהמג"א דקדק וכתב נהר, משום דאפשר לבהמה לשתות בלא שאיבה. ותמיהני מאד על הריש"א יצ"ו שידעתיו דדייק בשמעתיה שלא עמד בדקדוק זה ולא הבין דברי ר"ת על בורים. על כל פנים מדברי ר"ת אלה יש סייעתא למ"ש דשאיבת המים וליקוט העשבים כיון שאי אפשר לו לישראל לעשותם הרי זה כאלו נהנה ישראל בגופו.
וסיפא דמילתא על יסוד היתר המעלית כשהגוי עצמו עולה עמו, כתב לא רציתי לעורר חששות שיצמח מזה, וקיימתי בעצמי לא תענה על רב. וגם לזה אשיב ואומר: לא זו דרכה של תורה, אלא מותר לענות ולבקר, ומצוה לבקר, וכן נהגו כל רבותינו מאז ועד היום לבקר להקשות ולתרץ, וזו היא דרכה של תורה לישא ולתת בהלכה לברורה ולבונה אחרי עיון מרובה כראוי ולא לומר שיש חששות ואינו רוצה לעורר, ובאמת לא ידעתי מהן החששות יותר מגוי שהדליק נר ומשתמש בו ונהנה גם ישראל עמו, ואדרבה בגמ' אמרו: ואצטריך לאשמעינן מילא מים דלא תימא ליגזר דילמא אתי לאפושיה כגון נר וכבש מותר, אולם אני הסתפקתי מצד אחר משום דהגוי הוא שכור לך, ולכן כתבתי שיש לדקדק טובא, ולמסקנת דברי אמרתי שיש לצדד בהיתר. והנלענ"ד כתבתי. *
*על תשובה זאת כתב הרה"ג הריש"א בשערי ציון לתרץ דבריו. ולענ"ד הדברים ברורים ובהירים כמו שכתבתי, ותל"מ.